נמשיך בפרק הבא. אנחנו צריכים לחזור לדברי ר' הלל שלמדנו בתחלת השער, שם הזכיר ששלשת הדלוגים הם כנגד "ג קדושות וגם ג בחינות אתוון רברבין, אתוון בינונין, אתוון זעירין". בכל התנ"ך יש לפחות פעם אחת מכל אות מ-כב האותיות אות גדולה או אות קטנה. אות גדולה היא תמיד בסוד הדלוג הראשון מעצמות לאין סוף. רוב ככל אותיות התורה הן אותיות בינוניות וכולם בסוד הדלוג השני, הצמצום. האותיות הקטנות הן בסוד הדלוג השלישי של העלם הבורא מן הנברא. זה הנושא של הפרק הבא.

פרק ז

כנגד שלשה דלוגים הנ"ל אנו אומרים "קדוש קדוש קדוש" לדלג מלמטה למעלה, וכן להמשיך את קדושתו יתברך מלמעלה למטה.

הדלוגים, כאמור, הם בשני כיוונים – מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. קדוש זה דבר נבדל ממני באין ערוך. כל שתי מדרגות שיש ביניהם דלוג זה כאשר היחס ביניהם הוא יחס של אין ערוך, ואז המדרגה העליונה היא בבחינת קדוש ביחס לתחתונה. את אמירת 'קדוש' אפשר לפרש בשני הכיוונים.

מלמטה למעלה זה לדלג באמירת 'קדוש' הראשון מן הרבוי אל האחדות, באמירת ה'קדוש' השני מגבול לבלי גבול וכך בדלוג השלישי. תוך כדי כך אני מדלג בכיוון ההפוך, מלמעלה למטה. אפשר לכוון שאני רוצה להמשיך את ה"קדוש". "קדוֹש" נכתב עם האות ו, אות של המשכה, כדי להמשיך ולהבריך את הקֹדש למטה. זו המשמעות של הכינוי לה' – הקדוש ברוך הוא. לפי זה, 'קדוש' הראשון זה להמשיך את קדושת העצמות להיות בבחינת אין סוף, 'קדוש' השני הוא להמשיך את קדושת אור אין סוף להצטמצם בגבול, ואילו 'קדוש' השלישי הוא להמשיך את האין האלקי לברוא את היש.

במסורה מופיע פסיק בין 'קדוש' הראשון לשני והשלישי – "קדוש | קדוש קדוש". זה יותר מתאים לפרוש השני, מלמעלה למטה. חז"ל דורשים על הפסוק "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם" – קדושתי למעלה מקדושתם", שאף על פי שאתם קדושים בכל זאת יש לי מדרגה אחת של קדוש שלמעלה מן הקדושה שלכם. יש מדרגה אחת של קדוש ששייכת רק לה' יתברך, שאליה אנו עולים רק בעבודת "בכל מאדך". אותה אנו ממשיכים באמירת 'קדוש' הראשון, ולכן מופיע אחריה פסיק במסורה.

וכן בתורה נמצאות שלשה מיני אותיות ("אות" מלשון ביאה ודלוג כנ"ל [כמו בפסוקים "אתא בקר", "אתא מרבבות קדש"]): אותיות "רברבין", "בינונין", "זעירין". סוד ה"רברבין" הוא הדלוג מעצמות לאין סוף. סוד ה"בינונין" (רב כל התורה כולה, שעיקרה בסוד הצמצום הראשון, בפנימיות כונתה, כדלקמן) הוא הדלוג מאין סוף לאצילות.

עיקר הענין של התורה כולה היא פנימיות הכוונה של הצמצום הראשון, והיא שיהיה 'מעט המחזיק את המרובה', שהבלי גבול יצטמצם בתוך הגבול. לכן רובה ככולה כתובה באותיות בינוניות. כמובן, הכוונה היא לכוונה הפנימית של הצמצום, ולא לחיצוניותה שנראה לנו כסלוק.

מהם האותיות הקטנות? האותיות הקטנות הן סוד מעשה בראשית. האות הקטנה הראשונה בתורה כתובה בספור הבריאה, במילה "בהבראם". זה דלוג מאצילות לבריאה. בחסידות כתוב, על פי פרוש רש"י הראשון בחומש, שעצם כתיבת ספור הבריאה בתוך התורה היא חידוש גדול. התורה והבריאה הם שתי בחינות שונות ממש. מעשה בראשית ועשרה אמרות בהן ברא ה' את העולם נקרא בזהר "מילין דהדיוטא", יחסית לעשרת הדברות. התרוץ הוא שמעשה בראשית, כמו שהוא נכתב בתורה, הוא כבר חלק מן התורה. רק בגלל השרש הזה מעשה בראשית מתקיים.

זה שמעשה בראשית נפתח באות ב הגדולה של "בראשית" זה סימן לשרש הדלוג הראשון בתוך מעשה בראשית, הדלוג של עבודת התשובה, אבל המציאות של מעשה בראשית נכללת באות ה הקטנה של המילה "בהבראם". לפי זה, התורה כלולה מכולם ואם חסרה אחת מהן בספר התורה הוא יהיה פסול, אבל העיקר בה הן האותיות הבינוניות [יש אפילו שיטת רמזים על פי דלוגים וספירת אותיות שבהם לא מחשיבים אותיות משונות, קטנות או גדולות].

סוד ה"זעירין" הוא הדלוג [השלישי] מאצילות לבריאה.

הפסוק נוסף ועיקרי בו מופיעות שתי אותיות גדולות הוא הפסוק הראשון של קריאת שמע:

בפסוק הראשון של קריאת שמע: "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" יש שתי אותיות "רברבין" – ה-ע של "שמע" וה-ד של "אחד". ביחד מצטרפות לתבת "עד", בסוד הפסוק "עד הוי' בכם" [שנאמר בסוף ספר יהושע], והפסוק "אתם עדי נאם הוי'".

היהודי מעיד על עצמותו יתברך. רק מי שהוא עד ראיה יכול לומר עדות ורק היהודי הוא זה שראה ולכן רק הם יכולים להעיד על "ה' אחד". "עד הוי' בכם" זה שהעדות על כך שה' אחד נמצאת 'בכם' בלבד. פסוק נוסף של רעיון העדות הוא הפסוק בישעיהו "אתם עדי נאום ה'".

אנחנו עדים לדלוג הראשון. אנחנו ראינו איך ה' גילה את עצמו לעצמו. אנחנו עדים לשעשועים העצמיים, לרצון להיטיב, לרצון למלוכה ועד לגלוי האור אין-סוף, לטהירו עילאה שלפני הצמצום הראשון. אף אחד אחר לא יכול להיות עד לזה.

והוא בסוד הדלוג מעצמות ממש, שרש היחידה שבנפש כל ישראל כנ"ל, "יחידה ליחדך", לגלוי אור אין סוף ב"ה, שזהו ענין העדות, לגלות את הדבר הנעלם בעצם.

זה מתאים לכל מושג העדות. בגמרא כתוב שעדות שייכת רק בדבר שנעלם מצד עצמו וצריך עדם כדי לגלות אותו. כלומר, עצם המושג עדות זה לגלות את הנעלם בעצם. אנחנו עדים לעדות של ה' – גלוי עצמותו.

בקבלה כתוב, שאחרי שמייחדים את האותיות הגדולות עד צריך לייחד את שאר האותיות שנשארו. זוהי כוונה שווה לכל נפש. האותיות שנשארו הן אותיות אשמח, והן אותיות בינוניות, של סוד הדלוג השני. מה זה?

שאר האותיות ("בינונין") של שתי תבות שמע אחד מצטרפות לתבת "אשמח", שעל ידי "שמחה" נמשכה ה"אורה" של אור אין סוף ב"ה להאיר בתוספת מרובה לאחר הצמצום בעולם האצילות, כמבואר בדא"ח הסוד הפסוק "ויספו ענוים בהוי' שמחה", סוד הדלוג השני.

על הפסוק הזה יש מאמר חשוב ועמוק (של האדמו"ר הזקן והאמצעי), ושם מוסבר שהצדיקים – הם הענוים בפסוק – מוסיפים שמחה בה'. הם מוסיפים אור אין סוף שיתרבה ויתגלה בעולם האצילות. מאין סוף לאצילות. שמחה זה להאיר ולחבר את מה שדלג הדלוג השני.

באותו מאמר מוסבר על המשך הפסוק, שיש עבודה לחבר את העצמות עם אור אין סוף, בסוד הדלוג הראשון. זו העבודה של "אביוני אדם", של בעלי תשובה. עבודת הצדיקים היא עבודת הבטול, כמו שצריך, וזה מוסיף שמחה בה'. בה', כאן, זה עולם האצילות.

בהשגחה פרטית, אנחנו נמצאים בחודש אדר עליו כתוב במגילה "ליהודים היתה אורה ושמחה". 'אורה' היא אור אין סוף שלפני הצמצום ואילו 'שמחה' היא האור לאחר שהוא עובר את דלוג הצמצום ומתרבה בעולם האצילות. זה נקרא בחסידות 'תוספת אורות', שלא היתה משוערת בקו המדה של סדר ההשתלשלות, והיא 'מרובה על העיקר'. הולכת ומתרבית – "משנכנס אדר מרבים בשמחה".

סיום הפסוק הוא "ואביוני אדם", ואלו בעלי התשובה. אביון הוא עני "התאב לכל דבר" והם ממשיכים מעצמות לאור אין סוף. הם מחברים את שני הקצוות של הדלוג הראשון בעוד הצדיקים מחברים את שני הצוות של הדלוג השני.

אז כך צריך לכוון ב"שמע ישראל": האותיות הגדולות עד הם לגלות עצמות באור אין סוף, ושאר אותיות אשמח הבינוניות זה להוסיף אור בגבול, בעולם האצילות. מה עם האותיות הקטנות? היכן יש להן רמז בקריאת שמע?

כתוב שזה מה שהוסיפו חז"ל את המשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד":

אחר כל אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שתקנו חז"ל לומר בלחש [חוץ מיום הכפורים], סוד "אתוון זעירין" (שכל מה שתקנו חז"ל הוא בחינת "זעירא", בסוד "זעירא דאית בכו מחיה מתים", [הקטן שבכם, בחז"ל, יש בו כח להחיות מתים] כמבואר בדא"ח,

מה זה להחיות מתים? זה להחזיר את הרבוי לאחדות. המתים אלו שברי הכלים, תוצאת השבירה, שהיא חלק מן הדלוג השלישי. להחיות מתים זה לברר את הברורים. בשביל לברר צריך להיות 'זעירא'. כמו בבדיקת חמץ, שצריך לחפש דוקא לאור הנר, שהוא אור קטן כדי שיוכל להגיע "בחורים ובסדקים". בעבודת הברורים צריך אור קטן ואלו האותיות הקטנות.

לכן, כל מה שתקנו חז"ל, כאמירת "ברוך שם כבוד" וכו', הוא בבחינת 'זעירא'

ובפרט בסוד הלחש, אלא שביום הכפורים אומרים אותו בקול רם דוקא, בסוד "מאן דאיהו זעיר איהו רב",

ביום כפור מתגלה שמי שהוא הכי קטן הוא הכי גדול. זה סוד אמירת "ברוך שם מלכותו" בקול רם ביום כפור, שמה שכל הזמן הוא הכי קטן מתגלה כהכי גדול. למה?

ששרש הדלוג השלישי הוא בדלוג הראשון דוקא, בסוד "מקפץ על הגבעות", שבו כח רב ביותר כנ"ל [כיוון שנעשה בשתי רגלים]), והוא המשכה מ"יחודא עילאה" המאיר באצילות ל"יחודא תתאה" המאיר בבי"ע כמבואר בדא"ח.

מ"אחד" ל"ועד". "אחד" הוא באצילות, ו"ועד" הוא בבי"ע. כתוב, שהמילים "שם כבוד מלכותו" הם כנגד בריאה-יצירה-עשיה, וצריך להמשיך מן ה"אחד" אל תוך ה"ועד". זה סוד הדלוג השלישי.

נסכם את הפרק: ראינו בשם ר' הלל ששלושת הדלוגים הם בסוד שלשת סוגי האותיות – גדולות, בינוניות וקטנות – וכעת הוספנו שאת שלשתם צריך לכוון בקריאת שמע, מלמעלה למטה, בשני הפסוקים הראשונים. אם נחבר את זה לפרקים הקודמים, אז מיד לאחר שני הפסוקים הראשונים מתחילה עבודת הדלוגים מלמטה למעלה, בשלשת מדרגות האהבה – "בכל לבבך" "בכל נפשך" "בכל מאדך".