עד עכשיו למדנו על שלשת הדלוגים – מעצמות לאין סוף, מאין סוף לאצילות ומאצילות לבריאה. בפעם הקודמת למדנו רמז על הפסוק "קול דודי הנה זה בא וכו'",שמרמז כולו לכל שלשת הדלוגים שלנו. בפרק הבא יש עוד התבוננות על פי רמז חדש, פסוק חדש, שעולה אותו המספר.

את הפסוק הזה מכנים חז"ל "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה":

פרק ג

וכן הוא – עצמות, אין סוף, אצילות, בריאה – סוד הפסוק "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך".

חז"ל לומדים מן הפסוק הזה שמדובר על דרכי הרשות – "דרכיך" – ולא על קיום המצות, שהם דרכי ה'. גם בדרכי הרשות אנו מחויבים ומצווים – "דעהו", לדעת את ה'.

יותר בעומק ועל פי קבלה, דעת זה מלשון יחוד, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו", ובתוך המילה "דעהו" מרומז על איזה יחוד מדובר. צריכים לעשות יחוד מלמטה למעלה – דע ה-ו. צריך לחבר את החיות שלך מלמטה, שבאה מן האות ה תתאה שבשם ה', עם האות ו שבשם. החיות הפנימית שיש ביהודי, גם כאשר עוסק בענינו האישי, היא מן האות ה תתאה שבשם והפסוק כאן מורה לו שעליו לחבר את אותה החיות עם האות ו. בלשון הקבלה: לחבר את השכינה ששוכנת בתחתונים עם קוב"ה.

בכל מצוה אנו מייחדים שם יה ב-וה, מלמעלה למטה, אבל בכל דרך הרשות נעשה היחוד הזה מלמטה למעלה. בלשון הזהר והחסידות: לחבר ולמשוך את אור ה"ממלא כל עלמין" אל תוך אור ה"סובב כל עלמין".

"בכל דרכיך דעהו" הם ראשי תבות בדד – "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר", "הן עם לבדד ישכון" – שדוקא בדרכי הרשות האדם צריך להתבודד, לחזור מרשות הרבים בה הוא נמצא ולהתבודד עם ה'. זה להרגיש את היחוד של הקב"ה, שאין דבר חוץ ממנו, ואת זה צריך להרגיש דוקא כאשר מתעסקים בדרכי הרשות, בעולם הרבוי. "צרכי עמך מרובים", הצרכים שייכים לעולם הרבוי, לעולם הנפרד. ברגע שאדם מרגיש שהוא צריך משהו הוא נמצא בעולם הרבוי, בעולם של קצה הדלוג השלישי מאחדות לרבוי, מבריאה לאצילות. הוא צריך לעלות ולהתבודד עם הקב"ה – "דעהו".

זה הדלוג מלמטה למעלה, וכל הפסוק הזה רומז לשלושת הדלוגים בכיוון הזה. כמו שהקב"ה מדלג מלמעלה למטה כך גם היהודי יכול לדלג מלמטה למעלה, כאשר ראשית הדלוג היא מדרכי הרשות שלו. אם הוא מתחיל לדלג ממצוה, אז מצוה היא כבר אור ישר שבא מלמעלה למטה. אמנם, לאחר דלוג מלמטה למעלה נמשך גם אור ישר מלמעלה למטה, אבל החדוש שיש בדלוג מלמטה הוא סוד האור החוזר, ולכן הפסוק הזה – "בכל דרכיך דעהו" – כולל את כל התורה כולה. כל התורה כולה היא אור ישר של תרי"ג מצות התורה והפסוק הזה כולל את כולן בסוד אור חוזר מלמטה.

כאמור, דלוג הוא מעבר באין ערוך ממצב למצב וכך גם הדלוג הזה מלמטה הוא דלוג של אין ערוך.

עבודת האדם למטה בתורה ומצות, בבחינת "לאתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא" [רק כשעובד כך יכולה העבודה להיקרא על שמו],

עד עכשיו הארכנו להסביר שהדלוג הראשון מלמטה למעלה, מרבוי לאחדות, הוא בדרכי הרשות שלו כשעושה אותם לשם שמים, כאכילה ושתיה. בשביל לדלג הלאה צריך כבר קיום מצות, אבל מצות בדרך של עבודה, בדרך של אתכפייא ואתהפכא. יש שאתה מקיים מצוה בדרך של סגולה, שבמעשה המצוה יש סגולה להמשיך אור אין סוף. זה נכון, יש בה סגולה כזו, אבל אין בזה עבודה ומאמץ מלמטה, להפוך את הטבע שלך. כשיהודי עובד תוך כדי מאמץ של אתכפייא – והעיקר זו אתכפייא שמביאה לידי אתפהכא – זה נקרא שכל המצוות שלו נכללות בתוך הכלל הגדול של "בכל דרכיך".

כך גם ביחס ללמוד תורה. כתוב בנביא "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו", ודרשו חז"ל ש"אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה מאה ואחת". יש הבדל בין מי  שעובד את ה' לבין מי שאינו. בחסידות כתוב, שמי שאינו עובד את ה' כאן זה לא אחד רשע שעושה עברות, אלא זה 'צדיק' שמקיים את כל המצוות אבל לא שולט וכופה את הטבע שלו בעבודה, על מנת להפוך את המוגבלות שלו לאין סופיות ביחס לטבע הראשון שלו. לא כופה ולא הופך. הוא מקיים את כל המצוות אבל לא עובד את ה'.

ברגע שאדם עובד בצורה של אתכפיא ואתהפכא זה כבר עבודה באופן אישי, זו כבר העבודה שלך, שאפשר לומר עליה שהיא "דרכיך". עבודה זה לעבד את עצמך על ידי קיום המצות. זה עיבוד שלא יכול להיעשות על ידי דרכי הרשות לשם שמים. המרירות אותה הופכים היא המרירות שבך וממילא העבודה היא העבודה שלך.

אז את הדלוג הראשון  ניתן ליישם על ידי מעשי הרשות לשם שמים, ואילו שני הדלוגים הבאים נעשים על ידי קיום המצות, אבל בדרך של עבודה מלמטה למעלה ולא בדרך של אור ישר מלמעלה למטה. גם דרכי יכולים להיעשות בדרך של אתכפיא ואתהפכא. אדם יכול לעבוד ולעבד את הגוף שלו כדי שיהיה גוף זך, כדי לקבל את האור כי טוב. למשל, הוא יכול לעבודה על האכילה שלו, לכפות והפוך את הטבע שלו בזה. זה יכול להעלות אותו מן הרבוי אל האחדות בדלוג הראשון. הדלוגים הבאים יכולים לבוא על ידי קיום המצוות בדרך של אתכפיא ואתהפכא.

עבודת ה' היא עבודה.  עבודה שייכת וקו השמאל, קו של העלאה מלמטה למעלה, ועל ידה:

עולה בדרך המלך לדלג מבריאה לאצילות, מאצילות לאין סוף ומאין סוף לעצמות ממש כביכול.

כאן, בפסוק שלנו, כל שלשת הדלוגים נכללים בפסוק מבלי לחלק ביניהם (כמו ברמז הקודם). כללות שלשת הדלוגים מלמטה למעלה מביאים את היהודי עד למדרגת היחיד, הנקראת "בדד" – "בכל דרכיך דעהו".

מה סיום הפסוק? "והוא יישר ארחתיך". כתוב בחסידות שזו היא ההמשכה מלמעלה למטה שבאה בעקבות העבודה של "בכל דרכיך דעהו" שמלמטה למעלה.

דרכי ה' הם בעיקר ירידה ואילו הדרכים שלנו זה מה שכל אחד ואחד עולה. יש אפשרות לנצל כל דרך ודרך מדרכי הרשות שלך להעלות אותם למעלה ולהתעלות. לעלות וליחד אות ה תתאה באות ו, אות ו באות ה עילאה, אות ה עילאה באות י. אבל "והוא יישר ארחתיך" זו המשכה שלאחר ההעלאה. הוא ממשיך יושר – מלשון אור ישר – בתוך הדרכים שלך, בתוך "ארחתיך". דרך היא העבודה שלך ואילו ארח היא הדרך שה' מיישר.

מה ההבדל בין דרך לארח? כתוב בקבלה שארח היא ספירת היסוד ואילו דרך היא ספירת המלכות [בתורה בכלל יש שבעה לשונות של דרך, כנגד ז מדות התחתונות שבלב: נתיב, שביל, מעגל, מסלול (מסילה), משעול, ארח, דרך. ההקבלה לגבי השאר לא ברורה מספיק, אבל שתי האחרונות זה ברור, כמו שאמרנו, כנגד יסוד ומלכות]. כתבנו לעיל את הבטוי 'דרך המלך' כיוון שזהו הכנוי המתאים למלכות ואילו המילה ארח מופיעה בבטוי "ארח צדיקים", וצדיק הוא היסוד.

מה ההבדל בין היסוד והמלכות? המלכות היא תמיד אור חוזר מלמטה למעלה ואילו היסוד הוא אור ישר היורד מלמעלה למטה. זהו עוד סימן מובהק לכך שראשית הפסוק מדבר על האור החוזר, העולה מדברי הרשות, ואילו סיום הפסוק מדבר באור הישר שבא במעשה המצוות.

כיוון שחז"ל אומרים שהפסוק הזה כולל את כל התורה כולה, יש רמז לכך מן המקובלים [החיד"א מביא אותו] שראשית הפסוק וסופו הן אותיות בך. 'בך' הוא תמיד כנוי לעצמות ה' כמו שהוא מתייחד עם כב אותיות התורה. רמז נוסף: בפסוק ישנן כו אותיות, כנגד שם הוי'. שני הרמזים יחד: סוד הפסוק הוא "דרך כוכב מיעקב" – כו ו-כב. גם המספר כו קשור עם כב אותיות התורה. האבן עזרא מסביר שיש ארבע אותיות שמשמשות תפקיד כפול, תפקיד של אות עיצורית ותפקיד של תנועה. ארבע אותיות אלו הן אותיות א-ה-ו-י, שמהם נוצר שם העצם של ה' – שם הוי'. לכן הוא מסביר שיש בעצם כו אותיות – כב אותיות עיצוריות ועוד ד אותיות תנועה. זה הרמז ביחס לסימן הפסוק – האות הראשונה והאחרונה בפסוק.

נחזור לענין:

והוא סוד "בכל דרכיך דעהו", ש"דעהו" הוא ענין היחוד מלמטה למעלה – דע [כלומר, חבר ויחד את האות] ה ל[אות]-ו וכו' –

המילה וכו' רומזת לכך שצריך להמשיך וליחד את האות ו לאות ה עילאה, ואת האות ה עילאה לאות י, ובכך מדלגים את שלשת הדלוגים – מבריאה לאצילות, מאצילות לאין סוף ומאין סוף לעצמות.

כאשר אדם יודע את הקב"ה, החל מעבודה בדרכי הרשות ממש וכולל את כל כעבודת התורה והמצות באתכפיא ובאתהפכא, עד ל"טעמין מרירו למיתקא" אחר כך:

שמשם נמשך אור וחיים (נוטריקון ארח),

יש בחסידות שלשה מדרגות: אור חיים וכח והם מקבילים לעוד שלשה מושגים, להשראה התלבשות והשתלשלות. אור, בשונה מחיות זה בעיקר מקיף, השראה. חיות זה אור שמתלבש בתוך הגוף. בחיות יש תמיד טבע של "רצוא ושוב" – "והחיות רצוא ושוב – אל תקרי חיוֹת אלא חיוּת". זה נקרא דופק החיים. באור אין דופק, אלא מנוחה 'לחיי העולמים'.

מה זה כח? כח היא האנרגיה שזהה למציאות החומר, כמו בכלל של איינשטין, שהחומר עצמו מלא וגדוש אנרגיה. זה כח. כך גם בטבע, כאשר יש גוף חי אז יש פה משהו נוסף על הנוסחה הפשוטה של חומר=אנרגיה. כח הוא אחיד ואחד עם החומר, עם הדומם, בעצמו. אמנם, יש בו כמובן התעלות ושחרור וזה נקרא גלוי הכח. זה נקרא להפוך את החושך לאור. למשל, כשמשחררים אנרגיה מתוך חומר אז זו הפיכת חושך לאור במדרגה הכי נמוכה, במדרגת הכח. זה כמו שאדם מזכך את עצמו ללא תורה ומצות, כמו שהסברנו.

זה נקרא עבודה בכח, וזה הדלוג הראשון מלמטה למעלה. במילים אחרות: כל מה שאדם עובד מלמטה למעלה בכח עצמו היא עבודה בכח, ואילו כל מה שיורד מן הקב"ה, מלמעלה למטה נקרא אור וחיות, לפי הסדר הזה. על בעל תשובה שמתעסק בעבודת האתהפכא כתוב בזהר (ומוסבר בתניא) שעובד "בחילא יתיר – בכח רב וגדול, אפילו יותר מצדיק. המעלה של בעל תשובה היא מעלה של כח, של התעלות הכח והיפוך החומר שלו לאור מלמטה. זו התעדנות והזדככות של החומריות, ובזה הוא עולה על עבודת הצדיק. צדיק הוא בעיקר אור ישר. הוא צנור מן הקב"ה להמשיך אור וחיות למטה. אין לו עסק בכלל עם כח. בעל תשובה מתעסק קודם בהתעלות הכח. זה נקרא התעלות ההשתלשלות.

כל זה להסביר יותר את ההבדל בין ארח לבין דרך. דרך זה בעיקר התעלות הכח ואילו ארח הוא נוטריקון אור חיים. יש הרבה פסוקים שקושרים בין ארח לאור – "ארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום".

בסוד "והוא יישר ארחתיך", מלמעלה למטה ("יישר" מלשון "אור ישר" המאיר מלמעלה למטה).

ככל שאדם הוא בעל תשובה יש פחות סכוי שאורחותיו יהיו ישרים. להיות ישר זו זכות וסייעתא דשמיא שניתנת לאדם מלמעלה למטה. זו הוראה יסודית בחיים: כשארם מתחיל להלך בדרכי התשובה שלא יצפה שיהיה מיד ישר ['גלייך' באידיש], חלק. זה בא מלמעלה. ברגע שאם מתעסק רק בהתעלות הכוחות שלו הוא ודאי קצת לא ישר. לא יתכן שיגיע ליושר רק בעבודה מלמטה למעלה. היושר מגיע ונמשך אחר כך מלמעלה למטה. כך זה גם בסדר הפסוק שלנו.

כיוון שהמילה העיקרית הרומזת בפסוק לדלוג היא המילה דרך, סוד העליה של היהודי מלמטה למעלה, נתמקד בה וברמזיה.

אותו המספר הכולל של הפסוק עולה גם ז פעמים המילה דרך. זה אומר לי שיש בפרטיות שבעה דרכים, שבעה דלוגים, בעבודה:

בפרטיות הוא כולל ז פעמים דרך, כנגד ההליכה והדלוג מהיכל להיכל בסוד ז היכלות כנודע.

מושג מאד חשוב בקבלה, ששייך לסדר התפלה בכל יום. כשאדם מתפלל הוא עובר, מדלג, מהיכל להיכל. בכוונות האריז"ל ז ההיכלות מכוונים בתוך חלק אחד של התפלה, החלק שכנגד עולם הבריאה – מ'ברכו' ועד לתפלת שמונה עשרה. הראשון נקרא היכל לבנת הספיר, השני נקרא עצם השמים לטהר, השלישי נקרא היכל נגה, הרביעי נקרא היכל הזכות, ההיכל החמישי – מתחלת ברכת 'אהבת עולם' ועד סוף קריאת שמע – הוא היכל האהבה, ההיכל השישי – מסוף קריאת שמע ועד לפני תפלת שמונה עשרה – הוא היכל הרצון וההיכל השביעי – בפסוק "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" – הוא היכל קדש הקדשים. משם והלאה עוברים לעולם אחר לגמרי, לעולם האצילות.

זה אומר שבתוך התפלה יש הליכה מהיכל להיכל, ולענייננו, בין דלוג לדלוג בשלשת הדלוגים יש הליכה בין שבע מדרגות בתוך כך כל מדרגה ומדרגה שבין הדלוגים. בתפלה ההליכה היא בתוך עולם הבריאה, ואצלנו הבריאה היא ההכנה לדלוג הראשון, אבל כך צריך לומר לגבי כל המדרגות שלנו.

זו דרך אחת לרמז הזה. בפעם אחרת – ולא נאריך בזה כעת – רמזנו ששבע הדרכים הרמוזות בפסוק הן שבע דרכים בעבודת ה' בימינו בעם ישראל. יש פסוק נוסף שעולה בדיוק כפסוק שלנו, והוא הפסוק של שבע החיות הטהורות בפרשת ראה: "איל וצבי ויחמור ואקו ודשון ותאו וזמר". לכל חיה יש דרך מיוחדת, מסוימת, וכולן חיות טהורות. כולן דרכים טהורות בעבודת ה', המקבילות בספירות לשבע מדות הלב. את כל שבע הדרכים הללו צריך לחבר וליחד – "דעהו". לכל דרך ביהדות יש את החיה המיוחדת לה. לא נפרט את כל הדרכים רק נרמוז שמסתבר מאד שהחיה המיוחדת לחסידות חב"ד היא היחמור, שכנגד ספירת התפארת, ובדרך זו ניתן להמשיך ולהקביל את כולן.

יש אפשרות לדעת את ה' בכולן, ולכן חלילה וחס מלפסול אחד את השני. יש ערך ויחס ביניהם וראוי לדעת אותו. יש מעלות בכל אחד שאין בשני. למשל, בתפארת יש מעלה שהיא באמצע והיא כוללת את הכל, אבל לפסול דרך אחרת זה כמו לחתוך אבר מן הגוף השלם. כמו ש"דעהו" זה לדעת את ה' בכל אחד ואחת מן הדרכים הללו, כך גם "דעהו" זה לחבר וליחד את כל הדרכים הללו בינן לבין עצמן.

יותר מזה, זה לדעת שכל ההבדלים שיש בין הדרכים הללו זה הכל בגללך. התורה ומצוות מצד עצמן, כסגולות, זה לא עבודה מצידי ואם אני מושך את האור הזה מלמעלה למטה אז אין הבדל בין היהודים. כולם מקיימים את המצות. דוקא ברגע שאני מכיר בכח שיש במצוות לתקן אותי וזה המאמץ שלי בעבודה – זה גורם לחילוק בין הדרכים. דוקא האישיות שלי, כשהיא מעורבת בתוך התורה והמצות, זה מה שמביא את החילוק בין השיטות והדרכים בעבודת ה'. כל אחד מרגיש שהוא מתתקן בדרך המסוימת הזו. את הדבר הזה צריך לדעת.

לכן אלו שבע חיות, ולא שבע מיני אדם. זה החיה שבך, שבגללה יש כך וכך דרכים שונות, ובכל זאת צריך ליחד את ה' מכולן, ולדלג כמו חיה מלמטה למעלה, מן הפרוד אל האחדות, אל האין סוף ואל העצם שלמעלה מלהיקרא אור.

כמו שהפסוק כולו מתחלק לשבע כך גם המילה דרך עצמה מתחלקת ל-ז. כלומר, בכל  דרך יש שבע דרכים איך לתקן את שבע מדות הלב:

וכן כל דרך הוא ז פעמים לב, כנגד תקון ז מדות שבלב, בסוד "דלוג" אותיות "גדול", בחינת חסד כנודע

איך זה קשור לדלוג? דלוג הן אותיות גדול, וגדולה היא מדת החסד הכוללת את כל ז מדות הלב. איך מתקנים מדות? על ידי המשכת מוחין. זה נקרא להגדיל את המדות. ממילא, עבודה של דלוג היא עבודה של הגדלת מדות בלב, כמו דלוג מקטן לגדול. אתמול היית קטן והים אתה גדול, בר-מצוה.

זה לא גדילה של סדר והדרגה, לאט לאט. לפני רגע היית קטן ועכשיו אתה גדול – "היום נהיית לאיש". יש הרבה חוויות בחיים, בדרך כלל של משברים, שלאחר שעוברים אותם נעשה האדם מקטן לגדול. ממצומצם בהרגשה לגדול. זה דוגמה לדלוג בחיים. הגדלה שאינה באה בדלוג, אלא בסדר והדרגה, לא הופכת את האדם לגדול. זו גדילה של "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה". זו חכמה, נסיון חיים,  מצטברת. כך נשארים קטן יותר ויותר גדול, אבל לא נעשה גדול אמיתי.

(כמו שאנו אומרים בברכה הראשונה של תפלת שמונה עשרה "האל הגדול הגבור והנורא" כנגד חסד, גבורה, תפארת),

בכל שלשת המילים הללו – גדול, גבור ונורא – יש משמעות של דלוג. גבור זה להתגבר על משהו שלא לפי ערך. נורא הוא גלוי שלגמרי לא לפי ערך על המקובל והרגיל.

אנשי כנסת הגדולה נקראו כך על שם שהחזירו עטרה ליושנה. משה רבינו אמר בפסוק את שלשת הכנויים הללו ואילו הנביאים החסירו אותם בעקבות הצרות שעבר עם ישראל באותם התקופות. אנשי כנסת הגדולה החזירו אותן. מה זה אומר? זה שכל אחת משלשת המדות הללו יכולה להתעלם זה אומר שהם גלוי שלא על פי ערך הטבע. זה לא להיות גדול לאט לאט או גבור או נורא לאט לאט.

שכולל את כל ז המדות שבלב.

הרמז הזה אומר שתקון מדות הלב צריך לפעול בדרך של דלוג בבת אחת מקטן לגדול. אתמול היית בעלמא דפרודא – עולם העשיה – והיום אתה בעולם האחדות, אתמול היית בעולם האחדות והיום אתה בבלי גבול של אור אין סוף, אתמול היית בגלוי אור אין סוף והיום אתה בעצם.

אלו שלשה דלוגים של 'גדול גדול גדול', כנגד 'קדוש קדוש קדוש' שכתב ר' הלל בתחלת המאמר. באמת כתוב בקבלה, ש-ג פעמים גדול עולים הוי' הוא האלקים [שהוא אלקים וחצי], אותו אנו אומרים ז פעמים במוצאי יום כיפור.

נסיים עם הדבר האקטואלי שהזכרנו – שבע החיות והדרכים הטהורות. להבין שכל הפרוד שיש בין השיטות הוא רק מצדנו, ואילו האמת היא שכולם בשרש באחדות אלקית, זה לעלות מרבוי לאחדות. זה הדלוג הראשון. אבל אחר כך צריך לדלג עוד הפעם, שהאחדות הזו תהיה אחדות בלי-גבול. בסוף צריך לעלות עוד דלוג אחד ולתפוס שזה לא רק גלוי אור אלא זה עצם ממש – "אנכי מי שאנכי" – זה הקב"ה.

נסביר יותר. כל הדלוגים ההלו הם דלוגים בדעת, להגדיל את הדעת וממילא עמה את כל מדות הלב, שכן הדעת היא "מפתחא דכליל שית" וכוללת את כל מדות הלב. זה לראות שכל רבוי השיטות – חסידים, מתנגדים וכו' – הכל זה אחד. מי שאין לו את זה הוא בקטנוניות, ולצאת מזה זה לדעת שהכל אחד, הכל זה "דעהו" – לדעת את ה'. זו הגדלות הראשונה. הגדלות השניה זה להרגיש שיש בדרכים המאוחדות של עם ישראל כח אין סוף, אור אין סוף. יש סגולה בדרכים המאוחדות שלנו כח לברוא עולמות עד אין סוף. בסוף, הגדלות האחרונה היא שכל הדרכים של עם ישראל – הכל זה ה' יתברך בעצמו ממש. הכל מוסיף בו כח להתגלות בתחתונים. שוב, אחדות הדרכים, אין סופיות הדרכים ועצמות הדרכים – שכולן דרכים המסוגלות לקיום היעוד של "נתאוה לו הקב"ה לבהיות לו דירה בתחתונים".

נסכם: היום למדנו את הרמז בפסוק העולה כמנין שמות ארבעת המדרגות, שבין שלשת הדלוגים, הרומז לעבודת האדם בדלוגים מלמטה למעלה.