פרק י

מטעמי הבריאה אל הגשמתם

פרק זה חוזר אל ארבעת טעמי הבריאה, עליהם למדנו בתחלת השער. הסברנו (בפרק ג) שארבעת הטעמים הם כנגד ארבע אותיות שם הוי':

י    נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים

ה   בגין דישתמודעון ליה

ו    טבע הטוב להטיב

ה   אין מלך בלא עם

אחר כך (בפרק ה) הוספנו את הקשר בין ארבעתם לבין שרשם בראש סדר ההשתלשלות. הסברנו, כי שרש הטעם הראשון והשני – "נתאוה הקב"ה" ו"בגין שישתמודעון ליה" – הוא בשלש המדרגות הראשונות: עצמות, העלם וגלוי. כולם נכללו בסוד מדרגת 'יחיד'. הטעמים השלישי והרביעי – "טבע הטוב להטיב" ו"אין מלך בלא עם" – מושרשים במדרגה הרביעית, מדרגת ההתפשטות, הכוללת את הרצון הפשוט להטיב ואת מחשבת 'אנא אמלוך'. שתיהן נכללו בסוד מדרגת 'אחד'.

כלומר, הטעמים שכנגד האותיות וה שבשם הוי' מתגלים לה', בינו לבין עצמו, במדרגת ההתפשטות. לעומת זאת, הטעם שכנגד האות י שבשם מתגלה במדרגות העצמות וההעלם, "ההעלם העצמי" בעצמות, ואילו הטעם שכנגד האות ה עילאה מתגלה לה' – בינו לבין עצמו – בעיקר במדרגת השעשועים העצמיים:

כל ארבע המדרגות הללו – מכתר ועד חסד – מושרשות באור אין סוף שלפני הצמצום. לעומת זאת, ממדרגת ההשערה ואילך אנו עסוקים עם סוד הצמצום. אכן, שלב ההשערה עצמו הוא קודם אל הצמצום, אבל מהי מהותו? לשער את הבריאה. עולה מכל האמור, כי קודם כל מתגלה טעם לבריאה, ומיד אחר כך מתחילים בביצועה.

מהו פרוש המילה 'טעם' בארמית? בספר דניאל מופיעה המילה 'טְעֵם' לרוב, שפרושה הוא עצה. לעניננו, כל ארבעת הטעמים הם העצה וההימלכות – "במי נמלך"[1] – לבריאת העולם. ההשערה, שכנגד הגבורה, היא התחלת מעשה בראשית. עד אליה התגלו רק רצון להטיב ורצון למלוך בצורה אין סופית, אבל עדיין לא התגלה על מי למלוך. הבריאה עצמה מתחילה מן ההשערה, אך שם היא בגדר "מציאות בלתי נמצאת". זוהי הגליפה והחקיקה ב"טהירו עילאה"[2], באור אין סוף שלפני הצמצום.

אם כן, עלתה לנו החלוקה הבאה: כל סוד הטעמים של הבריאה מושרש בארבע המדרגות הראשונות, ואילו כל שש המדרגות שבאות אחריהן – מן ההשערה ועד העשיה – הן מדרגות הבצוע של מעשה בראשית. לפיכך, נצטרך להתיחס באופן מיוחד אל ארבע המדרגות הראשונות:

סוֹד הַטְּעָמִים הַנַּ"ל הוּא בְּאַרְבַּע מַדְרֵגוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת – עַצְמוּת, הֶעְלֵם, גִּלּוּי, הִתְפַּשְּׁטוּת – כִּמְבוֹאָר לְעֵיל, שֶׁסּוֹדָם הוּא ב אֲלָפִים,

זהו הרמז הכולל, אבל ניתן גם לפרט יותר: רק ג' הראשונות – עצמות העלם גלוי – עולות 800, ואילו התפשטות לבדה עולה 1200. היחס ביניהם הוא יחס של 'שלם וחצי'. רמז נוסף: 800 עולה שרש. כלומר, שרש כל פרצוף הוא ג' הספירות הראשונות שבו (כח"ב).

הסכום הכולל הוא:

בְּסוֹד ב רַבָּתִי שֶׁל תֵּבַת "בְּרֵאשִׁית", שֶׁבָּהּ מְרֻמָּז טַעַם הַבְּרִיאָה (סוֹד "בֵּית אֹשֶׁר" כַּנַּ"ל).

כתוב בקבלה, שטעם הבריאה מרומז בתבה הראשונה "בראשית" בה פותחת התורה. בראשית הן אותיות בית אֹשֶר[3]. כלומר, העולם הוא בית לאושרו של הקב"ה, וזהו עצמו טעם הבריאה. האות ב רבתי שבראש התבה היא עיקר הטעם. כתוב בקבלה, שיש לכוון כי אות ב רבתי זו עולה 2000. גנוז בה כל הטעם, כל ה'גִישְׁמַאק', של מעשה בראשית [היא מחזירה אותנו את הרמז מן הפרק הקודם, ממנו עלה שסכום כל המדרגות יחד הוא ב בחזקת יב]. אכן, גם שש מדרגות הביצוע הבאות אחר כך – מן ההשערה ועד העשיה – רמוזות במילה בראשית. חז"ל אומרים[4], כי פרוש המילה בראשית הוא "ברא שית".

מדרגות הבצוע בסוד הפרצופים

את שש מדרגות הבצוע ניתן להקביל אל ששת הפרצופים באופן הבא: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה הם כנגד פרצופי אבא ואמא, זעיר אנפין ונוקבא דז"א. זו הקבלה פשוטה על פי סדר ארבע אותיות שם הוי'. 'אדם קדמון' הוא בחינת אריך אנפין ביחס אל עולמות אבי"ע, ואילו מדרגת ההשערה היא כמו פרצוף עתיק יומין ביחס אליו:

השערה    עתיק יומין

אין          אריך אנפין

אצילות   אבא

בריאה     אמא

יצירה      זעיר אנפין

עשיה       נוקבא דזעיר אנפין

להקבלה הראשונה מבין הקבלת ששת הפרצופים ישנם הרבה פרושים. לפעמים נחשבת פנימיות הכתר לפנימיות 'אדם קדמון', לפעמים היא נחשבת לגלוי אור הקו ולפעמים היא נחשבת לראשית אור הקו. כאן אנו מקבילים אותה אל מדרגת ההשערה. מדוע? 'אדם קדמון' הוא הסקירה של כל העולמות בסקירה אחת, ואילו ההשערה היא הכח – "שיער בעצמו בכל כל מה שעתיד להיות בפועל"[5] – של אותה סקירה. ממילא יהיה היחס ביניהם בבחינת היחס בין פרצוף עתיק יומין לבין פרצוף אריך אנפין.

על פי סדר זה, סדר הספירות מרומז באותיות דו, אותיות מלוי האות י [יוד] בסדר הפוך. הטעם מרומז באות ד ואילו המעשה מרומז באות ו. כלומר, הטעם מתגלה מן האמונה ועד שלמות האהבה, עד סיום התפשטותה בתור מחשבת המלוכה.

שאלה: האם רלא השערים של עולם המלבוש רמוזים בתוך המילה 'השערה'?

תשובה: בחסידות לפעמים נקרא שלב זה בשם 'השערה' ולפעמים בשם 'שעור' – "שיער בעצמו בכח". שעור עולה כד ברבוע (24²). כתוב בקבלה[6], כי רלא השערים מתגלים בצורת רבוע של כב האותיות (22²), מ-א ועד ת, שמחוץ לו סביב ישנה עוד שורה, הכתובה מאותיות מלויי ארבעה שמות הוי'. כלומר, מוסיפים לכל שורה אות אחת מכל צד. זהו סוד המילה שעור, שכן בה נכלל שעור כל המציאות.

השערה עולה שֹׁפָר, וכן י פעמים חן. כלומר, יש בהשערה שלמות של חן, שלמות של כל מה שמוצא חן בעיני ה' כדי לברואו. כמו כן ידוע, כי חן במספר סדורי עולה כב, כנגד אותיות התורה בהן משער ה' את המציאות.

עלית החסדים וירידת הגבורות

מן הרמז האחרון עלה, כי כללות הטעם למעשה בראשית נרמז באות ב רבתי של המילה 'בראשית', כאשר החלוקה בין הטעם ובין המעשה הוא בסוד האותיות דו. זו חלוקה חשובה מאד. בדרך כלל החלוקה בקבלה היא בין ג' הראשונות (ג"ר) ובין ז' התחתונות (ז"ת). כמו כן, ראינו (בפרק ו) חלוקה בין ה' המדרגות הראשונות ובין ה' המדרגות האחרונות. כאן החלוקה היא בין ד' המדרגות הראשונות ובין ו' המדרגות התחתונות, המתחילות מן הגבורה – "בנין המלכות מן הגבורות"[7]. המלכות מקבלת מן הגבורה, וזהו סימן שהכתר מתפשט עד החסד.

מהו שרש החלוקה הזו? השרש הוא בכח הדעת. כאן, במערכת שלנו אין דעת, אך לו היא היתה היו החסד והגבורה כלולים בה, בסוד ה חסדים ו-ה גבורות, ואזי עד סיום ההשערה היו נכללות כל המדרגות בתוך הספירות כתר-חכמה-בינה-דעת (כחב"ד). החלוקה הפנימית בתוך הדעת היא כך: ה החסדים שבה נקראים 'עמק טוב' ואילו ה הגבורות נקראו 'עמק רע'. כתוב בקבלה, שטוב ורע הם מעלה ומטה – "אין בטוב למעלה מענג ואין ברע למטה מנגע"[8]. לכן, בקבלה הראשונה 'עמק טוב' ו'עמק רע' הם כנגד הספירות כתר ומלכות[9]. על פי קבלת האריז"ל[10] הם כנגד החסדים והגבורות שבדעת, בסוד "עץ הדעת טוב ורע"[11], אלא ש'עמק טוב' הוא שרש העליה שיש בדעת ואילו 'עמק רע' הוא שרש הירידה שבו. העליה היא "מעלה-מעלה עד אין קץ"[12] ואילו הירידה היא "מטה-מטה עד אין תכלית".

יחס זה דורש באור, שכן בחסידות בדרך כלל ההסבר הפוך. בדרך כלל החסדים פועלים תנועה של ירידה והמשכה, כמו מים היורדים ממקום גבוה אל מקום נמוך[13], ואילו הגבורה פועלת תנועת העלאה, כטבע האש[14]. כאן אמרנו הפוך, שהחסדים שבדעת הם הקשר עם הכתר בעוד הגבורות הן הקשר עם המלכות. מה ההסבר?

ההסבר לכך הוא על פי מה שאנו לומדים כאן. הקשר של החסד למעלה הוא בסוד הטעם של מעשה בראשית. בפנימיות, קשור החסד עם האמונה, עם המדרגה הכי גבוהה. אברהם אבינו נקרא "ראש כל המאמינים"[15], "והאמִן בה' ויחשבה לו צדקה"[16]. היא הנותנת. כיוון שהוא קשור עם הכתר שלמעלה, יורדת האהבה שלו מטה-מטה וחודרת את כל המציאות. האהבה שלו בוראת את העולם. "'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם'[17] – אל תקרי 'בהבראם' אלא באברהם"[18]. כלומר, אם אני קורא את המילה 'בהבראם' כפשוטה היא באה לתאר את מציאות הבריאה, אבל אם אני קורא אותה כדרושה היא באה לתאר את מדתו של ה' כאשר הוא בורא אותה. במדתו של אברהם – מדת האהבה – ה' ברא את העולם. זהו עדיין אינו העולם. החסד עולה להיות אחד עם ה' – "אחד היה אברהם"[19] – והוא זה שבורא את העולם.

עך כן, עד סיום ההתפשטות הכל עדיין נכלל בבורא, ברצון להטיב ובמחשבת 'אנא אמלוך'. כל אלו בכלל הבורא. השתייכות החסד אל הבורא ואל הטעם שלו בבריאה היא הסימן לכך שהחסדים הם 'עמק טוב', ו"אין בטוב למעלה מענג". כלומר, התפשטות הרצון להטיב עולה עד לענג, ועד להעלם העצמי שבפנימיות הכתר. היא עולה להיכלל בכח הבורא. כיוון שהיא נחשבת כסוף מדרגות הבורא, דוקא אותה רואים אחר כך משתקפת בתוך הבריאה – "באברהם". את אהבת ה', יותר מכל דבר אחר, צריך לראות בכל דבר ודבר. היא יורדת מטה-מטה כטבע המים.

לעומת זאת, גבורה היא כבר התחלת המציאות, אלא שהיא רק הראשית שלה. על כן היא מתבטאת בתנועה של כלות הנפש, לִכְלות. זהו טבע האש שבה. היא החלק העליון ביותר מן הנברא, החלק הכי הפנימי שבו. היא הנברא כפי שהוא כלול עדיין בתוך מחשבת ה', המשער אותו בכח. השרש הזה פּוֹעֵל בתוך הנברא תנועה של 'רצוא' וכלות הנפש – "ויכֻלו השמים והארץ"[20] – לחזור אל תוך אותה ההשערה. כתוב, שכלות הנפש מגיעה רק עד מדרגת ההשערה, עד שרש הנבראים. מצד זה היא מכונה 'עמק רע'. זו הירידה שלה מטה-מטה, אבל דוקא היא זו הפועלת את תנועת העליה בכלות הנפש.

זהו יסוד גדול בהבנת החסד והגבורה – על תנועותיהם – בתוך הדעת. הבנה זו יוצרת חלוקה בין הספירות על פי סדר האותיות דו. כלומר, מכתר ועד חסד ומגבורה ועד המלכות [ניתן להמתיק אותה על ידי נגון הדודל'ה של ר' לוי-יצחק מברדיטשוב].