כעת נעבור לפרק הבא, ובו נוסיף מערכת שמות שמתמצתת את שלשת הדלוגים. כדרכנו, לאחר מכן יהוו המילים החדשות שהוספנו 'קרש קפיצה' לעוד התבוננויות ורמזים. קודם עסקנו במשמעות שיש בכל דלוג ובמדרגות שביניהן מדלגים הדלוגים. כעת נתבונן בחדוש שיש בכל דלוג ודלוג ונתן לו שם מוחלט, שם מיוחד בפני עצמו.

פרק ה

והנה הדלוג הראשון הוא בסוד הגלוי (כנ"ל בסוד "הנה זה בא").

כל המשמעות של הדלוג הראשון הוא לגלות אור שנעלם, ולכן מה שהוא פועל זה גלוי. כל פעם שיש משהו מאד נסתר ונעלם שמצליחים לגלות אותו זה הדלוג הראשון. למשל, כמו אדם שיש לו בתוכו איזה סוד נעלם שאינו מסוגל לגלות ולבא אותו בפה, כדברי חז"ל "לבא לפומא לא גליא", והוא מצליח לבור את המחסום ולבטא אותו. זה דלוג של גלוי.

בשער אחר בספר [שער ביאת המשיח] הסברנו, שזה המאמץ של ביאת המשיח. ביאת המשיח זה להביע את האי-אפשר להביע. לכן קץ המשיח הוא סוד שאי אפשר לגלותו, ועליו אמרו חז"ל "לבא לפומא לא גליא" – הלב לא יכול לגלות לפה. הכח הזה עצמו הוא הקץ, הוא ביאת המשיח. זה הדלוג הראשון. הגלוי כאן הוא לפרוץ את ההעלם העצמי ולגלות משהו.

איך אנחנו יודעים שהמילה המיוחדת כאן היא המילה 'גלוי'? זה לפי הרמז שראינו בפרק ב, שהדלוג הראשון נקרא "הנה זה בא" המבטאות שלשה מילים של גלוי, של התגלות.

הגלוי כאן לא חייב להיות גלוי לזולת. זה יכול להיות גלוי לעצמו. "לבא לפומא לא גליא" זה ביחס לעצמו. זה דבר שאדם ידע אותו בשכל שלו, שאם כך היה יכול גם לומר אותו. אם יש משהו שהלב לא יכול לומר זה סימן שהדבר נעלם לגמרי מן המודעות של האדם, וראשית הגלוי יהיה הגלוי לעצמו. אם הדבר היה גלוי לעצמו, לא היה שום 'קונץ', שום חדוש, באמירת הדבר החוצה אלא השתלשלות הדבר החוצה. לכן באמת עיקר הגלוי הוא גלוי לעצמי.

מה לגבי הדלוג השני?

הדלוג השני הוא בסוד הצמצום

היא המילה אותה בחר האריז"ל לצמצום שגילה, שהוא הדלוג השני אצלנו מאין סוף לרשימה וקו, ולכן מתאים שלא נשנה אותה.

מה פרוש המילה "צמצום"? הרי הזכרנו שכל דלוג משלשת הדלוגים מתאים לכנותו 'צמצום' [וכך מתבטא הרבי שליט"א בזמן האחרון ביחס לדלוגים בתוך אור אין סוף שלפני הצמצום], אז למה דוקא לדלוג השני אנחנו קוראים 'צמצום'? לשם כך צריך להסביר יותר מהו פרוש המילה "צמצום"?

(שמצדנו, "דעת תחתון", נראה כ"סלוק" האור לגמרי להיות חלל ומקום פנוי, אלא שבאמת אין "סלוק" זה כפשוטו ח"ו, שהרי "אינו גוף" כו' ח"ו, ומצד ה' יתברך, "דעת עליון", הוא בבחינת התעלמות מיניה וביה על ידי התגברות כח העצמות, כביכול, לבוא במקום גלוי אור האין סוף וד"ל).

רבינו חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האריז"ל, מסביר שהמילה 'צמצום' זה לקחת משהו ולצמצם אותו לתוך מקום מועט. הדוגמה הפשוטה שהוא נותן לכך היא אדם שזורק אבן לתוך ברכת מים וכל המים זזים הצידה ומפנים מקום לאבן. משל נוסף שהוא נותן הוא אדם שהולך בחדר או ברחוב ובכל מקום שהוא מגיע אליו האוויר שהיה באותו המקום זז ומצטמצם לצדדים. לתזוזה הזו הוא קורא 'צמצום', שמשהו התקפל. כמות גדולה שהתפשטה במקום רחב נמצאת כעת במקום מועט.

כלומר, אם היה פה אור בחדר ופתאום יש בתוכו חלל, חור, אז אל תחשוב שהאור שיהיה כאן יצא מן החדר. הוא התאפס מן המציאות, אלא הוא הצטמצם והלך לצדדים. הוא עדיין נמצא כאן. האוויר או המים נמצאים, רק נמצאים בצד.

זהו משל גשמי. בדרך כלל ההסבר למילה 'צמצום' הוא שאני מצמצם ביחס למקום אליו אני מתייחס. כלמור, אם אני מכניס הרבה לתוך מקום קטן, מרובה לתוך מועט, והוא מה שכעת נמצא לפני. אבל בהסבר שאצל ר' חיים ויטאל משתמש במונח 'צמצום' להיפך. הוא מסביר שהצמצום גורם לחלל על ידי צמצום קפול וסלוק האור לצד.

כיוון שהבטוי בקבלה לחלל שנוצר הוא 'מקום ריקן' אז נסביר את הפשט של המילה 'ריקן' בתנ"ך. רש"י כותב בפרושו על החומש, על המילים "אריק חרבי" שבשירת הים, שלהריק חרב הוא בטוי שמתיחס גם לחרב וגם לנדן, לכלי, שמחזיק את החרב. ברגע שמוציאים את החרב מן הנדן זה נקרא להריק גם את החרב, ולא רק את הנדן.

לענינינו, אותו אור אין סוף שהצטמצם הוא בעצמו התרוקן. לא רק המקום והחלל שנשאר פנוי מן האור נקרא 'ריק', אלא גם האור שיצא ממנו למקום אחר נקרא גם כן 'ריק'. גם הוא התרוקן. יש כאן ריקנות כפולה: גם מצד האור שהצטמצם וגם מצד המקום שנשאר חלל פנוי מן האור הזה.

כל זה המשל המגושם המובא בקבלה. בא הבעש"ט ואומר, שחס ושלום לחשוב שיש כאן באמת צמצום, שבאמת האור התקפל והסתלק והלך הצידה. חס וחלילה שנשאר מקום ריק. חס ושלום לחשוב על ה', על אור אין סוף ב"ה, כעל גוף גשמי שזז מפה לשם. מה שקרה זה רק לגבינו. מצד נקודת המבט של הקב"ה, שנקראת "דעת עליון", לא קרה פה שום שנוי. הקב"ה רק עשה 'אפקט' שמצדנו, מצד "דעת תחתון" שלנו, יורגש כאילו האור זז. האמת היא שהוא לא זז אלא רק התעלם. הוא נשאר מיניה וביה באותו המקום.

איך זה קרה? איך הבעש"ט מפרש את המונח 'צמצום'? לפי כל הפרושים – גם של רבינו חיים ויטאל וגם של הבעש"ט – צמצום זה להכניס הרבה במועט, רק שלפי הבעש"ט הפרוש הוא שה"הרבה" הוא כח העצמות, והוא עצמו הכניס את עצמו אל תוך המקום הזה שנראה לנו כעת מקום ריקן. על ידי כניסת עצמותו יתברך, כביכול, אל תוך מקום האור נגרם ה'אפקט' של התעלמות האור מאתנו.

ה' אינו אור. ה' הוא עצם, וכאשר העצם 'מתאמץ' להימצא – העצם נמצא בכל מקום ובכל זאת יש איזו מן פעולה כזאת – ולהיכנס אל אותו המקום האור מתעלם. האור לא 'הולך לצד' אלא הוא מתעלם בעצמות.

לפי זה, עדיין יש מקום למשל שנתן רבינו חיים ויטאל על האבן במים, רק שבמקום שזו אבן שנכנסה לאותו המקום, משהו עצמי נכנס לשם, וממילא המים לא זזו הצידה כלל. זה צמצום של התעצמות של המקום הזה. קודם היו המים "מים שאין להם סוף" וברגע שנכנס אליהם משהו עצמי, משהו שאינו מאיר מצד עצמו, כמו אדם או כמו אבן, ממילא לא רואים כלום ממה שראינו קודם. זה בגלל הצמצום של "כניסת המאור במקום האור", בלשון החסידות.

נחזור לדלוג השני. הדלוג השני הוא מבלי גבול לגבול, כלומר – מהרבה למעט. זהו המעבר מאור אין סוף לרשימה וקו דרך פעולת הצמצום הראשון של 'עץ חיים'. גם לפי המשל שנותן רבינו חיים ויטאל וגם פי הסבר הבעש"ט המונח 'צמצום' הוא הכנסת הרבה למועט, ולכן מתאים לכנות ולתאר את הדלוג הזה צמצום.

מהי המילה בשביל הדלוג השלישי, מאחדות לרבוי ממש?

הדלוג השלישי הוא בסוד העלם המסך שבין אצילות לבריאה

בדלוג הקודם הסברנו שעיקר הפעולה היתה לתאר מה ה' עשה מצד עצמו. הוא צמצם והכניס את עצמו בתוך המקום הריקן, בתוך המקום הקטן. מה שקורה ממילא זה סלוק האור והתגלות כח הגבול שבאין סוף בו השתמש כדי להיכנס אל המקום הצר הזה – "אהבה דוחקת את הבשר". לא התייחסנו לפעולה הזו מצד התוצאה שלה, שהיא העלם וסלוק האור לגבי הנבראים, ולכן לא כינינו את הדלוג השני בשם העלם או סלוק.

נחזור שוב, המשמעות של הדלוג הראשון היא התפרצות של גלוי דבר נעלם, עצמי, לעצמו. הדלוג השני היה להכניס את אותה ההתפרצות לתוך מקום מועט, ולזה מתאים המונח צמצום. מהי המשמעות של הדלוג השלישי? הוא ההעלם האמיתי, וזה אומר ההיפך מן הדלוג הראשון. גלוי הוא ההיפך מהעלם.

הפעולה כאן היא להעלים, שה' 'הולך' כאן להעלים. הוא פועל, כביכול, פעולה של העלמה. מה המשל בקבלה בשביל העלם? כתוב שבין אצילות לבריאה – הכלליים והפרטיים – יש מסך [או פרסה] שתפקידו הוא להעלים ולהפריד ביניהם.

(העלם זה הוא ניכר מצדנו, שהרי "אין הדבר עושה את עצמו", ומן ההכרח שכח הפועל והאין האלקי נמצא בתוך הנפעל תמיד להוותו יש מאין, להחיותו ולקיימו, אלא שמציאות הנברא נראה ליש על ידי העלם הבורא מן הנברא).

את הדלוג הזה אנחנו מכנים בשם העלם על שם זה שאנו יכולים כעת לדעת בברור יש משהו נעלם. נעלם הכוונה היא שהוא נעלם כאן. הוא נמצא כאן, אבל אני לא רואה אותו. כאשר מדברים על הצמצום, על הדלוג השני, מדברים על כך שהאור נראה כאלו שהוא הסתלק, לא שהוא נמצא כאן. אמנם, הבעש"ט אמר לי שהאור נמצא כאן, אבל לי נראה שהוא הסתלק. הוא לא מודע לי, ואין לי שום אחיזה ברורה שמחייבת אותי שהוא נמצא כאן.

אחד מיסודות החסידות ובהתבוננות בבריאה יש מאין הוא, שהשכל מחייב שיש כח אלוקי שמחיה ומקיים את העולם אבל אני לא רואה אותו. הוא מחייב שאם רגע אחד ה' מפסיק להוות את העולם הוא חוזר להיות אין (כמו בפרק א בשער היחוד והאמונה בתניא). יש דרך – וכל אחד חייב לעשות זאת בכל יום בהתבוננות שלו – להמחיש ממש שיש 'כח הפועל בנפעל', יש אין אלוקי שבורא את הנברא, וכך חייב להיות רק שיש העלם והסתר הבורא מן הנברא.

איך אני מגיע לזה? יש שכל פשוט, שכמובן צריך לפתח אותו אצל אנשים מטומטמים כמונו, ש"הדבר לא עושה את עצמו". זה שכל ישר. הוא לא ברא את עצמו גם במשך מליוני שנים של התפתחות, וזה לא משנה בכלל אם זה היה בשניה אחת של המפץ הגדול או בהתפתחות. השכל הזה מחייב שיש משהו שעושה את הדבר רק שהוא נעלם ממני. ידוע לי שמישהו מתחבא כאן.

הצמצום של הדלוג השני הוא גם העלם של משחק מחבואים [כידוע תורת הרב המגיד ממעזריץ בזה] אבל בו הרבה פחות ידוע לי שמישהו מתחבא כאן. בדלוג השלישי זה בהחלט לשחק מחבואים 'על בטוח'. אתה יודע בוודאות שמישהו כאן מתחבא, וממילא יש כאן מישהו – אין אלקי – שניצב תמיד להוות להחיות ולקיים את המציאות, ובלעדיו היה חוזר הכל לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית, רק שמעלימים ממני את הפנימיות.

באמת, ההעלמה הזאת מחויבת, שכן אם הייתי רואה את האין האלקי לא הייתי ואה את השולחן רק את האין שמהווה אותו. לכן הוא חייב להעלים ממני את הכח שבורא את הנברא בכל רגע תמיד.

לכן המילה המאפיינת את הדלוג השלישי היא העלם. הפעולה שלו היא להעלים את הבורא מן הנברא וממילא לגלות את הנברא בתור יש בפני עצמו ואז ממילא יש מצב של רבוי, רבוי דברים. המעבר מאחדות לרבוי נעשה על ידי פעולת העלם – העלם הבורא מן הנברא – שזה נעשה על ידי המסך, הפסה, שבין האצילות לבריאה.

בכך סיכמנו בפרק הזה את שלשת הפעולות המתארות של שלשת הדלוגים. בפרק הבא נוכל לעשות מהן קצת 'מטעמים'...