פרק ה

סדר ההשתלשלות

מכאן ועד סוף המאמר נדון נושא כללי בחסידות, שהוא ענין שלם בפני עצמו, העומד בלא תלות לכל מה שנלמד בפרקים הקודמים. נערכת בו התבוננות מקיפה לכל סדר ההשתלשלות, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. בעבר כבר למדנו נושא זה[1], אולם תמיד ישנם פרטים שמתחדשים. התבוננות זו מצורפת אל השער הנוכחי בגלל שהנקודה המרכזית בשער זה היא המשמעות הפנימית של המונח בריאה.

גלוי העלם עצמי של אור במאור

בתחלת השער (פרק א) למדנו, כי בריאה היא לשון גלוי. כל גלוי הוא גלוי של העלם, ובחסידות מתבארים שני סוגים של העלם: אם המדובר הוא אודות העולם כפי שהוא כבר נברא אזי ההעלם הוא העלם האלקות שבו. על שם כך נקרא העולם – עולם מלשון העלם. סוג שני של העלם, בו אנו עוסקים בשער שלנו, הוא ה'העלם העצמי'.

על הפסוק "שוקיו עמודי שש"[2] דרשו חז"ל כי "זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראו"[3]. כלומר, ישנו כבר עולם גם במצב נעלם של טרום בריאה, ולה' יש תשוקה לגלות אותו. אותו העלם נקרא בלשונו של הרבי הרש"ב 'העלם העצמי של האור במאור'[4], וגלויו הוא המדרגה הגבוהה של גלוי העלם.

מאחר והתחלנו מנקודה זו של בריאה, מתאים שנמשיך ונתבונן בהמשך ההשתלשלות כולה, מן ההעלם העצמי של האור במאור ועד עולם העשיה התחתון.

וְהִנֵּה "גִּלּוּי הַהֶעְלֵם" (בְּרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל [בפרק הראשון]) הָרִאשׁוֹן הוּא הַנִּקְרָא "שַׁעֲשׁוּעִים עַצְמִיִּים" – "שַׁעֲשׁוּעֵי הַמֶּלֶךְ בַּעֲצְמוּתוֹ" [בלשון ספר עמק המלך[5]] – שֶׁהוּא גִּלּוּי אוֹר הָעַצְמִי יִתְבָּרֵךְ, הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ [ה' משתעשע כביכול עם האור של עצמו], כִּבְיָכוֹל, בְּסוֹד "יִשְׂמַח הוי' בְּמַעֲשָׂיו", בְּגִלּוּי "יְכָלְתּוֹ" הַפְּשׁוּטָה, "הַכֹּל יָכוֹל" לַעֲשׂוֹת כָּל חֶפְצוֹ (בְּחִינַת "מַעֲשָׂיו" הָעַצְמִיִּים [לעשות מה שרוצה]) כִּמְבוֹאָר בְּדַא"ח.

'גלוי ההעלם' הוא מן המושגים היסודיים בחסידות, והוא כולל גם את סוד החשמל – חש של העלם ו-מל של גלוי. גלוי ההעלם הראשון שישנו הוא מה שנקרא בלשון הקבלה והחסידות 'שעשועים עצמיים', וזו בריאת העולם במדרגה הכי גבוהה.

גלוי אורו העצמי לעצמו הוא גלוי, אם כי הוא עדיין אינו גלוי אל זולת. קודם היה מוגדר המצב 'העלם העצמי של האור במאור', ואילו השעשועים פעלו כביכול שיתגלה אור בינו לבין עצמו. אם כן, השעשועים העצמיים של גלוי האור לעצמו היא בריאת העולם במדרגה הגבוהה ביותר.

שעשועים – גלוי היכולת הפשוטה לעצמו

נסביר יותר. כל עשר המדרגות שאנו מתחילים להתבונן בהן הן מעין עשר ספירות של בריאת העולם, כאשר בכל מדרגה מתגלה הבריאה במדרגה חדשה [ראו את התרשים המסכם בפרק ח]. המדרגה הראשונה של בריאת העולם היא שלב המעבר מהעלם לגלוי, כאשר מעבר זה כולל שלש מדרגות: עצמות, העלם עצמי, גלוי אותו העלם עצמי לעצמו. בהתבוננות שלנו מקבילות שלש המדרגות אל הספירות העליונות כתר-חכמה-בינה (כח"ב):

כתר

עצמות

חכמה                                       בינה

העלם העצמי                     גלוי השעשועים לעצמו

השעשועים הם בחינת הבינה הכללית ביותר. מסביר ר' הלל[6], שהשעשועים העצמיים רמוזים בפסוק "ישמח הוי' במעשיו"[7]. ה' שמח במה שהוא יכול לעשות, ולא במה שכבר עשה – "בגלוי יכולתו הכל-יכול". כאשר יכולת זו כביכול מתגלה לו מתגלים השעשועים העצמיים.

הדוגמה בחסידות למצב של שעשועים היא הגמרא הבאה: "רבי זירא אשכח לרב יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה, וחזייה דהוה בדיחא דעתיה, ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה אמר ליה"[8]. כלומר, רבי זירא מוצא את רבו בשעה שהיה שרוי בשמחה עצמית, בהתעלות עצומה, ומתוך כך הוא מבין ומזהה בו כי הוא מסוגל כעת לענות לו על כל השאלות והתמיהות שישנן בעולם. במצב זה הוא 'כל יכול' לגבי מתן תשובות, הוא יודע הכל. אם אשאל אותו בהזדמנות אחרת, כאשר הוא אינו במצב של שעשוע, לא בטוח שיוכל לענות לי על כל שאלותי. אבל עכשיו, כאשר אני רואה אותו במצב זה אני יודע שהוא מסוגל כעת לענות על הכל. מכאן מביאים ראיה לכך, ששעשועים עצמיים הם גלוי יחסי בתוך נפש האדם של יכולת 'כל יכול'. מתגלה לך פתאום כאילו אתה יכול הכל, שלא נמנע ממך מאומה, ואתה משתעשע עם השעשוע הזה.

מסביר ר' הלל, שישנן בדקוּת בתוך השעשוע שתי מדרגות: המדרגה החיצונית היא שעשוע של גלוי אור עצמי. אתה מאיר לעצמך ואפשר לראות זאת על פניך, ועל כך בא התאור בגמרא "קא בדח טובא". המדרגה הפנימית בתוך שעשוע זה היא היכולת הפשוטה עצמה, שאתה 'כל יכול'. יכולת זו היא אמנם לגבי החוץ, אך היא עדין היא בתוכך. את התכללות יכולתו הכל-יכול בתוך השעשוע העצמי מכנה ר' הלל בפסוק "ישמח הוי' במעשיו". כללות השעשוע מכוונת כאן כנגד מדרגת הבינה, אבל אם נפרט אותה לשתי המדרגות הללו נאמר כי הן כנגד בינה ותבונה.

אמנם, הענג מתחיל להתגלות עוד לפני כן, כבר במדרגת החכמה, אבל זו התגלות רק בדרך מעבר, בעוד עיקר ההתגלות היא בבינה – "התגלות עתיקא בבינה"[9]. מהי החכמה? היא ממשיכה את ההעלם ומכינה אותו לקראת התגלות, אך היא אינה התגלות ממש. בכתר נעלם ההעלם בתוך העצמות – 'העלם העצמי' – ואילו החכמה מוציאה את אותו ההעלם מתוך העצמות, אבל עדיין במצב של העלם. להיפך, היא מייחדת את ההעלם, ולכן גם היא עדין בגדר 'העלם'. רק במדרגת הבינה באה ההתגלות בפועל.

אם כן, ההעלם העצמי הוא בכתר, החכמה היא המשכת ההעלם עוד טרם גלויו, ואילו הבינה היא התגלותו. אלו הכתר-חכמה-בינה של בריאת העולם במדרגה הגבוהה ביותר [זו הסיבה שרב יהודה עונה לר' זירא תשובה שטומנת בתוכה את כל סוד בריאת העולם – "ברישא חשוכא והדר נהורא"ח. זהו סוד גלוי ההעלם].

נקודה חשובה נוספת המבוארת בחסידות. בחכמה, המשמשת רק כממוצע, יש יותר מאשר מה שמתגלה דרכה. היא תמיד מכילה יותר – עד אין סוף – מאשר מה שמתגלה בבינה בפועל. בחכמה אף פעם לא מתגלה כל העצם. היא יותר 'עצמית', ולכן עליה נאמר "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[10]. עצם התענוג נמשך דרך החכמה. אכן, ביחס לגלוי עולה הבינה על החכמה, וזו גם התכלית, אבל ביחס להמשכת עצם הההעלם עולה החכמה על הבינה.

לפי כל זה נחזור אל פרושו של ר' הלל לפסוק: תחלת אותו פסוק היא במילים "יהי כבוד הוי' לעולם", וזו התגלות האהבה של ה' במדרגת 'אחד'. יתגלה שה' ברא את העולם לכבודו, לשם גלוי אהבתו העצמית ברצון הפשוט להטיב. כאשר הכבוד הזה מתגלה אל העולם זהו גלוי בחינת 'אחד', בדוגמת אברהם אבינו המפרסם את אלוקותו יתברך בעולם – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[11]. הוא גילה את "אל הכבוד"[12], את כבודו יתברך. לעומת זאת, המשך הפסוק מתאר מדרגה קודמת. עוד לפני "יהי כבוד הוי' לעולם" יש "ישמח הוי' במעשיו" בגלוי השעשועים העצמיים.

שאלה: אם מדרגת גלוי השעשועים היא מדרגת הבינה – "אור המאיר לעצמו" – כיצד יש יכול לזולת לדעת אותה ולהכיר בה?

תשובה: גם בתוך האור כלול זיו – האור המצומצם שיתגלה ממנו – ושאלתו של התלמיד פעלה את יחוד וגלוי אותו הזיו מן האור. על מדרגת הזיו נלמד בהמשך.

בין עצמות להעלם

הָעַצְמוּת מַמָּשׁ הוּא בִּבְחִינַת "נִמְנַע הַנִּמְנָעוֹת" וְ"נוֹשֵׂא הֲפָכִים" בְּעֶצֶם כַּנַּ"ל, שֶׁלְּגַבָּיו, כִּבְיָכוֹל, הֶעְלֵם וְגִלּוּי הֵם אֶחָד מַמָּשׁ.

לעצמות אין שום הגדרה, והדבר היחיד שניתן להאמר לגביה הוא הבטוי "נמנע הנמנעות"[13]. אף על פי שבתוך העצמות כלול ה'העלם העצמי', כאשר אנו מפרטים יותר ומדברים גם על המונחים 'העלם וגלוי' אין צורך לזהות את מדרגת ה'העלם' עם העצמות. זו גם הסיבה לכך, שהמושג 'יחיד' בחסידות מתיחס לפעמים אל העצמות ממש ולפעמים רק אל ה'העלם העצמי של האור בעצמות'.

נרחיב. עצמות היא מלשון עצימת עינים כמו בהעלם, ולכן בדרך כלל מזוהים העצמות וההעלם יחד, אבל כאשר מחלקים ביניהם מתפרשת עצימת העינים כשאיפה לחזור אל העצמות. כאשר האדם עוצם את עיניו בקריאת שמע הוא מתקשר עם העצמות. עצימת העינים היא פעולת התקשרות, כמו האור שמשתוקק לחזור ולהכלל בעצמות. לכן אי אפשר לומר ולהגדיר כי עצמות עצמה היא העלם, אלא רק שמצב האור בעודו כלול בעצמות הוא מצב נעלם בתכלית. ההתקשרות אל העצמות היא בדרך של עצימת העינים, אבל העצמות עצמה ודאי בגדר "נמנע הנמנעות", והיא נושאת בתוכה את שני ההפכים – 'העלם וגלוי' – גם יחד. ביחס אל העצם אין כל הבדל בין העלם ובין גלוי. על כן, איני יכול לומר שהעלם הוא עצמות. כאשר נמשך ההעלם מן העצמות כמדרגה בפני עצמה יהיה היחס ביניהם כמו יחס החכמה לגבי הכתר.

מדרגת 'יחיד'

שֹׁרֶשׁ הַהֶעְלֵם שֶׁבְּעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁבּוֹ, כִּבְיָכוֹל, "הֶעְלֵם עַצְמִי שֶׁל אוֹר בַּמָּאוֹר", הוּא הַנִּקְרָא "יָחִיד" בִּלְשׁוֹן הַחֲסִידוּת.

המינוח 'יחיד' לגבי מדרגה זו אינו נאמר במפורש, אלא כך עולה מכתבי האדמו"ר האמצעי[14] ובמיוחד מכתבי ר' הלל[15]. כיוון שהעצמות נושאת בתוכה את הפכי ההעלם והגלוי, מיוחד שרש ההעלם שבעצמותו כמדרגה בפני עצמה, הנקראת "העלם עצמי של אור במאור".

אם נמחיש את המושגים בעזרת השמש, הרי שמדרגת 'העלם העצמי של האור במאור' מתארת את האור כאשר הוא נעלם בתוך השמש. כלומר, גם בשמש ישנו ממד בו האור מתעלם בתוכו וישנו חלק שני בשמש שהוא שרש גלוי האור.

שרש העלם שישנו בעצמות, בתוכו מתעלם האור, הוא הנקרא 'יחיד' – "הוא לבדו הוא ואין זולתו"[16]. בחינה זו אינה העצמות ממש, אבל היא שרש ההעלם שבעצמותו. העצמות נושאת בתוכה 'העלם וגלוי' גם יחד, ובחינת 'יחיד' מצביעה על תכלית ההעלם של כל מציאות בלעדי ה', על כך ש"אין עוד מלבדו"[17].

השלב הבא הוא גלוי אותו ההעלם:

גִּלּוּי הָהֶעְלֶם הוּא סוֹד הַ"שַׁעֲשׁוּעִים" כַּנַּ"ל.

נסכם: שרש ההעלם שבעצמות הוא ה'העלם העצמי של האור במאור', והוא הנקרא 'יחיד' בלשון החסידות. אחר כך מתגלה ההעלם כמדרגה בפני עצמה – ההעלם הנמשך מתוך שרשו שבעצמות. לבסוף מתגלה ההעלם במדרגת ה'שעשועים העצמיים'.

שרש ההעלם

המשכת ההעלם          גלוי ההעלם

ממה ה' משתעשע? – עבודת הצדיקים

הַשַּׁעֲשׁוּעִים (בְּחִינַת "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים") הֵם מֵעֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים ("וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים") "לֶעָתִיד לָבֹא", בְּהַכָּרָה פְּנִימִית ("בְּגִין דְּיִּשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ") וּבִּבְחִינַת "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" לְהִתְגַּלּוּת עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כִּבְיָכוֹל

קטע זה מתייחס אל הנלמד בפרקים הקודמים. למדנו על ארבע מדרגות בטעם בריאת העולם: "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"; "בגין דישתמודעון ליה"; "טבע הטוב להטיב"; "אין מלך בלא עם". כאן אנו רוצים להסביר, ששני הטעמים הראשונים נמשכים ממדרגת השעשועים.

ממה ה' משתעשע? עד עכשיו אמרנו שה' משתעשע באורו העצמי ובכחו ה'כל יכול' – "ישמח הוי' במעשיו". כאן אנו כבר מפרטים יותר ואומרים בלשונם חז"ל[18], כי ה' משתעשע עם נשמות הצדיקים. ילד השעשועים בתנ"ך הוא אפרים – "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שַׁעֲשֻׁעִים"[19], עמו משתעשע האבא. שעשועי ה' הם מעבודת הצדיקים – "ועמך כולם צדיקים"[20]. כתוב[21], שה' משתעשע עם מעשי הצדיקים עוד לפני בריאת העולם, עם מה שעתידים הצדיקים לעשות.

הצדיק שעובד את ה' הוא בעל הכרה פנימית באלוקות, וה' משתעשע עמו. הצדיק בעבודתו, שראשיתה היא הכרה פנימית, בונה לה' "דירה בתחתונים" ובכך הוא מאפשר את גלוי העצמות. זה נקרא:

(בְּחִינַת "בֵּית יִשְׂרָאֵל", "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", "בְּתוֹכוֹ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָא בְּתוֹכָם" דַּוְקָא [בתוך כל אחד ואחד מבית ישראל[22]]).

כאן כלולים רק שני הטעמים הראשונים – "נתאוה הקב"ה" ו"בגין דישתמדעון ליה". מה הרעיון? עיקר השעשועים הם מעבודת הצדיקים לעתיד לבוא. מה ההבדל בין עבודת הצדיקים לבין העצים והאבנים שבחוץ או החיות והבהמות? ה' אוהב גם אותם ורוצה להטיב גם להם. "טבע הטוב להטיב" הוא ביחס לכל ברואיו. עיקר ההבדל הוא, שעבודת הצדיק היא עבודה של הכרה. יש לו הכרה פנימית של אלוקות בעבודה שלו. בכך הוא בן של ה'. מצד אחד יש לו הכרה פנימית, ומצד שני הוא-הוא שבונה לה' את הבית. בלעדיו אין לה' בית. משתי עבודות אלו באים לה' עיקר השעשועים.

כמובן, יש גם בעבודה הזו ממד של בטול, ואכן כתוב בחסידות שעיקר השעשועים של ה' באים מקבלת עול פשוטה, כמו של עבד. עובדים את ה' כעבודת העבד את המלך, ומצד שני עובדים אותו מתוך הכרה פנימית [בית המקדש נקרא 'בית ישראל', וישראל הוא אותיות לי ראש[23] וכן שיר אל[24]. זהו רמז לכך שבבית המקדש ישנה גם עבודה מתוך הכרה פנימית].

אם כן, בתוך אותיות יה שבשם במערכת הזו כלולים שני טעמי הבריאה העליונים, ואילו:

שֹׁרֶשׁ שְׁנֵי הַטְּעָמִים שֶׁל "טֶבַע הַטּוֹב לְהֵטִיב", וְ"אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עַם" [שכנגד האותיות וה שבשם] הֵם בְּסוֹד "זִיו" הַכָּלוּל וּבָטֵל בְּעֶצֶם הָאוֹר.

נסכם:

עבודת הבן ועבודת העבד

לא הזכרתי כאן בפרוש את עבודת הבטול, שקשורה לכאורה עם האות ה תתאה שבשם, אליה עוד לא הגענו, אבל באמת יש קשר בין השנים. "נעוץ סופן בתחלתן"[25], ועל כן ניתן לומר שעבודת העבד עולה על כולנה. כך מבואר בחסידות, ובמיוחד בכתבי הרבי הרש"ב[26], שהשעשוע הגדול ביותר עולה לה' מן הבטול המוחלט הבא מתוך קבלת עול. שרש המלכות הוא בכתר[27], וממילא שרש הטעם האחרון – "אין מלך בלא עם" – נעוץ בטעם העליון.

שאלה: בטול מוחלט לא שולל מודעות?

תשובה: אלו שתי עבודות שכנגד שתי אותיות ה שבשם הוי' – ה עילאה ו-ה תתאה – בנשיאת הפכים. האות ה תתאה היא עבודת 'בטול היש'. האדם מבטל את ה'יש' שלו אל רצון ה' – "עשה רצונו כרצונך... בטל רצונך מפני רצונו"[28] – ואילו האות ה עילאה היא העבודה מתוך הכרה המלאה וגלוי אור ה'. אלו 'יראה תתאה' ו'אהבה רבה'[29]. יש עבודה של עבד פשוט, שאינו יודע מכלום וכל העבודה שלו היא קבלת עול ושפלות בעצם. יש עבודה של "עבד נאמן"[30] או של בן בהם קיימת מודעות. להיות גם בן וגם עבד זוהי ודאי נשיאת הפכים. כתוב[31], שמשה רבינו הוא 'בן שנעשה עבד', שלמעלה במדרגתו מן הבן, ועליו נאמר "משה עבדי"[32]. לעומתו, וכך מסביר ר' הלל בכמה מאמרים[33], מדרגת המשיח היא 'עבד שנעשה בן'.

נדייק יותר: המדרגה הראשונית היא מדרגת עבד תחתון. למעלה ממנו היא מדרגת הבן. למעלה מן הבן יש שוב מדרגת עבד, אבל זהו 'בן שנעשה עבד'. זוהי מדרגת משה רבינו. לעומת זאת, המשיח הוא אותו עבד עליון עצמו שנעשה שוב בן – 'עבד שנעשה בן'. לכן נאמרו על המשיח שני התארים: גם "בני אתה אני היום ילידתיך"[34] וגם "הנה ישכיל עבדי"[35] [כמובן, כל המדרגות כאן הן מדרגות של מודעות אלוקית ולא חלילה של 'מודעות עצמית'].

נוכל לסכם את מדרגות העבודה כך:

עבד שנעשה בן מחשבה קדומה דאדם קדמון

בן שנעשה עבד מלכות דאדם קדמון

בן                     חכמה דאצילות

עבד                            מלכות דאצילות

שתי המדרגות הראשונות – עבד ובן – הם מדרגות בעולם האצילות: העבד הוא במלכות דאצילות והבן בחב"ד דאצילות (ובפרט: חכמה דאצילות). מדרגת משה רבינו היא עליה מעולם האצילות אל מלכות 'אדם קדמון' המתגלה בפנימיות כתר עולם האצילות, וזו כבר עליה באין סוף, באין ערוך. בלשון ספר התניא נקראת מדרגה זו: "'בהמה רבה'[36], והוא שם בן בגמטריא בהמה שלפני האצילות"[37]. העליה הבאה, מלהיות עבד להיות שוב בן, זו כבר כניסה אל תחום ה"מחשבה הקדומה דאדם קדמון". שתי מדרגות אלו שייכות כבר אל עולם אחר לגמרי.

השעשועים מקבלת העול

למה לא הזכרנו קודם את עבודת הבטול וקבלת עול מלכות שמים? כיוון שגם אצל ה' עצמו, במדרגת השעשועים, עוד לא מתגלים הרצון להטיב והרצון למלוך באופן גלוי. בחסידות מוסבר, כי הרצון להיות מלך מתגלה אצל ה' רק בסוף, וגם אז הוא מתגלה רק בתור תנאי לקיום הרצון להטיב. קודם מתגלה הרצון הפשוט להטיב, ורק אחר כך ה' כביכול מרגיש כי ללא מלכות אי אפשר יהיה להטיב. אם כן, הרצון להיות מלך בא רק תנאי ורק בסוף ממש. המלכות העצמית – "מלכותך"[38] העצמית – היא שרש המלכות, והיא נעלמת ברדל"א. היא לגמרי לא מודעת. כאשר ה' משתעשע עם נשמות הצדיקים הוא אינו משתעשע ברצון להיות מלך עליהם. להיפך, שם הם רק בבחינת בנים, "ילד שעשועים".

איך בכל זאת ניתן להסביר את העובדה שה' משתעשע מעבודת הצדיקים, הכוללת גם בטול וקבלת עול פשוטה? הרי אין עדיין בשלב השעשועים רצון למלוכה? צריך לומר שהשעשוע עולה מבטול המתיחס אל מדרגת רדל"א.

מה הכוונה? מדרגת השעשועים היא מגלוי האור העצמי. האור העצמי הוא שרש הבנים שלך. כתוב בחסידות, שהשעשועים העצמיים הם שרש טפת הזרע. קודם היא היתה נקודת חכמה, וכעת היא נמשכת בגלוי תוך הבינה. לכן מובא בחסידות, שאין במדרגת השעשועים העצמיים מקום לשום דבר מלבד נשמות ישראל. על אף שמדובר על בריאת העולם – אין מקום לשום דבר שאינו נשמות עם ישראל. רק מן הרצון הפשוט להטיב נמצא שרש כל המציאות החצונית וכל מה שיש בעולם, אבל במדרגת השעשועים – "ואין לזרים אתך"[39]. "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר"[40]. ישראל שם בודדים – "הן עם לבדד ישכון"[41] – ומתבודדים עם ה'.

אם כן, במדרגה זו אין במודעות של ה' מלכות, שכן מלכות היא על נפרדים ושם אין שום דבר נפרד. שם כולם בנים. חוזרת השאלה: כיצד יש באותה מדרגה שעשועים מעבודת בטול של הצדיקים?

זוהי הסיבה שבגוף הפרק לא הזכרתי את עבודת הבטול של הצדיקים. בכל זאת, ההסבר בחסידות הוא ששרש עבודת הבטול נוגע גם אל מדרגת השעשועים העצמיים, אלא שהוא נמצא שם בהעלם. המלך עדיין אינו מודע לכך שהוא רוצה להיות מלך, ויש לו רק בנים, אבל כמו שמשה רבינו הוא 'בן שנעשה עבד' שגבוה הרבה יותר מאשר מן הבן עצמו, כך יש גם שעשוע מבן שנעשה עבד. שעשוע זה נוגע לו בתכלית ההעלם, ברדל"א.

במילים אחרות: הוא לא יודע בדיוק למה הוא אוהב את הדבר הזה. אתה לא רוצה להיות מלך ופתאום בא מישהו ומשתחוה אליך. אתה לא יכול לומר שאתה שמח מכך, הרי אתה לא רוצה להיות מלך, ובכל זאת יש לך 'כיף' מכך. למה? אתה לא יודע, אבל זה 'נוגע' לך [באידיש: רִירְט-אוֹן].

העלם וגלוי, עצם והתפשטות

הִתְגַּלּוּת זִיו זֶה – הִתְעוֹרְרוּת הָרָצוֹן הַפָּשׁוּט לְהֵטִיב וְרָצוֹן וּמַחֲשֶׁבֶת "אֲנָא אֶמְלוֹךְ" (שֵׁנִי הַטְּעָמִים הַנַּ"ל) – הוּא הַנִּקְרָא "אֶחָד" בִּלְשׁוֹן הַחֲסִידוּת – "אוֹר אֵין סוֹף" ב"ה

בלשונו של ר' הלל: "טבע הטוב" לעצמו שייך אל מדרגת 'יחיד', אבל תוספת המילה 'להטיב' מורה כבר על התפשטות ממנה. זו מדרגת 'אחד' של הרצון הפשוט להטיב.

כאמור[42], גם אצל אדמו"ר האמצעי וגם אצל ר' הלל לא ברור תמיד האם מדרגת השעשועים העצמיים שייכת אל מדרגת 'יחיד' או לא. ברוב המאמרים לא מוזכר במפורש שהיא שייכת אל מדרגת 'אחד', אבל גם לא מדויק לכנות אותם בשם 'יחיד', שכן 'יחיד' היא מדרגה של העלם עצמי ואילו שעשועים הם כבר גלוי לעצמו. לפיכך יש לומר, כי השעשועים הם מדרגת ביניים. הם הגלוי של מדרגת 'יחיד' לעצמו. בתוך אותו גלוי קיים השרש למדרגת 'אחד' שתתגלה אחריה, והיא מכונה 'זיו' הכלול באור העצמי.

בְּחִינַת "הִתְפַּשְּׁטוּת" (זִיו מִן הָעֶצֶם כַּנּוֹדָע)

כידוע[43], ישנן שתי מדרגות יסודיות בהתגלות: 'העלם וגלוי' ו'עצם והתפשטות' [אותם החל האדמו"ר הזקן להסביר לאחר יציאתו מבית הכלא, המובאים במאמר בסידור, והם מהווים את התחלת הגלוי של ההשכלה הפנימית של תורת החסידות[44]]. אצלנו, כאשר אנו אומרים את המושג 'בריאה' אנו כוללים בו גם את פעולת הבריאה וגם את פעולת ההאצלה.

בקצרה: מסביר ר' הלל, כי את שתי מערכות המושגים הללו ניתן לכנות פעולת האצלה ופעולת בריאה. האצלה היא פעולת גלוי מן ההעלם, כמו שנאמר אצל משה רבינו "ואצלתי מן הרוח אשר עליך"[45], ואילו בריאה היא המשכה מתוך העצם בדרך של 'יש מאין'. בסדר ההשתלשלות: עולם האצילות נאצל מ'אדם קדמון' בדרך של גלוי ההעלם, ואילו עולם הבריאה נברא מעולם האצילות בדרך של עצם והתפשטות.

כך הוא ההסבר בדרך כלל, אבל כאשר אנו מדברים כאן על מדרגת 'בריאה' נכללות בה שתי הדרכים יחד. הם אינם מושגים נפרדים וכך הוא גם בלשון חז"ל. אפילו 'אדם קדמון' נקרא בערכי כללות העולמות 'אדם דבריאה'[46]. כאן, אפילו מדרגת השעשועים העצמיים נכללת במדרגת הבריאה, שכן בריאה היא לשון גלוי ויציאה החוצה, יציאה לבר [כך הסברנו בתחלת שער זה].

לענינינו, צמד המושגים 'עצם והתפשטות' מורה על זיו המתפשט מתוך אור, כמו זיו היוצא מן השמש. קודם היה הזיו נעלם ובטל במציאות בתוך כדור השמש וכעת הוא יוצא ומתגלה. על אף שניתן היה לחשוב שמדובר ביציאה זו על גלוי של אור, וגלוי הוא גלוי של העלם, בכל זאת בחסידות מוסבר אחרת. מוסבר, שאור השמש מתגלה בדרך של 'עצם והתפשטות'. למה? בגלל שאותו האור שנמשך החוצה לא נמצא בתוך השמש כלל. הוא רק דבר שימצא ממנה. התגלות בדרך של 'העלם וגלוי' היא גלוי של אותו הדבר שנעלם קודם לכן. המשל הגשמי הפשוט לכך הוא גלוי של מטמון. קודם היה המטמון טמון בתוך האדמה, וכעת לאחר שחפרתי אני מגלה אותו עצמו. קודם היה היהלום נעלם וכעת הוא התגלה.

דוגמה נוספת לזוג המושגים הם המחשבה והדבור. אותיות המחשבה הן גלוי העלם השכל. השכל הנעלם מתגלה כאותיות המחשבה. לעומת זאת, מה שמתגלה מתוך המחשבה בתוך הדבור הוא המשכה והתפשטות מתוך העצם. כאמור, זוהי אחת ההשכלות העמוקות ביותר בכל תורת החסידות [בבאורו של ר' הלל לשער היחוד יש כמה וכמה דוגמאות נוספות].

בין התפשטות לגלוי יתר

איך מתאים הסבר זה עם הנאמר קודם? קודם הסברנו כי ההעלם הוא תמיד יותר ממה שמתגלה בסוף, ולכאורה זהו תאור המתאים לסדר של 'עצם והתפשטות'? אם הדבר שמתגלה הוא הדבר עצמו, איך יתכן לומר שיש בו יותר גלוי? בכל זאת יש באותו היהלום שהתגלה גלויים יותר עמוקים.

שאלה: מה ההבדל בין גלוי יֵתֶר לבין התפשטות? זה לא אותו הדבר?

תשובה: כולם לומדים את התורה כולה ויש בה ספרים ששוים לכל נפש [כמו חומש, ספר הזהר או ספר התניא]. אצל כל אחד יש גלוי "לפום שעורא דיליה"[47], מי יותר ומי פחות, אבל זהו ממש גלוי ההעלם העצמי. גלוי יתר הוא כמו הבנת סברא ברמב"ם באופן עמוק יותר. השכל של הרמב"ם עצמו מתגלה לך ביתר עומק. לעומת זאת, ההוספה בלמוד תורה היא בגדר ההתפשטות. אם אתה לומד את דברי הרמב"ם וזוכה לגלוי ההעלם שלו [אצל הרמב"ם עצמו הגלוי הוא ביחס לכל מה שקדם אליו, כמו המשנה והגמרא] ומקבל ממנו גלוי, הופך אותו הגלוי להיות מקור של חדושים של עצמך. בנוסף, יש בתוך הגלוי הזה הרבה זיו ואין סוף של חדושים שניתן לחדש ממנו. החדושים הללו יהיו כבר בגדר התפשטות מן העצם [הרמב"ם עצמו לא רוצה לחדש. זה לא ענינו. הרמב"ם הוא הספר הכי צנוע שישנו, ולכן לוקח כל כך הרבה שנים עד שהוא מתגלה, עד שתחילים לטעום מקצת דבריו. את כל עוצמת דבריו הוא מצניע בתור סדור הלכות בלבד. כך גם רש"י, שמתבטא על עצמו "ואני לא באתי אלא לפרש פשוטו של מקרא"[48]].

שאלה: יש מעלה בדרך של 'עצם והתפשטות' על גבי זו של 'העלם וגלוי'?

תשובה: ודאי. לפעמים מסבירים כי 'העלם וגלוי' הם כנגד אותיות יה שבשם ואילו 'עצם והתפשטות' הם כנגד אותיות וה שבו[49]. אם כן, ודאי שיש גם מעלה ביחוד התחתון על גבי היחוד העליון[50]. באופן של 'העלם וגלוי' יש חדוש רוחני, חדוש במהות, חדוש בשכל, ואילו באופן של 'עצם והתפשטות' החדוש הוא גשמי, חדוש במציאות.

גלוי האור והתפשטות הזיו

נחזור אל הנושא שלנו. על אף שבדרך כלל החלוקה בין שתי הדרכים הללו – גלוי והתפשטות – היא החלוקה בין פעולת האצלה ובין פעולת בריאה, בכל זאת מוצדק לכלול את שתי הפעולות הללו בתוך ההדרך של 'עצם והתפשטות'. היכן בסדר השתלשלות העולמות מתחילה התגלות בדרך של 'עצם והתפשטות'? מסביר ר' הלל, שהפעם הראשונה שניתן לזהות יחס כזה היא בהתפשטות הזיו מתוך אור השעשועים. אור השעשועים מהווה לגביו עצם, והוא – הרצון הפשוט להטיב ומחשבת 'אנא אמלוך' – מתפשט ממנו.

למה המינוח הוא 'זיו'? מה ההבדל בין אור לזיו? כאשר ר' הלל רוצה להבחין בין גלוי לבין התפשטות הוא משתמש במונחים אור וזיו. אור הוא גלוי ואילו זיו הוא התפשטות. הזיו כלול היה בתוך האור והוא התפשט ויצא ממנו. זה נקרא 'עצם והתפשטות'. האור הוא אור השעשועים, ואילו הזיו שהיה כלול בו דומה לפעולה שפעלה שאלתו של ר' זירא את רבו. בתוך גלוי היותו 'כל-יכול' אין עדיין גלוי פרטי, ואם יוצא ומתגלה מתוכה איזה פרט – זוהי כבר המשכה בדרך של 'עצם והתפשטות'. הפרט נפרד ויצא מן העצם. בעודו כלול בתוך העצם הוא אינו מזוהה, וזהוי הדבר הנעלם הוא תמיד צמצום. ידוע, שיש הרבה צמצומים עוד לפני הצמצום הראשון [הרבי מרבה לדבר על כך לאחרונה], שבאים במטרה לזהות את אותה נקודה נעלמת מתוך האין סוף. הכח שמצמצם הוא למעלה משניהם.

לאמיתו של דבר, ישנו רצון פשוט עוד למעלה מהתגלות השעשועים, והוא-הוא השרש האמיתי של גלוי הרצון להטיב. ליתר דיוק: ישנן שתי מדרגות של רצון – רצון פשוט ורצון מוחלט[51] – והן מהוות ממוצע בין ההעלם המוחלט לבין גלוי אור השעשועים:

רצון פשוט

רצון מוחלט

שעשועים עצמיים                         אור

רצון פשוט להטיב

רצון ומחשבת 'אנא אמלוך'

כיוון שיש לרצון להטיב שרש בכתר, ברצון הפשוט וברצון המוחלט, מצמצם אותו השרש את אור השעשועים ומזהה מתוכם את הזיו. כך נמשכים ומתגלים הרצון להטיב ומחשבת 'אנא אמלוך'.

לכן בערכים שלנו, כאשר אנו אומרים את המושגים 'עצם והתפשטות' אנו כוללים בהם שרש גלוי האות ו שבשם בתוך הכתר. לעומת זאת, כאשר אנו אומרים את המושגים 'העלם וגלוי' אנו כוללים בהם את שרש גלוי האותיות יה. ובפרט: האות י היא שרש ההעלם ואילו האות ה עילאה היא שרש הגלוי. לפי זה, התכללות הזיו בתוך האור היא כהתכללות העובר – אות ו שבשם – ברחם האם. הולד אמנם נמצא בעבור תוך אמא, אבל מהיכן הוא בא? הוא בא מן הכתר. לכן כתוב הרבה פעמים[52], שהאות העיקרית משם הוי' היא האות ו, העולה עד הכתר[53], בעוד האות ה תתאה היא רק ההתפשטות ממנה.

אור אין סוף – להתפשטותו

 (וְכַנּוֹדָע שֶׁשֵּׁם "אֵין סוֹף" קָאֵי עַל מַדְרֵגָה זוֹ שֶׁל "הִתְפַּשְּׁטוּת", מַה שֶׁאֵין כֵּן לְמַעְלָה מִזֶּה, לְמַעְלָה מִבְּחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת כִּבְיָכוֹל, אֵינוֹ צוֹדֵק שֵׁם "אֵין סוֹף" כְּלָל, שֶׁהֲרֵי פֵּרוּשׁ "אֵין סוֹף" הוּא שֶׁ"אֵין סוֹף לְהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ").

גם הרצון להטיב וגם מחשבת 'אנא אמלוך' הם התפשטות מן העצם. אכן, לפעמים מעמיקים עוד יותר ומסבירים בפרטיות כי 'אור אין סוף' הוא כנוי אל המלכות דאין סוף.

נרחיב: ישנה התפשטות בכח וישנה התפשטות בפועל. התפשטות בכח היא מחשבת 'אנא אמלוך', והיא עדיין אינה התפשטות של אור האין סוף בפועל. ההתפשטות בפועל היא התכלית והסיום של הרצון להיות מלך. יש ברצון למלוך פרצוף בעל שעור קומה שלם של עשר ספירות, כאשר הרצון להיות מלך הוא הכתר שבו, המחשבה להיות מלך היא החכמה שבו, ושניהם יחד הם "רצון ומחשבת אנא אמלוך" [הם עדיין אינה ההשערה על מי למלוך. ההשערה היא כבר שלב נוסף הבא רק אחר כך]. המלכות של אותו הרצון – המלכות של המלכות – זו ההתפשטות של אור אין סוף בפועל. הרעיון הזה, על פיו למעלה ממדרגה זו אי אפשר לכנות בשם 'אור אין סוף', מובא תמיד בשם הרב המגיד[54].

את שתי מדרגות ההתפשטות שבכח – הרצון להטיב והרצון למלוכה – מסמיכים בחסידות[55] על הפסוק "והוכן בחסד כסא"[56]. מבואר בהלכות מלכים[57] בענין הכרח קדימת העמדת המלך, כי הכסא הוא כנוי אל המלכות, וזאת על פי הפסוק "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר"[58]. קודם מעמידים מלך – "יד על כס" – אחר כך מכריתים את זרעו של עמלק – "מלחמה לה' בעמלק" – ורק בסוף בונים את בית הבחירה. ההכנה אל המלכות נעשית על ידי חסד – "והוכן בחסד". מהו החסד? הרצון הפשוט להטיב.

יש לשים לב, כי הרצון להטיב אינו החסד של המלכות. הוא פרצוף שלם בפני עצמו, כאשר היחס בינו ובין הרצון ומחשבת המלוכה הוא כיחס פרצוף זעיר אנפין (ז"א) אל פרצוף המלכות (נוקבא דז"א). משניהם יחד נמשך הכסא, המלכות.

המשל לאור אין סוף בחסידות[59] הוא אדם שמוציא תכנית מן הכח אל הפועל. בתחלה הוא רק משתעשע מהיותו כל-יכול בינו לבין עצמו. אחר כך מתפשט מן השעשוע רצון להטיב כלפי חוץ כ"אור המאיר לזולתו". אחר כך מתגלה ממנו רצון למלוך – 'אנא אמלוך'. התוצאה הסופית מכל ההכנות הללו היא התמלאות במרץ ואנרגיה אין סופיים לבצע את הרעיון. התמלאות המרץ הזו נקראת 'אור אין סוף' ו"טהירו עילאה". זו כבר יציאה אל הפועל [כמובן, המושגים כח ופועל הם יחסיים. כאשר אומרים שאור אין סוף היא ההתפשטות בפועל הכוונה היא רק באופן יחסי לרצון להטיב, שכן אפילו מדרגת ההשערה הבאה לאחר שניהם היא השערה בכח ביחס לכל מה שמתגלה אחר הצמצום בפועל].

כל זאת כאשר מפרטים את המדרגות, אך בכללות אנו מכנים כאן את כל שלשת השלבים הללו בשם 'התפשטות', אשר בלשון החסידות נכללו כולם בתוך מדרגת 'אחד' שלפני הצמצום הראשון.

נסכם. מדרגת 'יחיד' כוללת שלש מדרגות: שרש ההעלם בעצמות, המשכת ההעלם וגלוי ההעלם. כל אלו שייכים אל העצם, אך כאשר מדרגת 'אחד' יוצאת ממנה זו כבר התפשטות מן העצם, התפשטות הזיו מן האור. כעת הוספנו, שגם בהתפשטות זו יש כמה וכמה שלבים. קודם ישנם שני שלבי הכנה – הרצון הפשוט להטיב והרצון והמחשבה למלוכה – ושניהם הכנה בכח אל ההתפשטות. ההתפשטות בפועל נקראת בלשון הקבלה "טהירו עילאה"[60], ובתוכה ה' חוקק את חקיקת ההשערה של בריאת העולמות. מדרגה זו יוצאת רק ממלכות דמלכות דאין סוף:

שרש ההעלם

המשכת ההעלם

גלוי ההעלם       (שעשועים עצמיים)

רצון הפשוט להטיב

רצון ומחשבת 'אנא אמלוך'

אור אין סוף       

היחס בין שלש המדרגות שבתוך מדרגת      'יחיד' הוא יחס של 'העלם וגלוי', ואילו שלש המדרגות שבמדרגת 'אחד' הן מדרגות של התפשטות זיו מן העצם. שתי הראשונות ביניהן – הרצון להטיב ולמלוך – הן ההתפשטות בכח, בעוד האחרונה היא ההתפשטות בפועל.

מ'יחיד' ל'אחד'

כפי שהוסבר בתחלת השעור, סיומה ותכליתה של מדרגת השעשועים היא בהרגשה שאני כל-יכול. הרגשה זו היא גם כן סוג של התמלאות במרץ, אבל מרץ זה אינו מרץ של עשיה אלא התמלאות של מודעות והכרה ביכולת, בתחושה כי אתה כל-יכול וכי אתה מסוגל לכל דבר. לעומת זאת, המלכות של המלכות שבמדרגת 'אחד', הבאה לאחר התפשטות הפרצוף השלם של הרצון להטיב ושל הרצון למלוך, היא התמלאות במרץ אין סופי ליישם. בתוך אותו מרץ אין סופי צריך לשער מה אני רוצה לעשות, מהי התכנית. אי אפשר סתם כך 'לפוצץ' את העולם. כאן בא תורו של שלב חדש לגמרי, ובחסידות הוא נקרא מדרגת 'קדמון' שלפני הצמצום. בעוד הרצון למלוכה הוא רצון שאני אמלוך, ההשערה היא על מי למלוך.

המעבר בין מדרגת 'יחיד' אל מדרגת 'אחד' הוא מיחידות מוחלטת אל התיחסות אל זולת. חז"ל מסבירים כי במילה 'אחד' יש לכוון כי ה' אחד "ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם"[61]. כלומר, כל הרבוי מתאחד להיות אחד, אולם מדרגת 'יחיד' היא מדרגה קודמת לכך, ובה "אין עוד מלבדו"[62]. במדרגת 'אחד' יש גלוי, אבל גלוי באחדות ובה הזולת הוא עדיין זולת מופשט. גלוי מדרגת 'קדמון' הוא שלב נוסף.

את מדרגות 'יחיד, אחד, קדמון' מסביר ר' הלל[63] על הפסוק "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא בספר צבאם לכולם שמות יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר"[64]. הוא מסביר כי הפעולה "שאו מרום עיניכם" באה במטרה להגיע בסוף אל "איש לא נעדר". מה כוונה? "איש לא נעדר" היא מדרגת 'קדמון', בה מצויים כל האישים וכל הפרטים בחקיקה תוך העצם, והחזרה אל מדרגה זו היא עבודת קריאת שמע. שמע הם ראשי תבות שאו מרום עיניכם, ובאמירתה עולים אל מדרגת 'קדמון'. אחר כך, כאשר אומרים את המילה "ישראל", עולים עוד יותר גבוה אל שרש ועצם הנשמה, אל מדרגות 'אחד' ו'יחיד', ואילו במילים "ה' אלקינו ה' אחד" אנו מכוונים להמשיך את כל אותן המדרגות כלפי מטה. בפרט: "ה' אלקינו" היא התחלת המשכת מדרגת 'יחיד', ואילו "ה' אחד" היא חִבורה אל מדרגת 'אחד'.

מ'אחד' ל'קדמון'

לְאַחַר [סיום] "הִתְפַּשְּׁטוּת" זוֹ נַעֲשָׂה "הַשְׁעָרָה", כִּבְיָכוֹל – [וכעת צריך לשער בתוך אור אין סוף מה לעשות. על כך נאמר בחסידות[65] המשפט] "שִׁעֵר בְּעַצְמוֹ בְּכֹחַ כָּל מָה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּפוֹעַל". "הַשְׁעָרָה" זוֹ הִיא כְּהַשְׁעָרַת הַמֶּלֶךְ עַל מִי לִמְלֹךְ וְאֵיךְ לְהַנְהִיג אֶת הַמְּלוּכָה.

קודם התגלה אצלי רק רצון למלוך, אבל כעת צריך לשער על מי ועל מה למלוך. כל מה שעולה בדעתי להיות מלך בא בעקבות הרצון להטיב, לאחר שהבנתי כי ללא מלוכה וללא משמעת וסדר לא אוכל להטיב. בלעדיה אין צנור להמשיך את החסד על מנת שיוכל להתקבל אצל הזולת בכי-טוב, שכן מטרת המלכות היא לשמש כלי להטיב. על כן, קודם כל אני צריך להחליט על מי למלוך. כלומר, מי מוצא חן בעיני. המלכות קשורה עם חן ועם מציאת החן למי להטיב. במדרגה זו, מי שלא מוצא חן בעיני כלל אינו קיים. כאן, במדרגת "גליף גליפו"סא, אני מחליט מי מוצא חן בעיני ולכן הוא קיים, ומי אינו מוצא חן בעיני ואינו קיים. אחר כך, בא שלב ההחלטה איך כיצד ובאיזו דרך להנהיג את המלוכה כדי להמשיך את החסד. אני צריך לבנות מערכת מתאימה.

למשל: אם אני רוצה להטיב לאנשים אני מחליט קודם איפה לבנות את הבתים ועם איזה אנשים לאייש אותם ורק אחר כך אני צריך לבנות מערכות של מים שהשפע יגיע אל אותם הבתים. בניית מערכות כוללת גם מערכת חוקים של התנהגות לאותם האנשים שגרים בבתים [מסים, התנהגות וכו']. תפקיד אותם המערכות הוא שהשפע אכן יתקבל בכי-טוב. אני מציב תנאים, על פיהם אם תתנהג כך וכך תקבל כך וכך, על מנת שבסופו של דבר הוא כן יקבל אותם.

את שני השלבים שיש בהשערת המלך – על מי למלוך וכיצד למלוך – ניתן לכנות "חן וחסד"[66]. חן מתיחס לשאלה על מי למלוך, ואילו חסד מתיחס לשאלה איך להנהיג את המלוכה. אני רוצה למלוך עליו כי הוא מצא חן בעיני, אבל איך למלוך עליו זו שאלת מעשה החסד עמו בפועל. עלי להחליט מראש על מערכת צנורות החסד. אם אני מקים מדינה של סעד, אני מחליט מראש מי נכנס אליה ומי לא, ובנוסף לכך אני מחליט איך הסעד הזה פועל, מתחלה ועד סוף.

אחד מרמזי המלים חן וחסד בקבלה הוא, אחורי מלוי שם בן:

יוד

יוד הא

יוד הא ואו

יוד הא ואו הא

אותיות השרש – י יה יהו יהו-ה – עולות חסד, ואילו שאר אותיות המלוי – וד ודא ודאוא ודאואא – עולות חן [חן וחסד יחד עולים עין, כאשר הלבן שבתוך העין הוא החסד ואילו בת-העין היא החן שבה]. ברמז זה קודם החסד אל החן, שכן השרש השם קודם אל המלוי שלו, אבל אם כותבים את שם הוי' בדרך 'פנים' – יהו-ה הוה וה ה – עולה גם הוא כמנין חן, ואזי החן הוא ה'פנים' בעוד החסד הוא רק ה'אחור'. אכן, כל מדרגת ההשערה נקראת עולם המלבוש[67] והוא בנוי "רלא שערים פנים ואחור"[68]. לפיכך, הפנים של המלבוש הם ההשערה על מי למלוך [חן] ואילו אחורי המלבוש הם ההשערה כיצד להנהיג את המלוכה [חסד].

מַדְרֵגָה זוֹ נִקְרֵאת "קַדְמוֹן" בִּלְשׁוֹן הַחֲסִידוּת, וְסוֹד "עוֹלָם הַמַּלְבּוּשׁ" (מֵהַפָּסוּק "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה") בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל.

שאלה: למה עולם המלבוש קשור עם העין?

תשובה: למה נקרא עיור 'סגי נהור'? למה הוא קשור עם הרבה אור? כתוב[69], שאצלו נקלף מעל גבי העין המלבוש שמצמצם את הראיה. אם המלבוש שעל גבי העין חסר הוא כבר נקרא סגי נהור. בזכות הקליפה הדקה אתה מסוגל לראות. 'סגי נהור' אינו רק בלשון סגי נהור... הוא באמת סגי נהור, יש לו יותר מדאי אור.