פרק ג

שלשת הלשונות באגרת הנ"ל: "עולים, מתקשרים, מתיחדים" הם גם כן כנגד שלש מדרגות הנ"ל. "עולם" הוא אותיות "עולים"

המילה עולים היא כנגד ממש העולמות. באמת, הבטוי הרווח בקבלה ובכתבי האריז"ל הוא 'עלית העולמות'. זהו מושג השייך בעצם לעולמות. למה?

אמרנו שבממד העולמות שייך המושג "השתלשלות", לא "התלבשות". השתלשלות זה שמשהו משתלשל ויורד למטה-מטה, כמו חבל, ומה שירד למטה כעת עולה. הירידה הזו נקראת בלשון הקבלה 'עילה ועלול', שזה יחס של עליון ותחתון. זו ירידת העולמות, כאשר התקון שלהם הוא 'עלית העולמות'.

לפעמים יש בטוי של 'ירידת הנשמה לתוך הגוף', שזו ירידה גדולה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא", ובכל זאת יש הבדל גדול בין שני המושגים. בירידת הנשמה נשארה הנשמה כמו שהיא בשרשה, כאשר מה שירד זו רק הארה ממנה. מה שנשאר למעלה נקרא 'מזלא' – שרש הנשמה, ומה שירד זו רק ההארה שעליה נאמר "אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת בי". התקון שלה יהיה 'עליה' רק בשם המושאל, אבל בעולמות זה לא כך.

בעולמות זה השתלשלות, שהעליון מוציא את התחתון ממנו. טבעת מעל טבעת. כל אחד מוציא תחתון ממנו וכך זה הולך ויורד. עלית העולמות זה שהעלול ישיג את עילתו, התחתון עולה למדרגת העליון ממנו, עד אין סוף. לכן דוקא בעולמות שייך בעצם המושג 'עליה'.

אבל הנשמה מצד עצמה לא צריכה תקון, והענין שלה הוא אחר גמרי. אצלה זה נקרא "התקשרות", שכן בפנימיותה היא לא ירדה בכלל. הבטוי בחסידות ביחס לנשמה הוא "ירידה צורך עליה" [או "ירידה תכלית העליה"], והוא אומר שבעצם היא לא ירדה בכלל. כמו משל הבעש"ט על בן המלך שנשלח למקום מקולקל, מושחת. כך גם את הנשמה שלחו לשליחות במקום מושחת, "תחתון שאין תחתון למטה ממנו". בעצם לא קרה לה כלום אלא שהיא בסך הכל הושמה בסביבה רעה, ירודה. כמו שישלחו בן ישיבה לבית סוהר ושיסתדר שם. כל הירידה כאן היא רק מצד הסביבה, אבל בעולמות זה לא כך. כל עולם הוא ירוד בעצמו ביחס לעולם שלמעלה ממנו.

כל זה היה להסביר שהמושג 'עליה' שייך בעצם לממד העולמות.

ע"י תוספת אות ה-י המרמזת להארת החכמה שפועלת התעלות והעלאת מ"ן במלכות כנודע.

מתי העולם מתחיל לעלות? מתי שיש בו את הארת החכמה שבאות י. כל יחוד, וכן כל עליה היא מצד החכמה, מצד אבא. הנשמות נקראו יעקב, שיש הארת האות י בתוך העקב. בלשון ר' נחמן בלקוטי מוהר"ן (תורה א) זה נקרא "השכל שיש בכל דבר", שאם מגלים אותו נעשית עלית העולמות. לכן הוא קורא לזה בפרוש 'יעקב'.

אותה הארת החכמה, הארת האות י שבשם, מעלה מים נוקבין במלכות. זה נקרא העלאת נצוצות. היא מאירה ביסוד הנוקבא ופועלת בה תשוקה – תשוקה של עליה הנקראת 'העלאת מ"ן' – וזה מעלה את כל הנצוצות בכל העולמות,

וזהו התקון שלהם, בסוד "כלם בחכמה עשית", "עשית" לשון תקון כנודע. "עליה" שייכת לאחר ירידה, [ומהי הירידה?] השתלשלות העולמות זה מזה, מה שאין כן הנשמה מצד עצמה "טהורה היא" תמיד ואין עצמותה יורדת לעולם, רק הארתה יורדת להתלבש בגוף ונפש הטבעית.

שזו היא האות י של יעקב. קודם הסברנו שיעקב זה השכל האלוקי שבתוך המציאות, בתוך ה"עקב", וכך זה לגם לגבי הנשמה – מה שיורד אל תוך הגוף זה רק הארת הנשמה ולכן גם היא נקראת יעקב, ואילו ישראל, שזה שרש הנשמה, אינו יורד.

מהי העבודה של הנשמות?

העבודה והתקון מצד הנשמות הוא גלוי ההתקשרות של כל נשמות ישראל זו בזו יחדו, שהרי בשרשן ומקורן "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה".

קודם דברנו על פסק הלכה השייך למדרגת ז"א, שבה "הללו אוסרים והללו מתירים ואלו ואלו דברי אלקים חיים". לפי זה, תקון הנשמות הוא ההתקשרות שבין הקצוות שבהן. עיקר התקון של הנשמות נקרא התקשרות, שהרי שרש הנשמה אינו יורד ואינו צריך תקון ואפילו מה שיורד, שזה רק הארה ממנה, גם היא זהה למקור רק שנמצאת בסביבה של חול. שוב, אצל העולמות יש באמת ירידה ולכן כנגד זה התקון צריך להיות עליה שלהם, אבל לנשמה באמת לא היתה ירידה ולכן מה שצריך זה רק התקשרות....

חסר קצת

...אצל ר' נחמן זה נקרא 'כח המדמה'. "אין שום יאוש בעולם כלל" הכוונה היא שיאוש זה שקר, זו רמאות. מי שיש לו שכל יודע שיאוש זו טעות של כח המדמה. מי שנדמה לו שהוא ירד, שיש לו ירידה, זה כח המדמה. לכן "ירידה היא תכלית העליה" אצל מי שיש לו עיניים אמיתיות.

לפי זה, מה זה תקון הנשמות? אפשר היה לומר שהתקון הוא ברור כח המדמה, לדעת שהירידה היא תכלית העליה ולבטל את הקליפה הדקה שמראה את ההיפך. אבל מהי העבודה החיובית?

יש הרבה תורות בלקוטי מוהר"ן על כח המדמה, שזה כללות היצר הרע, אבל בפרטיות הוא כותב שני דברים: הכי גרוע זה היאוש, שהכל אבוד, כמו שהסברנו [ובלשון הרבי הקודם: 'ניט קיין פארפאלן' – אין אבוד], ובתורה אחרת (תורה נד ועוד) הוא מסביר שכח המדמה זה עין הרע או לשון הרע. כלומר, כח המדמה זה שהוא מדמה שמישהו עוין אותו. נדמה לי שהוא מתיחס אלי לא טוב. זה דמיון של יחסים שבין אדם לחברו. שני הדברים קשורים זה בזה. עיקר תקון הנשמות הוא תקון ההתקשרות.

נחזור שוב, שלשת הלשונות של הבעש"ט – עולים, מתקשרים ומתיחדים – הם כנגד שלשת הממדים עולמות, נשמות אלקות. כל פעם שכתוב "עולים" זה מצד העולמות, כל פעם שכתוב "מתקשרים" זה מצד הנשמות וכל פעם שכתוב "מתיחדים" זה מצד גלוי האלקות שבדבר, שמתגלה שה' אחד בתוכו. מה זה "מתקשרים"? זה נצוצות.

יש שני סוגי נצוצות: יש נצוצות שנפלו מעולם התהו בתוך כל דבר ודבר ואותם צריך להעלות. זה חלק מעלית העולמות. אבל יש נצוצות של עולם התקון, שעליהם נאמר "כי לא ידח ממנו נדח", והם נשמות ישראל. יהודי הוא נצוץ של עולם התקון ואת הנצוצות האלו צריך לקבץ – "מקבץ נדחי עמו ישראל". הקבוץ הזה נקרא התקשרות.

אצל חכמים זה מה שנקרא בחז"ל "את והב בסופה", שהחכמים מגיעים לידי אחוה ואהבה אמיתית של התקשרות ביניהם. זה לא יחוד. עדין לא מבטלים את דעתם אחד לשני, אבל בהתקשרות כבר מרגישים את ההתכללות של הדעות אחד בשני. אני בתוכך ואתה בתוכי, אני זקוק אליך ואתה זקוק אלי, לא יתכן אותי בלעדך ולא תתכן אתה בלעדי. ביחוד הכל אחד, עד ליחוד האמיתי באחדות הפשוטה.

מאיפה מתחילה התקשרות? התקשרות מתחילה עם צדיק. התקשרות לצדיק. ההתקשרות לצדיק היא יסוד תקון הנשמות, ואם אדם מתקשר לנשמה הכללית הוא מתחיל לקבל זיקה להתקשרות בין יהודי ליהודי.

איך אפשר להבחין מיהו צדיק אמיתי שעליו להתקשר אליו? זהו אותו צדיק שנותן לי להרגיש התקשרות לכל יהודי, שכן הוא נשמה כללית שכולם בתוכו. זה כמו שר' נחמן כותב לגבי תקון הכללי, שאם אתה מתקן את הכלל אז כל הפרטים כבר נגררים אחריו. ללא זה קשה מאד לקשר בין רבוי הפרטים. לענינינו, התקון הכללי של הנשמות זו התקשרות עם כל יהודי, מצות אהבת ישראל, אפילו עם אחד שאומר ההיפך ממה שאתה אומר. ובשביל זה צריך הרבה סייעתא דשמיא והרבה העמקה בפנימיות התורה, עד שמתקבל פרצוף שלם, אחד, בין רבוי הדעות. אותו צדיק שצריך להתקשר אליו זו הנשמה הכללית, שהוא התקון הכללי ביחס לכל התקונים הפרטיים שיש בהתקשרות שעם כל אחד ואחד.

אם כן, עיקר סוד ההתקשרות עם הצדיק זה מה שמסגל אותי להתקשר עם כל אחד ואחד מנשמות ישראל בפרטיות. זה ממש בחינה – "בחנוני נא בזאת" – שאם יש אחד שקשה לי לסבול אותו ואחרי התקשרות עם הצדיק יותר קל לי לסבול אותו זה סימן שבאמת הצדיק עזר לי להתקשר [אם לא עזר לי זה בגללי, זו לא הבעיה שלו, שלא התקשרתי אל הצדיק מספיק] וזה סימן מובהק שהוא צדיק אמיתי, צדיק ששייך לי.

שוב, כל נשמות ישראל הן שעור קומה שלם, ועבודת ההתקשרות היא לגלות את השעור קומה הזה. "ואולך אתכם קוממיות" – קומה אחת. זה נקרא אדם קדמון בשרש הכי עליון.

נסביר קצת יותר. כל הדתות והפילוסופיות בעולם מתעסקות אך ורק עם העולמות, עם המושג עליה. האדם צריך לעלות למקום יותר גבוה. אם מבינים נכון, אז זה רק מצד העולמות וזה נעשה אך ורק  על ידי עבודת ההכנעה. ללא זה אין בכלל עליה. עליה אמיתית זה מה שכתוב בזהר: "מאן דאיהו זעיר – איהו רב". הוא שוקל פחות, פחות מאסה, ואז הוא יותר עולה. אבל כל זה שייך רק לעולמות. מה שאין כן נשמות ישראל שמתלבשות במציאות – תקונם הוא על ידי עליה.

מכאן אפשר להבין ענין אחר – העליה לארץ. זו נקודה מאד רגישה, שלכאורה כל עם ישראל צריכים לעלות לארץ ישראל והנה יש הרבה צדיקים שלא מזדרזים לעלות ארצה. אלא שבשביל לעלות לארץ צריך הרבה הכנעה. כאשר צדיק עולה לארץ הוא מאבד את כל המדרגות שלו – "ארץ אוכלת יושביה" – ולכן כתוב בכל ספרי החסידות שהמרגלים פחדו לעלות כי ידעו שיפסידו את המדרגה שלהם [ועל פי פשט: את המשרה שלהם]. רק יהושע וכלב, שאמרו "טובה הארץ מאד מאד" כי היו במדת השפלות של "מאד מאד הוי שפל רוח", לא פחדו להיכנס. אז עליה לארץ זו עבודת הכנעה.

לפי זה, אפשר להבין את דעת הרמב"ם שלא מונה את העליה לארץ במנין המצוות. כל המצוות הן להבדיל בין הטהור ובין הטמא, הן "רמח אברים דמלכא" שהוא ז"א דאצילות, ואילו עליה לארץ זה נוקבא. זה התקון המושלם של העולמות. זה בבחינת עלית העולמות שלאחר כל התהליך שבדברי הבעש"ט. גם בתורה כח בכתר שם טוב, התורה של הכנעה-הבדלה-המתקה, מפרש את הפסוק: "לך לך מארצך" – עבודת ההכנעה, "ממולדתך" – עבודת ההבדלה, "מבית אביך" – עבודת ההמתקה, "אל הארץ אשר אראך" – זו הכנעה שאחרי ההמתקה [בהמשך נסביר שזה אלו-ה, שאחרי גלוי האלקות]. זו העליה ששייכת לעליה לארץ.

מה מרגישים שיש בעבודה בגלות שאינה דורשת עליה מידית לארץ? חייבים להיות בהתכוננות, שכל החבילות יהיו ארוזות ומוכנות לביאת המשיח ומי שלא רוצה לעלות הוא כמו הערב רב שלא רצו לצאת ממצרים ומתו שם. על זה לא מדברים. מדברים על דברים שהרבי שליט"א אומר ורואים שהוא מייקר את הרגעים האחרונים בגלות. יש משהו יקר שם.

מה זה? זו עבודת ההתקשרות. יש אחד שתופס שזה ממש לא אותו היהודי אם הוא בארץ או בחוץ לארץ, יש הבדל מהותי, אבל מצד הנשמות זה לא כך. הנשמה, שיורדת "מאגרא רמה לבירא עמיקתא" בגלות, זו ירידה רק מצד הסביבה, והיא בהחלט יכולה להרגיש איך שהיא מצד עצמה – זה ממש אותו הדבר. יש משהו שלא משתנה. זו לא עבודת עליה, זו עבודת התקשרות של "לא ידח ממנו נדח". למה הרבי שליט"א נשאר בחוץ לארץ? הוא רוצה לקשר את כל היהודים שבחוצה לארץ. הוא לא רוצה לעזוב אותם שם.

שוב, מצד הנשמות יש עבודת התקשרות בכל מקום. לא תופסים המושגים עולה או יורד. זה ממד אחר לגמרי. להיפך, במדה מסוימת אפשר להתקשר ביתר שאת כאשר כולם בשפלות ולא 'על הגובה', במוחין. אם כבר עולים, אז כבר צריך לעלות ב"עלית חומה" – עלית כל ישראל יחד – ולא עלית יחידים.

זה קורה רק כאשר הצדיקים שבחוץ לארץ פעלו התקשרות עד כדי קיום סיום דברי הבעש"ט: "ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים", שכל היהודים כולם יעלו לארץ. זו עליה שקשורה עם העצמות, עם האלו-ה. עד אז, מי שעולה בגדר עלית יחיד זו עליה שלפני מדרגת ה"התקשרות" שכולה הכנעה, כולה קבלת עול מלכות שמים כפשוטה. זו עליה 'בלי פרוטקציה', הוא צריך להסתדר לבד וזה שיא ההכנעה... אחר כך יש לו כאן את העבודה של ההתקשרות, וזה אפילו יותר קשה כאן בארץ, ואת עבודת ההמתקה. כל זה בעלית יחיד, אבל בינתיים בחוץ לארץ צריכה להיות עבודת התקשרות המכינה את עלית החומה, כפי שצריכה באמת להיות, וזו כבר עליה אחרת לגמרי.

זו העליה אותה מתאר הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, שאחרי שהמשיח בנה בית המקדש במקומו בשלב האחרון הוא יקבץ את נדחי עם ישראל. לפי זה, הסדר ברמב"ם הוא כך: מצות מנוי מלך היא ההכנעה, מלחמת עמלק היא ההבדלה, בנין בית המקדש היא ההמתקה, ואילו קבוץ נדחי כל ישראל אחר כך היא גלוי עצמות האלוקות. זו העליה שאחר היחוד, שעליה נרחיב בהמשך (בפרק י).

נחזור לענין שלנו. עבודת ההתקשרות בין הנשמות היא העבודה בשלב ההבדלה. למה זה קשור עם הבדלה? הבדלה זה להבדיל בין הטהור ובין הטמא – "הללו אוסרים והללו מתירים ואלו ואלו דברי אלקים חיים" – כאשר התקון בכך הוא למצוא את ההתכללות שבין הדעות השונות של החכמים, בבחינת "את והב בסופה". אם יש התכללות אמיתית בין הנשמות ניתן באמת לקיים את העבודה של "שמאל דוחה וימין מקרבת". הבדלה אמיתית היא שכל ההבדלות הם ביחד.

נסביר יותר. הבדלה היא ברור נצוצות, וכמו שאמרנו יש שתי סוגי ברורים: ברור ראשון הוא ברור נצוצות משם בן, והברור הזה הוא בעיקר בעבודה של קבלת עול מלכות שמים, בשפלות שמצד הקדושה. אם האדם אוכל מאכל ולפני האכילה הוא מברך ואוכל לשם שמים – שיהיה לו כח לעבוד את ה' –  זה ברור של נצוץ התהו שבתוך המאכל. אבל ברור שני הוא ברור של שם מה, ברור של עולם התקון והעיקר בו הוא לדעת את ההלכה.

כתוב בחסידות שבכל דבר יש חן, יש חיות ונצוץ, כלומר שהנצוץ נקרא לפעמים חיות [חיות עולה משיח בן דוד]. כל דבר חי מן התקון, שיש בו קצת 'ידישקייט', שהוא קצת יהודי. זה הנצוץ של התקון. בלי זה הוא חוזר להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית. החיות הזו היא בחינת המשיח שיש בכל דבר, היא כמו אסיר שמחכה לשחרור – "את חולינו הוא נשא", ו"משיח יושב בשערי רומי". חוץ מן החיות הזו יש גם נצוץ, ובלשון הרבי הרש"ב הנצוץ הוא כנוי למה שנשבר ונפל מעולם התהו בשבירת הכלים, בעוד חיות היא מעולם התקון. הוא אומר [במאמר בתרס"ה] שבברכות הנהנין צריך לכוון שבכל דבר יש חיות ויש נצוץ ושניהם כלולים ב"מוצא פי ה'" שעליו יחיה האדם. הוא מביא שחיות נצוץ עולים יחד ברוך אתה הוי'. המספר הזה (660 = סתר) הוא השם אהוה בחלוף אתב"ש [אצפצ] והוא השם הקדוש שמחבר בין גשמיות לרוחניות. בנוסף, ראשי התבות של חיות נצוץ הן אותיות חן והאותיות השניות שלהן – שתי האותיות הראשונות בכל מילה הן האותיות העיקריות: חי ו-נצ – הן אותיות יצ, העולות יפי. כלומר, יש כאן חן ויפי.

מה זה אומר? שבכל דבר ודבר יש חיות מצד התקון ונצוץ מצד התהו. הנצוץ מצד התקון הוא היהודי שבו והנצוץ של תהו שבו הוא בבחינת גר צדק שצריך לגייר. לענינינו, הלכה המבדילה בין טמא לטהור ובין אסור למותר זה בעיקר לברר את היהודי שבכל דבר ודבר, את הנצוץ התקון. אבל קבלת עול שבאה מצד המלכות, מצד שם בן, מבררת את נצוץ התהו שיש בכל דבר ודבר וזה פועל בו עליה, בעוד שההלכה פועלת התקשרות. לנצוצות היהודיים לא חסרה עליה, רק חסרה התקשרות והיא דורשת התכללות בין הנשמות.

אם אני אומר את ההלכה רק לפי דעתי, אפילו מצד הקדושה, בלי התכללות אני לא יכול לפעול בצורה של "שמאל דוחה וימין מקרבת". גם שמאי הזקן דחה את אותו הגר באמת הבנין ואילו הלל, שאכן קירב אותו, הוא פעל עמו בדרכי נעם עם קצת דחיה של הדרגה. היתה לו הרבה חכמה של הפעולה המשולבת של קרוב עם דחית הפסולת. זה היה בגלל שהיה יותר ענו, היתה לו התכללות עם דעת שמאי, ואפילו יותר מאשר לשמאי עם דעתו שלו [אף שגם לשמאי היתה התכללות עם דעת הלל, כמו שפעמים שבית שמאי מקלים כמבואר בחסידות]. זה מענין מאד, שהלל עצמו עלה מבבל [עולה חדש...] בעוד שמאי נולד בארץ ['צבר'...] וזה שעלה הוא עלה עם הרבה חכמה, עד שהוכיח את חכמי ארץ ישראל שלא שמשו די הצורך את שמעיה ואבטליון רבותיהם.

סיום השעור (על המשך פרק ג) - חסר

התקון מצד האלהות הוא גלוי יחודו יתברך בעולם כלו, כמו שכתוב "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", ועל דרך פרוש חז"ל בתיבת "אחד" שאלופו של עולם ב"ה (א של אחד) אחד ב-ז רקיעים וארץ (ח של אחד) וב-ד רוחות העולם (ד של אחד). תקון העולמות הוא ענין העליה בסדר ה"השתלשלות". עליה זו נעשית ע"י הכנעה החצוניות והפסולת שבעולמות, שהוא ענין הרגשת היש שבהם. תקון הנשמות הוא ענין ההתקשרות שבין נצוצות הקדושה, שבבחינת "התלבשות" בעולמות. התקשרות זו נעשית על ידי כח ההבדלה שיש בנשמות ישראל להבדיל בין קדש לחול וכו' על פי חקי ומשפטי התורה. תקון האלהות הוא גלוי היחוד בבחינת "השראה", השראת ה"שכינה בכל מקום", המתקת כל הדינים כלם. על ידה השראה זו "מתיחדים כל העולמות כאחד ועולים" עד רזא דאין סוף ממש, להמשיך משם "אור חדש על ציון תאיר", "אור זרוע לצדיק" העליון – "משמח חתן עם הכלה" (סיום שבע ברכות דחתן וכלה) וד"ל.