פרק ה

י   לית אתר פנוי מיניה –

     "ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון ומלא ברכת הוי' ים ודרום ירשה"

ה  כולא קמיה כלא חשיב –

"ברכת הוי' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה"

ו   סובב כל עלמין –

"ויהי מאז הפקיד אתו בביתו ועל כל אשר יש לו ויברך הוי' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת הוי' בכל אשר יש לו בבית ובשדה"

ה  ממלא כל עלמין –

"ולא אמרו העברים ברכת הוי' אליכם ברכנו אתכם בשם הוי'"

ההסבר, בדרך קצרה:

בברכת נפתלי (סוד תפלין דמארי עלמא מה כתיב בהו – 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'", בסוד "שוב לאחד" – בחינת הדבקות האמיתית של "גוי קדוש ל,אחד" "בארץ" דוקא כנ"ל) "שבע רצון" מרמז לשובע נפשי מקיום רצון ה' יתברך בתורה ומצות בארץ. "ומלא ברכת הוי'" מרמז לברכת הוי' הנמשכת מבחינת "את השמים ואת הארץ אני מלא", בחינת "לית אתר פנוי מיניה" ממש כנ"ל. "ים ודרום ירשה" מרמז להשוואה האמיתית, בבחינה זו, בין "ים" – "עלמא דאתכסייא." ל"דרום" – "עלמא דאתגליא". כל ,ירושה" היא בכח התורה, ששרשה היא באמונה שבפנימיות החכמה, בסוד "תורה ציוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב".

"אין עשיר אלא בדעת", "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת", ומבואר בחסידות שעיקר העושר הרוחני תלוי בהעמקת הדעת בהתבוננות בבחינת "כולא קמיה כלא חשיב". בהתבוננות זו "ברכת הוי' היא (ה עילאה שבשם) תעשיר",

חסרה התחלת השעור [בה נלמדה הפסקה הראשונה בפרק ה]

...בינה זו שמחה של רוממות הנפש ועיקר רוממות הנפש באה על ידי התבוננות ב"כולא קמיה כלא חשיב". זו לא שמחה כמו מקודם, שמחה של "ברכת ה' היא תעשיר".

ובה שמחה אמיתית – "אם הבנים שמחה" [ובינה זו ההתבוננות].

אני חוזר על הבטוי הזה – 'שמחה של רוממות הנפש' – כי יש נגון, שהוא הנגון החשוב ביותר של האדמו"ר הזקן, נגון ארבע בבות, שכל חלק מארבעת חלקיו הוא כנגד עולם אחר. יש הסבר מן הרביים מה הענין בעבודת ה' שיש בכל בבא. כתוב שהחלק הראשון, שכנגד עולם העשיה, הוא תנועה של הזזה עצמית מן החול אל עולם העשיה הרוחני. להתחיל להתקשר לה' מלמטה זה נקרא 'הזזה עצמי', זעזוע. אחר כך באה המדרגה השניה, שכנגד עולם היצירה, היא הרגשת הבטחון. המדרגה השלישית, שכנגד עולם  הבריאה, זה 'רוממות הנפש'. לבסוף, המדרגה הרביעית שכנגד עולם האצילות, נקראת 'עליצות הנפש'. זה ההסבר.

לענינינו, 'רוממות הנפש' היא כנגד ההתבוננות של הבריאה והיא השמחה. כשאדם נעשה עשיר הוא נעשה מרומם, נעשה גבוה, ואצלנו זו העשירות של ההתבוננות ב"כולא קמיה כלא חשיב". זה שהוא בכלל מסוגל להתבונן בזה, ואפילו שיש בתוך הריצה הנולדת מן ההתבוננות הזו מעט מהרגשת ה'אני', זה בגלל שאני יהודי "חלק אלוה ממעל ממש". זה העושר הרוחני, וזו השמחה – "איזהו עשיר השמח בחלקו".

על פי פשט מדברת המשנה הזו בחלק הגשמי, אבל ברוחניות אי אפשר להיות שמח בחלקך, שצריך לשאוף תמיד ליותר – "ילכו מחיל אל חיל". אבל בעומק, כתוב שמה שאסור להיות שמח בחלקך ברוחניות זה לגבי ההתבוננות, שאם אתה שמח בחלקך אתה קוטל את ההתבוננות, קוטל את ה"רצוא" והשאיפה. זה החלק שנתגלה לך, אבל באמת ה"חלק" שלך הוא ה"חלק אלוה ממעל ממש" שיש בך אז בזה אפשר להיות שמח. שוב, יש גשמיות יש רוחניות ויש אלוקות. בגשמיות צריך להיות שמח בחלקך. ברוחניות לא צריך להיות שמח בחלקך, אלא להתעלות יותר ויותר. באלוקות – ב"חלק אלוה" שבך – אפשר שוב להיות שמח [יש על זה אגרת שלמה בתניא, שלכל 'חלק אלוה' יש מצוה מיוחדת לה, ולכן אדרבה "אשרינו מה טוב חלקנו"].

ההתבוננות שלנו, ב"כולא קמיה כלא חשיב", מצד אחד היא "רצוא" שלא צריך לעצור אותה ומצד שני יש בה עושר – שאתה יהודי וחלק מן הקב"ה – שצריך לשמוח בו. כך למדנו גם בפרוש במאמר של ר' הלל ['ויספו ענוים בה' שמחה'], ושם הסברנו שיש שלש מדרגות של שמחה בעבודת ה': יש שמחת חיים, שמחת הודיה, שאתה קם בבוקר ואמר 'מודה אני'. על כך נאמר "אמא – ההתבוננות – עד הוד אתפשטת". יש שמחה של התבוננות, שהיא שמחה של רוממות הנפש, שאתה מסוגל להתרומם. לבסוף, יש שמחה של מצוה, כמו שהסברנו במדרגה הקודמת לגבי "נפתלי שבע רצון". השמחה כאן, במדרגה השניה, היא השמחה של ההתבוננות. השמחה הראשונה היא שמחה של הכנעה, השמחה השניה שלנו היא שמחה של "רצוא" והסתלקות בחלק המיוחד לנו והשמחה השלישית היא שמחה של "שוב". זה לא שמחה של סיפוק, זו שמחה של סיפוק קדוש כי הוא מקדש את המציאות, ש"הכל זה ה'".

בשמחה זו נמתק כל עצב הבא מתוספת דעת חיצונית (היינו "דעת" ו"הרגשת עצמו", ובדקות שבדקות אפילו דעת והכרה בהארת אור אין סוף ב"ה, מקור השתלשלות העולמות, בבחינת ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, שבבחינה זו העולמות – וכן האדם בהרגשת עצמו – תופסים מקום כביכול.

מה כתוב בהמשך הפסוק הזה? "ברכת ה' היא תעשיר" – יש ברכה שמביאה אותך לעושר בהתבוננות ועושר בהתבוננות זה רק ב"כולא קמיה כלא חשיב" – "ולא יוסיף עצב עמה". בשמחה הזו אין עצב, אין עצבות. אבל, לכאורה, יש פסוק הפוך: "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב"? בחסידות, ובמיוחד אצל ר' אהרן מסטראשלה, מוסבר שזו דעת שנולדת מהתבוננות של מדרגות "ממלא" ו"סובב". כיוון שהעולם עדין תופס בהם מקום כל שהוא, עדין הם בבחינת 'יש', לכן יש בהם דעת של הרגשת עצמו ולכן יש בהם גם כאב. כל דעת עצמו היא הרגשת עצמו שיש בה כאב. אם זה כמו אצל אדם הראשון, שאכל מעץ הדעת, אז זה ממש הרגשת עצמו שיש בה נפילה לעצב ודיכאון, ואם זה רק ב'דקות שבדקות' בהתבוננות של "סובב" ו"ממלא" בהן העולם קיים אז יש עדין ב'דקות שבדקות' גם הרגשת עצמו, שהוא עדין קיים ועל כן יש בה שמץ של עצב. אבל יש התבוננות שכולה שמחה וזו ההתבוננות של "כולא קמיה כלא חשיב", התרוממות הנפש האמיתית של קדושת ישראל. בה אין שום עצב ושום תפיסת מקום בתור דבר נפרד מה'.

מבואר בחסידות ש"הרגשת עצמו" היא תוצאה מחטא אדם הראשון באכילתו מעץ הדעת טוב ורע [שאז התחילה אצלו 'הרגשת עצמו']), בחינת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", וזהו "ולא יוסף עצב בה".

נעבור למדרגה השלישית. "ברכת ה'" כאן היא בפסוק אצל יוסף הצדיק – "ויהי מאז הפקיד אתו בביתו ועל כל אשר יש לו ויברך הוי' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת הוי' בכל אשר יש לו בבית ובשדה". "בית המצרי" אלו העולמות, שכן למצרי אין שום עסק עם "כולא קמיה כלא חשיב", וכאן יש ברכת ה' שטובה גם בשבילו. זו ברכה שבאה אליו בזכות היהודי – ה"צדיק יסוד עולם" – שנמצא כאן בבית והיא נמצאת בכל דבר, "בבית ובשדה".

יוסף הוא סוד ספירת היסוד – "סיומא דגופא" דזעיר אנפין,

לכן הוא ודאי שייך לאות ו שבשם ויוסף הוא הספירה הששית שבתוך האות ו. כלומר, הוא האות ו שבתוך האות ו. יוסף גם עולה ו פעמים שם הוי'.

"חותם אמת" – "אות ברית קדש", והרי "הכל הולך אחר החתום" [ואם כן הכל נכלל ביסוד, שהוא החיתום]. בבית המצרי המשיך יוסף "ברכת הוי'" בסוד גלוי אור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין –

מה זה נקרא ברכה? זו ברכה טבעית אבל היא נמשכת בכל – "בכל אשר יש לו בבית ובשדה". כל הוא כנוי ליסוד. זו השפעה של ברכה על כל הדברים בהשוואה, ללא הבחנה. זה בחינת האור ה"סובב כל עלמין". מה זה "סובב"? זה גלוי של השוואה בתוך מעשה בראשית, בתוך המציאות. זה נקרא:

גלוי אמיתית ההתהוות והקיום של "כל אשר לו בבית ובשדה".

עיקר ההתהוות של כל החיים – החפצים הרכוש וכן בעלי החיים והאנשים של המצרי – היא מן ה"סובב". מה זה גלוי של ברכה אצל מצרי? זה תאוה, חיות. כך זה אצל גוי. כתוב שאיך שיוסף נכנס הביתה התחילו שניהם – המצרי ואשתו – להתאות אליו. אצל יהודי ברכה מוסיפה "תאות צדיקים אך טוב", אבל אצל גוי זה חשק לתאות יתרות. גוי ללא תאות זה גוי ללא חיות [אומרים עליו שהוא כבר 'גמר את הקריירה']. "בבית" זו המצרי ואשתו, ולכן בית עולה תאוה.

"סובב" זה מלשון סיבה, ולכן מה שהתגלה בבית המצרי זו הסיבה האמיתית לכל ההתהוות שיש כאן,

וזהו סוד "בגלל יוסף", ש"גלל" הוא מלשון "גלגל" (כמו "סבה" מלשון "סובב"), [זו המילה המיוחדת שיש כאן, היא לא נמצאת בתורה הרבה פעמים] בחינת אור מקיף – סובב כל עלמין.

הוא גלגל את הגלוי של הסיבה. זו הנוכחות הכללית של יוסף. אחר כך הוא מסוגל להתעסק עם פרטים, כמו לנהל חשבונות בגשמיות, שלשם כך צריך השקעת המחשבה.

כתוב שרק אצל יוסף מכל האחים יש את היכולת הזו, להתעסק עם פרטים ועם כל זה להישאר עם 'הראש למעלה'. הם יכולים להיות רק רועי צאן, לעסוק במקצוע של התבודדות והיות פנוי כל היום לחשוב על ה'. כך היו גם כל האבות ובזה הוא גדול גם מהם. רק הוא מסוגל להיות איש עסקים ולהישאר דבוק למעלה.

איך הוא עושה את זה? הוא מגלה את הסיבה, ה"סובב", הכלל, עוד לפני שהוא מתחיל להתעסק עם הפרטים. הוא 'מקדים רפואה למכה' בהקדמת הסיבה הכללית, בהמשכת ברכה ואור מקיף אל כל הדברים האלה.

נעבור לפסוק הרביעי. דוד המלך אומר אותו בתהילים כשהוא מקלל את האויבים – "על גבי חרשו חורשים וכו' – שכל מה שהם זרעו לא תהיה ממנו שום ברכה, כמו חציר שגדל על הגגות, שעוד לפני שקוצרים אותו הוא כבר יבש. היה מנהג שמי שעובר ליד הקוצרים בשעת קצירה מברך אותם במילים "ברכת ה' עליכם", ודוד מקלל אותם "ולא יאמרו העוברים ברכת ה' עליכם ברכנו אתם בשם ה'".

הפסוק הזה אמנם נאמר בלשון שלילה, ובכל זאת משתמע מכאן שיש בזה חיוב. משתמע שיש אחד שיש לו ברכה גשמית, כמו אחד בקיבוץ שזרע וכעת קוצר, ויש אחד שמברך אותו על כך. כאן זה לא ברכה רוחנית כמו אצל יוסף אלא ברכה על גשמיות ממש. זה גלוי אלוקות ממש בתוך הטבע, גלוי של אלקים העולה הטבע. זה לגלות שהטבע הזה הוא אלקים. זה לאו דוקא לגלות שיש פה 'מי יודע מה' איזו ברכה, אלא גלוי שבתוך הטבע. לכן זה גלוי של האור ה"ממלא כל עלמין" בכל דבר.

מה המילה המיוחדת בפסוק הזה? הבטוי "שם ה'", שלא מופיע הרבה פעמים בתנ"ך. שם על פי קבלה זה תמיד מלכות, ה תתאה שהשם המתלבש בשם אדני.

"ברכת הוי' אליכם ברכנו אתכם בשם הוי'". "שם הוי'" הוא סוד המלכות כנודע, בחינת אור אין סוף ב"ה הממלא כל עלמין, בחינת "ברכת הוי' אליכם" ממש בגלוי חיות פנימית המורגשת כפי הגבלת כמותו ואיכותו של כל נברא.

"ברכת הוי' אליכם" זה לגלות את ה-כב אותיות שמהוות כל דבר בתוך הטבע בעשרה מאמרות:

והוא סוד הדבור – "אמרו".

יוסף ממשיך את הברכה שלו על ידי מחשבה, על ידי המחשבה שלו שבתוכה היתה מחשבת הסיבה הראשונה של התהוות כל דבר. כאן זה כבר דבור – "ולא אמרו העוברים" – ברכה שצריך לומר אותה, דוקא בפה.

דיוק נוסף בפסוק: מיהם העוברים? בקבלה מוסבר ש"עובר" זה מי שעובר מרשות היחיד לרשות הרבים, שיוצא מעולם האצילות אל שלשת העולמות התחתונים בי"ע. זה האור ה"ממלא כל עלמין", שבמעבר שלו ממשיך את ברכת ה' בתוך הטבע.

והוא "עובר" מ"רשות היחיד" (אצילות) ל"רשות הרבים" (עולמות התחתונים בי"ע), סוד "העוברים" (מה שאין כן אור הסובב כל עלמין אינו "עובר" מרשות לרשות, אלא נמשך ומאיר כמו שהוא כנ"ל).

"עובר" זה יורד. הבטוי 'עובר ושב' זה מי שעובר עברה ואחר כך חוזר בתשובה.

איפה מוצאים עוד את המנהג הזה, של ברכת הקוצרים בשם ה'? אצל בעז. מה היה שם? זה היה ספור של בירור ניצוץ. משם נתבררה רות, שבאה מעולמות התחתונים ממש. צריך לומר, שהירידה הזו של אור ה"ממלא" אל תוך המציאות זה כח לברר אותה.