בפרק הבא נוסיף עוד ארבעה מונחים, שמקורם בלקוטי הגר"א ל(סוף) ספר יצירה בהם מסביר את סוד שם הוי'. ניקח את אותו מבנה ונסביר אותו בהתאם להסבר החסידות כאן:

פרק יא

מהאין של היש הנברא נמצא ההיולי (שכולל ד יסודות; אש, רוח, מים, עפר), תחלת הבריאה מאין ליש,

זה דבר שכתוב בתחלת פרוש הרמב"ן לחומש על הפסוק "בראשית ברא". הוא מסביר שהדבר הראשון שיצא בבריאת העולם מן האצילות לתחום הבריאה הוא חומר היולי, הכולל בתוכו את כל הצורות של היסודות שעתידות להיווצר. זה עוד לפני ארבעת היסודות. האין הוא האצילות, והדבר הראשון שיוצא מתחום האין, הבריאה, הוא החומר ההיולי.

היולי עולה אין, וזה אומר שלמרות שהוא כבר יצא אל תחום היש הוא עדיין שומר על קשר עם האין שיצא ממנו. מה ההבדל בין שני המילים? אין היא מילה בלשון הקדש ואילו היולי היא מילה יונית. למרות שהמילה הזו 'גוירה כהלכה' על ידי חכמינו היא עדיין רק בבחינת קדושת התרגום, ולא בקדושת לשון הקדש. תרגום, בכל מקום, זה אחוריים, וזו המשכה מתחום האצילות – תחום הקדש – לתחום הבריאה. אין זה אצילות ואילו היולי זה כבר אחרי שדילג אל הבריאה.

זה ההיולי שהרמב"ן כותב עליו.

אך שרש ההיולי המוחלט – "חמר" פשוט ללא כל צורה כלל וכלל – הוא באין האמתי, שהרי הצורה הוא ענין הגלוי.

היולי זה עדיין איך שהאין ניצב בתחלת בריאת היש, ובכל זאת אנחנו רוצים להסביר לפי המונחים של הגר"א (שמקורם בתקוני הזהר) שחומר ללא כל צורה זה ההיולי. לכן כתוב בכל ספרי הקבלה, שחכמה עולה גֹלם, כמו חומר גלם שאין לו שום צורה בכלל. ביחס למעשה בראשית, ליש הנברא, הגלם – כלומר, האין של היש הנברא בפועל – הוא ההיולי, הוא החכמה שלו. אבל אם נפשיט אותו עד לשרש הכי גבוה שלו נחזור עד לאין האמיתי.

מה זה האין האמיתי? זה כח עצום, עצום במובן של דבר שמושלל גלוי. אפילו גלוי הראשון שנקרא אור אין סוף. אור אין סוף זה כמו לתת צורה ליכולת הפשוטה שהיתה נעלמת בתוך העצמות ומושללת כל בטוי. לכן מתאים לומר על האין האמיתי את הבטוי היולי – חומר מושלל כל ציור.

כל צורה נמשך על ידי רוצה.

כלומר, הרוצה נותן צורה לפי מה שהוא רוצה. לפי זה, 'לא רוצה' שאמרנו על העצמות זה 'לא צורה'. זה חומר היולי מוחלט, ועל ידי הדלוג הראשון לאור אין סוף נעשית צורה. מהי הצורה? אור אין סוף.

מה שאין כן בהעלם העצמי, שהוא על דרך חמר היולי מוחלט.

שוב, יש חומר מוחלט וצורה מוחלטת. חומר מוחלט הוא האין האמיתי וצורה מוחלטת זה היש האמיתי.

האין של היש הוא כח הפועל שבכל נפעל.

הוא נעלם ממנו ובכל זאת הוא נמצא ופועל בו כל הזמן את התהוותו. לכן האות ו שבשם הוי' נקרא בכל מקום 'פּוֹעֵל'. על פי פשט, האות ו היא כנגד שש המדות, והם כנגד ששת ימי בראשית. "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" ובזהר מדייקים שלא כתוב 'בששת ימים' אלא "ששת ימים", ללמד הימים עצמם פעלו את ששת ימי בראשית – "כל יומא ויומא עביד עבידתיה". הם הכלים שעל ידם פעל ה' את הבריאה, והם "כח הפועל בנפעל".

לכל פעולה יש תכלית. המבנה כאן פועל על פי ההגיון שבכל פעולה יש שני יחודים – עליון ותחתון. היחוד העליון הוא יחוד בין חומר ללא צורה לבין צורה וזה יחוד של העלם וגלוי. היחוד התחתון הוא בין כח שפועל, אנרגיה מכוונת שפועלת פעולה, שהוא ממוקד וחותר לקראת תכלית מסוימת, ובין התכלית המיועדת. התכלית היא מה ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". לכן תכלית היא מלשון כלי, כלי לכח הפועל וממילא לכל המדרגות שלמעלה ממנו. זה כמו אחד שנכנס אל תוך הבית שלו, לאחר שפעל הרבה שנים לבנות אותו. היחוד העליון זה שה"אני" מתגלה.

היש הנברא הוא ה"תכלית", שהרי תכלית הכונה היא להיות לו יתברך "דירה בתחתונים" – "בתחתונים" דוקא. "תכלית" הוא מלשון "כלי" ובית קבול, שהוא ענין הבית והדירה בתחתונים.

י       חמר

ה      צורה

ו       פועל

ה      תכלית

יוצא לנו, שהחמר הוא האין האמיתי. הצורה היא האור אין סוף. הפועל זה הגבול, שצריך לרדת להיות פועל. ממה הוא צריך לרדת? מהאין סופיות של השכל אל המגבלות שיש במציאות, במדות. מדות זה מלשון להתמודד, שצריך להתמודד עם המציאות. היחוד העליון זה רק בינו לבין עצמו, "אור המאיר לעצמו", זה לקבל צורה עצמית. רוב האנשים ששייכים ליחוד התחתון לא יגלו את היחוד העליון בכלל לפני שיגלו את היחוד התחתון. יש יחידי סגולה שמסוגלים לגלות ישר את היחוד העליון, ואצלם הסכנה היא שלא יסתפקו בזה ויהיו עלולים להימנע מהתעסקות בפועל. היחוד התחתון זה פועל לקראת תכלית, כאשר הזווג הוא כאשר אותו פועל מתלבש ודר בתוך התכלית שהוא פעל. אז הפועל כאן זה כח הגבול. מן הצורה אל הפועל צריך להיות דלוג מבלי גבול לגבול, ואחר כך הפועל צרך לדלג אל התכלית. תכלית זה הרבה. תכלית עולה י פעמים אלקים, שהוא עצמו מקור הרבוי ולכן שם אלקים בא בלשון רבים. אותו הרבוי הוא נעשה דירה לעצמות ממש.

נלמד עוד פרק, שקשור עם שני הפרקים הקודמים, שענינו להסביר את המערכת הקודמת בעבודת ה'. הרבה פעמים מוסבר לגבי המושגים חומר וצורה, שכנגד שם הוי' הם מסודרים כך: חומר-צורה-צורה-חומר. זה מבנה שנקרא 'חותם המתהפך', שמה שלמעלה היה בסדר מסוים – חומר-צורה – מתהפך במדרגות שלמטה – צורה-חומר. אותן שתי מדרגות שקראנו להן כעת פועל ותכלית מלמעלה למטה, נקראות אצלנו מלמטה צורה וחומר: לתכלית אנחנו קוראים חומר, חומר גשמי, והפועל אותו הוא הצורה הרוחנית שלו.

בעבודת ה' התופעה הזו היא תופעת האהבה והיראה בנפש. בהקדמה לספר (עמוד ז הערה לג) הדבר מוסבר, והוא אחד מן היסודות החשובים ביותר בחסידות.

יראה היא חומר ואהבה היא צורה, וכמו הסדר חומר-צורה-צורה-חומר כך הסדר בעבודת ה' הוא יראה-אהבה-אהבה-יראה. בלשון הנוסח של 'לשם יחוד': "בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו".