פרק ו

המדרגות שלפני הצמצום (כתר-גבורה)

עד כאן לא הקבלנו בין המדרגות בסדר ההשתלשלות – עצמות, העלם, גלוי, התפשטות, השערה – עליהן למדנו לבין עשר הספירות. כעת צריך להתחיל להקביל ביניהן:

הָעַצְמוּת מַמָּשׁ הוּא "עַל דֶּרֶךְ" כֶּתֶר עֶלְיוֹן, כִּבְיָכוֹל, בְּיַחַס אֶל שְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל הֶעְלֵם וְגִלּוּי שֶׁכְּלוּלִים בּוֹ כְּאֶחָד [ונשואים בפשיטות העצמות של "נמנע הנמנעות"], שֶׁהֵם "עַל דֶּרֶךְ" חָכְמָה (חָכְמָה – כֹּחַ מָה, כֹּחַ נֶעְלַם בְּעֶצֶם [כלומר, ממשיך אותו אבל לא מגלה אותו]) וּבִינָה (מְקוֹם הַשַּׁעֲשׁוּעִים בְּחִינַת "לֶעָתִיד לָבוֹא" כַּנּוֹדָע), כִּבְיָכוֹל.

העתיד לבוא הוא שכר המצות, השעשועים. זהו הגלוי, ולכן כתוב שגלוי התענוג הוא באמא – "גלוי עתיקא בבינה"[1]. כל אלו – כתר, חכמה ובינה – הן  בגדר "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[2], ואכן כתוב בכתבי האריז"ל[3] שבמקום זה לא מדברים.

הנסתרות הגלויות

תמיד שואלים, איך האריז"ל מדבר על מדרגות של חכמה ובינה ולמעלה מהן? הרי הוא עצמו מביא את פרוש ספר הזהר[4] לפסוק "הנסתרֹת להוי' אלהינו", על פיו מדובר אודות אותיות יה שבשם בעוד "הנגלות לנו" הן רק אותיות וה? מהם כל הדרושים שלו עד רום המעלות? ההסבר הוא, שכל פעם שמדברים על מקום יותר גבוה עלינו לשנות את כל מערכת היחס. כמה שלא שנעמיק במדרגות תמיד ישארו הדברים בגדר מדרגת האותיות וה שבשם ביחס למדרגת אותיות יה שנותרות נסתרות.

איך רואים כלל זה במערכת שלנו? אצלנו, במדרגה הגבוהה ביותר, התחלת האות ו שבשם שבספירת החסד היא כנגד מדרגת ה'התפשטות', הרצון הפשוט להטיב, ובה גם זהינו את שרש טעם הבריאה שכנגד האות ו שבשם – "טבע הטוב להטיב". כזכור, טעם זה הוא הטעם המובא בראש ספר עץ חיים, ואת שאר טעמי הבריאה הקודמים לו הוא אינו מזכיר כלל. כלומר, האריז"ל אכן לא מדבר על אותיות יה שבשם.

כך זה אצל האריז"ל. מה זו חסידות? עיקר החסידות הוא שאתה היהודי תכיר שהינך "חלק אלוה ממעל ממש"[5], וממילא גם המדרגות שבגדר "הנסתרֹת להוי' אלהינו" שייכות אליך. דברי האריז"ל, ואפילו פשט ספר הזהר לפסוק, ביחס לחסידות הם עדיין 'פילוסופיה'. למה? כי אם ישנה הבחנה בין 'נסתרות', שהן 'לה' אלקינו', ובין 'נגלות', שהן 'לנו ולבנינו', הרי שעדיין יש כאן שני דברים שונים. איך תפרש החסידות את הפסוק? בחסידות יהיו 'הנסתרות' ו'הנגלות' שתי מדרגות של שרש הנשמה. כל החסידות באה לגלות את השרש הזה, לגלות ש"הצמצום לא כפשוטו"[6].

מה הכוונה? בערכי הנפש פנימה, כל הצמצום הראשון המתואר בכתבי האריז"ל מתרחש בין שרש הנשמה, עליה נאמר "מזליה חזי"[7], ובין הארתה שבתוך הגוף. צמצום זה הוא הגורם לכך שלא תהיה מודע אל השרש שלך. באה החסידות ומדיעה לך אותו. כך הוא גם היחס אל המדרגות הנשגבות שבסדר השתלשלות העולמות. על פי תפיסת החסידות אין צורך לומר שאם מדברים על מדרגת השעשועים העצמיים חייבת להיות עוד מדרגה נוספת, גבוהה יותר. אם אומרים כך זהו סימן שלא תופסים בכלל מהי חסידות ומהו החידוש בה. חסידות מגלה מדרגות שהן בגדר "הנסתרֹת להוי' אלהינו" באופן מוחלט. כלומר, ה'נסתרֹת' באמת גלויות. החסידות אומרת שיש מקום לידיעת החיוב גם לגבי דברים שהידיעה אותם באופן הפשוט היא רק על דרך השלילה. יש גישה ישירה אל ה'נסתרֹת', גישה של חיוב, מצד עצם הנשמה. הדבר עדין נשאר בגדר 'נסתרֹת', אבל החדוש הוא שאתה עצמך נעשה "הוי' אלהינו". בלשון הרבי הרש"ב: "ידעתיו היתיו"[8].

במערכת הערכים שלנו, שלש המדרגות הראשונות – עצמות, העלם, גלוי – שכנגד האותיות יה שבשם הן באמת "הנסתרֹת להוי' אלהינו". כל מה שאמרנו בא להסביר את דברי האריז"ל ור' חיים ויטאל שהסביר אותם. אכן, מי שלומד את כתבי האריז"ל בלבד לא יודע אם הצמצום שבא בתחלתם הוא כפשוטו או לא. להיפך, בלמוד פשט הדברים יותר מתקבל על הדעת שהצמצום אכן ארע כפשוטו [כמובא באריכות בספר יושר לבב[9] לבעל המשנת חסידים במחלוקתו עם בעל שומר אמונים[10]. בסיום הבאתו את מראי המקומות מכתבי האריז"ל הוא אומר, כי אמנם אי אפשר להוכיח מן הדברים בצורת סופית כדבריו, אבל 'לבי אומר לי' שכך נכון להבין].

מתי מתאים לפרש את הצמצום כפשוטו? רק כאשר מבינים גם את הפסוק "הנסתרֹת להוי' אלהינו" כפשוטו. לעומת זאת, כאשר אני מדגיש בפסוק את ההטיה בגוף ראשון – "לה' אלקינו" – אני מדגיש את האלוקות כפי שהיא מתגלה אצלנו, ולא רק נותרת בגדר 'נסתרות' ששייכות לה'. ליתר דיוק: גם אם היו כתובות בפסוק רק שתי המילים "הנסתרֹת להוי'", ללא המילה "אלהינו", הייתי יודע שנשמות ישראל שייכות לה' [זאת יודע גם פרעה, האומר "לא ידעתי את הוי'" – אלא רק את שם אלקים, ובכל זאת הוא מקשר בינו לבין ישראל – "וגם את בני ישראל לא אשלח"[11]], אבל כאשר נוספת המילה "אלהינו" ברור לנו כי זו אלקות שמתגלה ולא אלוקות שנותרת נסתרת.

אם כן, המערכת שלנו מתחילה ממדרגת הנסתרות, מאותיות יה שבשם.

מיחידוּת אל התפשטות

הַ"הִתְפַּשְּׁטוּת" וְהַ"הַשְׁעָרָה" הֵן "עַל דֶּרֶךְ" חֶסֶד ("הִתְפַּשְּׁטוּת" אוֹר אֶל הַזּוּלַת [והיא כוללת גם את הרצון להטיב וגם את מחשבת 'אנא אמלוך'],

בכללות, כל אותה התפשטות היא תנועה של חסד, של התפשטות ממני אל הזולת. מה ההבדל בין חסד לגבורה? מוסבר בחסידות[12], שחסד הוא רצון להעניק לזולת מבלי להרגיש את מציאותו, ואילו במדת הגבורה כבר מתחילה הרגשת הזולת, וכאשר אתה מתחיל להרגיש אותו מתעוררים גם דינים כלפיו. בשלב החסד אינך מרגיש שום הגבלה המקשה על ההשפעה.

מדרגת 'אחד' היא התחלת ההתפשטות, והיא המדרגה הראשונה שמתחילה להתגלות אלינו. כך נבין יותר טוב מדוע בקריאת שמע אנו אומרים "ה' אחד"[13] ולא 'ה' יחיד'. מדוע? 'ה' יחיד' היא מדרגה ששייכת אל 'הנסתרות', בעוד מדרגת "ה' אחד" שייכת אל חלק 'הנגלות'. היא אמנם מדרגה עמוקה, אבל היא עמוקה בתוך ההויה – "ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם"[14] – ואינה שוללת אותה. למה הבטוי 'אחד' שייך אל החסד? במעשה בראשית לא נאמר ביום הבריאה הראשון 'יום ראשון' אלא "יום אחד"[15]. למה? כי בו "הקב"ה יחיד בעולמו"[16].

שרש המלכות בחסד

בְּסוֹד "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" כַּנּוֹדָע)

למדנו בשער הראשון[17] כי שרש המלכות מתחיל מאברהם אבינו, בסוד הפסוק "עמק המלך"[18]. כל כוונת אברהם בעשיית החסד היתה תקון המלכות. הוא היה הראשון שהבין זאת והשתוקק אל דוד המלך. על החסד שלו נאמר "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[19], ואילו על המלכות שבו נאמר "אל זֹעֵם בכל יום"[20], שכן השם אל הוא גם שם החסד וגם שם המלכות [ולכן מלכות היא המשולש של אל[21]].

איך אני יודע שבתוך מדרגת 'אחד' חבויה מלכות? זאת יודעים על פי הפסק בגמרא[22] לגבי ברכות תפלת מוסף לראש השנה, בה אחד מפסוקי ברכת מלכויות הוא הפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"[23], למרות שלא מוזכרת בו מלכות בפרוש. רש"י שם מסביר, כי המלכות שבו רמוזה בפסוק אחר בנביא זכריה: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[24].

ביתר פרוט: היכן בתוך אותיות המילה 'אחד' מצויה המלכות? באות ד. כתוב בקבלה[25], כי האותיות אח במילה אחד כוללות את פרצוף זעיר אנפין (ז"א) ואילו האות ד כוללת את פרצוף המלכות. אם נתרגם את הרעיון אל הערכים שלנו, אל מדרגת 'אחד' שבאור אין סוף לפני הצמצום, נאמר כי האותיות אח רומזות אל הרצון הפשוט להטיב ואילו האות ד רומזת אל הרצון ומחשבת 'אנא אמלוך' הבאים אחריו, כאשר כל המלה יחד רומזת אל מדרגת התפשטות האור.

נחדד יותר. על פי הגמרא[26], חלוקת המילה 'אחד' היא כך: האות א רומזת אל "אלופו של עולם", האות ח רומזת להתפשטותו תוך "ז רקיעים וארץ" ואילו האות ד רומזת אל ההתפשטות אל עבר "ד רוחות העולם". איפה המלכות רמוזה על פי חלוקה זו? באות א. "אלופו של עולם" הוא מלכו של עולם. זהו שרש המלכות. בערכי האריז"ל שהזכרנו, האות א היא הכתר שבראשו של ז"א, האות ח כוללת את שמונה הספירות שלו, מחכמה ועד יסוד, ואילו האות ד היא פרצוף המלכות. משלוב ההסברים עולה, כי בתוך הכתר של הרצון הפשוט להטיב נעוץ שרש המלכות, והוא מתגלה בסופו של תהליך כרצון ומחשבת 'אנא אמלוך', ועד להתמלאות המרץ שבאור אין סוף. כלומר, האות ד מושרשת באות א.

[אם הזכרנו את הקשר של החסד אל המלכות נאמר כמה מילים דרך אגב. בדעת הצבור נתפסת חסידות רק כדבר נחמד שנעים להשתעשע עמו, אך ללא כל קשר אל מלכות ישראל. אפשר לחשוב 'מה לחסד ולהנהגה'? האמת היא כי שרש המלכות הוא אכן ברדל"א, באמונה הפשוטה, אבל תכליתה היא המלכות. דוקא הרבי, המייצג את החסידות, מקפיד על קדימת המלכות ועל זהות בין מלכות מתוקנת ובין מלך המשיח[27], ולא רק בתור 'הלכתא למשיחא'. מתוכה באים אחר כך כל שאר התקונים – הכרתת זרע עמלק ובנין בית הבחירה. לדאבוננו, זוהי נקודה שאינה מוגדשת בקרב חוגים אחרים. לא מתיימרים לומר 'אנא אמלוך'. מה פתאום? אני רוצה לבנות את המקדש?

מה הבעיה היום במדינה? יש בושה ובריחה מהתמודדות עם עצמנו, עם הזהות האמיתית שלנו. מהי הסיבה? לא מרגישים שאפשר להתיימר להיות עם נבחר, עם סגולה. זו ענוה של שקר. דוקא כאשר יש שפלות אמיתית, פנימיות ספירת המלכות, מתגלה שרש ההתנשאות של המלכות[28]. מי שלא יכול לומר בעצמו 'אנא אמלוך' גם לא יתימר לדבר על קדימת מלכות לבנית בית המקדש. קשה לאותו אחד לחשוב על משיח. אמנם כולם מאמינים בו, אבל אם לא מסוגלים לומר 'אנא אמלוך' גם לא מסוגלים להרחיב את הדבור עליו. האמת היא, שכפי שמשה רבינו נמצא בתוך כל אחד ואחד[29] גם משיח נמצא בתוך כל אחד[30]. אם אתה יותר מדאי צנוע במובן השלילי [נֶעבֶּעךְ] אין לך מקום בנפש להתקומם ולומר 'אנא אמלוך' מתוך התנשאות של שפלות. אתה לא מתיחס ברצינות לכל נושא ביאת המשיח, ולכן אתה לא חושב שהוא צריך לבוא קודם לבנין מקדש].

עד כאן הסבר מדרגת החסד הכללי בהתבוננות שלנו. המלכות בפועל – "והיה ה' למלך על כל הארץ" – היא כבר עולם העשיה, המלכות בפועל, בעוד כאן למדנו רק על הרצון למלכות זו.

השערה – גבורת זהוי הפרטים

השלב הבא הוא השערת מדרגת 'אחד' והוא כנגד ספירת הגבורה. עולם המלבוש הוא גבורה. לכן המלבוש [העולה חשמל] שייך ליצחק, שכן שם ישנו יחוד של פרטים – "איש לא נעדר"סה – וזו הגבלה לגבי התפשטות אור האין סוף. זו הגבלה לשם בריאה.

שאלה: אור אין סוף שלפני הצמצום אינו מדרגת אברהם אבינו?

תשובה: אכן, אור אין סוף שלפני הצמצום בכללותו הוא מדרגת אברהם אבינו ואילו הצמצום של אותו האור הוא כבר מדרגתו של יצחק[31], אך בפרטיות משתייך עולם המלבוש אל מדרגת יצחק. ליתר דיוק: אל יצחק שבאברהם. מהו עולם המלבוש? המלבוש הוא חקיקת אותיות בתוך אור אין סוף. האור הוא כמו הר – "אברהם קראו הר"[32] – שכן הר הוא מלשון בֹּהַר [בֹּהַר עולה אור, וכן אין סוף]. כאשר מישהו מתחיל לחצוב אבנים מתוך אותו ההר יש בכך גלוי של גבורה בתוך אותו החסד. הוא חוקק אותיות נעלמות בתוך ההר. בתחלה ישנו אור אין סוף של מרץ, אבל לא ניתן להבחין בו בקיומם של הפרטים. אחר כך אתה מתחיל לחצוב באותו האור. כלומר, אתה מתחיל להחליט מי מוצא חן בעיניך וכיצד להנהיג אותו.

לחקיקת האותיות מתוך בהירות האור משתמש ר' אייזיק במשל הבא: אם ישנו ציור מפורט המצויר על גבי משטח עגול, כאשר מסובבים אותו במהירות רואים רק צבע לבן, ללא שום פרט. מתי ניתן לראות את הפרטים? באחד משני האופנים: או שאתה מאט את מהירות הסיבוב או שאתה עצמך נדבק אל העגול ומתחיל להסתובב במהירות יחד עמו. שני אופנים אלו הם שתי מדרגות של צמצום, של גבורה. עצירת מהירות הסיבוב היא גבורה שנותנת מקום ליניקת החצונים, אבל הכח להדבק ולהסתובב במהירות יחד עם הציור ולראות את הפרטים שבתוכו – זו גם גבורה. זו גבורתו של משה רבינו כאשר הוא קופץ אל עבר רגלי עוג מלך הבשן[33].

כאמור, לגלות פרטים למטה על ידי עצירת האין סוף זו עצירה של גבורה, שכן תכליתה היא רק גלוי הפרטים הנפרדים. כך היא פעולת הצמצום הראשון. לעומת זאת, התגברות החסד, הגבורה שבחסד, היא המשכת מים בעוצמה כזו הגורמת לכל אותם פרטים לשוב ולהתאחד. כח זה נקרא "גבורות גשמים"[34], כח הבא מגבורה דעתיק יומין. זו הגבורה להיכנס אל תוך מקום צר, עליה נאמר "אהבה דוחקת את הבשר"[35] [סוד המערה בפקיעין, מקום קבורת בעל מאמר זה בגמרא, שפתחה צר ואפשר להיכנס דרכו רק על ידי הצטמצמות...].

עוד משל: ישנו אדם בעל מרץ אין סופי של עשיה. איך ידע אותו אדם מה לעשות? אתה מתמלא מרץ גדול ואין לך הרמוניה פנימית עם האנרגיה של עצמך. זו בעיה נפשית שקיימת אצל הרבה אנשים. לחוזר בתשובה יש חשק עצום ללמוד תורה. למה הוא אף פעם לא מצליח? הוא לא נמצא על הגל של עצמו ולכן הוא לא יודע איך להסתדר עם עצמו. לשם כך הוא צריך למצוא את התכנית, המשורטטת בתכלית ההעלם על הקלף הלבן שלו, שתראה לו את הדרך הנכונה. מהו הכח בנפש למצוא אותה? בנפש זהו כח של גבורה.

בצורה הכי פשוטה: כלל ופרט הם כמו חסד וגבורה. יש "כלל שצריך לפרט" ויש "פרט שצריך לכלל"[36], והבעיה תמיד היא כיצד למצוא את הפרט בעודו כלול בתוך הכלל. קודם הוא בכלל לא היה נמצא וכעת הוא נמצא ב"מציאות בלתי נמצאת" [ר' אייזיק מסייג את המשל ואומר שחס ושלום לחשוב במדרגה כזו על ציור, ובכל זאת יש לפניה ויש לאחריה]. לשם זהוי נצרך תמיד כח של גבורה, וכאן נדרשת גבורה אדירה לעלות אל נקודה שמעל ומעבר, נקודה שהיא שרש כל הפרטים, וממנה אתה מוצא את התחלת הדרך. גבורה זו היא הגבורה להיכנס אל תוך האור ולזהות מתוכו את כל הפרטים עוד לפני הצמצום הראשון.

שרש ההשערה בשעשועים

אכן, כל אותם הפרטים כבר היו קיימים עוד בתוך האור, אבל שם הם היו חסרי כל גלוי. הכל כבר היה, אבל לא באופן גלוי. עוד יותר, יש להם שרש אפילו במדרגה קודמת להתפשטות אור האין סוף, במדרגת השעשועים העצמיים. שרש זה רמוז בשמו של השלב – 'קדמון'. כלומר, משהו שתמיד היה [באמת, כל התאור של שלבים הבאים אחד אחרי השני הוא רק כביכול]. מהי הכוונה?

קודם הסברנו, כי הזיו הוא שרש מדרגת 'אחד' בתוך אור השעשועים, והוא כנגד ו הקצות (ו"ק) שבהם. כל מדרגת השעשועים – ההעלם והגלוי שבה – שייכים אל החכמה והבינה, ולפיכך נדייק יותר ונאמר כי הזיו הכלול בהן הוא בגדר מדות שבשכל. כעת אנו מוסיפים ואומרים, כי שרש מדרגת 'קדמון' בתוך אור השעשועים בא מן החב"ד שבהם, מן השכל של השכל.

את קיום שרש מדרגת 'קדמון' בתוך אור השעשועים מסביר ר' הלל[37] בפרושו לפסוק שהזכרנו בפרק הקודם, בתוך המילים "מרוב אונים ואמיץ כח". אלו פרצופי אבא ואמא שבתוך אור השעשועים. גם אוֹן וגם אומץ הם כח, אבל ההבדל הוא שאוֹן מבטא את כוחו האב להזריע – "כֹּחִי וראשית אוני"[38] – ואילו אומץ הוא כח האם לקלוט את זרע האב וליצור ממנו את העובר. מדרגת 'קדמון', המכונה באותו הפסוק "איש לא נעדר", באה "מרוב אנים ואמיץ כח" של מדרגת השעשועים. אכן, בתוך שלב השעשועים לא היתה מדרגת 'קדמון' מזוהה, כמו הצבעים בגלגל המסתובב, ולשם זהויה צריכה לבוא התגברות להדבק.

כל זאת בא כהסבר לקשר בין ההשערה שבמדרגת 'קדמון' ובין ספירת הגבורה:

וּגְבוּרָה (הַגְבָּלַת הַהִתְפַּשְּׁטוּת עַל פִּי מִדַּת הַדִּין [דִּין הוא מלשון דֵּין בארמית, שפורשה הוא 'זה' ולא משהו אחר בארמית] שֶׁמְּשַׁעֵר אֶת הָאֵכוּת וְהַכַּמּוּת שֶׁל כָּל "כְּלִי" בִּפְרָט, כַּמָּה יוּכַל לְקַבֵּל אֶת אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּבְחִינַת חַיּוּת פְּנִימִית וְכוּ'), כִּבְיָכוֹל.

'אחד' זו רק התעוררות החיות על מנת להשפיע ולהטיב, אבל למדוד את כמות ואיכות הכלי לקבל היא פעולת ההשערה. כיוון שכל התהליך המתואר כאן מתרחש בתוך אור אין סוף, ב"מציאות בלתי נמצאת", ממילא גבורה זו היא גבורה שבחסד.

נסכם את שני הפרקים האחרונים בטבלה הבאה:

חסדים מגולים ומכוסים

אם נסכם את המדרגות שהקבלנו עד כאן, נראה כי עד הצמצום הראשון יש לנו חמש מדרגות וממילא עוד חמש לאחריו. איפה מצאנו עוד חלוקה כזו – מכתר עד גבורה ומתפארת ועד מלכות? איך היא נקראת בקבלה?

בדרך כלל החלוקה בכתבי האריז"ל היא בין ג' הספירות הראשונות (ג"ר) ובין ז' הספירות התחתונות (ז"ת). זוהי החלוקה הפשוטה בין "הנסתרֹת" לבין "הנגלות". במעשה בראשית זוהי החלוקה בין שבעת ימי הבנין הגלויים[39] – מחסד ועד מלכות – לבין אלפיים שנה הנסתרות שלפני הבריאה[40]. זו חלוקה בין התודעה לבין מה שרחוק ממנה. מהי החלוקה שלנו? זו החלוקה בקבלה בין החסדים המכוסים (הכוללים גם את השליש העליון של התפארת) לבין החסדים הגלויים.

נסביר: עד הגבורה האור מכוסה. יסוד אמא מגיע עד השליש העליון של תפארת ז"א והאורות בו עדיין מכוסים[41]. בציור הגוף מסתיים השליש העליון של החזה במקום התפשטות הזרועות – החסד והגבורה – מן הגוף, ולפיכך עד לשם מגיעים האורות שביסוד אמא. עד שם משתייך ז"א אל חלק 'הנסתרות'. האורות המכוסים נקראים בקבלה 'חסדים מכוסים'. מהם על פי חסידות? חסדים מכוסים הם מדות – אהבה ויראה – ללא הרגשת ישות[42]. אין בהם את הרגשת 'יש מי שאוהב'. בערכים שלנו, חסד וגבורה הם המדרגות החותמות את גלוי האור שלפני הצמצום, ובהם החסדים עדיין מכוסים.

אמנם, בשלב הראשון של החסד – בתוך הרצון הפשוט להטיב – קיימת הרגשת הזולת אבל הרגשה זו אינה מלווה בהרגשת ישות. היא מכוסה. אין הרגשת 'אני' מחוץ לזולת. איך מתבטא כסוי זה גם במחשבת 'אנא אמלוך'? הרי בה יש הרגשת 'אני'? לכאורה יש כאן מישהו שרוצה למלוך. אלא כאן נעוץ ההבדל בין אמירת 'אנא אמלוך' של הקב"ה לבין אמירת 'אנא אמלוך' של מלכי עולם התהו, שנפלו אחד-אחד ונשברו. מה ההבדל? באופן פשוט נסביר כי לה' מותר לומר אמירה כזו. לו נאה ולו יאה למלוך, ואילו למלכי אדום אסור.

ביתר עומק ובפנימיות, על דרך העבודה, ישנה אצל כל אחד ואחד גם ממחשבת 'אנא אמלוך' של ה' וגם מזו של מלכי אדום שמתו. באמירת 'אנא אמלוך' אצל ה' אין כל הבדל בינו ובין הזולת. היא נאמרת עוד קודם שלב ההשערה, ואם כן לא קיימת בה מציאות של זולת נפרד. זו מדרגה של 'אני' הכוללת בתוכה גם את כל המציאות. בספר הזהר מובא ש'אני' הוא שמה של השכינה – "שכינתא דאקרי אני"[43]. השכינה כוללת את כל המציאות. אם כן, זהו 'אנא אמלוך' ללא כל אני נפרד.

לעומת זאת, אמירת 'אנא אמלוך' שאחר הצמצום, כמו זו של מלכי עולם התהו, נאמרת לאחר קיומו של זולת נפרד. מהי כל מהות הצמצום הראשון? הוא בא לפעול שתהיה – כביכול – הפרדה. יש ה' ויש מישהו אחר. לפני הצמצום אין מישהו אחר, גם אם נאמר שיש לו שם איזה שרש. שם הכל עדיין רק באחדות. 'אנא אמלוך' בעולם התהו זו מלוכה לאחר שיש מקום למציאותי הנפרדת ממציאותו של הזולת. בתודעה זו איני אומר סתם 'אני אמלוך', אלא כוונתי היא 'אני אמלוך עליך'. זהו שרש השבירה.

במצות אהבת ישראל בספר דרך מצותיך[44] מוסבר, שכל נשמות עם ישראל נכללו בתוך ה'אני' שלי, ועל כן המצוה היא לאהוב את הזולת כמו שהאדם אוהב את עצמו. האדם,  מרוב אהבה לעצמו, לא רואה את פגמיו, אלא "על כל פשעים תכסה אהבה"[45]. הוא אכן יודע שיש לו פגמים, אבל הוא מסתיר אותם בטבעו. הוא מכיר ויודע אותם, אבל הוא שונא שמישהו בא ומגלה זאת. אהבת ישראל אמיתית מתפשטת לכלול בהרגשה זו את כולם, ולפיכך גם לגבי החבר יש לי את אותה ההרגשה. אתה מתבייש לראות שהוא לא בסדר. "דעלך סני לחברך לא תעביד"[46], ומה ששנוא עליך הוא שיגלו את הרע שבך, ואם כך אל תגלה את פשעי הזולת. כלומר, את אותה ההרגשה שיש לאדם בינו לבין עצמו עליו לכלול באהבתו גם כלפי זולתו. עליו להתבייש ולשנוא לגלות עבירות אצל הזולת.

זו דוגמה להבנת ה'אני' קודם הצמצום. זהו 'אני' בו הזולת נכלל בתוכך מתוך אהבה. לכן אין ברגש זה שבירה, ולכן הוא שייך אל החסדים המכוסים. בערכים שלנו כאן: גם מחשבת 'אנא אמלוך', ואפילו שלב ההשערה, שייכים אל אותם חסדים מכוסים שלפני הצמצום הראשון.