הקדמה

למה ה' ברא את העולם?

כולם שואלים: למה ברא ה' את העולם? בשביל מה טוב העולם הזה ומה אנו עושים כאן? למה ברא ה' אותנו?

בכל ספרי הקבלה והחסידות ישנם כמה טעמים לבריאה, ובשעורים הבאים ננסה לרכזם ולסדרם ולהבינם על פי סוד שם הוי'. ארבע מדרגות שכנגד ארבע אותיות שם הוי' הוא הנושא הכללי בכל שערי הספר "סוד הוי' ליראיו", הבא להקביל אליו ענינים יסודיים.

אם כן, כולם שואלים למה ה' ברא את העולם, ובאותה מדה על כל אחד לשאול את עצמו – למה צריך גם אני להשתתף במעשה בראשית? כידוע, רוצה הקב"ה שנהיה גם אנחנו שותפים אתו במעשה בראשית, שגם אנחנו נברא עולמות.

"גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ"[1]. כלומר, מעשה הצדיקים – "ועמך כולם צדיקים"[2] – והבריאה שבורא כל יהודי ויהודי, גדולים יותר אפילו ממה שבורא הקב"ה. ממילא, כאשר שואלים אנו מהו טעם הבריאה כוללת שאלה זו גם את הטעם לכך שגם אנו צריכים לברוא עולמות. על השאלה: למה ה' ברא את העולם אוכל גם לענות – 'מה איכפת לי'! הרי ה' לבטח יודע למה הוא ברא את עולמו. ידיעתי את טעם הדבר אינה מעלה ואינה מורידה. לעומת זאת, כאשר אני מבין שחשוב לי לדעת למה הוא ברא את העולם בכדי שאדע למה גם אני צריך לברוא עולמות – הרי שהדבר הופך להיות הרבה יותר אקטואלי והרבה יותר מעשי.

והלכת בדרכיו – המכנסת חיות בפעולה

אם טעם הבריאה הוא רק עיסקו של הקב"ה הרי שניתן היה להסתפק רק באמונה פשוטה שה' ודאי יודע למה ברא את עולמו. אלא שיודעים אנו, שכל דבר הכתוב לגבי הקב"ה – נאמר בגללנו ולא בגללו. ישנה מצוה בתורה להידמות אליו יתברך: "'והלכת בדרכיו'[3] – מה הוא רחום אף אתה רחום"[4], "מה אני בורא עולמות ומחיה מתים אף אתם כן"[5]. אם כן, היהודי צריך להיות שותף עם הקב"ה במעשה בראשית, וממילא שייך וחשוב לו מאוד להבין את טעם הבריאה עד כמה שהוא מסוגל.

אם אין טעם, שהוא גם לשון ענג וטוב טעם, גם אין חיות בפעולה וממילא היא 'צולעת' ובלתי מוצלחת. ככל שישנו יותר טעם ישנה יותר חיות, וממילא ישנה גם יותר הצלחה בפעולה. על כן, נוגע לנו מאוד ענין ידיעת טעם הבריאה. הוא נוגע לנו מצד המצוה לדעת את ה' – "דע את אלקי אביך ועבדהו"[6]. על ידי שיודעים ומכירים אותו מתחברים ודבקים אליו, וממילא אפשר גם ללכת בדרכיו.

אם כן, כל מה שאני מכיר אצלו יתברך צריך אני להגשים בעצמי. זאת היא ההוראה ממצות "והלכת בדרכיו".

שוקיו עמודי שש – ועלי תשוקתו

"שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ", זֶה הָעוֹלָם שֶׁנִשְׁתּוֹקֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָרְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ".

הכתוב אומר: "שוקיו עמודי שש"[7]. פסוק זה משיר השירים הוא אחד מן התארים בו מתארת הכלה, כנסת ישראל, את החתן – הוא הקב"ה. חז"ל דורשים פסוק זה ואומרים: "'שוקיו עמודי שש' – זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראו, כמו שנאמר 'ועלי תשוקתו'[8]"[9]. אם כן, העולם נקרא בפסוק שוקיו מפני שאליו נשתוקק הקב"ה לבוראו. לא כתוב כאן בפרוש, אבל מובן מאליו שגם הביטוי "עמודי שש" מרמז אל העולם שנברא בששה ימים – ששת ימי בראשית. בכל אופן, כללות העולם לגבי הקב"ה נקרא "שוקיו" על שם ההשתוקקות של הקב"ה לבראו.

לסיום, מביאים חז"ל פסוק נוסף כדי להוכיח ענין זה: "שנאמר 'ועלי תשוקתו'". על פי פשט מכוונות מילים אלו על עם ישראל – הכלה של שיר השירים – אלא שכאן לומדים אותן חז"ל על כללות מעשה בראשית. בהמשך נסביר מהו ההבדל בין כללות מעשה בראשית לבין הכלה, היא נשמות ישראל. גם הכלה נבראה, גם אנחנו נבראנו, אלא שישנו הבדל בין כללות העולם לביננו. ה' השתוקק לברוא אותנו באופן מיוחד, מלבד השתוקקות לברוא את כל העולם כולו.

אם כן, זהו המאמר היסודי ביותר בחז"ל לגבי רצונו של הקב"ה במעשה בראשית.