פרק ז

המדרגות שאחר הצמצום (תפארת-מלכות)

בפעם הקודמת למדנו על חמש המדרגות שלפני הצמצום – עצמות, העלם, גלוי, התפשטות, השערה. כעת צריך להתחיל את הסבר חמש המדרגות שאחריו – אין, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה:

אַחַר כָּךְ [אחר ההשערה] בָּא סוֹד הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן, הַשְׁאָרַת הַ"רְשִׁימוּ" מֵהָאוֹר הָרִאשׁוֹן,

ההשערה עצמה נעשית בתוך אור אין סוף – "גליף גליפו בטהירו עילאה"[1] – ואילו צמצום האור בא על מנת לאפשר מציאות של עולמות. על אף שהצמצום נקרא 'סלוק' בכל זאת נותר ממנו רושם. זהו הרשימו, והוא בדוגמת הרושם שנותר בעיר לאחר הסתלקות הצדיק ממנה[2], ועוד יותר כאשר הוא מסתלק מן העולם. כתוב, שכל דבר שבקדושה מותיר אחריו רושם. לפעמים יש ברושם אפשרות להתקשר עם עצמות הדבר שהסתלק יותר מאשר ישנה בעודו נמצא. כך מוסבר בספר התניא[3] לגבי הסתלקות הצדיק. כל זמן שהצדיר חי ניתן להתקשר רק עם מה שמאיר בתוך גופו, ואילו ברגע שהוא מסתלק ניתן להתקשר אל העצם שלו. אותה התופעה קיימת גם בכללות העולמות. יש ברשימו, שהינו רושם של כח הגבול שבאין סוף, כח להתקשר עם עצמותו יתברך יותר מאשר דרך אור האין סוף שהאיר קודם הצמצום.

צמצום, רשימו, קו – אַיִן מן האור

במקום אחר בספר הסברנו[4], כי במדרגת הרשימו ישנם כמה סוגים: יש רושם מאור אין סוף, יש רושם מן ההשערה שבו ויש את רושם מ"כניסת המאור במקום האור". כאן כללנו את כל המדרגות כאחת, כמדרגת הרשימו שאחר הצמצום. אחר שני שלבים אלו – צמצום האור והשארת הרשימו – באה המשכת הקו וחוט אל תוך מקום החלל. המשכה זו גם היא צמצום, אבל זהו צמצום במובן של רכוז אור אל תוך מקום החלל:

וְהַמְשָׁכַת הַ"קַּו וְחוּט" [ובקבלה מוסבר[5] כי היא באה] מִשֹּׁרֶשׁ הַתִּפְאֶרֶת, מִדַּת הָרַחֲמִים שֶׁלְּאַחַר הִתְגַּלּוּת מִדַּת הַדִּין, שֶׁבְּאֵין סוֹף כִּבְיָכוֹל, כִּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל.

הצמצום עצמו נעשה בכח הדין, ואילו הקו שנמשך אל תוכו בא מכח מדת הרחמים. כך מתארים חז"ל את בריאת העולם: "בתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקים עמד ושתף עמה מדת הרחמים"[6].

כל שלשת השלבים הללו נכללים אצלנו בתוך המילה 'אין', ביחס אל אור אין סוף שהיה גלוי קודם הצמצום.

נרחיב. בכללות ישנן שלש מדרגות: 'יש אמיתי', 'אין', 'יש נברא'. האין הכולל ביותר הוא הצמצום על כל שלביו. מדוע? במקום אחר הסברנו[7], כי שלשת השלבים הללו – צמצום, רשימו ואור הקו – הם בסוד ממד הנשמות שבין ממד העולמות ובין ממד האלוקות. ממד העולמות מתחיל ממדרגת 'אדם קדמון', שכן הוא כבר תחלתה של המציאות, ולפיכך כל העולמות שממנו ומטה הם בגדר 'יש נברא'. לעומת זאת, האור שקודם הצמצום הוא בגדר ה'יש האמיתי'. לפיכך, הצמצום ושלביו השונים – השארת הרשימו וגלוי אור הקו – הם בגדר ה'אין' שבאמצע:

אלקות     אור אין סוף ב"ה              'יש אמיתי'

נשמות     צמצום, רשימו, קו   'אין'

עולמות   א"ק ועולמות אבי"ע         'יש נברא'

שלשת שלבי 'אין' אלו הם מצד אחד אינם נחשבים ואינם תופסים מקום ביחס לכל מה שקדם אליהם, ומצד שני הם בגדר נעלם ביחס לכל מה שיבוא אחריהם.

אדם קדמון – אַיִן של העולמות

שני צדדים אלו הם שני הפרושים המקובלים למושג 'אין': הוא בטל ביחס לקודמו ונעלם ביחס לבא אחריו, ואכן לפעמים, נכלל בתוך המושג 'אין' גם הכתר של המציאות הבאה. מה מוסיפה הבחנה זו? היא מוסיפה לנו גם את מדרגת 'אדם קדמון' אל שלשת שלבי ה'אין'.

כיצד? הכתר של כל העולמות הוא 'אדם קדמון', ולכן גם אותו ניתן לכלול במסגרת מדרגת 'אין'. גם הוא חלק מן הממוצע. באופן פשוט כולל המושג 'אין' רק שלשה שלבים קודמים – צמצום, רשימו, קו – אך בעצם גם 'אדם קדמון' יכול להיקרא בשם זה. למרות שהינו כבר בגדר 'התפשטות' מתוך אור הקו, ביחס אל העולמות הוא עדיין בגדר נעלם ו'אין'. הוא על-מודע אפילו ביחס אל עולם האצילות. אם כן, יש 'אין' במובן של צמצום, הכולל שלש מדרגות, ויש 'אין' במובן של התפשטות נעלמת. אחרי שלב ה'אין' מתחילה מציאות העולמות, שכולם בגדר 'יש'.

אמנם, גם עולם האצילות מכונה 'אין' ביחס לשלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה[8], אבל זהו 'אין של היש', 'אין' שה'יש' יוצא ממנו. החכמה ביחס אל הבינה היא 'אין של היש', ועל כן נאמר עליה הפסוק "והחכמה מאין תמצא"[9]. כלומר, היא יוצאת מתוך ה'אין', ולכן היא כבר בגדר 'יש' ביחס אל ה'אין האמיתי' של הכתר, אבל ביחס אל הבינה בה היא מתגלה – "תמצא" – היא עדיין בגדר 'אין'. לעומת זאת, 'אדם קדמון' הוא כבר 'אין' של כל העולמות. הוא 'אין' של התפשטות נעלמת מתוך 'אין' עוד יותר אמיתי, מתוך 'אין' של הצמצום, של הרשימו ושל אור הקו.

כניסת המאור במקום האור

שְׁלַב זֶה, בִּכְלָלוּתוֹ, נִקְרָא "אַיִן", שֶׁסוֹד עֶצֶם הַצִּמְצוּם הוּא "כְּנִיסַת הַמָּאוֹר בִּמְקוֹם הָאוֹר"

המאור הוא העצמות, והוא נכנס ותופס את מקום האור. מהו האור? היכולת לגלות. לדוגמה: אתה באמצע להעביר שעור ופתאום נכנס הרב שלך לחדר ומתחיל לדבר. אתה לא יכול להמשיך לדבר כי הוא תופס לך את המקום. אתה משתתק. הוא תפס לך את המקום ואתה נאלמת. כך הוא הנמשל: קודם האיר האור בגלוי אין-סוף, בא המאור והופיע בהפתעה ותופס את מקום ההארה. זהו סוד הצמצום[10].

שאלה: לכאורה הצמצום בא במטרה לגלות את התלמיד, ואילו ממשל זה עולה כי התלמיד דוקא מתעלם ומתאלם?

תשובה: תלוי באיזה סוג תלמיד מדובר. במונחים של ר' אייזיק[11]: תלוי אם זהו תלמיד מן הדור הראשון או תלמיד מן הדור השני. 'דור הראשון' הם כמו הזקנים שהכירו את רבינו הקדוש[12] ואילו 'הדור השני' הם אלו שבאו אחריו ולא הכירוהו. בשביל לגלות את הדור השני יש לצמצם את הדור הראשון. אכן, הצמצום נועד לשם גלוי התלמיד, אבל זהו תלמיד במדרגה ב', תלמיד מוגבל. לעומת זאת, התלמיד מן המשל שהבאנו קודם הוא תלמיד אין סופי, תלמיד מן הדור הראשון של הרב. על מנת לגלות תלמיד מוגבל וסופי צריך לצמצם את האור הראשון, וזאת יכולה רק העצמות. רק העצמות של משה רבינו יכולה לצמצם את הזקנים שחיו בדורו.

צמצום הוא פעולת סלוק – "דור הֹלך ודור בא"[13] – וסלוק הוא כמו מיתה [ולכן נקרא מקום הצמצום חלל]. נהוג לומר כיום לאחר פטירת צדיק שאנו 'דור יתום', וכך אמרו גם לפני דור ועוד קודם לכן. כלומר, הדור הקודם קיבל את ההשראה מאותו הצדיק שהלך והסתלק ואילו אנו נותרנו 'ללא אב'. הסתלקות הדור הקודם היא משל עיקרי להבנת כל סוד הצמצום. מה שנותר מן הדור הקודם נחשב שום דבר ביחס אליו. הוא בדוגמת 'כח הגבול' ביחס לאין סוף שיש ב'כח הבלי-גבול' [כמו האמירה כי בדור הקודם היו יודעים את הש"ס בעל פה וכעת לא יודעים אפילו משנה אחת וכד']. הסתלקות הדור הקודם נעשתה בכח כניסת המאור במקום האור, שהוא סוד מיוחד בחסידות שלא נמצא בקבלה.

משל הסתלקות הדור הקודם הוא משל עיקרי בחסידות. זוהי הסיבה שהרבי מרבה לדבר על כך שבכל דור ודור יש יותר אפשרות להתקשר אל העצמות, למרות המוגבלות של הדור. האור הולך ומתמעט, הולך ומסתלק, אבל יחד עם זה ישנה בכל פעם כניסה יותר גדולה של המאור במקום האור. לא רואים אותו אבל הוא קיים. העצם מתקרב. זהו סוד כל ירידת הדורות במשך הגלות.

דוגמה נוספת: מיתת נשיקה של צדיק. הצדיק זוכה לגלוי אור גדול והנשמה מתבטלת – "על כל דבור ודבור פרחה נשמתן"[14]. אצל המלאכים נאמר "הושיט אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם"[15], אבל שם הכוונה היא שגלוי גדול שורף גלוי קטן. אצלנו לא מדובר על גלוי – עצמות אינה בגדר גלוי כלל – אלא על כך שהעצמות שורפת את הגלוי. ישנו גלוי מקסימלי של אור ואילו העצמות באה ותופסת את מקומו, ואזי הוא מתעלם ומתאלם.

בדרך הרמז: שם אלהים הוא שם הצמצום והדין – "בראשית ברא אלהים"[16] – ואחד מפרושי הקבלה[17] לשם זה הוא, שאותיות יה מתוכו הן המוחין שבו, וכאשר הן מסתלקות מתוכו נותרות אותיות אִלֵם. לאור דברינו ניתן לפרש גם בכיוון ההפוך. ניתן לפרש, כי האותיות יה של המוחין הן בסוד כניסת המאור במקום האור האין סופי, הגורמות לאותו האור להיעשות אלם. לכן כתוב[18], שהצמצום נעשה במלכות דאין סוף, והמלכות היא עולם הדבור[19]. הצמצום בא לעשות מן הדבור אלם.

שרש ה'אין' בעצמות

 (שֹׁרֶשׁ הַתִּפְאֶרֶת בִּפְנִימִיּוּת הַכֶּתֶר)

ספירת התפארת נקראת "הבריח התִּיכֹן... מַבְרִחַ מן הקצה אל הקצה"[20]. היא עולה עד פנימיות הכתר כיוון שיש לה בו שרש. זו הסיבה שהשם המאיר בתפארת הוא שם הוי', שם המיוחד. היא עולה עד פנימיות הכתר, ואחר כך יורדת עד למלכות, עד הקצה השני.

במערכת שלנו, כל מדרגות ה'אין' עליהן אנו לומדים היום מכוונת כנגד ספירת התפארת. כיוון שבמערכת שלנו אין מדרגה כנגד ספירת הדעת, עומדת התפארת בקו ישר תחת הכתר, ללא הפסק באמצע. יש תכונה באותו 'אין' – על כל שלביו – לקבל מן העצמות יותר מאשר כל שאר המדרגות. בהתבוננות שלנו, שרש התפארת בפנימיות הכתר מתגלה בתופעה הזו של כניסת המאור במקום האור. כלומר, יש בפעולת הצמצום גלוי של העצמות ממש על ידי העלמת האור. זהו שרש מדרגת ה'אין' בפנימיות מדרגת ה'עצמות'. ממילא, יש ברשימו ובצמצום יכולת וכח להתקשר עם העצמות, יותר מאשר באור אין סוף שמאיר לפניהם.

מדרגות 'אַיִן' הפנימיוֹת [צמצום, רשימו, קו]

כעת אנו רוצים להתבונן בפרטיות בשלש אותיות המילה 'אין'. כל המילים שהגדרנו במערכת שלנו הן פשוטות במקומן על דרך החסידות. אלו המונחים המקובלים. המילה הכי מחודשת כאן, בתור מונח, היא המילה 'אין'. למה? כי היא רב-גונית ורב-שמושית. היא הלב והחידוש של כל ההתבוננות בפרקים האחרונים בשער. בדרך כלל, בספר הזהר[21] מכוונת המילה 'אין' כנגד הכתר. זהו פשט המילה. אכן, בכתבי האריז"ל[22] אנו מכירים כבר שלשה כתרים – ג' רישין שבכתר – שאחד מהם נקרא 'רישא דאין'[23].

מהו היחס הפנימי בין כל מדרגות ה'אין' שפרטנו? כאמור, ממד הכתר שיש במונח 'אין' כולל אצלנו את מדרגת 'אדם קדמון', הכתר של כל המציאות. לעומת זאת, 'אין' באופן מוחלט היא מדרגה גבוהה יותר. על כן בתוך 'אדם קדמון' מתלבש אור הקו. לפעמים כתוב, שהקו ביחס ל'אדם קדמון' הוא כמו פרצוף עתיק יומין המתלבש בתוך פרצוף אריך אנפין. לעומת אור הקו, הצמצום והרשימו רק שורים על גבי 'אדם קדמון'. כלומר, הסוד של "כניסת המאור במקום האור" הוא כמו אמונה לגבי 'אדם קדמון'. ידוע, כי הראש השני שבכתר ['רישא דאין'] מתלבש בתוך הראש התחתון ['רישא דאריך'], ואילו הראש העליון [רדל"א] שורה על גבי שניהם. לפיכך, עולה כי היחס בין מדרגות ה'אין' שמנינו הוא כיחס בין ראשי הכתר עצמו:

רישא דלא אתידע (אמונה)             צמצום ורשימו (כניסת המאור במקום האור)

רישא דאין (תענוג)                         אור הקו

רישא דאריך (רצון)                        אדם קדמון

רמז ההתבוננות הפרטית הוא כך: הצמצום ו"כניסת המאור במקום האור" –

וּמְרֻמָּז בְּאוֹת א שֶׁל תֵּבַת "אַיִן" – [המרמזת אל] סוֹד מְצִיאוּת "אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם" [כנויים של חז"ל[24] לאות א] בְּכָל אֲתָר וַאֲתָר ("לֵית אֲתָר פָּנוּי מִנֵּיהּ").

 מהן שתי המדרגות הנוספות הכלולות במדרגת 'אין'? הרשימו ואור הקו, והן רמוזות בשתי האותיות הבאות. בקבלה נקרא הרשימו 'נקודת הרשימו'[25]. בספר עמק המלך[26], קבלת האריז"ל בפי ר' ישראל סרוק, נקראת נקודת הרשימו 'אות י האומנת'. זוהי האות י האחרונה מאותיות מלוי השם סג של עולם המלבוש[27], והיא היוצרת אחר כך את כל מציאות העולמות.

"נְקוּדַת הַרְשִׁימוּ" שֶׁנִּשְׁאַר בִּמְקוֹם הַצִּמְצוּם מְרֻמָּז בִּנְקוּדַת אוֹת הַ-י שֶׁל תֵּבַת "אַיִן".

אחר כך, באה האות נון הפשוטה [ן]. כתוב בחסידות, שהיא באה להמשיך מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, עד למטה-מטה, והיא מרמזת אל אור הקו המתלבש בפנימיות 'אדם קדמון' עד למטה-מטה.

עצמות אור הקו – מקום הגעתו

חדוש זה – מקום הגעת אור הקו – הוא חדושו של האדמו"ר הזקן. בכתבי האריז"ל[28] נאמר רק שאור הקו מסתיים בסוף עולם האצילות, בסיום יסוד ז"א שבו, ואינו בוקע אל תוך עולמות בריאה-יצירה-עשיה. אבל בספר התניא מוסבר[29] כי דברי האריז"ל מתיחסים רק על גלוי אור הקו, בעוד עצמות אור הקו מאירה בכל פנימיות 'אדם קדמון', שרגליו מסתיימים בסיום רגלי עולם העשיה[30]. ממילא, עצמות אור הקו מגיעה עד מטה-מטה.

כיצד רמוז חדוש זה דוקא באות נון הפשוטה? כב אותיות התורה מתחלקות על פי ציורן לכמה קבוצות: רוב האותיות אינן חורגות מן השורה, האות י היא האות היחידה שנותרת תלויה באויר ולא מגיעה עד תחתית השורה, ואילו כל ארבע האותיות הסופיות – ך ן ץ ף – וכן האות ק עוברות את תחתית השורה.

מהי המשמעות לכך על פי ערכי הקבלה? כל פרצופי עולם האצילות מגיעים עד סיומו בלבד[31], והם רמוזים באותיות שאינן חורגות את הגבולות. יוצאים מן הכלל הזה הם פרצופי אבא ואמא עילאין, המגיעים רק עד חציו העליון של עולם האצילות[32], והם בסוד האות י. אל מה מרמזות האותיות החורגות מגבולות השורה? הן הרמז אל חדושו של האדמו"ר הזקן בספר התניא. יש בהן המשכה מן האצילות אל תחום העולמות התחתונים. ירידה זו עלולה להיות שלילית, בסוד יניקת החצונים, אך מאידך היא גם יכולה להיות חיובית. כך מצאנו[33] כי האות ק היא מלשון קליפה, ולעומת זאת היא גם מלשון קדוש[34]. על האות ק מתאימה דרשת ספר הזהר הפסוק "'אין קדוש כהוי''[35] – כמה קדישין אינון ולית קדוש כהוי', דאיהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה"[36]. רגל האות ק רומזת לירידה של ה' אל תוך העולם, בה הוא נתפס בתוך מציאות העולמות אבל אף אחד לא תופס בו.

לעניננו, זהו חדושה של האות נון הפשוטה [ן] לגבי האות ו. תכונת הירידה והמשכת האור מטה-מטה דרך כל המדרגות נאמרת בחסידות בעיקר אליה, שכן היא מצויירת בצורת קו פשוט, בשונה משאר האותיות הארוכות. על פי המנהג, אפילו קו רגל האות ק אינה מצויירת כקו פשוט, אלא כציור האות ז[37]. מבין כל האותיות, רק האותיות ו ו-ן מצוירות כקו פשוט, אלא שהאות ו אינה עוברת את השורה.

לפיכך, גלויו של האריז"ל ביחס למקום התגלות אור הקו הוא בסוד האות ו, המגיע רק עד סיום עולם האצילות. לעומת זאת, גלוי עצמות אור הקו עד סיום עולם העשיה הוא חדושו של האדמו"ר הזקן בספר התניא, והוא בסוד האות ן [ר' אייזיק עושה מחדוש זה 'עולם ומלואו']. זהו גלוי ישיר של אור הקו, ולא רק דרך מלכות דאצילות הבוקעת את המסך שבין האצילות ועולם הבריאה. להיפך, כיוון שסוד הקו מתגלה דוקא בעולם הזה, יש בו גלוי של אור חוזר, שהוא בבחינת כתר מלמטה למעלהכט.

[בקבלה, סוד שלש האותיות י-ו-ן הוא תאור של התפתחות. קודם ישנה נקודה, אחר כך היא מתחילה לרדת, ולבסוף היא יורדת לגמרי. שלא בקדושה זהו סוד מלכות יון – "טבעתי ביוֵן מצולה"[38] – בה האות י הולכת וטובעת יותר ויותר. לעומת זאת, בקדושה זהו סוד ברור ותקון הטבע, ועד להמשכת גלוי 'אנכי' בתוכו – אנכי עולה טבע].

הַמְשָׁכַת הַקַּו מְרֻמָּז בְּ-ן פְּשׁוּטָה שֶׁל תֵּבַת "אַיִן", כַּמּוּבָן [מציורה כקו ישר].

מדרגות 'אַיִן' החצוניוֹת [כח"ב דאדם קדמון]

עד כאן הסברנו הסבר אחד למילה 'אין', ככוללת שלשה שלבים ממוצעים – צמצום, רשימו, קו – בין אור האין סוף ובין התחלת מציאות העולמות. זוהי הכוונה הפנימית של המונח 'אין'.

כאמור, הוספנו שיש עוד סוג של 'אין' – מדרגת 'אדם קדמון' – שהוא הכתר לארבעת עולמות אבי"ע. לפיכך, עלינו למצוא במילה 'אין' רמז גם לממוצע חצוני זה. יש למצוא גם בתוך 'אדם קדמון' שלש מדרגות כנגד שלש האותיות במילה 'אין'.

מנין לנו שיש בתפארת שתי מדרגות, פנימית וחצונית? על פי מאמר ספר הזהר "יעקב מלבר ומשה מלגו"[39]. בכל פעם שאין מונים את הדעת בכלל הספירות צריך להתבונן בתפארת ולמצוא את הנשמה שלה, היא סוד הדעת[40]. בערכי המערכת שלנו, פנימיות התפארת כוללת את מדרגות הצמצום, הרשימו והקו, ואילו חצוניות התפארת כוללת את המדרגות שיש ב'אדם קדמון'. מה הקשר בין 'אדם קדמון' ובין תפארת? 'אדם קדמון' הוא המדרגה היחידה המכונה בשם 'אדם', עליו נאמר הפסוק "כתפארת אדם לשבת בית"[41]. לכן על יעקב – מדת התפארת – נאמר "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם הראשון"[42].

אם כן, חצוניות התפארת היא מדרגת 'אדם קדמון', ואילו פנימיותה הכוללת את כח הדעת היא מדרגות הצמצום הרשימו והקו.

וְכֵן שְׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת "אַיִן" מְרַמְּזוֹת לְכֶתֶר-חָכְמָה-בִּינָה שֶׁל פַּרְצוּף "אָדָם קַדְמוֹן"

בקבלה מובא בפרוש[43], כי סוד המילה 'אין' הוא כתר-חכמה-בינה:

כתר

א

חכמה           בינה

י               ן

השאלה היא על איזה כתר-חכמה-בינה מדובר? באיזו מדרגה? לפי דרכינו, יהיו אלו כתר-חכמה-בינה של 'אדם קדמון'. כך מובא בפרוש ובהרחבה אצל ר' הלל[44].

נסביר בהרחבה. כאמור, 'אין' הוא כנוי כללי אל הכתר, והכתר של כל העולמות הוא 'אדם קדמון'. מאידך, כתוב שמילה 'אין' כוללת עם הכתר גם את החכמה והבינה. לכן, כדי ליישב את שני הפרושים, יש לומר כי כתר-חכמה-בינה של אותו 'אין' הם כתר-חכמה-בינה של 'אדם קדמון', שכולו בגדר 'אין'. זהו ודאי המקום הכי עצמי לסוד ה'אין'.

התגלות פנימיוּת ה'אַיִן' בחצוניותו

קודם הסברנו 'אין' יותר פנימי. כעת אנו מסבירים 'אין' בשלש מדרגות, המתפשטות מאותו 'אין' הפנימי ומקבלות ממנו השראה. צריך לומר, כי השראה זו ניכרת גם בפרטיות. כלומר, עצם הצמצום וההכרה של "כניסת המאור במקום האור" שורה בעיקר בכתר של 'אדם קדמון'. זו האמונה שלו. כתר של 'אדם קדמון' הוא מעין כלי נעלם שביכולתו להכיר בסוד זה. החכמה של 'אדם קדמון' היא ההתקשרות אל נקודת הרשימו והכרה בה. מהי בינה של 'אדם קדמון'? היא נקראת בחסידות "מחשבה קדומה"[45]. זוהי התכנית בפועל של ההשערה בכח, שהחלה לפני הצמצום במדרגת 'קדמון'. על מחשבה זו נאמר כי בה "כולם נסקרים בסקירה אחת"[46]. מה ממשיך את ההשערה בכח להיות "מחשבה קדומה" גם בפועל? זהו סוד הקו. על כך נאמר בקבלה, כי אור הקו הוא המשכה מעולם המלבוש אל 'אדם קדמון'. הוא חוט המחבר בין הכח של התכנית של בריאת העולמות ובין הפועל שלה:

א

צמצום

י                                     ן

רשימו                               אור הקו

א

כתר דאדם קדמון

י                                     ן

חכמה דא"ק                       בינה דא"ק

נסביר יותר את הקשר האחרון [השמאלי בציור]. יש תכנית להתהות העולמות שאינה העולמות בפועל, ובאותה תכנית עצמה יש כח ויש פועַל: הכח היא ההשערה ואילו הפועל שלה הוא המחשבה הקדומה ד'אדם קדמון', בינה ד'אדם קדמון'. בשלב הכח נמצאת התכנית רק ב"מציאות בלתי נמצאת", ואילו בשלב הפועַל שלה היא קיימת באופן בו כל העולמות "נסקרים בסקירה אחת". הוא ממש רואה אותם. קודם אדם משער מה הוא רוצה – בית, שולחן וכד' – והשערה פנימית זו אינה נמצאת ממש. היא משהו היולי לגמרי. אחר כך, בשלב מאוחר יותר, אני כבר רואה מול עיני את הבית על כל פרטיו ופרטי-פרטיו עד סוף התהליך. זה נקרא שיש לתכנית מציאות ממשית בתודעה שלי, אלא שהיא עדיין בגדר תוכנית בלבד. זה נקרא שהתוכנית באה לידי פועַל.

לעומת זאת, התכנית בעודה בכח היא התכנית כפי שהיא בתוך אור אין סוף. המובן של המילה 'השערה' במדרגה זו היא במובן הכי היולי שרק ניתן לתאר – "מציאות בלתי נמצאת". לעומתה, התכנית בפועל היא המחשבה של 'אדם קדמון', ובה רואים עד הפרט האחרון בתור תכנית. הקב"ה רואה לפניו מציאות והתכנית כבר יצאה אל הפועל.

כיוון שמחשבה קדומה זו היא רק ההתגשמות של שלב ההשערה באור אין סוף, צריך להיות איזה ממוצע המחבר בין המדרגות. זהו סוד הקו. הקו מגלה את התכנית. כתוב[47], שהקו יוצא ועובר דרך נקודת הרשימו. בערכים שלנו, הגלוי בבינה של 'אדם קדמון' מגיע ועובר דרך החכמה שלו, דרך ההכרה במציאות הרשימו. כלומר, הוא בוקע – "אז יבקע כשחר אורך"[48] – ומגלה את כל התכנית שהיתה בהשערה, אבל בגלוי זה הוא כולל גם את המעבר בהעלם דרך נקודת הרשימו, בסוד "אור וחושך משתמשים בערבוביה"[49].

מה הכוונה? נקודת הרשימו כללה בנוסף לאור אין סןף גם את התכנית שבו, את ההשערה בכח, בתור שלב ממוצע בין כח ובין פועל. הכח היא ההשערה, הפועל היא המחשבה הקדומה של 'אדם קדמון', ואילו הרשימו היא התכנית לאחר שיצאה מגדר כח, אך לגדר פועל עוד לא הגיעה. לכן כתוב עליה כי "אור וחושך משתמשים בה בערבוביה". השלב הבא הוא בקיעת אור הקו דרך נקודת הרשימו, והוא שָׂם כל דבר על מקומו, בדיוק באותו המקום בו הוא צריך להיות בהתאם להשערתו באור אין סוף.

כל זה בא להסביר כיצד אותם כתר-חכמה-בינה ד'אדם קדמון' מגלים את ה'אין' הפנימי יותר – סוד הצמצום, הרשימו והקו.

בקבלה כתוב, כי 'אדם קדמון' לגבי העולמות נקרא אדון. על כך בא הרמז:

("אָדָם קַדְמוֹן" נוֹטָרִיקוֹן אֲדוֹן כָּל, כִּבְיָכוֹל, וַאֲדוֹן סוֹד הִתְגַּלּוּת אַיִן, כִּמְבוֹאָר בַּסְפָה"ק):

מובא בשל"ה[50], שכאשר אומרים בבוקר את תפלת 'אדון עולם' יש לכוון שהמילה אדון עולה אין והמילה עולם עולה סוף. ביתר פרוט: האותיות התוכיות – דו – במילה 'אדון', הבאות במקום האות י במילה 'אין', הן גם אותיות המלוי של האות י. התכללות האותיות וד בתוך האות י היא בסוד "אור וחושך משתמשים בערבויה"מט, ואילו קדימת האות ד לאות ו כמו במילה דו – "דו פרצופין"[51] – היא בסוד "ברישא חשוכא והדר נהורא"[52]. סדר זה מבטא את קדימת הנקבה אל הזכר, ואזי הזווג הוא בבחינת "טב למיתב טן דו"[53]. כך הוא הסדר למעשה, בעת התגלות הפרצופים, כאשר "דרכו של איש לחזר אחר אשה"[54].

מכל מה שלמדנו עד כאן עולה התמונה הבאה:

א בְּכֶתֶר דְּאָדָם קַדְמוֹן, י בְּחָכְמָה דְּאָדָם קַדְמוֹן, וְ-ן פְּשׁוּטָה בְּ-נ שַׁעֲרֵי בִּינָה דְּאָדָם קַדְמוֹן – "מַחְשָׁבָה הַקְּדוּמָה" דְּאָדָם קַדְמוֹן [כפי שהסברנו לעיל].

'אין אמיתי' ו'אין יחסי'

כעת נבחין כי ישנן מדרגות רבות של 'אין' לעומת 'יש':

כֶּתֶר-חָכְמָה-בִּינָה דְּאָדָם קַדְמוֹן (פְּנִימִיּוּת א"ק) – הוּא הָ"אַיִן הָאֲמִיתִּי" בְּיַחַס לְאַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת אַבִּי"עַ [על אף שכולו בגדר ה'אין' החצוני, כדלעיל]. הַז"ת דְּאָדָם קַדְמוֹן (חִיצוֹנִיּוּת א"ק) הֵם הַ"יֵּשׁ הָאֲמִיתִּי" בְּיַחַס לַאֲבִּי"עַ [ולא ה'יש האמיתי' שקודם אל ה'אין'] (אֲצִילוּת הוּא בְּחִינַת "אַיִן שֶׁל הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא", וּבִי"עַ הֵם בְּסוֹד "יֵשׁ מֵאַיִן"),

בתחלת הפרק הגדרנו כך: אור אין סוף הוא 'יש האמיתי', הצמצום ושלביו הם 'אין', ואילו העולמות הם ה'יש הנברא'. אכן, יש הרבה מדרגות של 'אין'. כאשר אומרים שבכתר עצמו יש 'אין אמיתי' ו'יש אמיתי' הכוונה היא אל החלוקה בין חציו העליון והתחתון. חציו העליון הוא 'אין אמיתי' ואילו חציו התחתון הוא 'יש אמיתי' ביחס אל הספירות שבאות אחר כך.

כאן, כאשר אנו מדברים על 'אדם קדמון' בתור המאציל של עולם האצילות, החלוקה הפנימית בו היא בין ג' הספירות הראשות (ג"ר) לבין ז' הספירות התחתונות (ז"ת). לפיכך, פנימיות 'אדם קדמון' – כתר-חכמה-בינה שבו – היא בגדר 'אין אמיתי' ואילו חצוניותו – מחסד ועד מלכות שבו – היא בגדר 'יש אמיתי'. גם אותן ז' הספירות התחתונות של 'אדם קדמון', שנקראו כאן 'יש אמיתי' ביחס אל העולמות התחתונים, השתייכו:

וְנִכְלְלוּ בְּסוֹד הָ"אַיִן", שֶׁהֲרֵי כְּלָלוּת אָדָם קַדְמוֹן הוּא עַל דֶּרֶךְ הַכֶּתֶר הַכְּלָלִי שֶׁלְּאַחַר הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן

כעת נוכל לסכם את כללות מדרגות ה'אין' שראינו עד כה: ה'אין האמיתי' של כללות ההויה היא פנימיות 'אדם קדמון'. ה'יש האמיתי' של כללות ההויה היא חיצוניותו, ז"ת ד'אדם קדמון'. ה'אין של היש' של כללות ההויה היא האצילות, ואילו ה'יש הנברא' של כללות ההויה הם עולמות בריאה, יצירה ועשיה.

אין אמיתי                  ג"ר דאדם קדמון

יש אמיתי                   ז"ת דאדם קדמון

אין של היש               עולם האצילות

יש הנברא                   עולמות בריאה, יצירה ועשיה

אדם קדמון – כתר לארבעת העולמות

כאמור, פנימיות מדרגת 'אין' במערכת שלנו כוללת את הצמצום, את הרשימו ואת אור הקו. מדרגות אלו אינן נחשבות אפילו בגדר כתר אל העולמות הנבראים. לעומת זאת, 'אדם קדמון' הוא כתר לגבי עולמות אבי"ע. כאשר ספירת התפארת נחשבת לכתר ביחס לכל מה שמתגלה אחריה זהו סוד הפסוק:

(וּבְחִינַת "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת" בְּיַחַס לִכְלָלוּת כָּל הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁמֵּעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַמָּשׁ כִּבְיָכוֹל),

התפארת עצמה היא בגדר כתר ועטרה ביחס לכל מה שתחתיה [בפרט: אמא היא בגדר כתר ועטרה לפרצוף ז"א, ואכן המדרגה האחרונה כאן היא בינה ד'אדם קדמון', הרמוזה באות ן של המילה 'אין'. כמו כן, אותה בינה היא התגשמות ההשערה, שבמערכת שלנו היא כנגד הגבורה, אבל בהיותה ממוקמת בקו השמאל יש בה מתכונת הבינה. פעולתה היא לשער, והשערה היא תכונת הבינה המשערת את חמישים שערי הבינה].

אם כן, התפארת היא הכתר לכל ארבעת העולמות:

כַּאֲשֶׁר אַבִּי"עַ [עצמם] הֵם בְּסוֹד ד אוֹתִיּוֹת הוי' בִּפְרָט, שֵׁם הוי' שֶׁל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת כַּנּוֹדָע. הַכֶּתֶר, שֶׁהוּא הָרָצוֹן הַנֶּעְלָם בְּיַחַס לְכָל מַה שֶׁמִּתְגַּלֶּה מִמֶּנּוּ, מְכֻנֶּה תָּמִיד בְּשֵׁם "אַיִן" כַּנּוֹדָע.

המשפט האחרון, שהזכרנו כבר בתחלת השעור, הוא הפשט של כל הנאמר בפסקה הזו. מהו פרוש כתר בכל מקום? כתר הוא הרצון הכללי לאותו הדבר והמחשבה הנעלמת שבו. אותו רצון הוא ה'אין' ממנו יוצא אותו הדבר.

אצילות – נצחיות המעשה

עד כאן היה הסבר מדרגת 'אין' במערכת שלנו, על שני ממדיו – הפנימי והחצוני – ואף קישרנו בפרטיות בין שלביהם השונים. נמשיך הלאה:

מִסּוֹד הָ"אַיִן" נֶאֶצְלוּ וְנִבְרְאוּ אַרְבְּעָה עוֹלָמוֹת: אֲצִילוּת, בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה [שלשת העולמות התחתונים נכללו בתוך המושג 'בריאה', שכן בריאתם היא בדרך של 'יש מאין'], שֶׁהֵם "עַל דֶּרֶךְ" נֵצַח הוֹד יְסוֹד מַלְכוּת,

אצילות   נצח

בריאה     הוד

יצירה      יסוד

עשיה       מלכות

למה אצילות קשורה עם הנצח? עולם האצילות הוא עולם התקון. ברגע שמשהו מתוקן הוא גם נצחי, לעולם ועד. כתוב בספר התניא[55], שכל המצות שאנו עושים הן בגדר "נצחי לעולם ועד". כלומר, הן בעולם האצילות, בעוד מי שעושה עבירות נוגע בהן רק בעולמות התחתונים. לכן, כאשר הנשמה מגיעה אל עולם האצילות – כל נשמה חייבת להגיע לשם בסופו של דבר – הוא 'פוגש' שם רק מצות. אפילו אם עשה האדם רק מצוה אחת בחייו וכל שאר הזמן עבירות, ברגע שהוא חוזר אל שרשו מתגלה כי אין בכלל עבירות. עבירה אינה דבר נצחי וממילא אינה קיימת כלל בעולם האצילות. ממילא, כאשר דבר הוא נצחי הוא הופך להיות מקור להשפעה, כתכונתה של ספירת הנצח.

בכללות, מהי תכונתם המשותפת של ארבע הספירות התחתונות?

בְּחִינַת הַמַּעֲשֶׂה וּפוֹעַל מַמָּשׁ [ולכן הן נקראו תהליך המעשה] (בְּסוֹד "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ", שֶׁהַ"חָכְמָה" נֶחֱשֶׁבֶת לַעֲשִׂיָּה מַמָּשׁ, וְהַיְינוּ כְּלָלוּת עוֹלָם הָאֲצִילוּת, בְּחִינַת חָכְמָה בִּכְלָל, וְכַנּוֹדָע שֶׁ"אַבָּא מְקַנֵּן בָּאֲצִילוּת";

פשט הפסוק הוא, שה' עשה את הכל בחכמה, אבל מוסבר בספר התניא[56] שהכוונה היא שהחכמה עצמה נחשבת בעיני ה' כמעשה. מה שאצלנו נחשב לכח הרוחני ביותר – החכמה – נחשב אצלו כמדרגה הנמוכה ביותר – עשיה. במערכת שלנו, החכמה לגבינו היא עולם האצילות, והקבלתה אל ספירת הנצח מבטאת את החשבתה בעיני ה' לתחלת העשיה.

וּבְיַחַס לְבִי"עַ, בִּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה גּוּפָא, הוּא [עולם האצילות] "עַל דֶּרֶךְ" הַנֵּצַח [הנצח של המעשה] (שֶׁהֲרֵי הוּא "עוֹלָם הַתִּקּוּן" שֶׁקַּיָּם לָנֶצַח לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן הַנִּבְרָא) בְּיַחַס לְהוֹד יְסוֹד מַלְכוּת.

המעשה מתחיל תמיד מנקודת ההשראה של הנצחיות שבו. על פי המקובל אצלנו, פנימיות הנצח היא מדת הבטחון, והכוונה היא לבטחון של יוזמה לעשיה[57]. הבטחון של הקדושה הוא הבטחון בכח שה' נותן לך על מנת שתוכל לעשות, ולכן הדגש בפסוק הוא "וזכרת את הוי' אלקיך כי הוא הנותן לך כח"[58], ולא רק שהוא נותן לך את התוצאה הסופית. נראה לכאורה כי זהו 'בטחון עצמי' בלבד, אבל האמת היא כי זהו בטחון בה' בכח שהוא נותך לך [יש על כך מאמרים מן הרבי הקודם].

מה הקשר אל עולם האצילות המתוקן? כאשר הכל מתוקן באה יוזמה לעשות מצות. לכל יהודי יש חוש – נעלם על כל פנים – בנצחיות של המצות. זהו החוש להרגיש כיצד המצות הן הדבר הנצחי היחיד שישנו, שהן 'שוות משהו', ואילו כל שאר הדברים שבעולם הם בגדר חולף. לכן גוי אינו שייך בקיום המצות. הוא יכול רק להרגיש ולהבחין בין משהו מועיל יותר או מועיל פחות, אבל בנצחיות שיש במעשה אין לו חוש.

ישנה נצחיות מדומה. אדם מדמה כי הוא חי לנצח, שלא ימות אף פעם, אבל בעצם כל-כולו נמצא תחת הזמן. הנצח האמיתי הוא מעל לזמן, הוא באצילות. כאשר הנצח האמיתי מתגלה בתוך הזמן זהו 'יחודא תתאה', "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[59]. 'יחודא תתאה' אינו בטול ה'יש' אל ה'אין', אלא זו השראת ה'אין' של האצילות למטה. זהו מעין הגלוי של תחית המתים, גלוי בתוך מציאות העולם הזה.

את החוש הזה דורש הבעש"ט[60] על הפסוק "חכם לב יקח מצות"[61]. לפי דרכנו, חכמת הלב היא החוש של היהודי – "עם חכם ונבון"[62] – להרגיש בנצחיות של המצוה. ככל שהיהודי יותר חכם לב כך הוא יזום יותר עשית מצות. זהו הנצח של התחלת המעשה.

בריאה – ההוד החשוך

"בִּינָה ([היא עולם ה]בְּרִיאָה) עַד הוֹד אִתְפַּשְׁטַת".

הוד הוא אור, אבל זהו אור היולי, ולכן הוא נקרא חושך – "בורא חשך"[63]. הרמב"ן כותב[64], שהחושך של מעשה בראשית הוא סוד החומר ההיולי שכולל בתוכו את כל ארבעת היסודות. הוא אור מקיף, ואור מקיף הוא חושך לגבי המוקף המקבל. מי שזוכה לזַכוּת הרֵאוּת זוכה לראות את ההוד המקיף על האדם. זו ראית תכונת המלכות שבו.

על המלך שורה הוד – "הוד מלכות"[65] – וכדי לגלות את אותו ההוד יש למשוח אותו בשמן. החושך של ההוד אינו רק תוצאה של התהפכותו להיות חושך, כמו בפסוק "והודי נהפך עלי למשחית"[66], אלא הוא גם חשוך מצד עצמו. הוא נעלם. כאשר המלך כבר נעשה מלך בפועל ניכר ההוד שלו – "ברֹב עם הדרת מלך"[67] – אבל בשלב הקודם, עוד לפני היותו מלך, יכול להבחין בו רק החסיד הכי אמיתי שלו. אפילו הוא עצמו לא מבחין בתחלה, כידוע[68]. שמואל ראה את הוד המלכות ששרה על שאול[69], אבל אצל דוד היה ההוד נעלם עוד יותר[70], ולכן הוא לא ראה אותו. על כך הוכיח ה' את שמואל. אם אתה מתימר לראות – "אנכי הרואה"[71] – איך לא הבחנת בהוד מלכותו של דוד?

פנימיות ההוד היא התמימות[72], והיא – יותר מכל כח אחר – מושרשת באמונה הפשוטה. בתחלה קיים הוד המלכות רק בהעלם. לאחר הכתרת המלך מתגלה הוד המלכות שלו במדה מסוימת. אחר כך, אם חלילה לא הולך המלך בדרך התורה, מתהפך עליו ההוד. כל סוד הגלות הוא סוד גלות ההוד.

יצירה – פעולת הצדיק

מה הקשר בין עולם היצירה וספירת היסוד? יצירה היא אור, כמו שכתובסג:

"יוֹצֵר אוֹר" [אור הוא טוב, כמו שכתוב[73] "וירא אלקים את האור] "כִּי טוֹב" [וטוב הוא סוד הצדיק] בְּסוֹד "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב", שֶׁהוּא צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם.

הצדיק הוא היוצר האמיתי. כידוע מרבי אברהם אבולעפיה[74], מורכב הבטוי כח היוצר מאותיות הבטוי יורה כחץ. זהו סוד המשכת הטפה מן הצדיק יסוד עולם, עליו נאמר "אור זָרֻעַ לצדיק"[75]. כיוון שהאור זרוע לו – הוא זה היוצר את האור. כידוע, אור עולה רז, סוד עולה ע, ושניהם יחד עולים זרע.

כמעט בכל שורה בספר הזהר מפיעה המילה 'רזא'. פרוש המילה 'רזא' הוא היסוד של אותו הפסוק. אם כתוב הבטוי 'רזא דאבא' הפרוש הוא יסוד אבא וכך הלאה [גם במילה יסוד יש אות י ואותיות סוד, כאשר עיקר הרז הוא באות י ממנה מתגלה הסוד]. מה ההבדל בין רז לבין סוד? סוד הוא כמו 'עלמא דאתכסיא', מציאות מכוסה ממני, אבל רז הוא תכונה של נשיאת הפכים – 'רזא דמהמנותא'.

עשיה – "והיה ה' למלך"

גִּלּוּי מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ הוּא בְּעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה הַתַּחְתּוֹן דַּוְקָא – "וְהָיָה הוי' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ" דַּוְקָא).

כל ארבע הספירות התחתונות – נצח, הוד, יסוד, מלכות – הן כוחות העשיה, אבל המלכות היא המעשה שבמעשה, ודוקא בה צריכה להתגלות מלכות ה'. המעשה הוא השכלול שבא בסופו של המעשה[76]. כך גם במעשה בראשית: ביום הששי נברא האדם, ה"צדיק יסוד עולם"[77], שתפקידו הוא לתקן את העולמות, ואילו יום השבת הוא כנגד המלכות[78]. פעולתו בעולמות נקראת תקון היסוד. הוא אמור לתת את השמות לכל הנבראים[79]. כלומר, לגלות את האלוקות שבהם ולתקן אותם[80]. בכך סיימנו את למוד עשר המדרגות – מעצמות ועד העשיה – תוך הקבלתן למבנה עשר הספירות. הפרק הבא הוא פרק סיכום, ואחריו יבואו כמה פרקי רמזים.