פרק א

נתחיל ללמוד היום את השער השלישי – לאחר שני הפרקים על הספירות ועל העולמות – מתוך הספר שנקרא אור אין סוף. הוא בא להסביר את ארבע המדגרות העיקריות של המושג אור אין סוף בחסידות. הפרק מתחיל עם שתי ציטטות מספר התניא, העוסקות בעבודת ההתבוננות באור אין סוף, הראשונה מפרק ג והשניה מאגרת הקדש [א]. בכל אחת מובאות שלש מדרגות באור אין סוף, בשתיהן שתי המדרגות הראשונות זהות והשלישית שונה. נקרא את הציטוט הראשון:

כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב

עד כאן מנה ג מדרגות מלמטה למעלה: ממלא, סובב וכולא קמיה כלא חשיב. כל הלשונות הן לשונות מספר הזהר, כאשר האחרונה היא המעניינת ביותר. מקור הביטוי, שהוא הגבוה מביניהם, הוא בדברי נבוכדנצר הרשע מלך בבל שהחריב את בית המקדש. הוא אמר אותו לאחר ז שנים שבהם הפך לחית יער, חית פרא, כמסופר בספר דניאל, ולאחריהן חזר לארמונו והוא משבח את גדולת ה'. אחד מפסוקי השבח שלו, לאחר שחזר מן 'החויה' שלו הוא הביטוי הזה. ההבדל בין הביטוי במקורו בספר דניאל לבין איך שמובא בספר הזהר הוא שנבוכדנצר אומר "כולא קמיה כְּלָה חשיב", ואילו בספר הזהר  הלשון היא "כולא קמיה כלא חשיב". המשמעות של הביטוי 'כלה' בדברי נבוכדנצר הוא לפי הסבר חז"ל "חיגרא דיומא", האבק שנראה בתוך קרני השמש מבעד לחלון. זה לא סתם אבק, אלא הנסורת של השמש. השמש היא כעין מסור חשמלי שמנסר ברקיע והאבק הזה הוא הנסורת שנושרת ממנו. לנסורת הזו קוראים לָה, כשם עצם. משמעות הפסוק היא שכל המציאות, כל הבריאה כולה, נחשבת בעיני ה' כמו אותו האבק הנקרא לָה. זה מקור הבטוי. כמובן, שהביטוי כלא, עם האות א, מבטא יותר בטול. כלה, עם אות ה, זה עדין משהו. זה שיא ההשגה של גוי, שהמציאות קטנה ביחס לבורא כמו האבק הזה, אבל זה לא בטול במציאות.

[יש הרבה פעמים שאנחנו מבררים דברים שנאמרו על ידי רשע. המדרגה הכי גבוהה של אור אין סוף, של "כולא קמיה כלא חשיב", היא ברור של דברי אותו רשע. אנחנו עדין בחודש אב, שעליו נאמר "עלה אריה במזל אריה והחריב אריה על מנת שיעלה אריה במזל אריה ויבנה אריה". האריה של הקליפה הוא נבוכדנצר הרשע, שעליו נאמר "עלה אריה מסובכו" להחריב את בית המקדש, על מנת שיבוא הקב"ה שנקרא אריה – "אריה שאג מי לא ירא" –  ויבנה אותו. כתוב שהאריה הוא הכתר, ולאחר הצמצום הכתר הוא הדומה לעצם, שהעצם האמיתי שיתגלה. אריה הוא בחינת גבורה, וגם לפי פשט הגבורה שייכת אליו – "גבור כארי". משהו חשוב בקבלה, שמכל הספירות רק ספירת הגבורה היא כינוי לקב"ה בעצמו. לא חכמה ולא בינה רק גבורה – "לך והימלך בגבורה". יש הרבה מאמרי חז"ל כאלו – "מפי הגבורה". הסברנו פעם בשם ר' אייזיק, שהכינוי גבורה לקב"ה הוא על היותו נושא הפכים, נמנע הנמנעות. כל חורבן הבית על ידי אריה בחודש שהוא מזל אריה זה בשביל שהאריה של הקדושה, הגבורה, תתגלה. זו הכוונה במילים של המדרש "על מנת שיבוא אריה...". לענייננו, יש אחד שהוא אריה של הקליפה, והוא זה שמגיע להתבוננות שבמדרגה הכי גבוהה].

בדקות יש כאן שלשה מדרגות בתוך הבטוי הזה, הגבוה מכולם: יש כמו שאמר נבוכדנצר, שהמציאות קיימת רק חשובה כ'חיגרא דיומא'. יש שאומרים 'כלא חשיב' עם כ הדמיון, שהמציאות נדמית כאילו היא לא. ויש שהמציאות באמת 'כלא חשיב' ממש [זה על דרך חש מל מל. לה לא לא עולים יחד אלדד מידד, וכן חן טל, וכן מה בן].

נחזור לקרוא מתוך התניא:

נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית ופחד ה' בלבו [היראה שייכת למח ואילו הפחד ללב. לאחר מכן מגיעה גם האהבה] ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ב"ה.

את הביטוי אין סוף הוא מביא רק בסוף, בעוד שהמדרגות הראשונות הן ביחס לבטוי גדולת ה'. בכאן יצאו לנו שלש מדרגות באור אין סוף ב"ה. כעת נקרא את המקור השני מאגרת הקדש. כאן הוא לא מדבר על התבוננות אלא על אמונה, וכן בה יש שלש מדרגות:

האמונה האמיתית בה' אחד א"ס ב"ה דאיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה

בקריאה ראשונה נראית המדרגה השלישית, "לית אתר פנוי מיניה", כמו הראשונה, שה' ממלא את כל המציאות. זה מה שנצטרך להסביר כאן, כי זה ברור שיש כאן שלש מדרגות. עיקר ההבדל בין שני המקומות שבספר התניא הוא ששם מדובר על התבוננות וכאן על אמונה – שיא ההתבוננות זה להגיע ל"כולא קמיה כלא חשיב", ואילו באמונה השיא זה להאמין ש"לית אתר פנוי מיניה". זה תורף המאמר שלנו, להבין טוב את ארבעת המדרגות: ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, כולא קמיה כלא חשיב, לית אתר פנוי מיניה. זה ששיא ההתבוננות זה להגיע למדרגה השלישית זה מתבקש, כי זו מדרגת הבינה, מקום ההתבוננות. כמו שפנימיות הבינה היא התבוננות כך פנימיות החכמה היא אמונה, כמו שכתוב בפרק יח בתניא שאמונה זה "פנימיות אבא פנימיות עתיק".

כך עולים לנו ארבעה מדרגות, כנגד ארבע אותיות שם הוי', באור אין סוף:

י       לית אתר פנוי מיניה

ה      כולא קמיה כלא חשיב

ו       סובב כל עלמין

ה      ממלא כל עלמין

שתי המדרגות התחתונות סובב וממלא כל עלמין, שנמצאות זהות בשתי המקורות, הן כנגד וה שבשם, "והנגלות לנו ולבננו". בעבודת הנסתר – "הנסתרות להוי' אלקנו" – יש הבדל בין עבודת ההתבוננות לאמונה, ואילו בעבודת הנגלה אין הבדל.

נסיים את קריאת האגרת:

למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית וכן לד' סטרין בבחינת אין סוף ממש.

כאן זה ברור שהוא מדבר על המדרגה העליונה של "לית אתר פנוי מיניה", שכן ממלא כל עלמין הוא אור מצומצם ואילו כאן מדבר על 'אין סוף ממש'. ידוע, שכל מילה אצל האדמו"ר הזקן מדויקת בתכלית הדיוק – התניא היא תורה שבכתב של החסידות – שקודם במדרגות ההתבוננות לא כתב את המילה 'ממש' ואילו כאן הוסיף אותה. זו מילה מאד משמעותית וממשית. הפעם הראשונה הוא כותב אותה בפרק ב לגבי הנפש האלקית – "חלק אלו-ה ממעל ממש" – שזהו עיקר החידוש שלו לגביה. כאן, בתיאור האמונה מביא שוב את המילה 'ממש'.

וכן [כמו שאמר בבחינת המקום, ב-ו קצוות של העולם] בבחינת שנה ונפש [שני הממדים הנוספים של ספר יצירה] כנודע.

כעת נעבור לגוף המאמר, לפרק הראשון:

הנה בעבודת ההתבוננות מביא אדמו"ר הזקן שלש מדרגות באור אין סוף ב"ה: "ממלא כל עלמין", "סובב כל עלמין", "כולא קמיה כלא חשיב" (כנגד שלשת הלשונות: "מתבונן", "מעמיק", "מאד"),

זה סגנון כללי אצל האדמו"ר הזקן, שכשמביא כמה ביטויים הם תמיד בהקבלה לעניינים שמדבר עליהם. גם כאן, שלשת הלשונות – מתבונן, מעמיק, מאד – מקבילים לשלש המדרגות שבאור אין סוף. את ההקבלה הזו מסביר ר' לוי יצחק, אביו של הרבי שליט"א, בהערה למטה [בשבת שעברה מלאו ארבעים שנים להסתלקותו. הוא כתב הרבה ספרים, שאחד מהם על הוא ספר התניא. את ספריו כתב במאסר ברוסיה. הרבי הקודם אמר עליו שהוא המקובל הכי גדול בדור, והוא היחיד מכל גדולי חב"ד שכותב בסגנון של קבלה. הוא כתב הכל מן הזיכרון – למעט תניא וזהר ועוד קצת ספרים שאשתו הביאה אליו למאסר – ידע כל כתבי האריז"ל בעל פה]. בדבריו הוא מסביר שיש התבוננות סתם, יש להעמיק בהתבוננות ויש להעמיק מאד [גם כנגד חש מל מל]. מדרגה אחת של התבוננות, בבחינת הכנעה, ושתי מדרגות של העמקה. על ידי התבוננות משיגים את אור הממלא כל עלמין, על ידי העמקה משיגים את אור הסובב כל עלמין ועל ידי העמקה מאד, בבחינת המתקה, משיגים איך "כולא קמיה כלא חשיב". נקרא את ההערה למטה:

כן הוא בליקוטי לוי יצחק  לתניא פרק ג, ומסביר: "בממלא כל עלמין שהוא בחינת אור פנימי הוא ההתבוננות,

להתבונן זו החדירה הראשונית לכל דבר. מה זה להתבונן על פי פשט? זה להסתכל עמוק. אחר כך יש העמקה בהתבוננות, ולזה קוראים חז"ל "מבין דבר מתוך דבר", אבל ההתבוננות עצמה זה ה"תוך דבר" בעצמו. זה הדבר הראשון שממנו מגיעים להבנת הדבר מתוך הדבר. מה זה ה"תוך דבר"? זה אור אין סוף הממלא כל עלמין, האור החיות הפנימית של כל דבר. להתבונן זה לראות בכל דבר מה יש בתוכו. בשביל להגיע אל "תוך דבר" צריך לשבור את הקליפה שסביבו. מהי הקליפה? הישות שמסביב לכל דבר. כל דבר יש לו ישות שלא נותנת לראות בו את ה"אתה א-ל מסתתר" שבו. איך אדם מסוגל לשבור את קליפת הישות של כל דבר, החיצוניות של כל דבר? זה רק על ידי הכנעה. רק על ידי שבירת קליפת הישות של עצמו הוא מסוגל לשבור את קליפת הישות של כל התבוננות ולהגיע אל האלקות שבכל דבר, אל ה"מלכותך מלכות כל עולמים". צריך להכניע את החיצונות כדי להגיע אל התוך שבפנימיות, ואי אפשר להכניע את הזולת אם לא מכניע את ישות עצמו. זה השלב הראשון, 'מתבונן' – שמיעת ה'דערהר' שבכל דבר. אחר כך יש מדרגה נוספת של העמקה בהתבוננות:

בסובב כל עלמין שהוא להבין דבר - סובב כל עלמין - מתוך דבר - ממלא כל עלמין

העמקה זה להבין את הדבר מתוך הדבר. זה נקרא להבין את מציאות הסובב, שנמצא כאן אבל הוא נעלם. הוא מקיף, שנמצא בהשוואה בכל מקום, אבל בהעלם. האור הפנימי מצטמצם לפי ערך הכלי של כל דבר, כמה שהוא מסוגל להכיל, ואילו האור המקיף נמצא בהשוואה בכל מקום על גבי כל דבר. להבין את הסובב זה נקרא להבין דבר מתוך דבר. ה"תוך דבר" זה הממלא, ואם מעמיקים בו מבינים את הסובב מתוכו. זה נקרא העמקה. למה זו הבדלה? הבדלה זו קדושה, למצוא משהו נבדל. מה הקדושה של הסובב? שהוא לא מצטמצם לפי ערך כל דבר, הוא נבדל מן הערך הפרטי של כל דבר. בשביל להגיע לזה האדם צריך גם כן להיבדל מן הצמצום של הפרט. כמו שהוא עצמו נבדל מצמצום הפרט כך יכול להעמיק בהתבוננות ולהגיע לסובב מתוך הממלא. כך מוסבר בכל ספרי החסידות.

 - היא העמקה שמעמיק בהתוך דבר להבין ממנו הדבר – סובב כל עלמין.

שוב, יש חיות בכל דבר, וכמה שהוא מעמיק בכל דבר ככה פתאום – זה נקרא הבדלה. הבעש"ט כותב הרבה פעמים שהבדלה זה דברר שבא פתאום – הוא בא לסובב כל עלמין. הבדלה היא מל מלשון מילה, אבל יש מילה שה' מל מלמעלה – "ומל הוי' אלקיך את לבבך". כשאדם עצמו מל זו רק ההתחלה, הורדת העור החיצוני, הגס. זו בעצם ההכנעה, ואחר כך ה' גומר את המילה, שזה נקרא פריעה – הורדת הקרום הדק – וזו ההבדלה. זה נקרא העלם הרע. מה שיוצא זה דבר חשוב ויסודי בכל עבודת ההתבוננות, שלא מנסים לפרוע, אלא פשוט להעמיק יותר, שזה עוד יותר הכנעה, בתוכיות, במדרגה הראשונה, בחיות, שזה ממלא כל עלמין. לר' נחמן מברסלב יש ביטוי, בסיפור מבן מלך ובן שפחה שהתחלפו, שיש כלי שעושה מנגינה הכי יפה שיש בעולם, של כל החיות שיש בכל העולמות, ובן המלך החליף את הכלי הזה תמורת הכח להבין דבר מתוך דבר. הכלי הזה הוא השיר, החיות, של כל העולמות. זה כמו פרק שירה שכל העולמות שרים לקב"ה. השיר זה התוכיות של כל העולמות. אחר כך בא מישהו ואומר לו שיתן לו משהו יותר טוב, יתן את הכח להבין דבר מתוך דבר. הוא כל כך העמיק בכלי שלו עד שנתן לו הכח הזה. זו חנינה, שמתגלה לו מלמעלה הסובב כל עלמין. כמובן, "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה" יכול להגיע לכל המדרגות הללו.

מעבר לממלא ולסובב יש את המדרגה השלישית. כאן זה כבר אור כזה, שגם הממלא וגם הסובב הם לגביו "כלא חשיב". הם רק הארה של אור אין סוף לצורך התהוות העולמות. הממלא הוא לצורך החיות של העולמות והסובב הוא לצורך קיום החיות. כמו דוד מלך ישראל חי וקים. הקיום הוא נעלם, והמקיף הזה נקרא שומר על החיות הפנימית בהעלם. זה נקרא סוד הקיום לעומת החיות. שניהם הם לצורך העולמות, ולא האור כמו שהוא בינו לבין עצמו. הם הפרשות ממנו, כביכול.

בהמשך נסביר שהמדרגה הזו, עם כל זה ש"כולא קמיה כלא חשיב" מבטל גם את הממלא וגם את הסובב, היא בעצם עדין בגדר סובב יותר גבוה. מה שאין כן "לית אתר פנוי מיניה" היא מדרגה יותר גבוהה של ממלא, בסוד הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". הבינה תמיד מדרגה יותר גבוהה של המידות, ה עילאה היא מקור ה-ו, אבל ה-י היא מקור ה-ה תתאה. באמת המדרגה הכי גבוהה זו העצמיות שנעלמת בתוך הממלא. זה ה"לית אתר פנוי מיניה", ששייכת לאמונה, מה שאין כן בהתבוננות של "כולא קמיה כלא חשיב" – אמא היא מקור הסובב. זה נקרא "אבא יסד ברתא", שהאבא הוא המקור של הבת והאמא היא המקור של הבן. נמשיך בהערה:

מאד, שהוא בלי גבול לגמרי, הוא בהכולא קמיה כלא חשיב".

מאד תמיד זה במשמעות של בלי גבול, "בכל מאדך". הלב והנפש – "בכל לבבך ובכל נפשך" – מוגבלים, אבל אם מתבונן ומעמיק מאד מגיע למדרגה שכל העולמות בטלים לגמרי.

את המשך ההערה, שהיא על פי קבלה, נסביר בעל פה בכמה מילים. זה קצת סטיה מן הענין שלנו, אבל בכל זאת נסביר ונקשר. בהמשך מסביר שהשכל המתבונן של האדם העליון למעלה – כמו אצל האדם למטה – שמתבונן בה' זה החכמה ובינה של עולם האצילות. הם עצמם מתבוננים באור אין סוף ומה שהם משיגים הם ג מדרגות בכתר. בשבילם להשיג את אור הממלא כל עלמין זה נקרא שהם משיגים את חכמה סתימאה שבכתר – כח המשכיל, ולהשיג את אור הסובב כל עלמין זה נקרא גילוי הגלגלתא של אריך – הכתר של אריך, ולהשיג איך ש"כולא קמיה כלא חשיב" זה נקרא גילוי רדל"א. מה הענין? הוא לא בא להקביל את שני המקומות בספר התניא כארבע מדרגות כמונו. אם נשליך את מה שהוא אומר למה שאנחנו מנסים לומר כאן – שעל פי פשט זה לא תואם – אז יש אצל ר' הלל בפלח הרימון בכמה מקומות הקבלה ששייכת אלינו. הוא מסביר שמוחא סתימאה הוא מקור המלכות של עולם האצילות, ה תתאה שבשם מקור העולמות התחתונים, כיוון שבמוחא סתימאה מלובשת גבורה מעתיק, ו"בנין המלכות מן הגבורות". מה שאין כן מקור המדות של עולם האצילות הוא מן הגלגלתא, בה מולבש חסד דעתיק [כמו שלמדנו לפני שנה במאמר "ברוך שאמר" של ר' הלל מכתב יד]. והרדל"א – לפי מה שר' הלל מסביר בשער היחוד – הוא בסוד "אהי-ה אשר אהי-ה", שאהי-ה הראשון הוא בסוד בינה דרדל"א, נקרא אובנתא דלבא בלשון חז"ל, ואהי-ה השני הוא בינה דאמא, בינה של התבוננות. כל זה עולה כאן בקנה אחד עם מה שהסברנו, שממלא כל עלמין הוא במלכות וסובב כל עלמין הוא במדות ו"כולא קמיה כלא חשיב" הוא בבינה. לפי זה, המקור של "לית אתר פנוי מיניה" גם צריך להיות ברדל"א, רק יותר גבוה ברדל"א – בחכמה וכתר דרדל"א [הרבה פעמים אנחנו מסבירים שאמונה היא לא סתם רדל"א אלא היא כתר דרדל"א, שמקבלת ממלכות דא"ק, והיא עצם לגבי כל ההשתלשלות. זו עצם האמונה]. כל זה היה דרך אגב לקשר את דברי ר' לוי יצחק עם המבנה שלנו.

אלו שלושה שלבים של התבוננות – מתבונן, מעמיק, מאד – באור אין סוף. כעת נחזור אל הפרק הראשון:

וכן באמונה מביא שלש מדרגות: "ממלא כל עלמין", "סובב כל עלמין", "לית אתר פנוי מיניה וכו'". בדרגת "לית אתר פנוי מיניה" (שהוא עיקר החדוש בסוד האמונה, כמו שיתבאר אי"ה) מביא שלש בחינות (על פי ספר יצירה): "עולם" ("למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית וכן לד' סטרין בבחינת אין סוף ממש"), "שנה", "נפש",

על פי פשט, שלש הממדים של עולם-שנה-נפש נכתבו על המדרגה השלישית של "לית אתר פנוי מיניה", אבל צריך לומר שהבטוי עצמו הוא כנגד עולם-שנה-נפש. בזה נתבונן כעת. אין מקום פנוי ממנו. אם נתבונן חזק בשלש המילים 'אתר' 'פנוי' 'ממנו' נראה שהן עצמן מרמזות לשלש הממדים: אין מקום פנוי ממנו – הוא כנגד ממד העולם, אין מקום פנוי ממנו – כנגד ממד השנה שבבחינת זמן, אין מקום פנוי ממנו – כנגד ממד הנפש.

וי"ל שהן מרומזות בשלש התבות: "אתר", "פנוי", "מיניה":

"אתר" הוא "מקום" – "עולם" [זה פשוט שהמילה אתר זה מקום].

אף על פי שגם ב"מקום" שייך הבטוי "מקום פנוי",

אפשר לחשוב ש"פנוי" הוא מושג מקומי, וגם בקבלה יש מושג שנקרא מקום פנוי, אבל בחסידות מוסבר שפנוי הוא תמיד מלשון פנאי, הוא מושג של זמן. פנוי זה מלשון פנים, ויש כאן דבר והיפוכו כמו בהרבה מילים בלשון הקדש. פנוי הוא בלי פנים, ריק מפנימיות. מה שקוראים ריקנות. אדם ריק הוא אחד שיש לו זמן פנוי. זה שאומרים פנוי על מקום זה רק שם המושאל מן ההקשר העיקרי שלו, מן הזמן. פנימיות חיובית זה מושג של זמן, ובלי שיש מושג של ריקנות בזמן לא היתה משמעות לריקנות במקום. המקום מצד עצמו תמיד מלא, גם אם אני לא רואה שיש בו משהו. רק לגבי הרואה, שמבחין שעבר זמן והמקום נשאר ריק, הוא קורא למקום – ריק. לכן אצל ר' סעדיה גאון יש הרבה חקירה עמוקה לגבי ממד המקום, אם הוא חלל הפנוי או מציאות. לפי זה, המקום מצד עצמו הוא מציאות, ואילו האדם יכול לגרום לדמיון שהמקום פנוי. עיקר הריקנות היא בממד הזמן.

אך עיקר ענין "פנוי" שייך ל"זמן" – "שנה" – כפרוש בדא"ח בענין "אדם פנימי" –

הרבי הקודם מסביר את זה במכתב, שאדם פנימי הוא אחד שאין לו זמן פנוי. אין לו זמן, והוא מאד מייקר אותו. אפילו כשהוא נח, גם כשעוסק בדברים שהם "בכל דרכך דעהו". אין לו ריקנות בימים, בזמן, שלו. לכל יהודי מוקצבים כך וכך ימים – "הלא צבא לאנוש עלי ארץ" – וכל השאלה היא כמה הוא מאריך את הימים. "כל המאריך באחד מאריכים לו ימיו ושנותיו", וככל שהוא מאריך את הימים שלו ב"אחד" – במחשבה דיבור ובמעשה – כך מאריכים לו את הימים, מידה כנגד מידה. זה "פנימי" שאין לו פנאי.

מי שהזמן אצלו יקר מאד ואין לו רגע פנוי ממחשבת עבודת ה' והבטול אליו יתברך.

יש כאן שני דברים: עבודת ה' והבטול. יש אצל ר' הלל בפלח הרימון, שיש אדם שהבטול אצלו כל כך גדול כמו עבד אצל המלך עד שהוא משתתק ועבודת ה' אצלו היא להתגבר על הבטול לה' ולעשות את רצונו. זה ב"רצוא ושוב" – בטול ברצוא ועבודה בשוב.

והוא כפרוש הבעש"ט זי"ע על הפסוק "אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון", שפרשו "אשרי אדם לא יחשה ה' – לו עון" – אשרי אדם כזה שברגע שמכיר בעצמו שהסיח את דעתו קצת ממחשבת הבטול להשי"ת, נחשב לו כעון חמור. וכן לשון "פנאי" הוא זמן פנוי.

זה הכל היה להסביר ש"פנוי" קשור לזמן, ש"לית אתר פנוי מיניה" זה בעיקר שה' ממלא את הזמן. אחר כך בא הבטוי השלישי – "מיניה" – שמתייחס בעיקר לממד הנפש. כתוב בספר יצירה "לב בנפש כמלך במלחמה". המלך של השנה הוא הגלגל והמלך של ממד העולם נקרא תלי – "תלי בעולם כמלך על כסאו, גלגל בשנה כמלך במדינה ולב בנפש כמלך במלחמה". שלשה מלכים בשלשה מצבים שונים. המקום, העולם, מצד עצמו הוא יציב, שקט ורענן ולכן המלך בו הוא כמלך על כסאו. הגלגל בשנה הוא כמלך במדינה, כמו שבחודש אלול שהמלך בשדה וכולם יכולים לגשת אליו. אבל המלך שבנפש הוא כמלך במלחמה, וזו מלחמת הלב. הלב נלחם כל החיים, נלחם על החיים. בתוך הלב הזה יש סיבוב, כמו גלגל, שמחיה את כל האברים [יחסית הם כמו עולם והוא כמו הגלגל]. לענייננו, כשאומרים "פנוי מיניה" הכוונה היא אליו ממש כמו שהוא מתגלה בתוך הלב, גילוי של עצם הנפש. עיקר גילוי האלקות בנפש הוא בלב.

שוב, על פי פשט כל הפשט של המשפט הזה הוא על ממד המקום, אלא שהאדמו"ר הזקן רומז בדבריו שכולו בא בגילוי בעולם-שנה-נפש, וזה מה שניסינו להסביר.

"מיניה" מרמז בעיקר השראת אלקותו יתברך בלב כל "נפש" מישראל. ב"נפש" מתיחדים המקום והזמן כאחד, שהרי הפסוק הנ"ל "אשרי אדם" מדבר ב"נפש בהתיחסה אל "זמן" ב"ריצת המחשבות" – "רהיטי מוחא" – כל היום [יש נפש ולנפש יש ריצת מחשבות, מה שנקרא בלשון הזהר "רהיטי מוחא"];  ובפתגם הבעש"ט זי"ע "במקום מחשבתו של אדם וכן'", המובא לקמן, מתיחסת ה"נפש" ל"מקום" שבה.

כל רגע במחשבה יש "מקום", שהמחשבה חושבת על משהו, ועל זה בא פתגם הבעש"ט, שאדם נמצא בתוך המקום של המחשבה, שרצה בממד הזמן. כלומר, ה"נפש" מייחדת בתוכה את ה"זמן" וה"מקום". בכך הסברנו איך "לית אתר פנוי מיניה" כולל בתוכו את שלשת הממדים, שהוא המשפט של האמונה בבחינת אין סוף ממש.