היום אנו רוצים להוסיף למושגים שלנו – עצמות, אין סוף, אצילות, בריאה – עוד ממד, עוד מערכת מושגים. המערכת הזו בנויה על שתי המילים הכי בסיסיות בספרות הקבלה והחסידות – אין ויש. נלמד שיש שתי מדרגות של אין ושתי מדרגות של יש:

פרק י

והנה ההעלם העצמי שבבחינת עצמותו יתברך ממש נקרא "אין האמיתי",

בתחלת השער הסברנו, שהתכונה של העצמות היא מלשון עצימת עיניים, של העלם עצמי. כביכול, אינו רוצה שום דבר גלוי, כמו בריאת העולמות. התכונה הראשונה היא בעלת תכונת השלילה המוחלטת. חז"ל מלמדים כלל גדול שכאשר "העין רואה – הלב חומד". כלומר, ראית העין הוא מקור משיכה וממילא עצימת עיניים היא שלילת משיכה לכל דבר. זה לעצום את כל כח החומד והמושך לכל דבר שבעולם. זו תכונת האין האמיתי, האין המוחלט. זו תכונת העצמות, של "אין עוד מלבדו" ממש.

בחינת "יחיד" ש[ההגדרה בחסידות למדרגה זו היא ש]"הוא לבדו הוא" ו"אין עוד מלבדו".

כמובן, בתוך המדרגה הזו כל מה שעתיד להיות נעלם באור העצמי. כאשר האור מתחיל לצאת מן ההעלם לגלוי, שזה הדלוג הראשון, זה להתחיל לחייב את המושלל. לגלות את האין המוחלט. זה אור אין סוף:

אור אין סוף ב"ה הוא גלוי היכלת הפשוטה שבעצמותו, שהוא "כל יכול וכוללם יחד" [מתוך פיוט "וכל מאמינים" לימים נוראים].

יש מקור של יכולת, שה' הוא כל יכול, גם בתוך עצמו. בלשון החסידות זה נקרא החכמה הנעלמת שבעצמות ממש, שבעשר ספירות הגנוזות בתוך היחיד. יש יכולת, אבל היא מושללת כל מציאות, אפילו "מציאות בלתי נמצאת". יש רק אין אמיתי. הדלוג הראשון הוא לגלות את היכולת הזו.

יש בגלוי היכולת הזו כמה שלבים. קודם כל מתגלים השעשועים העצמיים, שה' משתעשע, כביכול, בזה שהוא יכול. אחר כך היכולת נמשכת על ידי ההתעוררות ברצון פשוט להיטיב. כל רצון הוא מלשון מרוצה ולכן הרצון הזה מריץ את היכולת להמשיכה למטה. בסופו של דבר היכולת הזו באה לידי גלוי בסוד אור אין סוף – אין סוף לכח ויכולת התפשטותו, אין סוף למה שהוא יכול לעשות בפועל.

הגלוי הזה, של אור אין סוף, הוא היש האמיתי ביחס לכל מה שיתגלה אחר כך בכל סדר השתלשלות העולמות. קודם היא נכללה בתוך העצמות, בתוך האין האמיתי, ולכן לפעמים בחסידות מכנים גם את העצמות בשם "יש האמיתי", אבל כשרוצים להבחין בין העצמות, כתכונת "העלם עצמי של אור במאור", לבין תכונה של גלוי שיש באור אין סוף אז מתאימים המונחים שלנו כאן. כך מבואר במיוחד אצל האדמו"ר האמצעי ובספרי ר' הלל מפאריטש, שמדרגת "יחיד" מכונה "אין האמיתי", וכאשר היכולת שבו מתגלה מתאים יותר המונח "יש אמיתי".

בחינה זו נקרא "יש האמיתי" (ההעלם העצמי של יכלת זו – "יש האמיתי" – הוא בבחינת "אין האמיתי", עד שהכל אחד ממש וד"ל).

לכן, כשאנחנו רוצים לבטא את התכונה של ה"אין האמיתי" אנו אומרים את הבטוי "אין עוד מלבדו", שאין רצון עדין ושהרצון והיכולת נמצאים בו בשלילה. לכן אנו מכנים אותו "אין אמיתי", למרות שמצד עצמו הוא גם אין וגם יש. אנחנו, מצדנו, רואים קודם אין ואחר כך יש – שהרי "מבשרי אחזה אלוה" – כשלבים של התגלות והתפתחות בתוך עצם הנפש. קודם אור נעלם לעצמו ואחר כך הוא נמשך ומתכונן להפיק את האנרגיה שלו בפועל. כאשר הוא מתמלא באנרגיה האין סופית, שזה אור אין סוף, זה כבר השלב השני, שבשביל להגיע אליו זקוקים לדלוג הראשון.

האצילות הוא ה"אין של היש הנברא" בכלל, שממנו מתהוה היש הנברא בכל יום תמיד מאין ליש.

עולם האצילות הוא אין מוגבל, מוגבל לברוא את היש. עיקר המשמעות של הדלוג השני היא לעבור מבלי גבול לגבול, אבל בלי גבול שנמצא עדיין באחדות. המושג הזה – "אין של היש הנברא" – מסביר לנו יותר את המעבר הזה, כיוון שברגע שדבר נברא יש לו קצוות.

זה כמו שמסביר הרמב"ם בתחלת ספרו, על האסור לתאר את הקב"ה בתור בעל גבול ח"ו. הוא מסביר, שברגע שאתה נותן לו ממדים אתה מגביל אותו וזה מחייב גם שניות, כי אם הוא מתפשט עד כאן ותו לא אז מחייב שיש עוד משהו במקום שהוא לא מתפשט עד אליו. מה היה חסר בפילוסופיה של הרמב"ם? היה חסר אצלו הסוד של האצילות. מבואר בספרי החסידות, שהרמב"ם חושב נכון עד ראש עולם הבריאה ויותר גבוה מזה הוא כבר מתיחס ישירות לעצמות ה'. אין אצלו את הממוצע הזה של עולם האצילות, של כל חכמת הקבלה. לכן לפי השכל הזה, השכל הפשוט, אי אפשר לתפוס עשר ספירות כי זה נראה כרבוי. או שיש אחד אמיתי או שיש רבוי, ואין משהו באמצע. קשה לתפוס שיש גם עשר שהם אחד.

ר' אייזיק מהומיל מסביר, שברגע שיש גלוי זה מחייב עשר, רק שבאור אין סוף זה עדיין בבחינת "מציאות בלתי נמצאת". אחר כך יש עשר ספירות שמתגלות בגבול – עשר ספירות של עולם האצילות – אבל בכל זאת הם עדיין אחד. אין בהם עדיין שום רבוי. איך אפשר להסביר את זה? איך אפשר להסביר שלמרות שיש גבול, וגבול מחייב מספר, ועדיין זה לא יצא מכלל האחדות, עד כדי כך שצריך עוד דלוג נוסף להגיע לרבוי?

במונחים של הפרק הזה זה מוסבר קצת יותר. זה מסביר את הענין בכך שהאצילות זו שוב מדרגה של אָיִן, כמו המדרגה הראשונה. מה היתה הבעיה של הרמב"ם? שברגע שאתה מוגבל זה מחייב שניות, אבל כאן יש לי מציאות מוגבלת אבל מבוטלת. זה נקרא אין, ולכן למרות שיש בה גבול אין בה שניות.  הוא לא מוגבל. הוא עוד לא התחיל להיות שנים. זה לא דבר שנתפס ומובן בשכל, אבל זה כבר גרוי לחוש האלוקי שיש בנשמה.

לפעמים קוראים לאין הזה 'אין יחסי', שהוא אין ביחס ל"יש הנברא" שלמטה. כאשר הוא עובר מגבול שבחינת אין לגבול שבבחינת יש אז מתגלה בו הרבוי. הזכרנו, שהדלוג השלישי הוא פעולה של העלם, ומה שהרבוי מתגלה בו זו בעצם תוצאה של מה שהאחדות מתעלמת. זה נקרא העלם הבורא מן הנברא. הבורא מתגלה בתוך הגבול כשהוא עדיין במצב של אין. בלשון הקבלה: עצמותו יתברך מתגלה בתוך בגבול בכח לברוא יש מאין בכלים של עולם האצילות, וכאשר הוא בורא את היש הנברא אז האין שמתלבש בו – מתעלם. זה העלם, כאשר אתה יודע במודעות שלך שיש משהו שנעלם ממך. לעומת זה, הדלוג השני הוא בסוד צמצום וסלוק. זה כמו "ואנכי הסתר אסתיר", שההסתר וההעלם בעצמו נסתר מן האדם.

הבריאה היא ה"יש הנברא". נמצא שסוד הוי' ב"ה הוא "אין יש אין יש"

מה יצא לנו מכל זה? עד עכשיו אמרנו שהדלוג הוא תמיד מן ההיפך אל ההיפך. כעת אנחנו מתרגמים את זה למילים הכי פשוטות – אין ויש. או שאתה פה או שלא, או שיש כאן משהו או שלא. אלו ההפכים הכי מושרשים בעצם. או שלילה או חיוב. בסדר הזה ההיפוך כל הזמן הוא מאין ליש ומיש לאין. זה נותן הרבה העמקה ויסוד מוסד בהבנת משמעות הדלוגים.

הדלוג הראשון הוא מעבר מאין אמיתי ליש אמיתי, שמגלה שהאין האמיתי הוא-הוא בעצם היש האמיתי. הגלוי הזה לא מוסיף משהו חדש. זה סוד גדול בכל מחשבת החסידות, שיש שני סוגי תהליכים: העלם וגלוי מול עצם והתפשטות.

העלם  וגלוי לא מוסיף שום דבר חדש במציאות, רק מגלה מה שהיה נעלם. עצם והתפשטות זה דבר שמתפשט מתוך עצם. אפילו אור שיוצא מן השמש זה עצם והתפשטות. אפשר לתפוס ולראות את האור מבלי לראות אצת השמש, כלומר האור יוצא מן השמש. אבל יש משהו הרבה יותר עמוק ועדין – גלוי העצם. כאן הגלוי זה לא משהו שיוצא מן העצם אלא רק מגלה מה שהיה.

בהקשר שלנו, זה מה שהיש האמיתי הוא-הוא עצמו האין האמיתי, רק שצד היש האמיתי, היכולת הפשוטה שבעצמות, אינה גלויה ואפילו שוללת בדוקא גלוי ואחר כך היא-היא זו שמתגלה. זה לא משהו אחר. כך זה בדלוג הראשון.

בדלוג השני זה לסלק את הגלוי ולבוא לידי מצב של גבל, גבול שעדיין באחדות. לכן הוא נקרא אין – בטל במציאות. זו מציאות שאינה מרגישה שהיא נמצאת. אם המציאות אינה מרגישה שהיא נמצאת אין בה שום רגשת היש ואין בה שום רבוי. כאן, האין היחסי הזה מתפשט מתוך העצם של היש האמיתי. האין של האצילות הוא כמו אור שמתפשט מתוך השמש. מבואר, שכח הגבול היה נכלל בתוך כח הבלי גבול, וכאשר כל הבלי גבול הסתלק והתעלם אזי התגלה כח הגבול. ההתגלות הזו היא בדרך של עצם והתפשטות, כאשר המעבר הקוטבי הזה הוא מעבר מיש לאין. בסוף, הדלוג האחרון מאין אל היש הנברא, הוא גם בדרך של עצם והתפשטות.

כזה:

י        אין האמתי

ה       יש האמתי

ו     אין של היש הנברא

ה     יש הנברא

אם היינו סוגרים את המעגל, מן היש הברא אל האין האמיתי, היינו מחברים שוב יש לאין. באמת כתוב בחסידות, שכאשר סוגרים את המעגל מתגלה שהיש האמיתי הוא-הוא האין האמיתי. כלומר, שהיש הנברא קיים בזכות האיש האמיתי, וכאשר הוא נעוץ בסוד "סוף מעשה במחשבה תחלה" ו"נעוץ סופן בתחלתן" אזי מתגלה שותה היכולת של אור אין סוף הוא-הוא הגלוי בלבד של אותו אין מוחלט, האין האמיתי.

באותיות יה, [התהליך הכולל שמתגלה הוא הדלוג וההתהפכות שב]סוד "מאין ליש", הוא בחינת גלוי האין ביש. באותיות וה, סוד "יש מאין", הוא בחינת העלם האין מהיש [והיש מתפשט מתוך האין].

בחסידות מדייקים בין שני הבטויים הללו: "מאין ליש" ו"יש מאין". בדרך כלל משתמשים בבטוי "יש מאין", אבל דוקא בחסידות חב"ד משתמשים בבטוי "מאין ליש". זה לא כמו הבטוי "אין מיש", שאצלנו זה המעבר מאות ה עילאה לאות ו. זה בטוי שכתוב הרבה פעמים על עולם האצילות, אבל הוא בדיוק הפוך משני הבטויים הזכרנו. על המעבר, ובעיקר על היחוד, שבין אותיות יה שייך בדוקא הבטוי "מאין ליש" ואילו על המעבר התחתון בין אותיות וה נכון לומר את הבטוי "יש מאין".

מה ההבדל ומה זה משנה אם אני אומר "יש מאין" או "מאין ליש"? כשאני אומר "מאין ליש" אני מתחיל עם האין. זו התפיסה שלי. זה קשור עם מה שהסברנו קודם על העלם וגלוי מול עצם והתפשטות. כשאני אומר "מאין ליש" זה לא שמתוך האין יצא יש אלא האין בעצמו עבר להתגלות בתור יש, בעוד שכאשר אני אומר "יש מאין" זה שיש איזשהו יש שיצא מתוך האין, כאשר האין נתעלם ממנו. זה המעבר מאצילות לבריאה, אבל המעבר מעצמות לאין סוף הוא מעבר "מאין ליש".

מה ההבדל בגימטריה בין שני הבטויים? ההבדל הוא באות אחת – האות ל. יש מאין עולה תהו [המילה העשירית בתורה], שמרמז להעלם הבורא מן הנברא. מאין ליש עולה אמת [כא ברבוע], אהיה פעמים אהיה – "אהיה אשר אהיה". זה פסוק של העלם וגלוי, שאותו הדבר שהיה יתגלה גם בעתיד, ולכן זה אמת. שתי המדרגות הראשונות שייכות לתורה, לעשרת הדברות, בעוד שתי המדרגות התחתונות שייכות לעשרה מאמרות בהן נברא העולם. לכן הן עולות אמת – "תורת אמת" – בעוד עשרה מאמרות נכתבו בתורה רק מצד ההתכללות.

זה מסביר גם למה מכנים את החלק של פנימיות התורה 'חכמת האמת' [בעיקר אצל הרמב"ן], למרות שכל התורה כולה היא תורת אמת. זה בגלל שהפנימיות תמיד היא כנגד אותיות יה שבשם, האין האמיתי והיש האמיתי.

על ידי סוד הצמצום, ה"יש האמתי" "מסתלק", כביכול, ונשאר "אין",

הגבול, שהוא אין ואפס ביחס לבלי גבול, נשאר "אין". כמו בחכמת המספר: אם יש משהו אין סופי ונשאר ממנו מליון, זה לא משנה. הוא נשאר אפס ואין ביחס לאין סוף. אצילות זו ההרגשה שהגבול, כמה שלא יהיה גדול, הוא נשאר אין. זו התוצאה של הצמצום. בעולם הבריאה זה כבר יראה דבר גדול ועצום, וזה כבר כמו ילד, שלא תופס מה זה אין סוף, ונראה לו שמליון זה משהו עצום.

והוא "אין של היש הנברא", שבכחו להוות את ה"יש הנברא", להחיותו ולקיימו לעולם ועד (כל עוד רצון העליון חפץ בקיומו).

זה נקרא בלשון ספר יצירה "עשר שאין להם סוף". זה בגלל הבטול שבהם. אם אדם היה כל הזמן בבטול לא היה מת אף פעם – "יראת ה' (של חכמה עילאה) לחיים". הבטול היה שומר על הקיום שלו – "ימותו ולא בחכמה". הרצון מסלק את החכמה ורק אז תתכן אחיזת היפך החיים. כיוון שהחכמה, עולם האצילות, חיה בחיים נצחיים היא יכולה להחיות את העולמות התחתונים, כל עוד הרצון שלמעלה ממנה חפץ בקיום הדבר.