פרק טו

עצמות, אין סוף, אצילות בריאה עולה ד פעמים "עשה טוב". והנה בתנ"ך כתוב ג פעמים "עשה טוב": "בטח בהוי ועשה טוב" (תהלים לז, ג), ופעמיים "סור מרע ועשה טוב" (שם לד, טו; לז כז), כנגד "חש מל מל". "בטח" הוא בחינת שתיקה ושקט, בחינת "חש" של "חשמל",

בתנ"ך, המילה בטח היא מלשון שקט. כשאדם בטוח הוא שקט ורגוע. בתחלת ספר התניא כותב האדמו"ר הזקן "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו, בטוח יהיה לבו". בדרך כלל "חש" זו שתיקה של בטול היש, אבל כאן רואים בשתיקה ממד חדש – שתיקה של בטחון. השתיקה הזו היא כח שמניע מעשה. רואים את זה בכמה מקומות בתנ"ך:

כמו שנאמר "השקט ובטח", "השקטים ישבי לבטח", [בפסוק הזה זה רק בדרך רמז:] "ובטחת כי יש תקוה" – "יש תקוה" אותיות ושתיקה [אם יש תקוה אפשר לחכות בשקט ובבטחון אמיתי בקב"ה].

איזו מן טוב יוצא מ"בטח", ממצב של בטחון בה'?

ה"טוב" שבבחינה זו הוא מעשה הטוב בפועל ממש בקיום כל מצות ה' – "המעשה הוא העיקר" – בחינת "אמור מעט ועשה הרבה".

לעשות הרבה דברים מתוך בטחון זה דבר שתלוי בשקט בנפש. אם האדם לא רגוע, הוא מתוח ועצבני, זה מונע ממנו פעילות יעילה ולעשות הרבה דברים. "אמור מעט ועשה הרבה", וזה תלוי אחד בשני. הוא לא צריך לדבר הרבה בגלל שהוא רגוע, וככל שהוא רגוע הוא לא דורש דבורים. הרבה פעמים דבור הוא סוג של פורקן, של התפרקות, של מתח. דבור אמיתי של צדיק – וכל יהודי הוא צדיק, "ועמך כולם צדיקים" – הוא דבור של המתקה, זה דבור שממתיק מתח, אבל סתם דבור הוא דבור של מתח, של דאגה – "דאגה בלב איש ישיחנה".

יש בטחון יוזם שבא מצד הנצח, אבל כאן זה בטחון שמצד ההוד. זה בטחון בה', שהוא סומך על ה' ולכן הוא שקט. הבטחון הזה, של ההוד, ממשיך לו בטחון של נצח שגורם לו לעשות הרבה.

זה ה"עשה טוב" שמצד ה"חש". שתי הפעמים הבאות – "סור מרע ועשה טוב" – הם בסוד "מל מל". סתם "סור מרע" זה ודאי הבדלה, להיבדל מן הרע ולעשות רק טוב:

ב"סור מרע ועשה טוב" יש שני פרושים. הפרוש הפשוט הוא הִבָּדֵל מהרע ועשה רק טוב,

בפסוק הראשון הרע בכלל לא מוזכר. הוא בכלל לא תופס מקום. קודם תרגע (take it easy) ותעשה מצות. זה הכנעה. הכנעה זה לא לחשוב בכלל על הרע, רק תירגע ותעשה הרבה מצות בקבלת עול מלכות שמים. אחר כך יש שני סוגי "סור מרע".

הראשון הוא "סור מרע" של הבדלה. הסברנו, שהבדלה היא עבודת התורה שמבדילה בין טוב ורע, וזה מה שכתוב:

בחינת "אין טוב אלא תורה שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'", בחינת "הבדלה ו"מל" מלשון "מילה" כנ"ל. הפרוש השני הוא פרוש הבעש"ט זי"ע: "סור מרע – ועשהו טוב",

בהמשך נראה שני פרושים מהבעש"ט לפסוק הזה. בפרוש הנכחי [המובא בספר כתר שם טוב] אתה לא נבדל מן הרע אלא נבדלים מן הרע על ידי שהופכים אותו לטוב. זה ממש אתהפכא. צריך לסור מהיותו רע. כמו בפסוק "יתמו חטאים – ולא חוטאים".

כלומר העבודה של "המתקה" והשראת אלהות בכל דבר – "אתהפכא חשוכא לנהורא" – "מל" מלשון "מי מלל לאברהם",

פסוק נוסף שמביאים הוא "מי ימלל גבורות ה'". אברהם הוא חסד ונמשך בו הכח – "והיה ברכה" – להמתיק.

שהוא ענין המתקת הדין בשרש החסד שבו (והוא כנגד הפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו", ש"בקש שלום ורדפהו" הוא ענין הבאת שלום בין אדם לחברו וכו' – בחינת המתקה בכח הדבור הטוב.

כמו שהיה מקיים אהרן הכהן, שהיה משנה בדבורו כדי להביא שלום בין יהודים עד שהיו מתחבקים ומתנשקים. זה נקרא להמתיק את הדין בשרשו. הוא ידע להשתמש בסם המות, שזה השקר [אף שלא היה משקר ממש אלא רק משנה], ולהפוך אותו לטוב ועל ידי כך הפך את הרגש הרע שהיה לאדם כלפי חברו לרגש טוב. לכן, הפסוק הזה שנדרש על אהרן הכהן, ודאי מרמז להמתקה של "ועשהו טוב" כפרוש הבעש"ט.

הפסוק "סור מרע ועשה טוב ושכן לעולם" הוא ענין תקון עצמו על ידי ה"הבדלה" בין טוב לרע), תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכויות ממש.

סיום פרק טו, וכן פרקים טז-יז חסרים [לעת עתה].