בשעור הקודם למדנו שהדלוג הראשון בכללות הוא ענין הגלוי. הצמצום השני הוא ענין הצמצום – מועט המחזיק את המרובה. כלומר, לגלות את כח הגבול ולהעלים את כח הבלי גבול. הדלוג השלישי הוא להעלים ולהסתיר את הבורא מן הנברא, את היחיד מן הרבים, בסוד המסך שבין אצילות לבריאה. זה ענין ההעלם, שמורגש ומוחשי ש"אין הנברא עושה את עצמו" ויש אין שמהווה ומחיה את הכל, רק שהוא נעלם ממני. זה לעשות אין – דבר שנעלם מאתנו ובכל זאת הוא – הנמצא כאן.

פרק ו

כאשר נחבר סוד שלשת הדלוגים – גלוי, צמצום, העלם לארבע המדרגות הכלליות הנ"ל: עצמות, אין סוף, אצילות, בריאה עולה הכל ג פעמים הוי' ב"ה ברבוע כללי, לרמז שבכל דלוג נכלל שלמות "סוד הוי' ליראיו" בהתכללות אמיתית.

דברנו בשעורים הקודמים באריכות על ארבעת המדרגות ביניהם מדלגים שלשת הדלוגים. יחד עם שלש השמות שנתנו עבור שלשת הדלוגים עולים כל שבעת השמות הללו ג פעמים שם הוי' ברבוע [26²]. רבוע מבטא התכללות ושלמות, וזה מרמז לנו שכל אחד משלת הדלוגים כאן הוא בסוד שם הוי'.

נוסיף עוד משהו שלא כתוב בספר. לשם הוי' יש שלשה כנויים: שם העצם, שם המיוחד ושם המפורש. בהמשך נסביר שעל ידי העבודה שלנו בתשובה, בתורה ובמצות אנו מייחדים ומאחדים את הדלוגים בין המדרגות – את העצמות בתוך האין סוף, את הבלי גבול בתוך הגבול ואת האחדות בתוך הרבוי. ה' במעשה בראשית, כביכול, הרחיק בין המדרגות והתפקיד שלנו הוא לייחד ביניהן. התפקיד של שם הוא לגלות את העצם. כשאנו קוראים לאדם אנו מושכים את עצמותו. אנחנו קוראים לו לבוא, קוראים לו שיתגלה.

לענינינו, אם יצא לנו ששלשת הדלוגים הם שלשה סוגי שמות הוי', אז הדלוג הראשון הוא בסוד 'שם העצם', ובאמצעותו אנו מושכים את העצם להתגלות. 'שם המיוחד' זה לייחד ולהגדיר את הכח בדבר מסוים, וגם להבדיל בינו לבין משהו אחר. יש כמה וכמה שמות לקב"ה, שכל אחד מורה על מדה מסוימת של הקב"ה, ואילו השם הזה – שם הוי' – הוא שם המיוחד. גם בשם הזה יש תואר מסוים, תואר של בלי גבול, ובכל זאת התואר הזה מתעלם בתוך הגבול של השם הזה. זה המיוחד בשם הזה, שהבלי-גבול מצטמצם בתוך הגבול. 'שם המפורש' הוא השם שאומרים אותו רק בבית המקדש – "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" – בברכת כהנים ועל ידי הכהן הגדול ביום הכפורים. ענינו של שם המפורש הוא לגלות אותו ולומר אותו בפה, כאן במציאות הנפרדת שלנו, כאשר המטרה בזה היא לגלות בה את אחדותו יתברך, את אין סופיותו ואת עצמותו יתברך ובכך לייחד את כל המדרגות.

והנה ידוע ש-ג שמות הוי' ב"ה הוא סוד שם בן יב אותיות, אותיות "הוה והיה ויהיה"

כתוב בקבלה, שכאשר יש שלשה שמות הוי' כמו אצלנו זה מכון לשם בן יב אותיות. המקור לכך היא ברכת כהנים, בה מוזכר שם הוי' ג פעמים, שבבית המקדש היו הכהנים מברכים אותה בהזכרת שם המפורש בכל יום. "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך", כלומר בכל מקום בו אתן לך רשות להזכיר את שמי, בבית המקדש, שם תהיה המשכת הברכה  העליונה באמצעות הזכרת שם ה'.

בברכת כהנים, כאמור, מוזכר שם הוי' ג פעמים – במילים ה-ב, ה-י, וה-ה (השניה, החמישית והעשירית). הרמז לסדר הוא "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים". בכך ה' מצייר את כל העולמות ומדלג את שלשת הדלוגים.

אם כן, סוד שם של יב אותיות, העולה משלש שמות הוי', כולל בתוכו את כל שלשת הדלוגים שלנו. כאשר מסדרים את שלש שמות הוי' אלו בסדר וצרוף אחר מתקבלים שלשת המילים "היה והוה ויהיה". זהו רמז קדמון מאד בספרי הקבלה, במיוחד בספרי המקובל הראשון ר' אברהם אבולעפיא:

(כאשר אותיות יה האחרונות שב"ויהיה" מתגלגלות בראש "הוה", בסוד "נעוץ סופן בתחילתן", נעשו שלשה צרופי הוי' ב"ה: יההו הוהי הויה,

לוקחים את שתי האותיות האחרונות – יה – מן הסוף מצרפים ומוסיפים אותן להתחלה ואז מתקבלים שלשה צרופים שונים של שם הוי'. בעצם יש יב צרופים של שם הוי', כנגד יב חודשי השנה, כאשר שלשת הצרופים הללו הם כנגד החודשים איר, תמוז ואב:

שבסוד יב צרופים כנגד יב חושים שבספר יצירה הם כנגד חוש ההרהור (עיון והתבוננות) [של חודש איר וצרוף יההו] חוש הראיה [כנגד חודש תמוז וצרוף הוהי] וחוש השמיעה [של חודש אב וצרוף הויה] וד"ל),

הסדר הזה של הכוחות בנפש – לחשוב לראות ולשמוע – הוא לפי הסדר שמן הפנים אל החוץ. קודם כל האדם חושב מעין בשכל הפנימי, אחר כך מתגלה השכל הפנימי בחוש הראיה החיצוני ולבסוף בחוש השמיעה. הראיה והשמיעה הם עצמם כנגד שני כוחות של מחשבה – כח החכמה וכח הבינה, כאשר העיון וההתבוננות של חוש ההרהור הם עצמם כנגד חכמה ובינה, ובעצם החוש הזה הוא המקור הפנימי להם. עיון מלשון עין, והוא חוש של "שאו מרום עיניכם וראו" בעין השכל ואילו התבוננות היא בעיקר שמיעה – "ה' שמעתי שמעך", ו"שמע ישראל... ה' אחד". לפי כל זה קצת מובן היחוד שיש בשלשה שמות הוי' אלו.

נחזור לענין. צריך להבין מה ההגיון שיש בסדר הזה של הצרופים: הוה והיה ויהיה, כלומר – הוה, עבר ועתיד, המרומז בפסוק "ה' מֶלֶך ה' מָלָך ה' יִמְלֹך לעולם ועד". מדוע ההוה קודם לעבר?

במקום אחר בספר (עמוד קסא בשער ארבעה עולמות) הסברנו את ענינן של שלשת הצרופים הללו באופן אחר. שם הסברנו ששם הוי' כמו שהוא – מאיר בעולם האצילות שמעל הזמן, בסוד "היה הוה ויהיה" כאחד. מה שמתגלה במעשה בראשית ברגע הבריאה הראשון, בעולם הבריאה, הוא הצרוף הוה. זו תודעת ההווה. אחר כך, בעולם היצירה, מתחדשת תודעה של עבר ולכן שם מאיר הצרוף והיה. לבסוף, בעולם העשיה, שעיקרו בסוד התקון, מתחדשת תודעת העתיד ושם מאיר הצרוף ויהיה. התודעה בעולם העשיה היא תודעה של דבר שבור שאינו בסדר ודבר שבור צריך תקון. לכן זה השם שעתיד להתגלות בעולם העשיה.

שוב, בעולם היצירה אין עדיין תודעה של שבירה ודבר הצריך תקון. התודעה שם היא דבר שנוצר יש מיש, שנמשך בסיבתיות מן העבר אל ההווה. בעולם העשיה – ועשיה זה מלשון תקון – מתחדשת תודעת העתיד, כמו שאומרים 'יהיה טוב'.

כך הסברנו שם את סדר הצרופים, מלמעלה למטה. כאן אנחנו מסבירים בצורה שונה, בדרך של 'חותם המתהפך' מלמטה למעלה. נחבר ונסביר את הענין: המכנה המשותף לשני ההסברים הוא שההווה הוא בסוד עולם הבריאה. הוא כנגד הדלוג השלישי מאצילות לבריאה. צריך לומר שיש הרגשת עבר והרגשת עתיד שיותר למעלה מהרגשת ההווה, שלא כמו שהוסבר שם.

שוב, שם הסברנו שמתוך למעלה מן הזמן נמשכו שלש תודעות של הוה-עבר-עתיד בעולמות בריאה-יצירה-עשיה. כאן, בהסבר שלנו, כל העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה נקראו יחד בריאה, והם כוללים את כל מציאות הרבוי שמתחת לאצילות. התודעה הזו נקראת בספר התניא בינוני. בינוני בדקדוק הוא כנוי לזמן ההוה, והתואר בינוני שייך למי שחי בתודעת ההוה. לכן התודעה הכללית בכל העולמות התחתונים היא תודעת ההוה, וכך גם צריך להרגיש בהם, שה' מחיה כל הזמן את העולמות מחדש בהוה. זה הדלוג השלישי, מאצילות לבריאה, בסוד ההווה תמיד. אם הרבוי נפרד מהכרת האין שמהווה אותו אזי נקרא ההוה – "כל הוה נפסד". הוא מתפורר ומתקלקל. היום זה נקרא חוק האנטרופיה:

שסוד "הוה" הוא הדלוג [השלישי] מאצילות לבריאה, על ידי העלם הבורא מן הנברא – "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית";

אם ההוה כולל את כל הבריאה, צריך לומר שבשני הזמנים האחרים – העבר והעתיד – רמוזים שני הדלוגים הבאים, מלמטה למעלה. מה זה והיה?

וסוד "והיה" הוא הדלוג מאין סוף לאצילות על ידי הצמצום, בסוד "בראשית ברא אלקים וגו'", "ברא" לשון עבר (לפי פשוטו, וכן לפי דעת התרגום, וכן דעת הרמב"ם [בספר מורה נבוכים] וכו'),

כאשר קוראים את הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלקים" וכו' יש שתי דרכים לפרש את המילה "ברא". אפשר לפרש את המילה "בָּרָא" בלשון עבר, אבל רש"י והאבן עזרא, שני הפשטנים המובהקים, מפרשים מלשון 'בְּרֹא', כלומר 'בתחילת בריאת העולם' אזי – "ויאמר אלקים יהי אור".

לכאורה, הפרוש של רש"י והאבן עזרא מתאים עם הבאור בחסידות לבריאת העולם, כפעולה מתמדת ומתמשכת, כפעולת הוה ולא כפעולת עבר חד-פעמית ואילו לפי הפרוש הפשוט (ושל התרגום והרמב"ם) הבריאה היא מעשה ששייך רק לעבר. אבל כעת נסביר אחרת. דוקא בעולמות התחתונים הכלולים בבריאה צריכים להרגיש כל הזמן את תודעת ההוה, את מה שה' "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית". אבל יש משהו ששייך דוקא לעבר שיותר גבוה מן הבריאה בהוה.

כאן התודעה של העבר היא לא התודעה הפשוטה, של משהו שהיה ואיננו, אלא של משהו עובר ושב. כאשר משהו היה כאן והסתלק מכאן, הוא נשאר עובר מסביב לחלל שנוצר על ידי סילוקו. על קיום מצוה בסמיכות לברכתה הלשון בהלכה היא "עובר לעשייתן". זה עובר שלפני, לא אחרי. מוסבר בחסידות שהברכה ממשיכה אור מקיף שעובר למעלה, מסביב, מן המעשה של המצוה. אצל אברהם אבינו נאמר ששלם לעפרון ארבע מאות שקל כסף "עובר לסוחר", כלומר כסף שיכול להיות זמין בכל מקום. בקבלה וחסידות מוסבר ש"סוחר" הוא מלשון סחור-סחור, לשון סביב. גם עובר, כאמור, הוא לשון סביב ומקיף. אברהם בעצמו הוא סוד אור הסובב כל עלמין.

נסביר יותר את תודעת העבר כאן. העבר שיצא והסתלק מכאן נמצא ומקיף מלמעלה. זהו סוד הצמצום הראשון שהסברנו לפני שבוע בשם רבינו חיים ויטאל, האור הסובב הסתלק ועבר להיות מסביב. אז הרגשת הצמצום הוא סוד הדלוג השני, והוא בסוד תודעת העבר, עבר שעמוק יותר מתודעת ההוה. מי שקשור לתודעת הצמצום הראשון יש לו עבר רחוק, כי מה שהיה קודם עבר מכאן. אני לא מתבונן שכל מה שיש עכשיו בחדר מתחדש כרגע, אלא אני מרגיש ש'מה קרה? הרי קודם היה פה אור אין  סוף?'. זה משהו אחר לגמרי. להרגיש  שזה נברא כעת יש מאין זה רק לדלג את הדלוג השלישי, מאצילות לבריאה, אבל כשאני מתבונן בצמצום אני נרתע לאחור – 'מה פתאם שיש כאן כסא? מה פתאם אין אלקי שלפני הכסא, שמהווה אותו?' הרי הכל היה כאן קודם אור אין סוף, אז מה קרה לו? זו תודעת עבר אחרת לגמרי. זו תודעה ששום דבר לא יתכן בשכל אם לא שעבר מכאן משהו.

הלשון של האריז"ל על הצמצום הוא ש"אור אין סוף היה ממלא את כל המציאות", וכולם שואלים על המשפט הזה, איזו מציאות? הרי עוד לא היתה שום מציאות ושום מקום? הפרוש הוא שאנחנו עכשיו, לאחר המעשה, צריכים לתמוה בכל רגע על האור אין סוף שהיה אמור למלא את כל המציאות הזאת. מה קרה לו? התמיהה הזו היא בסוד הדלוג השני, הצמצום.

שה"סלוק" נראה כ"עבר" ו"בטל" (אף על פי שבאמת אינו כן כנ"ל וד"ל);

הרי אנחנו יודעים שהצמצום "לא כפשוטו", אבל בכל זאת זה נראה כאילו עבר ובטל מכאן. כמו אדם זקן, ש"עבר ובטל מן העולם". זה נקרא והיה, לשון עבר.

שוב, תודעת ההוה היא להרגיש את העלם הבורא מן הנברא. זו תודעה של פלא. אני מתפלא איך ה', שבורא את החפץ הזה שאני רואה, מתעלם ממני ואיני רואה את האין המהווה אותו. זה נקרא הרגשת ההוה – הפלא של העלמת כח הבורא בנפעל. התודעה של העבר זה להרגיש את הפלא היותר גדול, מה היה? איך האור אין סוף שהיה פה ממלא את כל המציאות עבר מכאן?

מה זו תודעת העתיד,  ויהיה? צריך לומר שהוא כנגד הדלוג הראשון:

וסוד "ויהיה" הוא הדלוג מעצמות לאין סוף על ידי גלוי השעשועים וכו' כנ"ל, הגלוי של "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" וד"ל.

עיקר הגלוי של ה' לעצמו זה מה שהוא מגלה את העתיד. עיקר הגלוי שהוא מגלה לעצמו זה מה שעתיד להיות ומזה הוא מקבל שעשועים. האור של השעשועים זה מהקב"ה מקבל עכשיו מעבודת הצדיקים לעתיד לבוא. זה הדלוג הראשון, מעצמות לאין סוף, בסוד ויהיה. זה בסוד "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה".

בפרק ארבעה עולמות תודעת העתיד היתה התודעה של עולם העשיה ואילו כאן, בדלוג השלישי, מתגלה ה"סוף מעשה" שהיה "במחשבה תחלה" בגלוי אור השעשועים מן העצמות בינו לבין עצמו.

נסכם: מן הרמז שעלה משבעת המילים – של הדלוגים ושל המדרגות שביניהם – הגענו לשלושה צרופי שם הוי', כנגד שם העצם-שם המיוחד ושם המפורש, בסוד שם של יב אותיות. אחר כך הקבלנו אותם לשלשת התודעות עבר-הוה-עתיד ולבסוף לשלשת הדלוגים שלנו.