פרק יב

בעבודה, ארבע מדרגות הנ"ל הן "דחילו ורחימו רחימו ודחילו". "דחילו עילאה" הוא "ירא בשת"

"ירא בשת" זה אחד שמתבייש מן המציאות שלו עד שהוא חפץ לברוח ממנה ועל ידי כך הוא חוזר לאין המוחלט, אין האמיתי. הוא מתבייש כאשר הוא רואה, כביכול, את ה'. יהודי הוא עד לה' – "אתם עדי נאם ה'" – וכאשר הוא עוצם עיניים ומסלק מהם את כל "חיזו דהאי עלמא", את כל השקר של העולם הזה, הוא רואה את עצמות ה' וחוזר להתקשר למדרגת העצמות. מהדבר הזה הוא מתבייש. כשאני רואה דבר שלא הייתי צריך לראות, כמו להיכנס לבית ולראות בעל הבית במצב שלא הייתי צריך לראות, אני מתבייש. זו בושה מתוך גלוי אלקות שלא אמור להיראות – האין האמיתי.

כאשר מתגלה "עד הוי' בכם" (אתוון רברבין ד"שמע... אחד") – "עד" לבחינת "יחיד" ממש כנ"ל.

"רחימו עילאה", הוא סוד "אהבה רבה בתענוגים", בגלוי אור אין סוף ב"ה, בחינת "אברהם אוהבי", "כי חפץ חסד הוא" – "חסד לאברהם" – שזכה להיות "מלך" בסוד הרצון והמחשבה ד"אנא אמלוך".

זו מדרגת האהבה של אברהם אבינו, אהבה של רצון פשוט להיטיב. הסיום של אהבה זו היא עלית הרצון והמחשבה של "אנא אמלוך". אברהם הוא בעיקר חסד, אבל הוא גם מלך, כמו שכתוב "עמק המלך", כמו שמתארים חז"ל שכל מלכי העולם באו להמליך אותו למלך. כלומר, הרצון להיטיב לכולם מושלם על ידי מחשבת המלוכה. זה אור אין סוף של "רחימו עילאה. המדרגה הזו היא מדרגת "אחד", שלמטה מ"יחיד", ואברהם נקרא אחד – "אחד היה אברהם". אחד עולה אהבה.

אחר כך באה מדרגת:

"רחימו תתאה" הוא "אהבת עולם",

"אהבת עולם" היא אהבה שלאחר הצמצום, בעוד "אהבה רבה" של אברהם אבינו היא האהבה שלפני הצמצום. לכן רבה עולה אין סוף, בעוד שיראה נקראת "יראה עילאה" ולא 'יראה רבה'. זה לא רבה מלשון רבוי אלא מלשון אין סוף. "אהבת עולם" היא אהבה בבחינת גבול:

בחינת "לאהבה את הוי' אלקיך כי הוא חייך"

ככתוב בחסידות, ש"אהבת עולם" נולדת מתוך ההתבוננות בכך שה' מחיה אותי ואז אני מתקשר לאין האלקי שבתוך היש הנברא שלי. האהבה שמבטאת את ההרגשה הזו של ההתקשרות לאין שמהווה אותי נקראת "אהבת עולם". באהבה מתקיים הכלל של "כמים הפנים לפנים", שמה שמתגלה לי מעורר את האהבה שכנגדה. אהבה שכלפי מדרגה מוגבלת – גם האהבה מוגבלת, ואילו אהבה שכלפי מדרגה לא מוגבלת מתגלה האהבה רבה ללא גבול.

האהבה הזו היא אהבה שעל פי טעם, הטעם שהוא מחיה אותי, וטעם זה דבר מוגבל. האהבה הראשונה היא ההרגשה של האהבה האין סופית של הקב"ה שלפני הצמצום הראשון. כאן גם הנושא של האהבה וגם המושא שלה הוא מוגבל.

על ידי הרגשת כח הפועל  האלהי, שהוא כל חיותו וקיומו של כל נברא ונברא.

זו אהבה מן הצורה המוחשית שלי. לבסוף באה היראה הנמוכה:

"דחילו תתאה" הוא "יראת המלכות" שהוא התכלית בפועל,

יראת המלכות פועלת על קיום המצות. כל המצוות הן מצות המלך והכח המניע של כל המצוות היא היראה. אמנם, כתוב בשם הרמב"ן שאהבת ה' היא המניע של קיום כל מצוות עשה ואילו יקראה היא המניע של קיום כל מצות לא-תעשה, ובכל זאת כתוב בפרק מא בתניא ש"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היא יראת ה'.

היחס למלך הוא, בראש ובראשונה, יחס של יראה. לא יראת העונש שמצד הקליפה אלא יראת המלך. מרגישים את המלך ואת המלכות שלו. היראה הזו היא כנגד התכלית כיוון שהיא פועלת את התכלית – קיום המצות בפועל:

כמו שנאמר: "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם".

לכן לכל יהודי חרדי שומר מצות קוראים 'ירא שמים', ולא 'אוהב שמים'. יש אחד שזכה לאהבה ויש אחד שלא זכה, אבל לפחות שיהיה ירא שמים, שיקיים את המצוות על כל פנים.

י        דחילו – ירא בשת

ה     רחימו – אהבה רבה בתענוגים

ו        רחימו – אהבת עולם

ה       דחילו – יראת המלכות