ניגנו נגון; ניגון משתה היין (פורים)

נתחיל עם חשבון שקשור לפרק הקודם.

למדנו, ששלושת הבחינות "עולמות נשמות אלהות" הן כנגד שלושת המושגים "השתלשלות, התלבשות, השראה" שבספר התניא. על פי זה הסברנו הרבה פעמים שיש בהתאם שלשה סוגים של מספרים: המספרים שכנגד ממד ה"השתלשלות" הם המשולשים: 1, 3, 6, 10, 15.... השתלשלות הוא מלשון שלש.

"התלבשות" פועלת התכללות שלמה בין כל אברי הגוף, והתכללות שלמה נקראת בלשון האריז"ל פרצוף או שטח [נקודה, קו, שטח או נקודה, ספירה, פרצוף]. שטח הוא רבוע. הפרצופים מתלבשים זה בזה, עד כדי שההתלבשות הזו גורמת לידי ההתפתחות השלמה של אותו הפרצוף. מתי יש התכללות  משוכללת בתוך הגוף? כאשר הנשמה מתלבשת בתוך הגוף. הכלל בכתבי האריז"ל הוא, שכל פרצוף עליון המתלבש בתוך פרצוף תחתון זה על דרך התלבשות נשמה בתוך גוף. ברגע שהוא מתלבש בתוך הפרצוף התחתון מה שעתיד להיות הפרצוף השלם, שכעת הוא רק ספירה, מתחיל להתפתח. כיוון שהמושגים "התכללות" "פרצוף" ו"שטח" קשורים אחד בשני אז ברור ש"התלבשות" היא בחינת רבוע, המספרים הרבועיים.

"השראה" היא דבר המאחד את שני הדברים יחד. זה כמו שכתוב בחסידות – וכך מבאר הרבי בלקוטי שיחות כרך יד על פרשת ואתחנן בסיום על מסכת שבת – לגבי שבת. שם בשיחה מסביר הרבי לגבי המשנה האחרונה במסכת שבת בה כתוב "פוקקין ומודדין וקושרין בשבת", ששלשת הבחינות הללו הן כנגד שלשת סעודות השבות, שהן שלשת העליות של שבת. הוא מסביר שזה כנגד שנויי הלשון בתפלות השבת, על פי נוסח האריז"ל, "וינוחו בה" "וינוחו בו" "וינוחו בם". בתפלת ליל שבת שכנגד המלכות אומרים "בה", ביום השבת שכנגד ז"א אומרים "בו" [לשון זכר] ובמנחת שבת בשעת 'רעוא דרעוין' אומרים "וינוחו בם" בלשון רבים. זה כמו החופה שמאחדת חתן וכלה, זה כח שמאחד את שני הדברים. שוב, קודם יש את הכלה בפני עצמה ["בה"] אחר כך יש את החתן בפני עצמו ["בו"] ולבסוף הכח שמאחד את שניהם ומחבר אותם ["בם"].

בפרט: "פוקקין" הוא תקון המלכות. לפקוק זה לסתום את יניקת החיצונים מן הרוח הרביעית. כל השבוע עומדת המלכות בעולמות התחתונים, שם הרוח הצפונית פרוצה כמו באות ב, ו"משם תפתח הרעה". כאשר המלכות חוזרת אל עולם האצילות בשבת היא סותמת את החלון של הרוח הצפונית. זה נקרא "פקקין" – סתימת החלון. "מודדין" הוא מלשון מדה, וזה פשוט שהוא כנגד תקון המדות שבז"א. לבסוף "קושרין" זה גלוי הכח לקשר בין שניהם.

לענינינו, בחכמת המספרים סוג המספרים ששורה גם על גבי משולש וגם על גבי רבוע, שהם כנגד האות ה תתאה שבשם וכנגד המדות באות ו שבשם [המילה מדה עצמה עולה מט והיא רבוע של ז, כנגד תקון המדות של ספירת העומר, כאשר המלכות נכללת במדות. כמו כן, המילה מדה היא כמו המילה שעור, 'שעורי תורה', שעולה 576 – רבוע של כד], ומאחד אותם נקרא מספרי השראה. כמו שההגדרה של רבוע הוא סכום שני משולשים סמוכים, כך במספרי השראה ההגדרה היא סכום של שני רבועים סמוכים: 1²┴2² הוא 5, 2²┴3² הוא 13 וכך הלאה. המספרים הללו יהיו תמיד הנקודה האמצעית – ונקודה אמצעית היא בחינת השראה – גם לגבי המשולש וגם לגבי הרבוע.

יש עוד מספר חשוב, והם המספרים הראשוניים שאין להם שום נוסחא כדי לדעת אותם. הם, כשמו כן הוא, ראשוניים ולכן הם בחכמה. זה בחינת עצמיות. המספרים הראשוניים הם בבחינת העצמים של כל המספרים.

נסכם לפי זה:

י       מספרים ראשוניים

ה      מספרי השראה

ו       מספרים רבועיים

ה      מספרים משולשים

נעשה את זה בתור תרגיל על שם הוי' עצמו. כלומר, האות י תהיה מספר ראשוני העשירי, ה עילאה מספר השראה, ו רבוע והאות ה תתאה תהיה מספר משולש.

המספר הראשוני העשירי הוא 23, ומספר ההשראה החמישי [4²┴5²] הוא 41 העולה אם. אם היא אמא ולכן זה שייך לאות ה עילאה שבשם. 23 עולה חיה, שבנפש היא בחכמה – "החכמה תחיה". שני המספרים יחד – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – עולים מספר רבועי [64]. מספרי רבוע הם עצמם בחינת ז"א, הדעת, הבן שנולד מאבא ואמא. ו ברבוע הוא 36 [אלה], ויחד עם מספרי אבא ואמא [64] הוא עולה 100, 10². באות ה תתאה, המשולש של ה עולה 15 – "איהי בהוד", הוד המלכות. למה הוד הוא סוד המשולשים? האותיות וד הם סכום כל המספרים מ-1 עד 4 – 1┴2┴3 זה ו ועם האות ד זה כבר 10 – ועם האות ה זה כבר סכום מספרים מ-1 עד 5.

לפי זה, כל שם הוי' ב"ה עולה 115, שזה 5 פעמים 23. כלומר, כל שם הוי' הוא ה פעמים החכמה [האות י] שבו – "הוי' בחכמה" – כמנין חזק. יחד עם שם הוי' עצמו – כלומר ו פעמים 23 – עולה מצוה. כתוב בזהר שהמילה מצוה היא שם הוי', כאשר האותיות מצ מתחלפות באתב"ש עם האותיות יה. יוצא מזה שמצוה היא חזק ה' – "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'".

כל זה היה בבחינת פרפרת שבהתחלה כדי לעורר את התיאבון...

נעבור לפרק הבא:

פרק יב

בספר "חנה אריאל" (לרב הצדיק רי"א מהומיל זצ"ל) פרשת בראשית ד"ה "וכל שיח השדה" מבאר שלש בחינות [של יחוד]: "אחור באחור", "פנים בפנים", "זווג", [והוא כותב בפרוש שזה] כנגד "השתלשלות, התלבשות, השראה", [מה קורה אחר כך?] ועד סוד הלידה ממש (ובה שתי בחינות: "יניקה", "גדלות")

בפרק ט הסברנו ש"עבור יניקה מוחין" עצמם הם כנגד "השתלשלות, התלבשות, השראה", אבל כאן לפי הערכים שבמערכת הזו אלו שלבים שבאים אחרי הזווג. כלומר, ביחס לזווג של ההורים אלו מדרגות יותר גבוהות. ביחס לעובר עצמו ה"עבור" היא האות ה תתאה שלו וה"יניקה" היא האות ו שבו והמוחין הם האות ה עילאה שבו, אבל לגבי ההורים האות ה תתאה היא ה"אחור באחור", האות ו היא ה"פנים בפנים" והאות ה עילאה היא ה"זווג" והילד הוא במדרגה עוד יותר גבוהה.

מה הילד עושה?

שממשיך את הגלוי, שעל ידי הזווג למעלה, למטה ממש, עד כדי התעצמות האלהות בנשמות שבגופים (סוד "ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים" וד"ל), עיין שם.

המדרגה הרביעית, אבא, היא להגיע עד לעצמות של ההשראה ולהמשיך למטה על מנת שגם העולמות יעלו בבחינת "לאשתאבא בגופא דמלכא", שזה סוד דברי הבעש"ט "ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים".

שוב, זה מה שהבן עושה להורים. הוא מסביר שהילד ביחס להורים ממחיש את הזווג שלהם. ההשראה שיש בזווג שלהם הוא אור רוחני והילד הוא ההמחשה שלו. "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – הרבה מן הפשטנים [אבן עזרא] מסבירים שזה הזווג, אבל ברש"י [על פי חז"ל] "בשר אחד" הוא הולד. זה לא ההתפתחות של הילד מצד עצמו אלא מה שהילד עושה להורים. הזווג שלהם היה רק גלוי אור אין סוף, והעצם שממשיך את הגלוי הזה למטה ממש הוא הילד.

בילד עצמו יש את ה"יניקה" שלו ויש את ה"גדלות" שלו. ה"יניקה" שלו היא האות י של שם הוי' ואילו ה"גדלות" שלו היא הקוצו של י. לפי זה, גדלות ב' [שמצד אבא] שבילד היא כמו הסוד שמובא בכתבי האריז"ל: "פנימיות אבא – פנימיות עתיק". אצל הילד עצמו מוחין דאבא הם כנגד האות י שבשם, ואילו לגבי ההורים זה פנימיות הכתר.

נפרט יותר: אצל ההורים לידת הילד זה האבא שלהם, זו ההתעצמות של הזווג שממשיך אותו למטה. על זה נאמר "ה' בחכמה יסד ארץ", וזה כנגד המשך הפסוקים: "אל הארץ אשר אראך". זה רק היניקה של הילד, אבל כאשר הילד מגיע לגדלות א' שמצד אמא – זו כבר עליה אל הכתר לגבי ההורים. זה כבר פרצוף אריך. אבל כשהילד מגיע לגדלות ב' שמצד אבא – זה כבר פנימיות הכתר, פרצוף עתיק. יותר מזה: פנימיות עתיק, ג"ר דעתיק (ז"ת דעתיק מתלבשים בתוך אריך אבל ג"ר שבו הם רדל"א).

יוצא מזה, שפנימיות אבא אצל הבן זה פנימיות עתיק אצל ההורים. כלומר, מה שלגבי עצמך הוא "פנימיות אבא" הוא פנימיות המדרגה שהולידה אותך, את המדרגה הזו – "פנימיות עתיק".

ממשיך שם ר' אייזיק באותו המאמר ביחס ללוח השנה והחגים שלנו:

ועוד מבואר שם שבחינת "אחור באחור" הוא סוד אמירת "המלך הקדוש" בעשרת ימי תשובה. בחינת "פנים בפנים" הוא סוד אמירת "האל הקדוש" ממחרת יום הכיפורים.

זה אחד הטעמים שהבעש"ט קרא ליום הזה 'גאט'ס נעמען' [יום השם]. זה עילוי. על פי פשט זו ירידה לאחר היום הקדוש, אבל דוקא על פי חסידות יש כאן עילוי. על פי הקבלה מתחילים באותו היום הפרצופים של ז"א ומלכות לחזור "פנים בפנים". בכל עשרת ימי תשובה היו "אחור באחור" והחזרה "פנים בפנים" אורכת ארבעה ימים שבים יום הכיפורים לחג הסוכות. לכן "פנים בפנים שייך לאות ו שבשם. על אף שהמלכות היא זו שחוזרת למצב של "פנים בפנים", בכל זאת מה שמתגלה מן החזרה שלה הם החסדים של ז"א – "יומא דאזיל עם כולהו יומין". השם של החסד הוא השם אל ולכן אז מתחילים לומר "האל הקדוש".

נחזור רגע על המהלך העיקרי בכתבי האריז"ל (באריכות למדנו על כך בשער "ואתם הדבקים" שבספר): עשרת ימי תשובה הם ימים של "אחור באחור", שתוך כדי הימים הללו יש את סוד 'הנסירה'. אחר כך ארבעת הימים שבין יום הכפורים לסוכות הם ימי החזרת "פנים בפנים" אחרי שהנסירה בין מלכות ובין ז"א הסתימה. בתפלת נעילה של יום הכיפורים היא עולה עד לכתר ומקבלת ה גבורות בשרש הכי עליון ואז היא מוכנה לזווג. ברגע שהיא מוכנה לזווג, שזה נקרא 'בנין המלכות', לוקח ארבעה ימים לחזור "פנים בפנים, וזה כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה. בחג הסוכות יש את ענני הכבוד, שהם בחינת "וימינו תחבקני" שאחר הימים הנוראים – ימים של גבורות – שבבחינת "שמאלו תחת לראשי". כל ששת ימי חג הסוכות הראשונים הם בחינת חיבוק. אחר כך בהושענא רבה יש מנהג חבוט הערבות הדומות לשפתיים, שזה להמתיק את ה הגבורות, וזה סוד הנשיקין. בסוף, בשמיני עצרת, זה הזווג בעצמו בתפלת הגשם. מתי הלידה? בקריעת ים סוף, והגדלות היא במתן תורה.

לפי ההתבוננות שלנו, בחודש תשרי יש את אותיות הוה שבשם – "אחור באחור" "פנים בפנים" ועד ה"זווג". האות י, שכנגד העצמות, היא בשביעי של פסח ואילו קוצו של י זה בחג השבועות במתן תורה.

באמת, כל המהלך הזה של חגי השנה הוא לפי הסדר של ההורים. הסדר של ההורים מתחיל מחודש תשרי, אבל הסדר של הילד עצמו, בתודעה שלו, מתחיל מחודש ניסן. בניסן הוא נולד. "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה". זו דרך מעניינת להבין את ההבדל בין מעגל השנה שמתחיל מחודש תשרי לבין מעגל השנה שמתחיל מחודש ניסן. ר' חיים ויטאל כותב שקיבל מן האריז"ל שאחד זה בפנימיות ואחד בחיצוניות והוא לא קיבל מה שייך למה. בכל זאת, הדבר הפשוט שהכי מתקבל על הדעת הוא, שניסן היא הנהגה ניסית ותשרי היא הנהגת הטבע, שבלשון המגיד מקוז'ניץ נקראת "האופן בתוך האופן". יש עדיין הרבה מה לומר בזה, אבל בכתבי האריז"ל זה ברור  שההבדל הוא בין תודעת ההורים לבין תודעת הילד, העובר.

לפי זה אפשר להבין את דברי חז"ל על הפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון עוונות". למה דוקא ביום הראשון של חג הסוכות, שזו מדרגה יותר גבוהה ממה שהיה קודם, מתחילים העוונות וכל מה שהיה לפני כן לא נחשב לעוון? היום הראשון של חג הסוכות הוא היום הראשון של יחס, יחס מעשי, בין שני הפרצופים. עוון בא רק כאשר אתה מיחס לזולת. או שאתה מתיחס יפה או שלא, וגם אם כן – "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אתה רוצה לחבק כמו שצריך ופתאום יוצאת סטירה או משהו כזה לא כמו שרצית. עוון מתחיל עם התחלת יחס מעשי, בעוד שלפני החיבוק היו רק שלבי הכנה.

לפי זה, כל הקיץ זה לחפש שידוך. אחרי הגדלות במתן תורה הגיע הזמן לחפש שידוך. כנראה שהחתונה היא באלול – אלול הוא מזל בתולה – והתהליך שלקראת הזווג השלם הוא בחודש תשרי שאחריו. זהו המעגל מן התורה, מדאורייתא. תשעה באב וכו' זה כבר מדרבנן וזה רק "מפני חטאנו". זה קורה בתקופה הזו שאין זווג. זה זמן של פגם הברית.

נחזור לענין. התודעה הראשית אצל הילד, העיבור, היא השיא וההתעצמות של זווג ההורים. יש הרבה מאמרים של ר' הלל, וגם הרבי הקודם כותב על כך באריכות, שיש להורים מסירות נפש על ילדים. גם על פי טבע [הוא רק מתלונן על כך שהגלות פועלת שלא מוסרים את הנפש על הרוחניות שלו כמו שמוסרים את הנפש על הגשמיות שלו. זה מצב של גלות. אם יש מוחין של גאולה מסירות הנפש היא על הכל]. זה קורה בקריעת ים סוף. בכתבי האריז"ל מבואר שקריעת ים סוף חלה בשביעי של פסח, ביום הששי לספירה, ולפי הכוונות זה היום שבו מחיל להאיר בפעם הראשונה מוחין דאבא. לכן קריעת ים סוף זה בחכמה, באות י שבשם.

בחינת "זווג" הוא בשמיני עצרת בתפלת הגשם. בחינת "לידה" בשביעי של פסח – סוד קריעת ים סוף. ה"יניקה" נמצאת במשך ימי הספירה, ושלמות ה"גדלות" – התעצמות האלהות בנשמות ממש – "אשר קדשנו במצותיו" [שקדושת העצמות שנמשכת בפנימיות בתוך הנשמות] –

מה זה לקבל 'עצמות' ממש? זה לא שיש גלוי אור, אור מקיף, זה שלמות הגדלות של "קדשנו במצותיו". מתי קבלנו את 'מצותיו'? בחג השבועות. מה זה עושה לך?

שהנשמות בכח עצמן יעשו את היחוד והזווג למעלה וכו'

מי הם ההורים בהתחלה ומיהו הילד בהתחלה? ההורים בהתחלה הם קוב"ה ושכינתיה – זו"ן דאצילות –  והילדים הם נשמות ישראל. אז מצד ה' השנה מתחילה מחודש תשרי ומצד הילדים, עם ישראל, זה מתחיל מניסן. אפשר לדייק בפסוק: "החודש הזה לכם ראש חודשים" – 'לכם' ולא לי. לקב"ה יש ראש חדשים אחר, בחודש תשרי. אז זו ההכתרה של ה' למלך, "והיה ה' למלך על כל הארץ". לכן אצלו כתוב "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מרשית [אותיות תשרי, וזו הפעם היחידה שכתובה המילה 'ראשית' בכתיב חסר] שנה ועד אחרית שנה", שאצלו ראש השנה הוא חודש תשרי. חז"ל דורשים את הפסוק: "כל שנה שהיא רשה בתחילתה מתעשרת בסופה", שתחילת השנה לאדם הוא יום דין. גם השופר שתוקעים בו הוא צר בתחילתו ורחב בסופו – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". זה לא מזל טוב בשבילנו להתחיל את השנה כך. צריך סימן ברכה בהתחלה (ולכן עושים סימנים) ואם אין אותו זה סימן לא טוב. זה עצמו סימן שראש השנה אצלנו מתחיל ביום אחר, אף שאליבא דאמת – מצד הקב"ה – היא טובה כבר מתחילתה.

יוצא לנו שתשרי הוא הזווג של ההורים, של קוב"ה ושכינתיה, ואילו ניסן זו הלידה שלנו הילדים. לפי זה, קשה מאד לומר [כמו שאמרנו קודם] מה זה הפנימיות ומהי החיצוניות, מה המחשבה ומה המעשה. יתכן שקוב"ה ושכינתיה זה ביחס לעולמות בעוד לידת הנשמות היא לידת פנימיות העולמות. לכן אצל הנשמות ההנהגה היא הנהגה נסית, בעוד שה' 'מסתדר' עם הטבע, והוא מעדיף את הנהגת הטבע. ה', בלעדנו, מתיחס רק לחיצוניות העולמות ואילו אנו ההמחשה וההתעצמות של ה' בעצמו, שזה "דירה בתחתונים" – שלמות הכוונה בבריאת העולמות. לכן זה לא פשוט מהי החיצוניות ומהי הפנימיות.

אז מה קורה בחג השבועות?

הוא בזמן מתן תורתנו בחג השבועות (סוד "כתר תורה").

בחג השבועות מקבלים "כתר תורה". מקבלים את זה שאנחנו נפעל זווג למעלה וממילא נמשיך עוד נשמות, וחוזר חלילה. זו גדלות, שאדם בעצמו נעשה הורה כמו ההורים שלו. זה נקרא "קדשנו במצותיו". 'מצותיו' זה הזווג שלו – מצוה מלשון צותא וחבור – והוא קידש אותנו בכך שאנחנו יכולים לעשות את 'מצותיו'. זו הגדלות של קבלת התורה.

נמצא לפי זה שסוד שם הוי' ב"ה הוא על דרך זה:

קוצו של  י       שלמות הגדלות במתן תורה

י    לידת הנשמות בקריעת ים סוף

ה   זווג בשמיני עצרת

ו    "פנים בפנים" ממחרת יום הכפורים

ה   "אחור באחור" בעשרת ימי תשובה

נוסיף עוד נקודה. איפה נמצא היום "הראשון לחשבון עוונות" כאן? בין האות ו שבשם לאות ה עילאה. מה יש ביניהן? ספירת הדעת. סוד "עץ הדעת טוב ורע". לכן לוקחים בו פרי עץ הדר שמתקן אותו [יש דעה ש"עץ הדעת אתרוג היה"]. כך מסביר ר' צדוק [בצדקת הצדיק], שחג הסוכות מתקן את חטא עץ הדעת.  בדעת נמצא סוד הבחירה החופשית. אם לא הגעת לדעת אינך בעל בחירה ואתה אינך אחראי על מעשיך. כל התשובה של עשרת ימי תשובה זה עדין למטה מן הדעת. רק אז אתה מתחיל להתיחס.

דברנו הרבה פעמים על כך שיש שני מיני שידוכים: 'עם בחירת לבו' אצל החילונים ו'עם בת גלו' אצל החרדים. בת גילו היא בת מזלו, מן השרש המשותף ['בֶּעשֶׁערְט']. זה זווג של אמונה, אמונה שיש מזל ואמונה שהוא מצא את בת מזלו. זה נקרא "מצא" – "מצא אשה מצא טוב", ולא "מוצא" – "מוצא אני מר ממות". "מצא" זה להתחתן תוך כדי רצון – על כל פנים – להזדהות עם שרש הנשמה של בת הזוג, אבל "מוצא" היא בחירת הלב בהווה, בתאוה, וזה כבר "מר ממות".

בכל זאת, יש משהו עצמי בבחירה יותר מכל דבר שנוגע עד העצמות. אז ודאי שצריכה להיות בחירת הלב. בחירת הלב היא עצמה הסימן שבעל מודע אתה מכיר שזוהי ה'בעשערט', ה"בת גילו". הבטוי לכך היא 'בחירת ליבו'.

לענינינו, לפני שיש "פנים בפנים" לא שייך 'בחירת לבו'. 'בת גילו' זה מהרגע הראשון, מהיום הראשון של ראש השנה. האמת של 'בת גילו' כבר קיימת. יש לו כבר 'בת גיל', אבל 'בחירת לבו' מתחילה רק ביום הראשון של חג הסוכות, שאז הוא רואה אותה בפעם הראשונה. אם הוא לא רואה אותה הוא לא יכול לבחור בה. ברגע שיש 'בחירת ליבו' הוא כבר יכול להיות קצת חילוני, אז זה קצת מסוכן, ולכן אז הוא היום "הראשון לחשבון עוונות". אז הוא יכול להתיחס לפי דעת תורה או לחלילה להיפך.

עיקר הבחירה זה לדעת לבחור את בת הזוג וזה מתחיל עם הראיה. כעת נבין יותר בעומק מה שהתחלנו קודם, שאדם רוצה להתיחס לזולת בצורה טובה וזה יוצא לו בצורה לא טובה. זה קורה לו בגלל שמעורבות אצלו עדיין שתי בחירות ביחס לאהוב/אהובה שלו. אם הוא רוצה לחבק כמו שצריך וזה יוצא לו לא כמו שצריך זה בגלל שמעורב בחיבוק הזה חלק של 'בחירת ליבו' שמצד החילוניות. אם כל ה'בחירת ליבו' שלו היה בקדושה אז גם החיבוק היה מושלם.

נשלים את התמונה. אם הראשון של חג הסוכות הוא כנגד הדעת, דעת תחתון, מהו היום הראשון של חג הפסח? זה הקוץ התחתון של האות י שבשם, שהיא יסוד אבא. יסוד אבא הוא מה שמיחד אבא ואמא, וזה סוד דעת עליון. לפי זה, יום הראשון של סוכות הוא ה החסדים של 'דעת תחתון' המיחד את ה עילאה עם האות ו שבשם, ואילו היום הראשון של פסח הוא ה החסדים של 'דעת עליון'.

מה הענין? כתוב החסידות שמצה היא קטנות אבא, וכן הדעת היא בעיקר כח הדבור של מצות "והגדת לבנך". "והגדת לבנך" זה שאתה אבא. בחג הפסח זה היום שבו האבא מתיחס אל הבן. עיקר מה שהבן עושה לאבא זה מצות "והגדת לבנך". כתוב שאמנם לידת הנשמות היא בשביעי של פסח, אבל על פי פשט לידת הגוף התחילה מן היום הראשון. לענינינו, ביום הראשון האבא מתחיל להתעסק עם לידת הגוף של הבן. הוא מוליד אותו על ידי זה שהוא מספר לו ביציאת מצרים – "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". מה זה לספר ביציאת מצרים? מה הוא רוצה ממנו, אם זה אבא ובן אמיתי? הוא רוצה שזה יקרה בתוכו. שזה לא ישאר רק סיפור אלא יקרה ויתרחש בתוכו. זה להתעסק בלידתו. הסיפור שלי זה להוליד אותו, כי יציאת מצרים זה סיפור של לידה. אני משתדל לעזור לו גם כן להיולד. כח הדיבור הוא ביסוד אבא. אבא נקרא 'מדבר'. גם מצד הבן "אין התנוק יודע לקרוא אבא עד שיטעם טעם דגן", על ידי אכילת מצה.

אם כן, מצות אכילת מצה היא היחס של הבן אל האבא ואילו מצות "והגדת לבנך" היא היחס בין האבא לבן, מלמעלה למטה. חז"ל דורשים את הפסוק "פתח פיך לאלם" שאפילו בן שאינו יודע לשאול – "את פתח לו". "פתח פיך לאלם" הם סופי תבות חכם, שאותו הבן שהכי רחוק מן החכם הוא הכי חכם, על ידי "פתח פיך". הגדלות שיש בראשון של פסח זה כמו האור הגדול שיש כאשר התנוק נולד, אור שמסתלק ביניקה.

בזה סיימנו את השער "עולמות, נשמות, אלהות", שהוא סוד הכולל את כל התורה כולה, כאשר מה שהבאנו הם רק הערכים היסודיים. יש עוד ערכים חשובים, כמו "אור, חיות, כח", שלא הבאנו כאן, ועוד. החידוש הגדול ביותר כאן שמעל שלשתם יש סוד ה"אלוה,, שכנגד העצמות.

לחיים לחיים!