נמשיך בפרק הבא:

פרק ז

והנה שתי המדרגות "המתקה" ו"עצמות" הן על דרך "אחד" ו"יחיד" כמבואר בדא"ח –

בלשון האדמו"ר האמצעי, שאור אין סוף שלפני הצמצום זה לאחר ההתעוררות של הרצון לבריאת העולמות, הרצון להיטיב שנקרא בספר הזהר "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" (כשעלה ברצונו לברוא את העולם). מן הבטוי הזה – "כד סליק", כשעלה – משמע שיש איזו נקודה אחת לפני כן, לפני שעלה הרצון לברוא את העולם. להתגלות הרצון הפשוט הזה להיטיב, שזה הרצון לברוא את העולם, קוראים בחסידות "אחד". המלכות של ה"אחד" זה מה שנקרא בכל מקום 'אור אין סוף'. מה יש לפני כן? יש "יחיד".

המתקה זה גלוי הרצון להיטיב. זה שאברהם אבינו גילה בעולם. הוא לא רק גילה שיש בורא לעולם, אלא הוא גילה שבורא העולם הוא 'עצם הטוב', וכשהוא ברא את העולם זה היה באמצעות מדת האהבה שלו, וממילא כל מה שאתה רואה בעולם זו התגשמות של אהבה. לכן אברהם הוא עמוד האהבה – "אברהם אוהבי" – והוא נקרא גם אחד – "אחד היה אברהם" [אחד עולה אהבה].

אפשר גם להאמין שיש ה' אבל לחשוב שהוא בורא את העולם במדת הדין. חז"ל הרי אומרים ש"בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין", והיה אפשר לחשוב שזה אכן כך. אבל באמת זה רק לאחר ש"סליק למברי עלמא" במדת החסד. רק אחרי שה' רוצה לברוא את העולם במדת החסד, שכולה אהבה, והוא חושב איך לבצע את זה יש לו 'הוא אמינא' שבשביל לבצע את החסד צריך דין. שוב, מה ש"בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין" זו עלית מחשבה שניה (ואחריה מחשבה שלישית של "עמד ושתף עמה מדת הרחמים") ביחס להתעוררות הראשונה. זה מה שאברהם אבינו גילה. הוא גילה שה' אוהב את העולם ואוהב את הנשמות שבעולם, שזו היתה המחשבה הראשונית בבריאה ובעצם כל הבריאה היא התגשמות של הרצון הזה. רק אחר כך באה מחשבה איך לעשות את זה, ואז המחשבה השניה אומרת שאתה לא יכול לגלות ישירות אהבה וחסד מפני שכך אתה 'תשטוף' את המציאות ותבטל אותה. לכן צריך לעשות צמצום, אבל גם היא לא יכולה לעמוד לבד ולכן צריך מחשבה שלישית, מחשבה של רחמים שהיא "הבריח התיכון המבריח מן הקצה עד הקצה", עד הכתר.

אם כן, מן הצמצום ולמטה רואים דין ואחר כך רחמים. רחמים זה אור הקו, הדין זה הצמצום והאהבה זה אור אין סוף שלפני הצמצום. שלשתם כנגד שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב: אברהם כנגד האהבה – "אברהם אהבי", יצחק הוא כח הצמצום ויעקב הוא סוד הקו – "אז יבקע כשחר אורך", אותיות יעקב – שבוקע את חלל הצמצום. זה ש"הקדימו למדת הדין" זה שאפשר להרגיש בתוך אור הקו את שרשו באור אין סוף שלפני הצמצום.

עד גלוי הקו אין מציאות של זמן, שכן לפני הקו אין שום תהליך של בריאה. הקו הוא בעצמו סוד הזמן בתוך המקום שהוא סוד הצמצום – "מקום פנוי". ראשית הקו הוא ראשית הזמן, וממילא כאשר אתה מרגיש זמן אתה מרגיש אותו לפני המקום. צריך להרגיש שהרחמים קודמים לדין – "עמד והקדימו למדת הדין".

לענינינו, הדבר הראשון שמתעורר היא מדת החסד, שנקראת "אחד" – 'אור אין סוף' בכל מקום – וזה שמגלים את הדבר הזה זו עבודת ההמתקה. לגלות שהכל חסד, הכל טוב, כפי שגילה אברהם אבינו.

נרחיב קצת בענין סוד הקו. הקו זה להתחיל תהליך של יצירת עולמות מתוך חומר הגלם, שנקרא 'רשימו', שמלא את המקום הפנוי. כל המקום הזה מלא חומר גם והקו הוא 'כח הפועל בנפעל'. ה'נפעל' הוא חומר הגלם, היולי מוחלט, והוא מוציא אותו מן הכח אל הפועל ויוצר אותו על פי 'קו המידה' שבו. הוא מודד את הרשימו ויוצר מתוכו עולמות כפי הרצון העליון. המציאות הזו של הקו, הדבר הכי פנימי שהוא תהליך הבריאה, הוא עצמו הזמן שבתוך המקום. זה הכח שיוצר את כח הגלם שבתוך המקום ונותן לו צורה מסוימת.

לכן כתוב בקבלה במקומות מועטים שהקו "הולך וממשיך" ולעתיד לבוא יגיע עד תחתית החלל ואור אין סוף יתגלה לגמרי. זה נקרא המתקה וזה מה שאברהם אבינו התחיל לגלות. אז יתמלא כל החלל באור אין סוף, יתמלא באהבה. יתגלה שכל כח הבריאה היא אהבה, שהבריאה היא מלשון אברהם – "אל תקרי בהבראם אלא באברהם" – ואברהם הוא אהבה. הכח הזה אצלנו, בקיום המצות, הוא כמו במצות "פרו ורבו" שהוא כח של אהבה.

כמובן, יש בכח הבריאה גם חכמה, וזה רמוז בכך שאהבה חכמה עולה שם אלקים של מעשה בראשית [אהבה הוא המספר הראשוני ה-7 וחכמה הוא הראשוני ה-22. כל זה בסוד העגול הגדול בחז"ל]. הבריאה היא בכח החכמה – "כולם בחכמה עשית" – ובכח האהבה – "בהבראם". על הפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" מוסבר בחסידות ש"כבודי" היא האהבה, וכל בריאת העולם היא כדי ש"ימלא כבודי את כל הארץ", שכל הבריאה תתמלא באהבה של ה' לעולם. הכבוד האמיתי של האדם זה גלוי המניע של אהבה, שכל מה שהוא פועל זה מתוך אהבה באמת לאמתו.

באמת, את הענין הזה שהקו יגיע בעתיד עד תחתית החלל ויחבר בין ראשו לסופו ניתן לפרש בשתי אופנים: הפרוש הפשוט הוא שכל החלל יתמלא  בכבוד ה', באור האהבה שלו, ועל זה כתוב "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו". ר' הלל מסביר תמיד את הפסוק שה"אחד" – מניע האהבה של הבריאה – יתגלה בעולם. העולם יכיר בכבוד שלו, באהבה שלו.  הדבר השני שיתגלה הוא, שהעולם ירגיש את עצמו ממש בתוך העצמות. הוא ישאב לתוך העצמות. הוא לא יתבטל לגמרי, ועל כן תחית המתים היא בתוך המציאות לגמרי, ובכל זאת היא תרגיש "לאשתאבא בגופא דמלכא". שני הגלויים הללו הם כנגד שתי המדרגות של המתקה ועצמות.

מה ההבדל ביניהם? להרגיש את ה"אחד", את אור אין סוף שמקיף את החלל, זו "השראה" מלמעלה למטה, אבל להישאב אל תוך העצמות ממש – זה שייך למדרגת "יחיד" שלמעלה ממדרגת "אחד". "אחד" הוא גלוי הכבוד, אבל "יחיד" זה גלוי של לפני מה ש"סליק ברעותיה למברי עלמא".

התעוררות הרצון הפשוט להיטיב ומחשבת "אנא אמלוך" באור אין סוף ב"ה,

נסדר את המושגים: מדרגת "אחד" שלפני הצמצום הראשון היא מה שכתוב בזהר "כד סליק ברעותיה למברי עלמא", והמלכות של ההתעוררות הזו היא מחשבת "אנא אמלוך" והיא בעצמה מאצילה 'אור אין סוף' לפני הצמצום. על ידי מחשבת "אנא אמלוך" מתמלא הקב"ה כביכול באור וכח אין סופיים, לברוא את העולמות עד אין סוף. מחשבת "אנא אמלוך" היא התכלית של התעוררות הרצון להיטיב, היא המלכות שלה. זה למלוך כדי ליישם את הרצון להיטיב. כל זה  ביחד נקרא בחסידות מדרגת "אחד".

מחשבת המלכות מחייבת עם, ועם הוא מלשון עוממות – דבר נפרד ורחוק מן המלך. היא מחייבת צמצום אבל היא מחייבת גם מחשבה על מי למלוך ועל מה למלוך. זה סוד ההשערה, בו המלך צריך להכיר את כל פרטי הפרטים של עמו – "לב מלכים עד אין חקר" – ולהחליט על מי ואיך למלוך עד הפרט האחרון. לב מלכים עד אין חקר עולה ישראל, שכולנו מלכים. אחרי ההשערה בא השלב הראשון של המלכות בפועל, שזה לצמצם ולעשות מקום לעמידת העם. לכן עולם הן אותיות עם לו – שהעולם הוא העם בשביל המלך, שבשביל העם-עולם צריך לעשות צמצום ומקום פנוי. לכן מחשבת "אמא אמלוך" היא התכלית של הרצון הפשוט להיטיב ולברוא את העולמות.

ברגע שיש מחשבה כזו יש גלוי של אור אין סוף, בתוך אור אין סוף יש תכנית. התכנית הזו נקראת השערה, והיא בעצם צמצום פנימי בתוך אור אין סוף. בחסידות זה נקרא 'אותיות החקיקה' – לחקוק רושם ללא מציאות נמצאת בתוך האור אין סוף, בתוך האנרגיה האין סופית. זה לחקוק שפה. בחסידות נקרא השלב הזה "קדמון", שאחר מדרגת "אחד".

נסכם: ההתעוררות להיטיב עם מחשבת "אנא אמלוך" ועד הגלוי של אור אין סוף נקראים "אחד". ברגע שיש תכנית של אותיות חקיקה – זה נקרא "קדמון". אחר כך, השלב הראשון של הבריאה בפועל זה הצמצום, וכאן מתחילה הקבלה של 'עץ חיים'.

כאשר כל מדרגת "אחד" מתגלה לאחר הצמצום – בסוד "יהי כבוד ה' לעולם – זה נקרא המתקה. לגלות שהכל אחד, שהכל טוב. אבל יש דבר שלמעלה מזה, "העלם העצמי של אור במאור", וזה כבר מדרגת "יחיד":

והעלם העצמי של אור בעצמות המאור שלמעלה מכל גלוי התעוררות, אפילו לעצמו כביכול [ולהרגיש את זה – זה כבר כנגד העצמות, בלשון החסידות. זה כנגד האות י של שם הוי'].

נמשיך הלאה ונרד:

כח ההבדלה הוא סוד המדידה וההתחלקות שבקו אין סוף ב"ה,

החיצוניות של הקו היא כח המדידה וההתחלקות, למדוד את חומר הגלם של הרשימו שנמצא בתוך הצמצום ולחלק אותו לרבוי נבראים על פי הרצון העליון. על שם התכונה הזו – למדוד ולחלק – נקרא הקו 'קו המדה' וזו רק החיצוניות שלו. הפנימיות שלו היא לחבר את אכל מה שחלק.

זה תואם את התכונה של עבודת ההבדלה. מצד אחד זה להבדיל בין קדש לחול ולהגדיר את כל ההגדרות של המציאות על פי תורת אמת, ומצד שני הרצון הפנימי של כל המדידה הזו היא לקשור את כל נשמות עם ישראל.

שוב, הקו ביחס לאור אין סוף הוא כמו הארת הנשמה שיורדת להתלבש בתוך הגוף. הגוף הוא כמו העולמות, הנשמה שיורדת אל תוך הגוף זה הקו, ושרש הנשמה שנשאר למעלה זה ה"אחד". שרש הנשמה עצמו נחלק לשנים: השרש של שרש הנשמה זה ה"יחיד" והשרש של הנשמה כפי שהיא נחלקה כבר מן העצמות זה ה"אחד". השרש שבבחינת "יחיד" הוא ה"חלק אלוה ממעל ממש" ואין בו שום התעוררות לרדת לגוף, וברגע שיש התעוררות בתוך הנשמה לרדת אל הגוף ולהחיות אותו זה כבר השרש הפשוט. כמו שהיא בשרש העליון זה נקרא 'חי בעצם' – שאינה צריכה שום דבר אחר – וכמו שהיא כבר מתעוררת לרדת זה נקרא 'חיים להחיות' – להחיות את הגוף.

נחזור לעבודת ההבדלה של "שמאל דוחה וימין מקרבת". עיקר התורה בחכמת הנגלה זה איזון לדעת מה לרחק ומה לקרב – אסור-מותר, כשר-פסול, טמא-טהור, זכאי-חייב. זו ירידת התורה לברר את המציאות. אבל מה המטרה של כל האיזון הזה? שבסופו של דבר הנשמות – שכל אחת מהן היא חלק מן הקו – יוכלו להתקשר ביחד. עיקר הברור תמיד הוא בין הפנימיות לבין החיצוניות ועל ידי כך פועלים התקשרות בין כל חלקי הפנימיות. על ידי הרבה ברורים של תורה מזהים 'מיהו יהודי' שבכל דבר ודבר, את הנצוץ הקדוש, ועל ידי כך פועלים התקשרות בין כל הנצוצות האלו. זה לגבי הפנימיות, אבל לגבי החיצוניות צריך משהו אחר. צריך הכנעה, שעל ידה גם החיצוניות עולה.

אם כן, הקו הוא:

הבוקע את חשכת החלל ומקום פנוי לאחר הצמצום הראשון – בבחינת ה-ו שבשם –

וזה דבר ברור על פי הציור של האות ו, שמורה על סוד הקו. כך כתוב ב'עץ חיים', שהקו הוא סוד הרוח של כללות העולמות והמקום הפנוי והעגולים זה הנפש של כל העולמות. נפש היא כנגד המלכות, ה תתאה שבשם ואילו הרוח היא כנגד האות ו שבשם – רוח החיים שמחיה את הגוף.

אם האות ו מכוונת כנגד הקו האות ה היא כנגד כל העולמות כולם. למה? ראשית, יש ה עולמות – א"ק ואבי"ע. שנית, באות ה יש שלשה קוים – העליון, השמאלי והימני – כנגד עולמות ביראה-יצירה-עשיה, ובמלוי שם בן, מלוי אלפין שכנגד ה תתאה שבשם, נכתבת האות ה פעמים – הה. שתי האותיות ה מרמזות לבריאה-יצירה-עשיה הכלליים והפרטיים. האות ה השרשית היא כנגד בי"ע הכלליים והם שלשה מיני 'אדם': א"ק הוא אדם דבריאה, הבריאה הכללית. עתיק ואריך, שהם כתר דאצילות, הם אדם דיצירה – היצירה הכללית. עולם האצילות עצמו הוא אדם דעשיה – העשיה הכללית. אות ה השניה, אות המלוי, היא כנגד עולמות בריאה-יצירה-עשיה הפרטיים.

לפי כל זה, מהם אותיות ה עילאה ו-י? זה רמוז בפסוק "הנסתרות לה' אלקנו והנגלות לנו ולבננו", שאותיות וה שבשם – "והנגלות" – הם החלק הגלוי ואותיות יה שבשם הן החלק הנסתר. בערכים הכלליים, של כללות העולמות, חלק הנסתרות הוא אור אין סוף שלפני הצמצום. אלו מדרגות ששייכות "לה' אלקינו", בעוד שרק אחר הצמצום, כאשר יש מקום פנוי לעמידת העולמות, יש מקום לנו – "לנו ולבננו".

ובפרט: כשיש לה' התעוררות לברוא את העולמות זה כנגד אות ה עילאה שבשם, שכן שם יש התעוררות לכל אותם עולמות – הכלולים באות ה תתאה שבשם – שעתידים להיברא אחר הצמצום. בקבלה נקראת האות ה עילאה "עלמין סתימין דלא אתגליין". זה העולם כמו שהוא בתוך הים, בעוד אות ה תתאה היא כמו העולם לאחר שיצא אל היבשה. מה זה ים? ים הוא "מים שאין להם סוף" בלשון חז"ל, שכן ים הוא בחינת אין סוף. בתוך אותו הים יש עולמות. מהם? אלו אותיות החקיקה, ההעשרה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". בלשון ספר יצירה אלו רלא שערים, האותיות השרשיות של לשון הקדש. כל זה – ההתעוררות, מחשבת "אנא אמלוך", גלוי אור אין סוף וההשערה של כל העולמות בתוכו – נכלל באות ה עילאה שבשם. מהי האות י שבשם? האות י היא רק נקודה, נקודת עצמות.

זוהי ההתבוננות הכי מקיפה וכוללת את הכל ההוויה כולה.

נחזור לקרוא על מדרגת הקו:

המתלבש בכל העולמות ומקשרם יחדו ,

נחזור על תכונות הקו: הוא מודד את חומר הגלם, הוא מחלק אותו לפי המדות, אחר כך הוא מתלבש בתוכם בשביל לקשר ולחבר. בחיצוניות הוא מודד ומחלק, ואחר כך הפנימיות שבו מתלבשת על מנת לחבר וליחד. חצוניות הקו נקראת קו על שם תכונת המדידה – 'קו המדה' – ואילו פנימיותו נקראת 'חוט', כחוט התופר ומחבר את הבגד אחרי מדידת וגזירת הבד. זה סוד "תקות חוט השני".

בהקשר של פנימיות הקו, שמאחד ותופר את העולמות כולן, ניגע בנושא חשוב.

יש חמש מדרגות בלמוד הלשון: תקון, מאמר, צרוף, מכלול, חשבון. הכלל זה, שהוא הראשון לגבי בריאת העולם בסוד לשון הקדש, בא מספר 'מעין החכמה' המיוחס למשה רבינו, ומוסבר קצת בספר הפרדס לרמ"ק. הכלל הוא שכל מילה בתורה צריך ללמוד בחמש מדרגות, שמכוונות בעצמן כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה עם קוצו של י:

קוצו של    י            תקון

 י               מאמר

 ה              צרוף

 ו               מכלול

 ה              חשבון

תקון זה ללמוד את המילה בעצמה. זה ללמוד מה השרש שלה ומה השער שלה כפי שהיא לעצמה. בלשון הראשונים זה נקרא 'ללמוד את פנימיות הפשט'. הפשט, שהיא המדרגה הכי נמוכה, נעוצה במדרגה הכי גבוהה שבכתר – "נעוץ סופן בתחלתן".

למה הכתר נקרא תקון? כי שם יש את ההתלבשות הראשונה, של ז"ת דעתיק בגלגלתא דאריך. שם יש ז תקוני גלגלתא ו-יג תקוני דיקנא. תקון הוא תמיד התלבשות של פנימיות בתוך חיצוניות, ובכתר ההתלבשות הראשונה היא התלבשות של תענוג בתוך רצון. הרצון בא להביע אמירה – 'מה רוצה לומר' – והאמירה היא התענוג. הדבור הוא לשון קשה ואמירה היא רכה, כדברי חז"ל: "תאמר לבית יעקב – אלו הנשים". "לך אמר לבי" זו אמירת הלב, החפץ הפנימי. בלשון קבלה: אמר הוא סוד אור מים רקיע של מעשה בראשית, שהוא סוד המשכת הטפה – המשכת התענוג בתוך רצון. אז התקון הראשון במילה זה ללמוד מה המילה הזו רוצה לומר. רצון מלביש את האמירה, את החפץ והענג. זה נקרא לתקן את המילה, שהמילה היא לא רק איזה סיסמה, צופן באיזה מחשב, אלא היא נשמה המלובשת בתוך גוף. זה להרגיש את המילה.

המדרגה הבאה היא צרוף, והיא הקרובה ביותר אל התקון. זה להחליף את סדר האותיות. לפעמים זה להחליף שרש של שלש אותיות ולפעמים זה להחליף שער של שתי אותיות. למשל: תקון המילה חלף הוא ללמוד את המשמעות שיש בה ובשערים שמהן המילה יכולה להיות בנויה – חל, לף, חף. ברגע שאני מחליף את הסדר – כמו חפל – זה כבר צרוף.

שאלה: מה ההבדל בין שרש לשער?

תשובה: שער בן שתי אותיות הוא כלל ביחס לשרש בן שלש אותיות. אות אחת היא בחינת חש, יש בה כח אבל הוא דומם. שער ושרש הם כנגד מל מל.

תקון וצרוף הם כל כך קרובים אחד לשני עד שהם האות י וקוצו של י, בתוך גוף אות אחת. הצרוף מגלה פשט, עד כדי שכאשר מחליפים אותיות לפעמים זה ממש אותו הדבר, כמו כבש וכשב. רק שצריך להתעמק להבין מה ההבדל ביניהם. כלומר, הצרוף כל כך קרוב אל הפשט עד שלפעמים הוא לא יצא ממנו בכלל. יש הרבה דוגמאות כאלו בלשון הקדש.

אחר כך יש מאמר, שזה נוטריקון. זה לקחת מילה אחת ולמצוא איך היא כוללת בתוכה כמה מילים. למשל: אחד הוא אהבה חסד. המילה אומרת מאמר שלם.

מאמר הוא כח השירה, ולכן אנחנו רואים שכל המשוררים הגדולים יש להם איזה קו מנחה, למרות שהם משוררים בחסד עליון וזה ענין פנימי-נשמתי לחלוטין, כמו שירים על פי אותיות ה-אב או אותיות שם המשורר. השיר יוצא מתוך איזו מילה פשוטה. מקור ההשראה בשיר היא התבוננות בתוך מילה אחת עד שהיא מתחילה לפרוח ולצמוח ולהתפתח.

שוב, מקור ההשראה שבשירה דקדושה היא הצמיחה של מילה להיות מאמר. ה-אב הופכות להיות "אשרי יושבי ביתך". איפה רואים את זה? בתפלת שחרית של יום חול, כשאנו נמצאים במוחין דקטנות, אנו אומרים "אל ברוך גדול דעה..." לפי אותיות ה-אב, כאשר כל אות יוצרת מילה אחת. אבל בשבת, בעת מוחין דגדלות, כל אות יוצרת משפט שלם "אל אדון על כל המעשים, ברוך ומבורך... וכו'". כלומר, ככל שיש יותר מוחין, יותר התבוננות, כך המאמר מתרחב – "רחובות הנהר" – בכח ההרחבה. זו תכונה של אמא, אות ה עילאה שבשם.

מה זה אומר לי? אם אני קורא קטע בתורה ולא התבוננתי עמוק עד שאני שומע את מה שהמילה אומרת, את הרעיון היותר רחב, אז אני לא מסוגל להבין כל כך את הקשר בין המילים, את הרעיונות, שבתוך הקטע. למשל: אם אני רוצה להבין את היום הראשון של מעשה בראשית, ולהבין את הקשר בין המילים 'אור' 'חשך' 'מים' 'שמים' 'ארץ', אני יכול ללמוד כל מילה בפני עצמה, אבל אני יכול להתבונן התבוננות של מאמר. זו השראה. ברגע שאגיע למאמר אמיתי היא יעשיר עד אין סוף את המושגים בפני עצמם. למשל, המילים 'רוח אלקים מרחפת': אם אני רק לומד אותן בתקון וצרוף אז אגיע לזה שבתוך השרש רחף יש אותיות רח של המילה רוח, אבל אני לא יודע איזה רוח. מה מוסיף המאמר? המאמר הכי פשוט של המילה רחף היא רוח פה – "ברוח פיו כל צבאם". כמובן, צריך אסמכתא טובה למאמר, איזה פסוק וכו'. כעת אני מבין הרבה יותר טוב למה כתובות המילים "ורוח אלקים מרחפת". זה ללמוד את השירה שיש במילים, והיא פעולת האוזן – "אזן מילים תבחן" – לשמוע את הקשר הפנימי שבין המילים. יתכן אדם ששמע וקרא הרבה פעמים את הפסוק "וברוח פיו כל צבאם" ובכל זאת לא 'יעלה' על זה.

עוד דוגמה: על המילה שמים מביא רש"י שלשה פרושים מחז"ל – ֹשָם מָיִם, אֵשׁ מָיִם, שָׂא מָיִם. אלו שלשה מאמרים למילה שמים, שכאשר אני לומד את המילה רק במדרגה של תקון, של פשט, אז המילה שמים היא משער שם, רק בלשון רבים, ואין בה שום קשר למילה מים. לא גיליתי את המים שיש בשמים ובשביל זה אני צריך להגיע למדרגה של מאמר. המאמר היא ההקשבה למילה, לצליל שלה ולמה שאפשר לעשות עמה. כל מילה היא 'מעט המחזיק את המרובה'.

אחרי מאמר בא המכלול. מכלול זה מה שקוראים היום ניבים. זה להכיר היטב את לשון התנ"ך ולשון חז"ל ולדעת עם איזו מילה מצטרפת המילה הזו. למשל: יש לי את המילה אור ואני יודע שיש פסוק "אור החיים", אז ממילא יש קשר בין שתי המילים אור וחיים. בחסידות נקראים הניבים 'תארים עצמיים'. למשל, לתורה יש שלשה תארים עצמיים על פי שלשה ניבים: 'תורת אמת', 'תורת חסד', 'תורת חיים'. אין 'תורת הוד'. זה יכול לכתוב משורר, אבל זה לא תואר עצמי.

למה הוא נקרא מכלול? זה מלשון כלולות, חתונה של חתן וכלה. כל ניב הוא זווג בין חתן וכלה ש'הולכים' ביחד [הולך מלשון כלה]. זה לא יוצא מן המאמר.

למשל: מאמר של המילה אמת יכול להיות אמונה תמימה, או א מחיה מת. את זה לא ידעו מתוך תקון המילה עצמה, כי שרש המילה אמת הוא אותיות אמן [האות ת נוספת על השרש והאות נ נפלה]. מכלול המילה אמת יהיה הניב 'אמת ואמונה' או 'אמת ויושר' או 'אמת ושלום' – "האמת והשלום אהבו".

המדרגה האחרונה היא החשבון. זה כבר המלכות, וזה לעשות גימטריאות ויש הרבה צורות לעשות אותן. יש מספר הכרחי, מספר סדורי, מספר קטן, מספר קטן מספרי, מספר קדמי ועוד. זה לבדוק את כל הצורות בכל הרמזים. פה יש כבר התפשטות עד אין סוף פרטים, אבל גם בזה יש יותר קרוב ויש יותר רחוק.

למה זה טוב כל רבוי צורות החשבון? זה בעיקר לדעת מה יותר קרוב ומה יותר רחוק. הסדר הנכון הוא, שמתחילים מן הפנימיות וממשיכים אל החיצוניות, מתחילים מן התקון וממשיכים הלאה. מי שבא מלמטה, שרוצה להתחיל מן הדרך הקלה של החשבון בלי שיודע הרבה, הוא עושה מיד גימטריאות... הדרך הישרה היא להתחיל מלמעלה, לפעי הסדר הזה שהסברנו. "כל הנחלים הולכים אל הים", ולכן החשבון שבא בסוף.

זה נוגע למשהו חשוב בנושא הזה, שהרמ"ק מביא אותו בספר הפרדס שלו, שעיקר החשבון הוא של שתי מילים יחד ולא של מילים בודדות. לכן החשבון בא לאחר המכלול. רוב החשבונות בספר הזה (סוד ה' ליראיו) הם חשבונות של מילים, לבדוק את ההתאמה של מילה אחת לשניה. החשבון בא לבדוק את המכלול. אני בודק את זה על ידי שאני מוצא שהמילים יצאו רבוע, או מספר השראה וכו'. החשבון מאשר-מְעַשֶׁר ומחליט את המכלול ולכן הוא שייך בעיקר לניבים, יותר מאשר למילים.

במילים אחרות: החשבון הוא טבעת הנישואין, שמחליטה את הזווג של המכלול, שיעלה יפה 'כדת משה וישראל'. זה לאשר, לתת יסוד ויציבות, לכמה דברים שהולכים יחד. זה להצליח את הזווג. שוב, אחרי שיש חתן וכלה, שהחתן רוצה להתחתן עם הכלה והכלה רוצה להתחתן עם החתן, אז עושים את הגימטריה של שתי השמות יחד [לפני כן זה לא יעזור כלום...].

כל זה היה בהקשר של פנימיות הקו, המחבר ומקשר את כל העולמות יחדו:

שעל שם כך נקרא "חוט" המקשר.

איפה צריכה להיות ההכנעה?

הכנעה היא בכללות העולמות א"ק אבי"ע, שאפילו "אדם קדמון" נקרא "אדם דבריאה", "יש מאין" כביכול,

המילה בריאה בלשון הקדש, כמו שכותב הרמב"ן, פרושה 'יש מאין'. זה דבר שהוא, יש וברגע שיש 'יש' חייב להיות 'בטול היש'. מהי עבודת 'בטול היש' אצל אדם קדמון? שוב, אדם קדמון הוא לפני עולם האצילות, ועולם האצילות נקרא אין כאשר אדם קדמון ביחס אליו נקרא 'היש האמיתי'. הוא המאציל של האצילות. אבל בערך כללות העולמות נקרא אדם קדמון 'אדם דבריאה', ואם הוא 'אדם דבריאה' אז הוא גם כן בגדר דבר נברא, 'יש נברא', ביחס לאור אין סוף שלפני הצמצום. אז מהי עבודת הבטול שלו בתור 'יש נברא'? הכנעה. להכניע את הישות. מה זה?

זה מה שנקרא בלשון הזהר "לית מחשבה תפיסא בך ואפילו במחשבה קדומה דאדם קדמון". אפילו המחשבה הקדומה של אדם קדמון לא תופסת באור אין סוף שלפני הצמצום. זה כאילו שאומרים לאדם קדמון שלגבי ה' אתה מטומטם. אתה לא מבין כלום, אתה לא הכי חכם בעולם. זו הכנעה.

שוב, לגבי עולמות התחתונים – בי"ע הפרטיים – הוא 'יש נברא', הוא ממש כמו אלוקות, אבל לגבי אור אין סוף הוא בסך הכל 'אדם דבריאה' ולכן ממנו ומטה יש עבודת הכנעה.

שאלה: מהי הישות של א"ק?

תשובה: שהוא מוגבל. זה כמו שהרמב"ם שואל בתחלת הלכות יסודי התורה למה לה' אין דמות הגוף? הוא מסביר שכל בעל גוף הוא מוגבל וכיוון שהקב"ה הוא בלי גבול ומסובב את הגלגל תמיד לכן אינו יכול להיות בעל גוף. אדם קדמון הוא מוגבל. במה זה מתבטא בלשון החסידות? אדם קדמון הוא הכתר של עולמות אבי"ע, וכתר זה רצון. יש בא"ק "מחשבה קדומה", בה כל העולמות כולם "נסקרים בסקירה אחת", והיא בחינת מוחא סתימאה שבו לגבי העולמות. המוח הסתום של הכתר זה כמו התכנית לגבי העולמות. למעלה מזה יש בו את הרצון הכללי לכל עולמות אבי"ע. הגבול שיש בו הוא שהרצון והמחשבה הללו הם רק ביחס לארבעת העולמות האלו, ותו לא. הוא לא בורא עולמות אחרים, כמו שיש באור אין סוף שלפני הצמצום. הוא מקיף – רצון – אך ורק לעולמות אלו. לכן ביכולת שלו הוא מוגבל, ולכן הוא יכול להתקיים בתוך החלל, בתוך הצמצום. זה עיקר הגבול שיש באדם קדמון. הגבול הזה נקרא בלשון החסידות 'כלי דק' שגורם לו שלא להרוס את הצמצום, את החלל. אדם קדמון הוא מדוד, הוא אחרי הקו. הקו הוא אור אין סוף שמודד, והדבר הראשון שהוא מודד זה את אדם קדמון. לכן, במושגי הרמב"ם שהזכרנו קודם, אם הוא בעל גבול הוא בעל גוף ואז הוא צריך הכנעה ובטול היש.

ברגע שאדם יודע שהדבר היחיד שהוא צריך לעשות זה רק את התפקיד שלו – אין לך הכנעה גדולה מזו. פעם נכנס חסיד גדול אחד אל האדמו"ר הזקן והתלונן שחסר לו כך וכך, והוא לא מסוגל לעשות את מה שהוא צריך לעשות. לכאורה היתה בקשה מוצדקת על דברים רוחניים, אבל הרבי ענה לו: 'אל תאמר מה אני צריך, תאמר מה צריכים אותך'. אותו חסיד התעלף מיד על המקום. זו הכנעה מוחלטת, וזה באמת תקון. ברגע שבמחשבת האדם הוא מסתלק מ'מה צריכים אותך' וחושב 'מה אני צריך' (אפילו ברוחניות) זה נקרא שהוא יצא מן התקון שלו. זה נקרא 'תקון א"ק'.

לפי זה, אפשר להמתיק את דברי האריז"ל, ש"משם סג ולמעלה לא מדברים". רק ממה שמתגלה החוצה, שזה הבלי א"ק [אח"פ]. למה לא מדברים? בדרך כלל מסבירים ש"הנסתרות לה' אלקינו" ואנחנו מדברים רק ממה שמתגלה אלינו ולא מן הדברים הפנימיים. אבל כעת יוצא לנו, שמה שהאריז"ל בעצמו מגלה לנו בא"ק – זה מה שא"ק בעצמו יודע  על עצמו. בלי האריז"ל א"ק בעצמו לא יודע מיהו [הוא בעצמו לומד 'עץ חיים'...]. זה שהאריז"ל אומר שמשם עב אנחנו לא מדברים זה סימן שגם א"ק בעצמו לא צריך לדעת מזה. הוא רק צריך לדעת משם סג ולמטה. למה? כי משם מתחיל כל מה שקשור לתקון שלו. רק מה שהוא פועל.

לפי זה נבין למה בחסידות כן מדברים על שם עב דא"ק, שנקרא איתן שבנשמה, שרש הנשמה. כך גם לגבי אור אין סוף, שהאריז"ל לא מדבר והחסידות כן. למה? כי לפי החסידות גם לזה יש תפקיד – "יפוצו מעינותיך חוצה". עיקר החידוש בחסידות הוא שאפשר להוציא את העצמיות – "אנא נפשי כתבית יהבית". אפשר לתת את העצמיות, כמו שהקב"ה נותן את עצמו. ברגע שאפשר לתת את העצם – אפשר גם לדבר על העצם. כל זמן שאי אפשר לתת את העצם אז אין על מה לדבר, כי הוא בעצמו אין לו על מה לדבר. הוא לא צריך לדעת מה שהוא לא יכול לתת. הוא רק יקלקל את עצמו בכך שהוא יסתלק מן התקון שלו. אבל אם כבר הגיע כח כזה שנותן לגלות את העצם, את אור אין סוף שלפני הצמצום או את המדרגת "יחיד" שלפני ש"סליק ברעותיה למברי עלמא", אז זה מצדיק לדבר עליו.

לדבר על מה שאי אפשר לגלות זה סתם לגרום עוגמת נפש. זה כמו לדבר על סוכריה כאשר אני לא מתכונן לתת אותה. זו סתם מדת האכזריות. חוץ מזה, אותו אחד שיש לו את הסוכריה שלא יכול לתת אותה, אם ידבר על זה יהיה זה היפך התקון שלו. תשכח מזה בינתיים. זה גם נכון ביחס למשפיע-מקבל בתוך האדם עצמו. הנפש האלוקית היא המשפיע והנפש השכלית היא המקבל, ואם אדם לא יכול להסביר לעצמו ולהשפיע על שכלו אז שום טעם שידע מזה.

צדיקים יודעים לעשות את זה. כך משה רבינו נתן את התורה וכך הבעש"ט. גם ר' נחמן אומר ש"העולם אומרים שמספורי מעשיות לא נכנסים להריון ואני אומר שכן". זה המשכת כח העצם, המשכת הטפה, וצדיק יכול לעשות את זה באמירה או בכתיבה שלו. גם האדמו"ר הזקן וגם הרבי הרש"ב אמרו לפני הסתלקותם "אני עולה לשמים אבל את הכתבים אני משאיר כאן". מה החידוש בזה? החדוש הוא שהכתבים זה הוא בעצמו. זה כמו שהרבי שליט"א אומר כל הזמן על הרבי הקודם, שהוא "חי ממש בגשמיות בעולם הזה", וכל מי שאומר ההיפך הוא בדמיון [על אנשים כאלו הוא אומר 'עם אנשים מגושמים כאלו – 'גראב מענטש' – אין עם מי לדבר']. למה? כי הצדיק האמיתי – מן הבעש"ט והלאה – יכול לתת את העצם ממש, והעצם תמיד נשאר.

אז ברגע שיש  המשכת העצם – זה כבר מצדיק לדבר על העצם, וזה שמעלימים משהו זו גם הכנעה. להכניע זה תמיד להוריד ולהשפיל משהו. זה שאתה לא מגלה זו גם הכנעה, שיש חלק ממך שאתה חייב להסתיר, אז עצם ההסתרה זו הכנעה.

מובא בשם הצמח צדק שיש שלש מדרגות בבעל סוד, חיצוני פנימי ועצמי. הוא אומר את זה ביחס לגבאי של רבי, שרואה את כל הסודות. מדרגה ראשונה היא שיש לך סוד וכולם יודעים שיש לך סוד. מדרגה שניה היא שאף אחד לא יודע שיש לך סוד אבל אתה יודע שיש לך סוד. ויש מדרגה אמיתית של בעל סוד, שאך אחד לא יודע שיש לך סוד, כולל אתה. לענינינו, להיות פנימי – שאף אחד לא ידע שיש לך סוד – זו הכנעה. האדם הכניע את עצמו. אם כולם רואים שיש לך סוד זה בגלל שאתה בעל גאוה, הסוד הוא משהו ואתה מתגאה במידע שיש לך, ואתה נותן שידעו אותו [גם אם אתה לא גס, 'גראב', שאומר את זה במפורש]. זו מדרגה אחת של הכנעה, אבל ההכנעה האמיתית היא שאתה אפילו בעצמך לא יודע שיש לך סוד. אתה מוציא את זה מן התודעה ומכניס לתת-מודע. ברגע שתצטרך – שהרבי ישאל אותך מה היה – אתה מיד תיזכר, אבל בינתיים זה נמצא שם.

יש כח להוציא מן התת-מודע אל תוך המודע, דרך הצנור שנקרא 'כח המשכיל' שבנפש. איך? תמיד שואלים איך לפתח את החוש והיכולת שתהיה לאדם תמיד נביעת המוחין, 'נביעת האין סוף', מן העל-מודע אל תוך המודע? זה על ידי בטול, פנימיות החכמה. זה הכלי לקבל תגליות חדשות ממקור החכמה. כעת אנחנו אומרים את זה לכיוון השני. מה הכח להיות בעל סוד, להחזיר משהו חזרה מן המודע אל תוך התת-המודע? גם על ידי בטול. ליתר דיוק: על ידי הכנעה, שהיא בטול שבא מלמטה למעלה. בטול במציאות זה לקבל אור מלמעלה למטה, אבל כאן זה שיא ההכנעה, להחזיר משהו מן המודע כלפי מעלה.

נספר עוד ספור כדי להבין יותר טוב. הספור הראשון הוא, שפעם נתן הרבי הצמח צדק הרבה משקה לאחד החסידים לשתות, כמות שיכולה גם להזיק בגשמיות, והרבי אמר עליו בפני כולם שהמשקה לא יזיק לו "בגלל ממילא הוא שום דבר" ['גארנישט']. אצל כל החסידים זה היה שבח גדול, עד שכדאי להיהרג כדי לקבל כזה שבח מן הרבי, אבל כשהוא התעורר ומיד נזכר במה שהרבי אמר עליו הוא מיד התחיל לבכות ולהוריד דמעות שליש, שהוא יודע על שהוא באמת 'גארנישט'. לא קיבל את זה בכלל בתור שבח, אלא מתוך הכנעה אמיתית.

ספור נוסף דומה הוא על ר' זושא, שהמגיד התחיל לומר עליו שבחים ור' זושא התקרב כדי לשמוע יותר טוב. כולם התפלאו, שדוקא כשהרבי אומר עליו שבחים הוא מתקרב לשמוע? המגיד אמר להם שברגע שאני מתחיל לדבר עליו הוא מפסיק לשמוע... גם את זה הוא לא שמע...

מה רואים מן הספור הראשון? שהוא קיבל את הדברים במלא השפלות, ללא שום התרוממות. אם הרבי אמר עליו שהוא 'גארנישט' אז הוא באמת 'גארנישט', ואת השבח שהמשקה לא יזיק לו בכלל – את זה הוא לא שמע. את הגנאי הוא שמע ולא את השבח. בהקשר שלנו, השבח שבתוך הגנאי הוא כמו הסוד בתוך פשט.

זה כמו אחד שמרגיש שהוא צריך ויכול לשבור את השער, שיש לו פתאם כח לגלות את מה שכולם מסתירים. כמו במאמר חז"ל ש"בזמן המכנסים – פזר", שאם כולם מסתירים אתה צריך לכנוס ואם כולם מפזרים אתה צריך לכנוס.

איך שלא יהיה, כל ההשקפה הזו שלא צריך ללמוד אלא נגלה היתה מוצדקת כל עוד לא היה ניתן להשפיע. אז זה ענין רק ליחידי סגולה ואין ענין להיות דוקא מיחידי הסגולה הללו. אתה לא צריך לדעת מה שאתה לא אמור לתת, רק אותם יחידי סגולה שגילו להם מן השמים, אבל אתה מצד עצמך לא צריך לרדוף אחרי דבר שנועד רק בשבילך. זה כמו גאוה וישות. אתה צריך לרדוף רק אחרי דברים שנועדו לזכות את הרבים – "כל ישראל ערבים זה בזה". לכן, כל אותם בעלי נגלה שלא רוצים ללמוד קבלה עושים חשבון שאם זה לא בשביל הישיבה שלי אז אני לא צריך ללמוד את זה. אני צריך ללמוד טוב נגלה כדי לתת שעור בישיבה שלי [יש אחד שהוא סתם 'חיצון' שאת השעור שיעביר בישיבה יאמר מתוך גאוה ולכן הוא צריך ללמוד הרבה כדי להעביר שעור 'על רמה' גבוהה, אבל אצל ראש ישיבה אמיתי החשבון הוא שרוצה ללמוד רק מה שהולך ללמד].

אבל אצלנו המצב אחר. אנחנו הגענו למצב של "יפוצו מעינותיך חוצה", שאם ניתן ללמד על פנימיות א"ק – אז צריך ללמוד. שוב, גם א"ק הוא בעל סוד, ובעל סוד זו עבודת הכנעה. ככל שהיית הרבה זמן בבחינת חש – שזה להכניע את הסוד כל זמן שלא היה ניתן לגלות אותו [ולכן מל עולה סוד] – אז ברגע שניתן הכח לגלות אתה עובר לבחינת מל. מל הראשון הוא בחינת ברית מילה, וברית מילה היא נתינת כח להשפיע בקדושה. מצד בריאת העולמות, ואפילו מצד תכלית השלמות שלהן שמתמלאת בשבעה ימים, אין עדין כח להשפיע. אז צריך להכניע – להשאיר את הערלה והפנימיות עדין נסתרת. אבל ביום השמיני עושים ברית מילה, כורתים את הערלה ומגלים את העטרה, וסוד גלוי העטרה הוא הכח להשפיע ולגלות את הסוד. זה הרגע שמקבלים את הכח [את ה-o.k.] מלמעלה לגלות. זה המעבר מ-חש אל ה-מל, מן השתיקה אל הדבור. הסוד שמתגלה הוא הזרע וזה כבר ה-מל השני.

לפי ההכנעה שלך כך ניתן אחר כך הכח לפרוץ ולגלות. זה נקרא התאפקות, כמו אצל יוסף הצדיק שלפי ההתאפקות שלו כך נעשה אחר כך האפיק – "אפיקי מים" – שענינו להוציא זרם של מים חיים. "מצא אשה מצא טוב ויפק טוב מה'", שבשביל הפקה צריכה להיות התאפקות [לפי זה חש-מל זה 'פקפק' – התאפקות והפקה הנגזרים מן השער פק].

כל מה שדברנו בשעה האחרונה היה כדי לתת איזו תחושה מהי עבודת ההכנעה שיש באדם קדמון. זו הכנעה של מישהו במדרגת א"ק. נחדש בזה עוד חידוש.

בשביל להגיע למדרגת א"ק – צריך הכנעה. כתוב בספר דרך מצותיך שא"ק הוא הגוף העליון, האמיתי, שכולל את כל נשמות ישראל, שעליו כתוב "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף". שם כל הנשמות מהוות גוף אחד.

יש ספור מפורסם על האדמו"ר האמצעי, שבגיל מאד צעיר קיבל מאביו את התפקיד להדריך את כל החסידים. כשקיבל את התפקיד אמר לו אביו שבשביל לעזור ליהודים ולהדריך אותם צריך לראות את השרש שלהם בא"ק, היכן היא עומדת בגוף שלו [כמו שכתוב בכתבי האריז"ל שהרמב"ם הוא בפאה השמאלית והרמב"ן בפאה הימנית]. כששמע את זה הוא מיד התעלף וכמה חודשים שכב במיטה בלי יכולת לזוז. מה לומדים מן הספור? בשביל להגיע לראות את הנשמות בשרשן באספקלריה של א"ק צריך לעבור הכנעה, משבר. צריך לשבור את הראיה החיצונית, הטבעית, בשביל לעבור את האצילות. האדמו"ר האמצעי היה באצילות והאדמו"ר הזקן העלה אותו לא"ק.

זו ההכנעה כדי להגיע את א"ק, כאשר א"ק בעצמו הוא בעבודת ההכנעה. ושוב, מהי ההכנעה? התפקיד. גם האדמו"ר האמצעי רצה לתת לבנו מוני, תפקיד. מהיום אתה לא רק באצילות, אדם אציל עם נשמה גבוהה – "אצילי בני ישראל", אלא מהיום אתה מנהיג, ולהיות מנהיג צריך לעלות מאצילות לא"ק. באצילות עדין נדמה לך שזה אור המאיר לעצמך, שאתה לא מסוגל לתת אותו לזולת ולכן אתה אציל והוא פשוט ['פראסט'].

לכן בכתבי האריז"ל כתוב שההבדל העיקרי בין עולם האצילות לבין א"ק הוא שרגלי א"ק מגיעות ומתלבשות עד עולם העשיה בעוד עולם האצילות מסתיים לפני שמתחילים עולמות התחתונים בי"ע. אצלנו, אחד שבעולם האצילות נגמר לפני שמתחילים עולמות תחתונים. לא שאין לו קשר עמהם, שכן מלכות דאצילות יורדת להוות ולהחיות את עולמות התחתונים בי"ע. כלומר, המלכות היא הדבור ועל ידי הדבור שלו הוא משפיע ובורא – בורא מלשון להבריא ולחזק – את התחתונים. אם הוא טפש ואתה חכם אתה יכול לעודד אותו ולחזק אותו בדבור, שיצא ממנו משהו. זה נקרא לברוא אותו. ללא זה היה לגמרי ממוטט. עולמות התחתונים הם עולמות ממוטטים, שכשאר רוצים לשקם אותם ולודא שלא תהיה שוב התמוטטות עושים את זה על ידי בריאה, על ידי הבראה. הוא, האציל, אדם גבוה והוא מרחם על האנשים הפשוטים שבבי"ע ועל ידי הדבור שלו הוא בורא אותם ומחזק אותם.

כל זה אצל אדם אציל, מעולם האצילות, אבל א"ק זה משהו אחר לגמרי. הוא מתלבש עד סוף עולם העשיה. כלומר, עצמותו יורדת ומתלבשת עד למטה. הוא 'מלכלך' את הרגלים שלו, ולא רק את הדבור. עולם האצילות מפחד ללכלך אותן, אבל א"ק יורד עד למקום הטינוף.

לענינינו, כאשר האדמו"ר הזקן רוצה שבנו יהיה המנהיג הוא רוצה שיהיה בא"ק, ולא רק בעולם האצילות, ולשם כך צריך לעבור משבר. לעלות לא"ק זה לא שאתה בא"ק ומישהו אחר לא בא"ק, אלא הכל צריך לעלות ולהיות א"ק. אם אתה בא"ק אז כולם בא"ק. הכל השפעה, הכל תפקיד מוחלט. באצילות יש אותו ויש לו גם תפקיד, אבל בא"ק כולו תפקיד ולכן כולו הכנעה – אתה רק מה שצריכים אותך. זו ההכנעה הכי עצומה.

לפי זה, האריז"ל הוא בחינת הכנעה, שלא מגלים, ומתוך זה מגיעים לבטול ממש שאפשר לגלות. אלו שתי צורות ל'אני' להיות בטל: יש 'אני' בטל שהכוונה היא שאני לא חושב על עצמי, אני מדכא את עצמי, אני מכניס אותו אל תוך התת-מודע [בפסיכולוגיה קוראים לזה דיפרסיה] ולא רוצה לחשוב עליו. זו תכלית ההכנעה. אבל יש דבר אחר, וזה הקצה השני לגמרי, שאין שום חלק של 'אני', של עצם, שלא ניתן לתת וממילא כל ה'אני' הזה הוא בתכלית ההתגלות על מנת להשפיע. ממילא ה'אני' הזה הוא לא 'אני' כי הוא רק לצורך הזולת. זו תכלית ההמתקה, שאין לך 'אני' לעצמך.

על משה רבינו נאמר "מן ההר אל העם", שאין לו שום חיים פרטיים משל עצמו אלא כולו התמסרות לעם ישראל. הרבי שליט"א תמיד מדגיש שלרבי הקודם לא היה בית משל עצמו אלא את ביתו הוא רשם על שם אגודת החסידים. הוא מסביר שלמנהיג הדור אין רכוש פרטי.

נסביר יותר בעומק מהי ההכנעה שיש בתפקיד, בא"ק, לפני שמגלים. כתוב שבאור אין סוף שלפני הצמום אין חסרון. בכל ספרי המחשבה והחסידות שואלים: אם אין חסרון אז למה ה' צריך לברוא את העולם? אם אתה רוצה משהו זה סימן שאתה חסר את העדר אותו הדבר שאתה רוצה. רצון מצביע על חיסרון, אז איך יתכן שה' רוצה לברוא את העולם? נסביר הסבר עמוק, שכמו כל הדברים גם הוא בסופו של מהדברים שאי אפשר להבין עד הסוף. חיסרון זה לא שחסר לך הדבר. זה שאני רוצה גלידה ואין לי – זה לא נקרא באמת חיסרון. חיסרון זה שיש לך משהו ואתה לא יכול לתת אותו. זה לא חיסרון בלקבל משהו אלא בלתת אותו. היית רוצה לתת משהו אבל אתה לא מסוגל.

למשל, יש לנו חיסרון בלהביא את המשיח. זה לא החיסרון לקבל אותו. גלוי המשיח זה תלוי בנו – "היום אם בקולו תשמעו", "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה". כל אחד מאתנו צריך לתת את המשיח, לא לקבל אותו. זה התפקיד שלנו, עם ישראל. למה אנשים לא רוצים לחשוב ברצינות על משיח [כמו שהרבי כל הזמן צועק]? כי הם חושבים את עצמם חסרי אונים. אם אנחנו לא מסוגלים להביא אותו אז למה לחשוב עליו? אבל 'משיח עכשיו' זה קודם לדעת שאנחנו יכולים לתת אותו, ו"מיד הם נגאלים" כלשון הרמב"ם. זה לגמרי תלוי בנו. אבל כל זמן שאתה לא יכול לתת אותו זה חיסרון. יש חלק בך שאתה לא יכול לתת והחלק הזה הוא החיסרון שלך. יש לך מליון דולר, ואם אתה לא יכול לתת אותם אז אותם מליון דולר שבבנק הם החיסרון שלך. אותם השטרות הם הלכלוך שלך, החיסרון שלך. ברגע שתוכל לתת אותם תהפוך את החיסרון למעלה. זו אתהפכא. חיסרון זה לא חלל ריקן, זה משהו – זה לכלוך ופגם.

ממילא אם יש רצון של ה' להשפיע והרצון אצלו הוא רצון ללא חיסרון זה סימן שהוא יכול להשפיע את הכל. הוא יכול לתת את הכל בלי להשאיר שום דבר. בהרבה מקומות בחז"ל דורשים את האות ח כאות ה, ולפי זה המילה חסר היא מלשון הסר. זה דבר שסר מן המציאות, שהוא איננו. החיסרון הוא דבר שסר מכחך לתת ולגלות. דבר שאפשר לגלות אותו הוא נמצא. לפי זה אפשר להמתיק את לשון הרמב"ם – "מאמיתת הימצאו" – שכוונתה היא שלמות ללא חסרון שממנה "נמצאו כל הנמצאים". כלומר, הוא יכול הכל, יכול להמציא את הכל, וזה שאתה רואה שעולם מוגבל זה גם לא חסרון כיוון שבתוך הגבול הזה ה' עתיד להשפיע את הכל. מה שבינתיים הכל לא נמצא אצלנו בגלוי, על זה נאמר "בכל צרתם לו צר", שגם הוא מרגיש את החיסרון בבתי גואי, שם הוא בוכה "על גאותן של ישראל שניטלה מהם". על זה שלא יישם עדין את היכולת שלו.

זה ההבדל בין יכולת לכח. כח זה מה שנמצא בפוטנציה וזה יכול להיות חלקי, אבל יכולת זה הכל. לכן יכלת היא מלשון כל. יכלת היא מה שאתה יכול לתת את הכל, בעוד הכח הוא מה שאתה מתמודד כעת עם המציאות. אם הכח חלקי אז הוא חסר [לכן כח הוא ראשי תבות כל חלק, או כל חסר], אבל היכולת זה תכלית השלמות ללא חיסרון. מה שה' רוצה זה לתת את הכל והוא מסוגל לתת את הכל ולכן מה שהוא רוצה אינו נקרא חיסרון. חסר זה רק אם אתה רוצה לתת את הכל ולא מסוגל.

שאלה: מה זה מעשר או חומש בצדקה?

תשובה: על פי פשט זה כדי שהאדם יתקיים, ולכן כתוב "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אבל בחסידות מוסבר שזה רק כאשר הנתינה היא בגדר בזבוז. ברגע שהנתינה היא לא בגדר בזבוז אז זו נתינה עצמית ואין בה הגבלות. בכל זאת, גם כאשר נותנים מעשר או חומש זה מקדש את השאר. זה כאילו שהוא נתן את הכל. לענינינו, זה כמו שבסוף הקב"ה בורא עולמות מוגבלים, שלמעשה הוא בורא רק חלק ממה שכביכול יכול היה לברוא, אבל בתוך החלק הזה מיוצג הכל. הכל עתיד להתגלות בתוך החלק הזה.

זה החידוש הכי גדול של החסידות, שכל מי שרק לומד רק קבלה לא ידע אותו. הוא ידע שה' מגלה אור וזה רק לפי הכלים של העולם הזה. ה' נשאר ה' והעולם נשאר העולם וזה רחוק כמזרח ממערב. "דירה בתחתונים" זה שלא תשאר טפה מן הקב"ה שלא תבוא לידי גלוי כאן למטה. תמיד ישאר משהו שלא נתפס, "מטי ולא מטי", אמונה וידיעה. הכל יהיה כאן, ומה שנדע מתוך ה"כל" ילך תמיד ויגדל, יעלה מחיל אל חיל ותמיד ישמר האיזון בן הדעת והאמונה. זה נקרא שהמעשר מקדש את הכל. עיקר החיסרון בחז"ל הוא על מצות צדקה: "וחסרון לא יוכל להימנות – זה שנמנו חבריו על דבר מצוה ולא נמנה עמהם".

זה חיסרון שאתה לא יכול לתת משהו והחיסרון הזה צריך להכניע. אתה מתבייש ואתה שם את זה בצד, שם את זה בתת-מודע. למשל, אם יבואו ויציעו לך משרה עם שכר של מליון דולר שאתה לא יודע מה לעשות אתם. לאחר שקול דעת אמיתי, כדאי לך לא לקחת אותם. זה שפתאום יהיה לך כסף ולא תדע מה לעשות אתו – זה בעצמו בושה. אין בושה יותר מזה. לא כדאי לקבל את המשרה עד שתדע מה לעשות עם הכסף בצורה נכונה. מה אתה עושה? אתה משתדל להכניע, להסתיר את חשבון הבנק שלך, שגם אתה לא תדע מזה. ברגע שתדע מה אתה עושה אתו אתה מוכן לצאת עם זה בריש גלי, לפרסם לציבור, ולפעול עם הכסף הזה לטובת הכלל, ואז זה כבר לא הכסף שלך. זה הכסף של הצבור והוא נועד כדי לפעול פעולה בעולם.

נחזור לאדם קדמון:

וצריך להיות בו העבודה דבטול היש האמיתי שבו

כאן הוספנו עוד חידוש: אדם קדמון ביחס לעולם האצילות נקרא בכל זאת בשם 'יש אמיתי'. אצילות זה 'אָיִן' ועולמות בי"ע הם 'יש נברא' ולעומתם אדם קדמון הוא 'יש אמיתי'. החידוש הוא שגם ב'יש האמיתי' שבו צריכה להיות העבודה של בטול היש. לְמָה?

לאין האמיתי של אור אין סוף ב"ה המהווהו.

הרבה פעמים בחסידות 'יש האמיתי' היא המדרגה הגבוהה ביותר, אבל אצל ר' הלל מופיע הרבה פעמים, שמדרגת 'אין האמיתי' היא מעל למדרגת ה'יש האמיתי'. מה זה יש אמיתי? יש אמיתי זה כמו חיים נצחיים, כמו אחד שחי לנצח. היש הנברא הוא חולף ועובר, אז אצלו ודאי צריכה להיות עבודת ההכנעה כמו שכתוב בכל ספרי המוסר. הכלל הפשוט בכל ספרי המוסר הוא שכדי להגיע לידי הכנעה צריך להתבונן בכך ש"סוף אדם למות" [ראשי התבות הם השם הקדוש סאל, מתוך שם של עב], ש"כל הווה נפסד" ו"ימי שנותינו בהם שבעים שנה... ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה". הרי "דע מאין באת ולאן אתה הולך... מטפה סרוחה... למקום עפר רימה ותולעה", אז אתה יכול להתגאות? אם אתה מתגאה זה סימן שאתה טפש.

זו הכנעה של 'יש הנברא', אבל מה זו הכנעה של 'יש אמיתי'? של אחד שלא מת? מה ההבדל בין הנצחיות של עולם האצילות – שהוא עולם של אָיִן – ובין הנצחיות של אדם קדמון? עולם האצילות לא מרגיש את עצמו, אבל לו היה מרגיש את עצמו היה מרגיש שהוא נצחי בזכות א"ק. הוא יוצא מא"ק ולכן הוא לא נצחי בזכות עצמו. אבל א"ק כן מרגיש את עצמו נצחי בזכות עצמו. הוא המאציל.

שוב, עולמות בי"ע אינם נצחיים אלא חולפים ועוברים. עולם האצילות הוא נצחי נאצל, הוא אין ובטל במציאות לגבי א"ק המאציל אותו. אבל א"ק הוא נצחי בזכות עצמו ולכן הוא נצחי של יש. הוא חי חיים נצחיים בכח עצמו.

אז מה ההכנעה שלו, של הרגשה כזאת? למדנו לפני כמה ימים ש"כל קדמון – נצחי, אבל אין כל נצחי – קדמון". "כל קדמון נצחי" זה אור אין סוף שלפני הצמצום, ו"אין כל נצחי קדמון" זה א"ק. זה שקוראים לו אדם קדמון זה הזיקה שלו, שהוא זקוק לקבל, למה שלמעלה ממנו, מן הקדמון. זה אדם שמגלים לו מן השמים שהוא יחיה לנצח – לא ימות אף פעם ולא יפול ביאוש אף פעם – בשמחה. אין לו מה לדאוג בכלל, אלא יחיה לנצח וגם לא יהיה לו משעמם [שזה יותר גרוע מיסורי גהינום...]. הוא נצחי ותמיד ירגיש טוב, אז הוא א"ק. ההכנעה שלו היא שהוא צריך להכניע את עצמו לאין האמיתי, שזה אור אין סוף שלפני הצמצום. כאילו אומרים לו: אתה אמנם נצחי וזה רצוני שתהיה נצחי, אבל אתה תלוי ברצוני. ההכרה הזו היא ההכנעה במדרגה של 'יש אמיתי' ל'אין האמיתי', בדיוק כמו שה'יש הנברא' – העולמות התחתונים בי"ע – צריכים להיות בהכנעה ביחס ל'אין של היש הנברא' – עולם האצילות.

נסכם את ארבעת המדרגות שלמדנו היום:

י  יחיד –  העלם עצמי של אור בעצמות המאור

ה  אחד – התעוררות הרצון הפשוט להטיב ומחשבת "אנא אמלוך"

ו  קו המדה וחוט ההתקשרות

ה עולמות א"ק אבי"ע

על ידי הכנעה בעולמות יש עלית העולמות, על ידי ההבדלה בקו יש התקשרות בין הנשמות, על ידי הגלוי של "אחד" יש המתקה בכל העולמות שהכל "אך טוב וחסד", ועצמות – מדרגת "יחיד" – זה שה' נותן את עצמו וממילא הכל נכלל בתוכו. מתגלה שה' הוא הכל והכל הוא ה' ממש.

הקו וחוט הוא שרש התגלות הנשמות, כנודע בסוד "כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום",

לילה הוא החלל, הצמצום, והקו שבתוכו הוא התורה. "כל מי שמתעסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום", שזה התגלות הנשמות. פנימיות התורה היא גלוי שרש נשמות ישראל שבתורה – "ישראל – יש ששים רבוא אותיות לתורה".

תורת הנגלה זה מה שמודד את המציאות על פי תורה. זה חיצוניות הקו, אבל פנימיות הקו זה הכח לגלות את כל אותן הנשמות ששומרות את הגבולות של החיצוניות. החיצוניות של הקו זה השולחן ערוך והפנימיות של הקו זה כל הנשמות, ששומרות את השולחן ערוך, שמתקשרות יחד בקשר הדוק "שלא יתואר בגשמיות כלל וכלל". בסופו של דבר, כל ישראל יכנסו אל תוך ההיקף הזה של ההתקשרות.

שוב, פנימיות התורה – "שעשועים יום יום" – זה האור מלפני הצמצום. מה שהתורה יורדת אל המציאות למדוד אותה זה חיצוניות הקו, ומי שמתעסק עם החלק הזה זה נקרא שהוא מתעסק בלילה. יש לילה מסביב – מציאות החלל והעולמות. הוא לומד את כל ההגבלות של התורה ביחס ללילה, ולו מובטח ש"חוט של חסד" יאיר עליו ביום. מובטח לו שפנימיות הקו, שנקראת "חוט", שמקשרת את הנשמות תאיר עליו אור ששייך ל"יום", לאור אין סוף שלפני הצמצום, שהוא שרש הקו.

בחינת "חסד לאברהם" – שרש נשמות ישראל.

בזהר נקראו כל נשמות ישראל "בת כהן", ואז שרש הנשמות הוא בחסד וכולן מתייחסות אחר אברהם אבינו. על אברהם נאמר "אתה כהן לעולם" ועל נשמות ישראל נאמר "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב – בת אברהם שנקרא נדיב". זו "בת כהן" שבזהר ולכן הכח המקשר את נשמות ישראל הוא "חוט" של נשמות ישראל, "של חסד".

"כל העוסק בתורה בלילה" זה להתעסק בחלק התורה של "שמאל דוחה וימין מקרבת" לגבי המציאות, ומי שעוסק בזה אז פנימיות הקו, הנמשך מאור אין בסוף הנקרא "יום", מתגלה ונמשך עליו. הוא מושך לעצמו את האור שמגלה ש"כל ישראל חברים" ואחים ממש – "כאיש אחד חברים". זה האור שפועל את האחדות בין הנשמות – שלמות העם.

בזה השלמנו את ההתבוננות בארבעת המדרגות בסדר ההשתלשלות בנושא שלנו בצורה הכי כללית – שתי מדרגות לפני הצמצום ושתי מדרגות לאחריו.