פרק כג

כשלמדנו את פרק ה בשער הזה [כללות עשר ספירות] דברנו על הרמז העולה מכללות שמות פנימיות הספירות – צלם פעמים הוי' (=4160). שוב, יש יג [אהבה] מילים עם חן אותיות [חן במספר קטן הוא גם יג, אהבה] והן יוצרות את המערכת הכי שלמה והכי פנימית, מאמונה ועד שפלות. במספר סדורי עולה המספר הזה 614 – אותו המספר כאשר הספרות מסודרות בסדר הפוך, שעולה גם חכמה בינה דעת.

שוב, המערכת הזו נקראת צלם הוי' וכתוב בכתבי האריז"ל שבתוך צלם אלקים – בטוי שמוזכר בפרוש בתורה: "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו" – מאיר צלם הוי'. "בצלמו" זה צלם הוי' הפנימי, "בצלם אלקים" זה החיצוניות. צלם אלקים אלו השמות המקובלים של עשר הספירות ואילו צלם הוי' אלו יג הבחינות הפנימיות.

נקשר את זה עם ראש חדש ניסן שיחול הערב. מהערב מסתיים הצרוף האחרון של שם הוי' שמאיר בחדש אדר [והשנה יש לנו חודש העבור, בו מאירים שוב כל יב הצרופים] ומתחיל הצרוף הראשון של שם הוי' שמאיר בחודש ניסן. הוא מתגלגל להתחלה בסוד "נעוץ סופן בתחילתן". הפסוק של הצרוף שבחדש ניסן הוא "ישמחו השמים ותגל הארץ". מובא בכתבי האריז"ל שסופי התבות שלו למפרע – "ישמחו השמים ותגל הארץ" – מרמזות לצלם הוי', שכן הן המילה צלמו.

על מנת להיות מושלם – ושלמות בתורת המספר זה רבוע, שלמות של התכללות בין החלקים – אנו צריכים למצוא את הרבועים המרכיבים אותו, שכן הוא עצמו אינו רבוע. למדנו בפרק ה שזוג הרבועים המרכיבים את המספר שלנו, צלם פעמים הוי' – הוא ח ברבוע ו-סד ברבוע. ביחד: חסד. אהבה היא פנימיות החסד. לפעמים מוסבר שחסד זה חס על ד, על "דלית ליה", על העני שאין לו. כל העולם כולו הוא חסד – "עולם חסד יבנה".

נרחיב. חס עולה חיים, ולחוס על מי שאין לו זה להמשיל לו חיים בפני עצמו. מי זה? זה דוד המלך, שלא חי מצד עצמו. הוא נפל, מת, וצריך להמשיך לו חיות. כתוב על הפסוק "ונגד זקניו כבוד" שסופי התבות הם דוד, ושאר האותיות עולות אברהם. אלו שני הצדיקים שנקראו זקנים, 'באים בימים'. על אברהם נאמר התואר הזה בגיל 140 ועד דוד נאמר בגיל 70, יחס של 'שלם וחצי'. בקבלה כתוב שהיחס הזה של 'שלם וחצי' הוא היחס בין בנין פרצוף ז"א ובנין פרצוף המלכות, נוקבא דז"א, שמקבלת מן החסדים שלו. אברהם הוא הראשון שמתחיל לבנות את המלכות ולכן עליו כתוב "חסדי דוד הנאמנים". הוא מתחיל להשפיע את החסדים לדוד לצורך בנין המלכות. ההמשכה הזו מאברהם לדוד, זה נקרא חס (חיים) ד, חס על דלית. זו החלוקה הראשונה במילה חסד.

אבל יש חלוקה אחרת, יותר עמוקה, שמחלקת בין ח ל-סד. מה זה? סד הוא ח ברבוע, ואילו האות ח שלפניה זה השרש של סד. כלומר: השרש ושלמות התגלות השרש. מה זה סד בפני עצמו? זה בדיוק ההיפך מן החסד, שכן סד עולה דין. דין זה כיווץ וצמצום, זה לא לתת, וחסד זה לפתוח את היד ולתת. הכלל הקבלה הוא שצריך "להמתיק את הדין בשרשו", בשרש הדין. אצל ה' הכל חסד ו"לית שמאלא בהאי עתיקא – כולא ימינא". אם רק חוזרים לשרש האמיתי הכל מתמתק בשרשו, בימין. הרמז כאן לכך הוא ש-סד שבתוך חסד הוא דין, אבל לא הדין הגלוי אלא שרש הדין שממותק בשרש ה-ח, בשרש החסד. מה זה האות ח? האות ח זה חיות, חיים. השרש של אהבה – אהב – עולה ח. חז"ל במסכת מנחות דורשים את האות ח: "חי הוא ברומו של עולם", ועל כן מעל האות יש חטוטרת קטנה המצביעה כלפי מעלה.

זה הדין שנכלל בשרשו ויותר מזה, לא יתכן חסד בלא הדין שנכלל בשרשו. הדין – ה-סד – שבתוך החסד זה השלמות של השרש, של האת ח שבחסד. בפנימיות, כתוב בחסידות שאם אין גבורה בתוך החסד הוא לא יכול להתגלות. החסד בפני עצמו הוא מדי רך, מדי חלש, בטבעו מלהתגלות. חסר לו כח חדירה אל תוך המציאות שמלאה מכשולים ועיכובים. בשביל זה צריך הרבה התגברות, גבורה של חסד. זה מה שהדין כלול בתוך החסד. בזהר כתוב "כולא ימינא" והכוונה היא לא שאין שמאל אלא שיש שמאל וגם הוא נכלל בימין.

למה הבאנו את כל זה? הזכרנו שאנחנו מחפשים למספר שלנו (4160) מרכיבים של מספרים רבועיים, והזוג הראשון הוא הזוג סד ברבוע עם ח ברבוע [ח בעצמו הוא 2³, ו-ח ברבוע הוא 2⁶. לפי זה, סד ברבוע זה 2¹² ויחד עם 2⁶ עולה הכל המספר שלנו]. מה מלמד אותנו הרמז הזה? שהכל חסד. זאת תורת החסידות. המטרה של תורת הקבלה היא עליה ואילו של תורת החסידות המטרה היא המשכת חסד. כל זה הקדמה לרמז השני, לזוג השני, שמובא הפרק הזה:

לפי הנ"ל נמצא שמאמונה עד בטול הכל הוא בסוד "יחיד" ממש. והרמז הוא שאמונה תענוג רצון בטול עולה יחיד (לב) ברבוע.

נראה את ההערה למטה (הערה מא):

והוא מספר האותיות בקריאת שמע, סוד מצות היחוד האמיתי שבבחינת יחיד ממש.

זה הרבוע הראשון של זוג הרבועים. כתוב בקבלה, שהמספר הזה הוא הסוד של קריאת שמע. זה מספר האותיות בשלש הפרשיות שבתורה, עם התוספת של חז"ל במשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שהוא בעל 24 אותיות. מספר המילים שיש בקריאת שמע הוא רמח, כמובא בפרוש בשו"ע, אבל זה רמז פחות 'חלק' כי צריך להוסיף עוד שלש מילים ["ה' אלקיכם אמת", או לנוהגים "אל מלך נאמן"].רמח עולה אברהם, "חסד לאברהם". אבל הרמז היותר פנימי בקביעת חז"ל הוא הרמז הזה, שבכל אותיות שלש הפרשיות של קריאת שמע יש 1000 אותיות [10³, שזה עדין לא רבוע]. זה ודאי הרמז העיקרי לקביעת חז"ל את שלש הפרשיות הללו. יחד עם 24 האותיות של "ברוך שם כבוד וכו'" זה כבר רבוע של לב (1024). מה זה אומר? בקריאת שמע אנו אומרים "ה' אחד", והרמז כאן הוא שאנו רוצים להמשיך בקריאת שמע את בחינת 'ה' יחיד' – כללות ארבעת המדרגות מאמונה ועד בטול – אל תוך בחינת 'ה' אחד'.

מה עוד המספר הזה, לב ברבוע? זה סוד המזבח, שמדותיו היו לב אמות על לב אמות. כשאדם אומר קריאת שמע הוא בונה מזבח. חז"ל דקדקו במספר האותיות שבקריאת שמע, כי דוקא בקריאת שמע מופיע הדין שצריך "לדקדק באותיותיה", ולתת "רווח בין הדבקים" ולהפריד כל מילה בפני עצמה, כדי לא לבלוע אותיות. חייבים להוציא כל אות ואות בפני עצמה.

רמז נוסף: על הפסוק "אעלה בתמר אוחזה בסנסניו" כתוב בתקוני זהר שהוא רומז לארבעת המינים. אעלה הן ראשי תבות אתרוג ערבה לולב הדס, כאשר הברכה היא "על נטילת לולב" כמו בפסוק – "אעלה בתמר", שהוא הלולב. עם ארבעת המינים הללו מקיפים את המזבח – שמדותיו הן לב ברבוע – והרמז הוא אתרוג ערבה לולב הדס עולה בדיוק אמונה תענוג רצון בטול, לב ברבוע. שכל אחד ינסה לכוון אותם בפרטיות.

זה הרמז שראוי לכוון בעת קריאת שמע, בעת בנית המזבח בלב והקפתו בלולב עם ארבעת המינים.

נחזור לרמז זוג הרבועים. החלוקה שלנו לכללות המדרגות כאן היא חלוקה של העלם וגלוי. ארבעת המדרגת הראשונות – מאמונה עד בטול – הן במדרגת ההעלם, של חש-מל. כולן נכללות במדרגת יחיד, ההעלם העצמי. כל שאר תשעת המדרגת – משמחה עד שפלות – אלו מדרגות של גלוי בכללות. בפרטות, יש מדרגה של גלוי לעצמו ויש של גלוי לזולתו. זה על דרך מל מל: ה-מל הראשון הוא הגלוי לעצמו וה-מל השני הוא הגלוי לזולתו.

שוב, חש זה ההעלם העצמי, שאפילו לעצמו לא מתגלה, כביכול. כמובן, ה' יודע כל התעלומות ולכן הוא יודע גם את מה שלא התגלה אפילו לעצמו. אצל אדם יש שלב של העלם עצמי בו הוא אינו גלוי אפילו לעצמו, ואצל ה' זה אחרת. בכל זאת, יש מדרגה כזו אצלו שנקראת "העלם העצמי". אחר כך יש התגלות בשני שלבים, מל ומל.

שוב, יש ארבע מדרגות של העלם ותשע מדרגות של גלוי. אם רוצים לחלק את המספר יג לשני מספרים רבועיים אז החלוקה היא החלוקה הזו, ל-ב ברבוע [ד] ול-ג ברבוע [ט]. זה נקרא חלוקה של מספרים שלמים וזו בדיוק החלוקה אצלנו בין מדרגות ההעלם למדרגות הגלוי. בתוך המדרגות של הגלוי יש שתי מדרגות – שמחה ויחוד – של גלוי לעצמו ושבע מדרגות – מאהבה והלאה – של גלוי לזולתו. גם מתוך המדרגות של הגלוי לזולתו שתי הראשונות – אהבה ויראה – הן רק הכנה לקראת הגלוי לזולתו, שכן הן לפני הצמצום והצמצום עצמו, כאשר רק ממדרגת הרחמים מתגלה אור הקו לזולת בפועל ממש. במילים אחרות: יש גלוי לזולת בכח, בפוטנציה, ויש גלוי לזולת בפועל. כתוב שאחד הסודות של המילה מל הוא מִ - לְ, כמו: ממישהו אל מישהו. ה-מל הראשון זה ממני לעצמי, ואילו ה-מל השני הוא ממני לזולתי. הראשון הוא בכח והשני הוא כבר בפועל.

כאמור, החלוקה בין המדרגות של ההעלם והגלוי היא החלוקה בין ד ל-ט. הפלא הוא הרמז הבא, שארבעת המדרגות הראשונות של ההעלם עולות לב (יחיד) ברבוע ותשע המדרגות של הגלוי יחד עולות נו ברבוע:

והנה המספר השלם הכולל את יג בחינות הפנימיות – צלם פעמים הוי' ב"ה כנ"ל – מתחלק לשני זוגות של רבועים: ח ברבוע ו-סד ברבוע כמבואר לעיל; לב ברבוע ו-נו ברבוע, בסוד "וטהר לבנו לעבדך באמת".

אלו שתי האפשרויות היחידות שאפשר לחלק את המספר שלנו לשני רבועים. אין הרבה מספרים שאפשר לכתוב אותם כשני זוגות של רבועים. זה די נדיר. הזוג הזה יוצר את המילה לבנו הרומזת לפסוק "וטהר לבנו לעבדך באמת". אחד מגדולי הצדיקים התבטא שאם לא היו מאפשרים לו להתפלל מתוך סידור ורק לומר משפט אחד היה בוחר רק את המשפט הזה. החלוקה בתוך המילה היא בין האותיות לב, שהן האותיות השרשיות, ובין האותיות נו הנוספות. לבנו עולה גם נחל.

נמצא, ממילא, ששאר הבחינות: שמחה יחוד אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות עולות נו ברבוע

זו חלוקה הרבה יותר עצמית, כיוון שרואים אותה בתוך המבנה שלנו, בתוך המילים בעצמם. שכל החלק של ההעלם העצמי של המערכת זה ה-לב ברבוע, ואילו החלק של הגלוי הוא החלק השני ברמז.

עוד דבר: חלק הגלוי הוא משמחה ועד שפלות, וזה קושר בין שתי המדרגות. כידוע, יש מאמר חשוב של ר' אייזיק שנקרא 'מאמר השפלות והשמחה'. זה ה"נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" של חלק הגלוי.

(ד ראשונות היינו ב ברבוע; ט אחרונות היינו ג ברבוע, לומר שבשרשן נכללו בשתי הבחינות ב ו-ג – תענוג ורצון – כאשר האמונה הפשוטה כוללת הכל).

עוד רמז: החלוקה העצמית של המספר יג הוא ד ו-ט, כי הם החלוקה לשני מספרים רבועיים. מהם שרשי הרבועים? ג ו-ד. בתוך המערכת שלנו, ב ו-ג הם תענוג ורצון. צריך לומר שבתוך הכתר שלנו שרש ההעלם הוא בתענוג ושרש הגלוי הוא ברצון, הכל בתוך ה"העלם העצמי", כאשר האמונה היא ה"נושא הפכים" שבעצמות, שלמעלה מהעלם וגלוי. אי אפשר לומר על העצמות שזה דבר אחד ולא דבר אחר. אי אפשר לתאר עצמות. אבל על התענוג והרצון – רצון זה רצון להתגלות – כבר אפשר לומר. עיקר התענוג הוא תענוג 'מיניה וביה'.

נסביר יותר. עיקר המושג העלם, שיש אור שמתעלם בתוך המאור, זה הבטול. הבטול הוא היכולת הפשוטה של העצם לברוא את העולם כפי שהיא בתוך ההעלם העצמי, כמו שראינו, ושאר שלש המדרגות – אמונה תענוג ורצון – זה בתוך העצמות עצמה. לכן עיקר ההעלם הוא בבטול. שרש ההעלם שבתוך הכתר הוא בתענוג ואילו עיקר שרש ההתגלות, משמחה והלאה, זה הרצון.

תשע בחינות אלו הן מגלוי האור העצמי לעצמו כביכול ועד לתכלית הגלוי של "דירה בתחתונים" כנ"ל. מובן, אם כן, שכללות הכל מתחלק לשתי בחינות: העלם וגלוי.

זו החלוקה הכי פנימית של המספר הכולל של כל יג הבחינות הפנימיות, בסוד המשפט "וטהר לבנו לעבדך באמת". כל עבודת החסידות היא עבודה פנימית בעבודת ה' ולכן יג הבחינות הללו התבארו בה.

* * *

השיעור ניתן בר"ח ניסן

יום הכיפורים הוא יום לתיקון חטא נדב ואביהוא, שמתו "בקרבתם לפני ה'", ע"י עמידה לפני ה' בטהרה:  "לפני ה' תטהרו". היום ר"ח ניסן הוא יום ההסתלקות שלהם – גם אהרן הסתלק בר"ח, אב-אביב. יום זה הוא השמיני למילואים, וגם יום כיפור הוא היום השמיני להפרשת הכהן הגדול מביתו (חז"ל לומדים את דין ההפרשה מימי המילואים). בנוסף, יום זה הוא יום ההולדת של ר' נחמן מברסלב, בשנת תקל"ב.

בנוסף לכך, ידוע שיום כיפור מכפר גם על חטא העגל (שהיה ב-יז בתמוז), וכן על חטא דוד ובת שבע (שהיה בט"ו אלול). [כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה – זה על מי שחושב על חטא בערכים שלנו. יש הרבה אופנים להסביר. בזהר כתוב שהחטא היה שנתן לבני עמון להרוג את אוריה ולא עשה זאת בעצמו וזה נתן יניקה לחיצונים. חז"ל אומרים שנענש בהקשחת לבו (כמו, להבדיל, פרעה) על כך שביקש ניסיונות כמו האבות: "בחנני ה' ונסני"]. חטא העגל בא כדי להורות תשובה לרבים וחטא דוד להורות תשובה ליחיד.

מבחינת סדר הזמנים חטא העגל היה הראשון, נדב ואביהוא השני ודוד האחרון. יש לומר שכנגד הכנעה-הבדלה-המתקה. חטא העגל היה בעיה בהכנעה כלפי ה', בזה שחיפשו הכנעה למשהו מגושם. נדב ואביהוא פגמו בהבדלה, ברצוא ללא שוב. העיקר בהבדלה הוא לשוב בסוף, להבדיל בין הטהור לטמא. בזהר כתוב שלא רצו להתחתן. אצל דוד המלך זה הפוך, דווקא חטא בעניין אישות, פגם בהמתקה.

כל זה היה הקדמה לדברי הרבי הרש"ב שאומר ש"לפני ה' תטהרו" של יום כיפור זה תיקון ל"בקרבתם לפני ה' וימותו" של נדב ואביהוא. להיות טהור זה שאין שום חציצה בינך לבין הדבר המטהר אותך – כמו במקוה. לעמוד מול ה' ללא כל הסתרה של תכלית הכוונה. העמידה שלהם מול ה' לא היתה לשם תכלית הכוונה, לעשות לו דירה בתחתונים. אפשר להיות עם מסירות נפש ממש, אבל זה לא בתכלית הכוונה. בלשונו: 'לא קלער'.

בדרך כלל קדש זה בחכמה וטהרה בבינה. פה זה יותר עמוק – היחוד של החכמה והבינה. שלא יהיה הפסק בין ההעלם לגילוי. "וטהר לבנו לעבדך באמת". שלא יהיה שום דבר החוצץ בין ה-לב ל-נו. אז ניתן לקיים את סיום הפסוק – "לעבדך באמת". לעבדך זה הרצוא להתבטל, ואילו האמת היא לעשות את רצונו האמיתי של ממך.

נסביר. אתמול הסברנו שהכתר בכללות – אמונה, תענוג ורצון – הוא העלם עצמי, לא שנעלם בתוך משהו אלא העלם המאור עצמו (חש). בפרטות, הרצון הוא היש האמיתי, התענוג הוא האין האמיתי, והאמונה היא הנשיאה של שניהם גם יחד. הביטול – לעומתם – זה העלם של האור בתוך המאור, לא העלם עצמי. זו היכולת טרם ההתגלות (מל). רק אחר כך בא הגילוי – לעצמו [הכנה בכח, שמחה שבבינה] ולזולתו [המשכה בפועל, במידות ובהבעה] (מל).

למעשה, יש לנו בפרטות ארבע מדרגות שנקביל אותם למה ובן. ההעלם העצמי הוא מה דמה, העלם האור במאור הוא בן דמה, הגילוי לעצמו הוא מה דמה, הגילוי לזולתו הוא בן דבן. בקבלה כתוב שבמודל כזה עיקר הזיווג מתבצע במדרגות ההתכללות – מה דבן ובן דמה. אצלנו זה בין סוף ההעלם לתחילת הגילוי, בין החכמה לבינה. כל זה להסביר שהטהרה של יום כיפור היא במקום הזה של היחוד של חכמה ובינה, והיא זו שפועלת אותו.

הסברנו שכל דבר שלם יוצר ריבוע. כללות ארבעת המדרגות הראשונות – אמונה תענוג רצון ביטול – עולה לב בריבוע. כללות תשע המדרגות – שמחה יחוד אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות – עולה נו בריבוע.

זווג וחבור ההעלם והגלוי הוא בסוד "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – יחוד בטול שמחה, שגם הוא נרמז במספר שלם: כ ברבוע.

החיבור של שניהם – בטול ושמחה – יוצר ריבוע של כ, שעולה ת [היום ההילולא של ר' נחמן והמספר הכי אהוב עליו בדרוש היה המספר 400, שלמות ה-אב].

כמו כן השרש העליון של העלם עצמותו יתברך עם בחינת המשכת הקו של אור אין סוף הממלא כל עלמין – גלוי אורו יתברך במקום הצמצום; אמונה רחמים עולה כ ברבוע כנ"ל. שרש הקו מגיע עד לתכלית הכוונה – "ראה שאין העולם מתקיים וכו'" – שבבחינת אמונה. אמונה מתיחדת בבטול בסוד "פנמיות אבא פנמיות עתיק", ושמחה ברחמים בסוד "בינה-לבא" – סיום יסוד אמא בתפארת ז"א.

כמו כן, אמונה ורחמים – עצם ההעלם עם עצם הגילוי (אור הקו), שלמות קו האמצע – עולים גם כן ת. על קו האמצע כתוב שהוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. הקו נמשך מנקודת הרשימו, אבל בשורש היותר גבוה הוא נמשך מעולם המלבוש – קדמון, ולמעלה מזה ממלכות דאין סוף, או מתפארת הנעלם דאין סוף. הקשר ביניהם הוא, שכדי ליחד חכמה ובינה יש לעלות למקור בו הם אחד, לאמונה – אמונה טהורה. ושוב, מה זה אמונה טהורה? כוונה טהורה, הכוונה הנעלמת שבעצמות – "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". ובאיזה אופן? ברחמים, "עמד ושיתף עמה מידת הרחמים". מידת הדין רוצה שהכל יהיה בסדר. בסדר עולה צמצום. אבל מידת הרחמים אומרת שאם הכל יהיה בסדר לא יהיה כלום.

לפעמים מדגישים את הקשר בין האמונה לחכמה – פנימיות אבא פנימיות עתיק (אחד מהדברים היחידים שר' חיים ויטאל אומר שלא הבין כוונת דברי האר"י). בתניא (פרק יח) מבואר שפנימיות החכמה היא אמונה – כלומר, גילוי הכתר בחכמה. אבל לפעמים אומרים אחרת. בחסידות מבואר שהתגלות עתיק בבינה דווקא. לפי האמור מתבאר היטב: האמונה מצד עצמה היא נושאת את ההפכים של העלם וגילוי, אלא שבחכמה מתגלה כח ההעלם שבה ואילו בבינה מתגלה כח הגילוי שבה.

אמת היא שלמות פני עצמה – כא ברבוע – סוד "אהיה אשר אהיה" המרמז ליחוד מה ובן בתקון האצילות.

וכן תענוג הוא שלמות בפני עצמו – כג ברבוע – חדוה של טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבא בתקון השלם – "שפלות באמת" (תקון בי"ע להיות במדרגת האצילות). על חדוה זו נאמר "עז וחדוה במקומו" ו"אין עז אלא תורה" שנאמר "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום" (יחוד עז וחדוה הוא גם כן שלמות של י ברבוע).

בנוסף, יש שתי ספירות שמצד עצמן עולות ריבוע – תענוג ואמת (חדוה או זיו בריבוע ואהיה בריבוע) – תופעה המלמדת על שלמות מצד עצמן. צריך להבין את הקשר ביניהן. בעבר הסברנו ששלמות עולם התיקון הוא יחוד מה ובן, והוא מרומז בפסוק "אהיה (מה) אשר אהיה (בן)" – שאמת הוא התוצאה של יחוד זה. שם אהיה נקרא שם הלידה, על שם העתיד. גם האמת – תיקון הברית, וגם התענוג הם כוחות של זיווג.

יש שפלות לבד, כמה אני רחוק מה', ויש שפלות באמת (יסוד ומלכות) בה מתגלה נקודת האמת שבכל אחד. זוהי מדרגה שתתגלה לעתיד לבא. בדרך של אור ישר מאירה האמונה באמת, אבל בדרך של אור חוזר זה הארה של האמת בשפלות – יחוד זו"ן. על אבא ואמא כתוב "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", ויסוד אבא שנמצא תוך יסוד אמא בתמידות נקרא נתיב הנעלם, שביל דקיק, שער הנון משערי בינה הוא הנתיב ה-לב מנתיבות החכמה. לעתיד לבא יהיה ה' אחד ושמו אחד ואז גם יחוד זו"ן – אמת ושפלות – יהיה בתמידות. אז יתגלה התענוג, טעמי תורה, בשלמות. רצון הוא שורש הגילוי שבכתר – הלכות התורה, והתענוג הוא שורש ההעלם שבכתר – טעמי תורה. גילוי זה נקרא חדוה.

תענוג הוא הבחינה השניה מלמעלה, כנגד אמת, השניה מלמטה. כשם שלעתיד השפלות תהיה באמת לאמתו (התעצמות כלי התחתון) – יחוד יסוד ומלכות בעצם (על דרך היסוד ועטרת היסוד) – כן האמונה הפשוטה ממשיכה את כח העצם בהעלם התענוג העצמי להתגלות למטה דוקא (בחינת שלמות פרצוף עתיק יומין).

אצל האר"י יש שני סוגי מלכות: פרצוף המלכות ומלכות היסוד – עטרת היסוד. אין את זה בקבלה הראשונה. לעתיד יהיה יחוד מושלם – שפלות באמת, וכמו כן יהיה יחוד בין אמונה ותענוג – המשכת כח העצם בתענוג. שהתענוג יתעצם. בלשון הקבלה – שלמות פרצוף דעתיק [ויש דרכים רבות להסביר: ז"ת עם ג"ר שבו, כתר שבו, פנימיות הכתר שבו, מלכות דא"ס המתגלה בו. לא ניכנס כי זהו נושא שלם, הספקות שברדל"א, שאפילו אצל האר"י בעצמו זה בספק. יש חידוש אולי הכי חשוב מהרמח"ל שמסביר את סוד הספקות של האר"י כך: כאשר אתה מסתכל מאוד טוב במשהו פתאום הוא נעלם ואתה רואה משהו אחר, וכן הלאה. אלו ספקות קיימים, על דרך 'נמנע קיים'. בפיסיקה זה נקרא חוק אי-הודאות].

בהשגחה פרטית הגענו היום לנושא הזה, כיוון שזה בעצם חידוש האמונה. היום הכי מתאים לחידוש האמונה זה ר"ח ניסן. שתי המדרגות הראשונות  - מלמעלה ומלמטה (אמונה ושפלות) – הם חצי ושתי המדרגות השניות (תענוג ואמת) הם השלם. יחוד אמת ושפלות ויחוד אמונה ותענוג הוא יחוד 'שלם וחצי'. לענייננו, העונג של ה' הוא השלמות, שאינה צריכה להתגלות, אבל האמונה היא החצי, ממנה באה התאוה לבריאת העולם.

נסכם:

יש עוד עב רבועים בחבורי יג הבחינות הפנימיות, שכל אחד הוא סוד "שלמות" בעבודת ה' הפנימית ובסודות העשה בראשית ומעשה מרכבה, אך אין כאן המקום להאריך בסודותיהם בפרטיות, ו"עוד לאלוה מלים" בעזרת ה' יתברך.