תפילה קודם הלימוד

השער שלפנינו מהווה חלק מן ההקדמה לספר 'סוד ה' ליראיו'. הוא נקרא 'תפלה קודם הלמוד' שאותה נלמד בשעורים הקרובים. מתוך למוד נוסח התפלה, על כל חלקיה ומשמעותם, נוכל להבין בשביל מה אנחנו לומדים תורה בכלל ומהי התודעה של היהודי כאשר הוא יושב ולומד תורה. כיוון ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ממילא מובן שכל מה שאנו עושים תלןי איך אנחנו לומדים את התורה.

בעמוד הראשון אנחנו רואים קודם כל את נוסח התפלה. עד השורה השניה בתפלה זהו נוסח שנמצא ונדפס, ומקובל ונהוג לומר אותו במשך כל הדורות. נקרא את הנוסח:

הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה, לידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה.

זהו הנוסח המקובל מדורי דורות, והוא נדפס בסדור 'בית יעקב' של ר' יעקב עמדין. כאשר אני יושב ללמוד אני חושב על שלשה דברים: קודם כל אני חושב ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", שאצליח בעזרת ה' ליישם את התלמוד גם במעשה – "המעשה הוא העיקר". מעשה הוא לשון תקון, והכוונה בו היא לתקון העולם – "לתקן עולם במלכות שדי". כל התורה נתנה לנו על מנת לתקן את המציאות, וכל המטרה של הלמוד שלי היא על מנת ליישם את הדברים האלה, לתקן את המציאות. כתוב "אשר ברא אלקים לעשות", ועשיה היא לשון תקון. ה' ברא ואנחנו צריכים לעשות, צריכים לתקן את הבריאה. זו התודעה הראשונה שלי. אני מתפלל לה' שאוכל לעשות ולקיים את מה שאני לומד, שלא ישאר בתחום התיאוריה בלבד.

עשיה היא בחיצוניות העולמות, כמו מצות מעשיות. כל מדרגה נוספת כאן חודרת יותר ויותר פנימה אל תוך האדם עצמו, עד שנעלה פנימה אל המקום הכי גבוה, ואז זה שוב פורץ החוצה. המדרגה הראשונה – "מעשה" – שייכת למדרגת תקון העולמות, והיא כנגד הנפש – המדרגה התחתונה ביותר בנשמה של האדם. בסוף נגיע גם כן אל מדרגת היחידה שבנפש והיא גם כן בבחינת "ופרצת" – לפרוץ החוצה – אלא שהיא באה מן המדרגה הכי עצמית שבנשמה. אבל קודם כל אני מתפלל על המעשה, כפשוטו, שכאשר אני לומד על תפילין אני רוצה לקיים, אם אני לומד על אהבת ישראל ועל צדקה וגמילות חסדים אני רוצה לקיים.

יש פסוק "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ומפרש הבעש"ט ש'שומר מצוה' זה אחד שמצפה תזדמן לידיו המצוה הזו ויקיימנה. אם אני לומד על אהבת ישראל אני רוצה לקיים את זה בפועל, 'בשטח'. אני שומר את המצוה עליה אני לומד. 'שומר' זה לצפות לקיום, מלשון הפסוק "ואביו שמר את הדבר". לשמור משהו זה לחכות ולצפות מתי הדבר הזה יתקיים. אם כן, זוהי התודעה הראשונה. אני רוצה ללמוד "על מנת שיביאני התלמוד לידי מעשה".

הדבר השני זה "לידי מדות ישרות". התורה מיישרת את הלב. ככל שאדם לומד תורה התורה מעדנת את המדות שלו, את כל הרגש ואת כל התכונות הנפשיות של האדם התורה מיישרת – "ולישרי לב שמחה". התודעה כאן היא שהתורה תביא אותי למדות ישרות. כמובן שמדות ישרות תופענה גם כן ביחסים שביני ובין הזולת, ואם כן בסופו של דבר כל הדברים הללו יתגלו 'בשטח', אבל יש את המעשה המיידי ויש את מה שאני רוצה לתקן במדות שלי. התורה תתן לי כח להתגבר על המדות הרעות שלי. אחד שיש לו מדת הכעס, אז כתוב עליו "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". צריך למשוך את היצר הרע, את המדה הרעה, אל בית המדרש ואז "אם אבן הוא – נמוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ". יש כח בתורה קודם כל להתגבר על המדות הרעות, ושנית, ליישר לתקן ולעדן את כל המדות שלי. זו התודעה השניה.

הדבר השלישי הוא "לידי ידיעת התורה". יש במצות תלמוד תורה שתי מצות, על פי פשט: יש מצות "והגית בו יומם ולילה", להתעסק בתלמוד. עצם ההתעסקות בתלמוד היא מצוה. "לא פסיק פומיה מגרסא", שהפה לא יפסיק מן הלמוד. המצוה השניה היא מצות 'ידיעת התורה', שתהיה לי תודעה של כל התורה כולה – או כמה שאני יכול ומסוגל להכיר ולדעת ממנה – יחד, בבת-אחת. ככל שאדם יש לו בראש 'ידיעת התורה' כך הוא ממילא דבוק בה' על ידי התורה. כתוב בזהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא [שלשה קשרים מתקשרים זה בזה] ישראל ואורייתא וקודשאבריך הוא". ישראל מתקשרים בתורה והתורה מקשרת אותם עם הקב"ה. ככל שיש לי בראש את כל התורה כולה, ודבר שבא לאחר הרבה שנים טובות של למוד, של 'קנין תורה' – "אמת קנה ואל תמכור" – אני דבוק יותר בה'. הוא מתקן את פנימיות נפשו. השכל הוא פנימיות לגבי הרגש. "מדות ישרות" זה הרגש ויש בנפש ממד יותר פנימי – השכל האלקי. כאשר יהודי מצליח להגיע לידי 'ידיעת התורה' שכלו דבוק בה' דרך התורה. התורה היא תורת אמת וגם ה' הוא אמת – "ואמת ה' לעולם", ועליהם נאמר הפסוק "אמת קנה ואל תמכור". זו התודעה השלישית של "ידיעת התורה". האדם מבקש מה', שאחרי עמל של הרבה שנים יגיע למצב שנקרא 'ידיעת התורה' ואז שכלו יהיה דבוק בתורה, וממילא יהיה דבוק גם בקב"ה.

יש פסוק בספר משלי האומר "אשרי אדם מפחד תמיד" [אדם מפחד תמיד הם ראשי תבות אמת], והתוספות על הגמרא מפרשים אותו, שאשרי אדם שיש לו פחד משכחת התורה. כלומר, הפסוק מדבר על אדם שהגיע למצב של 'ידיעת התורה' ואז אדם צריך לפחד בכל רגע שלא יסיח את דעתו, שלא ינתק את הקשר של שכלו, עם ידיעת התורה. זה מפני שבזה שהוא יודע את התורה בזה הוא דבוק בעצמותו יתברך. יש מאמר נוסף בזהר האומר "אורייתא וקוב"ה כולא חד". קודם הבאנו מאמר האומר שהתורה, ישראל וקוב"ה "מתקשרים דא בדא", ואילו כאן זה אחד ממש. כך מפרש התוספות. הבעש"ט מפרש אתת המאמר הזה באופן שנוגע אל המדרגה הבאה עליה נלמד.

שאלה: הרי כתוב "לא לפחד כלל"?

תשובה: זה לגבי העולם הזה. כתוב בפרקי אבות "איזהו עשיר? השמח בחלקו" ובכל זאת זה רק לגבי גשמיות. לא שאדם יהיה 'מבסוט' מעצמו ברוחניות, אחרת הוא לא מתקדם. יש הרבה מאמרים כאלו. "לא לפחד כלל" זה לא לפחד מן הסכנות של העולם הזה. צריך להבין על איזה פחד מדבר הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד". זה לא על פחד מכלב ולא על פחד ממות. זה ממשהו אחר. הוא מפחד מנתוק, וזה בעצמו מהדק את הקשר. זה כלל גדול, שאם יש פחד מנתוק הקשר הפחד הזה מהדק את הקשר. הקשר בעצמו היא האהבה ואם יש יראה אמיתית היא משמשת להדוק האהבה, שאף פעם הוא לא ינתק את עצמו מן הקשר הזה, מן האהבה. זה גם אהבה וגם יראה יחד. היראה משרתת את האהבה, כמו שהלוי משרת את הכהן, על מנת לקזק את קשר האהבה על ידי הפחד מנתוקו.

איך האדם מקושר? יש הרבה שכבות ורמות של קשר אל הקב"ה ובכל רמה של קשר יש פחד מנתוק הקשר. יש קשר פנימי מאד, שעל פי התודעה של התלמיד חכם היא הגבוהה ביותר, ואם כן גם כאן בא הפחד הכי גדול שלא לנתק את הקשר וזה עצמו מחזק את הקשר.

אם כן, עד כאן הנוסח הנדפס בסדורים. יש בו שלש תודעות של אדם שהולך ללמוד ומבקש מה': "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה, לידי מדות ישרות, לידי ידיעת התורה". מי שמכיר קצת את המושגים של חכמת האמת מבחין מיד ורואה ששלשת המדרגות הללו הן מה שנקרא בקבלה ובחסידות נר"נ – נפש, רוח, נשמה. נפש הוא כח המעשה שיש באדם, רוח היא המדות שבו ונשמה היא השכל שלו – "נשמת שדי תבינם". אם כך, ברור שהנוסח הזה בנוי ומיוסד על תקון הנר"נ שבנפש. אני לומד תורה על מנת לתקן את כל הנר"נ שלי. קודם כל אני מתחיל מלמטה, מן הנפש, מן ה'מעשה'. אחר כך תקון הרוח הוא ב'מדות ישרות'. בסוף, תקון הנשמה היא ההכרה בבת אחת של כל התורה בבת אחת, שנקרא מצות 'ידיעת התורה'.

נקרא למטה את הערה א.

א. עד כאן הנוסח המודפס בסדור "בית יעקב" לר' יעקב עמדין זצ"ל [זה נמצא בהרבה סדורים, אבל זהו הסדור מהחשובים ביותר בעם ישראל. היה בנו של ה'חכם צבי']. והוא [שלשת המדרגות של 'מעשה','מדות ישרות' ו'ידיעת התורה'] כנגד נר"נ שבנפש כמו שיתבאר.

מה אנחנו רוצים לעשות כאן? אנחנו רוצים להשלים את שתי המדרגות החסרות של הנשמה לפי הקבלה. המדרגות הראשונות – נפש, רוח, נשמה – הן אור פנימי בנשמה, תודעה פנימית. על פי סוד יש עוד שתי מדרגות של הנשמה בבחינת אור מקיף, מושגים שנסביר בהמשך. שתי המדרגות של אור מקיף בנשמה נקראו 'חיה', 'יחידה'. בלשון חז"ל במדרש רבה: "חמשה שמות נקראו לה [לנשמת היהודי, כל מדרגה היא שם בפני עצמו. מהם?] נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה". בתנ"ך אנחנו מוצאים את המילים הללו כנויים אל הנשמה.

למשל, כאשר נברא אדם האשון כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". רק בפסוק הזה ישנם שלשה שמות – "נשמת חיים", "לנפש", "חיה". תרגום אונקלוס בפסוק הזה למילים "לנפש חיה" הוא במילים "לרוח ממללא", רוח מדברת. אם נצרף גם את התרגום אל הפסוק אז יש לנו בו כבר ארבע מדרגות בפסוק אחד. נוספה לנו מדרגת ה"חיה". באמת, וכמו שנלמד על זה בהמשך, לאדם הראשון חסרה מדרגת היחידה, בחינת המשיח. אם היה זוכה לעמוד בנסיון שלו היה מגיע אל מדרגת היחידה, היה משיח, אבל בתחלת היצירה שלו היו בו רק ארבעת המדרגות. עד כדי כך, שבכתבי האריז"ל כתוב שאדם הראשון הוא כנגד החיה הכללית של כלל נשמות ישראל. אחרי החטא הפסיד גם את זה, אבל לפני החטא הוא החיה הכללית של כל הנשמות, וממילא הוא כולל בתוכו את שאר המדרגות שלמטה ממנו – נפש, רוח, נשמה, חיה. לכן כולם כתובים אצלו בפסוק אחד, הפסוק המתאר את היצירה שלו.

אם תעיינו קדימה, בהערה ל, תראו שזה אחד מן הדברים שנסביר בהמשך הלמוד שלנו. נלמד על כך שכנגד כל אחת מן המדרגות של הנשמה יש נשמה כללית, שהיא הכלל לגבי המדרגה הזו של כל נשמות ישראל. כך מובא בכתבי האריז"ל. הוא מגלה שיש צדיק אחד שהוא הנשמה הכללית לגבי המדגה הזו ביחס לכל עם ישראל. כל עם ישראל שואב את המדרגה הזו ומקבל אותה מן הנשמה של אותו הצדיק. שם תראו, שהיחידה היא המשיח. המשיח נמצא בתוכנו, ובכל דור ודור יש התנוצצות של משיח, ובמיוחד כאשר מתקרבים את ביאת המשיח ההתנוצצות הזו הולכת ומתגברת. זו היחידה שבנפש כל אחד ואחד.

אחר כך באה מדרגת החיה, והחיה הכללית של כל נשמות עם ישראל היא אדם הראשון לפני החטא.לאחר החטא הוא כבר הפסיד את זה, ולכן לאחר מכן יצאו ממנו כל שאר אומות העולם. הוא הפסיד את זיקתו ליהדות. ר' יהודה הלוי, בעל ה'כוזרי', מסביר שמאדם הראשון עד אברהם אבינו הנשמה האלקית היתה אצל כל גדולי הדור רק בדרך מעבר, לא בבחינת התלבשות והתעצמות ממש. לא היו יהודים. הנשמה עוברת דרך צנור פתוח אבל לא נעצרת ומתלבשת באותה מדרגה שבאמצע. אבל אדם הראשון לפני החטא הוא במדרגה אחת למטה מן המשיח, ואף אם היה עומד בנסיון היה מקבל גם את מדרגת היחידה והיה משיח.

הנשמה הכללית של כל עם ישראל היא נשמת משה רבינו. לכן זה קשור עם ידיעת התורה, הדבקות בה' באמצעות התורה. בעבודת המדות, הרוח היא תקון המדות, והנשמה הכללית היא נשמת אליהו הנביא. הנפש – הישום במעשה בנצחון כל המניעות והעכובים בדרך גלוי מלכות שמים בעולם – היא נשמת דוד המלך, שנלחם את מלחמות ה' "לתקן עולם במלכות שדי", במציאות. הנפש היא כח המעשה, כח התקון בפועל.

[דוד ומשיח קשורים יחד, שכן המשיח הוא 'משיח בן דוד'. גם אדם קשור עם דוד. אדם הוא ראשי תבות אדם דוד משיח. מה קרה לאדם? כתוב "ויהי האדם לנפש חיה", שלפני החטא היה במדרגת חיה. אחר כך נפל לגמרי ודוד תיקן אותו בבחינת נפש. משיח – בסוד "נעוץ סופן בתחלתן" – הוא בחינת היחידה]

אם כן, אחד מן הדברים שאנחנו רוצים להבין מתוך השער הזה הוא, שיש חמש מדרגות של הנשמה, איך הן מקבילות לחמש מדרגות כלליות של עם ישראל – משיח, אדם, משה, אליהו, דוד- ואיך אנחנו צריכים להתכוון להמשיך ולשאוב מן המדרגות האלו על מנת לתקן את כולן.

שאלה: מי החיה הכללית לאחר החטא של אדם הראשון?

תשובה: כתוב שזה היה חנוך, אבל כל המדרגות כאן הן למעלה מן הזמן. זה נשאר. יש מדרגה כזו שנקראת אדם הראשון לפני החטא.

אם כן, עלינו להשלים בתפלה שלנו עוד שתי מדרגות כנגד החיה והיחידה, כנגד המקיפים. זה מה שאנחנו עשינו כאן, בדרך אפשר. השלמנו את התפלה הזו לכלול גם את שתי המדרגות של חיה ויחידה, שבאופן מיוחד שייכותלנו עכשיו, בעקבתא דמשיחא.

נחזור לקרוא מתחלת התפלה (את למוד ההערה נשלים לאחר למוד שתי המדרגות הבאות): "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני הלמוד לידי מעשה, לידי מדות ישרות, לידי ידיעת התורה". עד כאן כבר ראינו. נמשיך בתפלה:

ולידי דבקות הבורא

זה כנגד מדרגת החיה. זו דבקות אפילו של יהודי פשוט, וזה כבר חידוש של הבעש"ט. עד כאן אמרנו, שההשקפה המקובלת היא שלהיות דבוק בה' זה דוקא באמצעו התורה. זו הדרך של יהודי. אנחנו הרי 'עם הספר', "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", והדרך שלו להיות דבוקים בקב"ה זה רק דרך התורה. זה אמת ויציב ונכון. אבל בא הבעש"ט ואומר שגם יהודי פשוט דבוק בה'. גם אחד שאין לו בראש את כל התורה, כל אחד שיושב כאן, יכול להיות דבוק בה' במדרגת החיה, שהיא עוד יותר גבוהה מאשר מדרגת הנשמה.

יש מדרגה בנפש להיות דבוק בבורא עולם, והיא מדרגה למעלה מן הנשמה, בדיוק כמו אדם הראשון לפני החטא. מה היה המצב של האדם הראשון לפני החטא? הוא עדין היה כלי טרי, שרק הרגע יצא מידי היוצר [נקרא 'יציר כפיו של הקב"ה'], וכל דבר טרי שכרגע נוצר – מי כמוהו מרגיש דבקות בבורא שלו? מי רואה את הנולד יותר ממנו? לראות את הנולד זו החכמה שרואה איך הדבר שנולד נברא בכל רגע תמיד, יש מאין. "איזהו חכם? הרואה את הנולד". מי זה? זה מדרגת אדם הראשון לפני החטא. כל אחד ואחד מן היושבים כאן, שירגיש איך הקב"ה יוצר אותו ואיך שהוא נולד הרגע – זה נקרא אדם הראשון לפני החטא. זה להרגיש דבקות הבורא על ידי ראית הנולד שלו עצמו, לראות איך ברגע הזה 'יציר כפיו של הקב"ה' והוא עוד לא חטא.

כמו אדם הראשון, יש לו גם כרגע נסיון ואו שהוא יעמוד בו או שיפול בו. בלי תורה הוא לא יעמוד בנסיון [שתי המדרגות הללו – שכנגד האותיותת יה שבשם – נקראו"תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"]. זה להרגיש את הטריות. המילה הזו – טריות – היא אחת המילים האהובות על הבעש"ט. הוא פעם אמר, שכל ירידת נשמתו אל העולם הזה היא כדי שירגישו טריות, 'פרעשקייט'. שהידות נשעתה קצת ישנה, קטת נובלת, וכל ענינו הוא שירגישו קצת טריות. מה זה להרגיש משהו טרי? זה אדם הראשון לפני החטא. זה נקרא 'חיה'. זו 'דבקות הבורא'. אחד שיש לו את ההרגשה הזו יש לו גם נסיון. באיזה כח הוא יכול לעמוד בו? רק בכח התורה. לכן צריך להיות יחוד של שתי המדרגות, של הנשמה והחיה, של חכמה ובינה, והוא יחוד של "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". יחוד שלא נפרד אף פעם.

אם כן, המדרגה הרביעית הזו נקראת 'דבקות הבורא'. הבטוי הזה הוא בטוי רווח בכל ספרי החסידות, בעיקר אצל החסידות הכללית של כל תלמידי הבעש"ט. המצב הזה הוא כנגד החיה שבנפש, המקיף הקרוב.

אחר כך יש משהו עוד יותר גבוה – היחידה שבנפש. זו כל האריכות שבאה כאן בהמשך (כוון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, רוב המשפט כאן הוא מפרשת נח שאנחנו קוראים השבוע):

ולידי הפצת מעינות תהום רבה וארבֹת השמים נפתחו ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

עד כאן כל מדרגה היתה מילים ספורות, כעת יש לנו קצת אריכות. נסביר אותה קודם במילים פשוטות: אני רוצה מן הלמוד הזה, כמו שאדם לומד עשרות שנים בשביל להגיע ל'ידיעת התורה' ולהיות דבוק בה' דרך זה, כך אדם לומד שנים טובות כשכל הזמן המחשבה בראש שלו היא 'מי יתן, הלואי, שאזכה עם התורה הזו שאני לומד להפיץ את מעינות התורה, הרזין דרזין שבה, חוצה ועל ידי כך לכבוש את העולם ולתקן אותו. התקון הזה הוא התקון של המשיח, והוא בא ממדרגה עוד יותר גבוהה מאשר 'דבקות הבורא'. 'דבקות הבורא' היא עדיין בבחינת מקבל, אבל מי שזוכה להיות מפיץ מעינות התורה – "יפוצו מעינותיך חוצה" – הוא זוכה להיות בבחינת משפיע, שזה יור גבוה ממקבל.

אם כן, קודם היתה מדרגת 'ידיעת התורה', אחריה היתה מדרגת דבקות ישירה בבורא שלא באמצעות התורה, שצריך לחבר את שתיהן יחד על מנת שלא לפול ממדרגת ה'חיה'. זו מדרגת הטריות והרגשת הלידה בכל רגע, ראשית תורת הבעש"ט. כעת יש מדרגה יותר מזה, והיא להגיע אל הפנימיות של התורה, אל המעין, אל ה"נחל נבע מקור חכמה" שיש בתורה, שזהו הכח שיש בנשמת היהודי להפיץ את אור ה', את תורת ה', חוצה ולגלות שה' אחד בתוך המציאות של העולם הזה, ובכך לכבוש את העולם תחת מלכות שמים. זו העבודה של המשיח.

כל המושג הזה של "יפוצו מעינותיך חוצה" כתוב בזהר הקדוש שהוא קשור עם המבול של נח. רק שאז, בזמן נח, המבול השחית את העולם רק שכתוב בזהר שלעתיד לבוא, בדור שלנו, גם יהיה מבול. זה יהיה מבול של גלוי סודות התורה שיכסה את העולם – "כמים לים מכסים". זה יהיה מבול של דעה את ה' של רזין דרזין דאורייתא, וכל הבטויים הכתובים במבול של נח יחזרו ביתר שאת ויתר עז במבול של המשיח.

חוץ מזה שפרשת נח והמבול זו פרשת השבוע, החודש הזה הוא חודש חשון [בו התרחש תחלת המבול] ושמו של החודש בתנ"ך הוא חודש בול, בול מלשון מבול. לכן ב-ז חשון מתחילים לבקש על הגשם.

זה מה שכתוב כאן, שיש לי עוד מטרה, גדולה אפילו מאשר 'דבקות הבורא'. זה דבר חשוב מאד. אצל לא-יהודי לא יכולה להיות מדרגה גבוהה יותר מאשר דבקות, איך שלא יבין וישיג את המושג 'דבקות', אבל אצל יהודי דבקות זה אדם הראשון שלפני החטא, שיכול מיד לחטוא ולפול. המשיח זה משהו יותר גבוה מדבקות של מקבל מן הקב"ה. משיח הוא מי שמשפיע ומפיץ את סודי הסודות, רזין דרזין דאורייתא, שה' הוא הכל והכל הוא ה'. הוא ממשיך את המבול שיכסה את כל העולם כולו – "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

אם כן, המטרה הזו גם צריכה להיות בראש של כל אחד ואחד. אנחנו יודעים שבשנים האחרונות באופן מיוחד – זה היה גם אצל הרבי הקודם – שיש הרבה הרבה דבור ודגש על משיח. 'משיח עכשיו'. צריך להיות המשיח בראש כל הזמן. כלומר, שכל אחד – אני ואתה – צריך להגיע אל היחידה שבנפש. כמה שיותר יהודים יגיעו אל ההתנוצצות של היחידה שבנפש בבחינת משיח – זה עצמו יביא אתת המשיח.

במדרגה הזו יש בטוי שמורכב מכמה מושגים, שאותם נצטרך להסביר בהמשך הלמוד, בעזרת ה', והכל כנגד היחידה שבנפש. אחרי שאני מבקש מהקב"ה שהלמוד יביא אותי ל'דבקות הבורא' אני מבקש מן הקב"ה עוד דבר: "לידי הפצת מעינות תהום רבה וכו'". מאיפה באים הבטויים הללו? הבטוי 'דבקות הבורא' הוא בטוי רווח בספרי החסידות, בעיקר החסידות הכללית. הבטוי הבא מורכב מן הפסוקים העיקריים של התורה בנוגע למשיח, כמו שזה נתגלה אל הבעש"ט.

ראשית, הבטוי 'הפצה' בא מן הפסוק "יפוצו מעינותיך חוצה". כאשר הבעש"ט עלה אל היכל המשיח ושאר אותו 'אימתי קאתי מר?' ענה לו המשיח את הפסוק הזה: כש"יפוצו מעינותיך חוצה". זה הסימן וזו העבודה של ביאת המשיח. המילים "מעינות תהום רבה וארבת השמים נפתחו" הם הפסוקים מפרשת נח לגבי המבול. כתוב שנבקעו מעינו תהום רבה ושנפתחו ארובות השמים. אחר כך בא פסוק מאד חשוב מספר ישעיהו, המתאר את ביאת המשיח, והוא כל כך חשוב על שגדולי ישראל סיימו את חיבוריהם על המשיח בפסוק הזה, ובראשם הרמב"ם. הוא חותם את ספרו הענקי בהלכות מלכים, ובפרקים האחרונים הוא מתאר את ביאת המשיח, והוא מסיים את כל החיבור עם הפסוק הזה המתאר את תכלית היעוד שבביאת המשיח – "ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". הסיום במילים "בביאת גואל צדק אמן" הוא הנוסח המקובל בכל ספרות עם ישראל בבקשה לביאת המשיח.

נחזור להשלים את סיום הערה א:

כאן [בתפלה שלפנינו] באה השלמת גלוי החיה-יחידה [ואצל האריז"ל והבעש"ט הן נקראו ח"י] על פי תורת החסידות, שמיסדה – מורנו הבעש"ט זי"ע – הוא המקבל מ"בעל הח"י" – אחיה השלוני כנודע.

כתוב שיש שנים שקבלו ממי שנקרא בלשון ספר הזהר 'בעל החי', אחיה השלוני. השניים הם ר' שמעון בר יוחאי והבעש"ט. האריז"ל קיבל בעיקר מאליהו הנביא, אבל אחיה השלוני הוא אפילו יותר מאליהו הנביא, שקיבל בעצמו בשלשלת הקבלה מאחיה השלוני. אחיה הוא למעלה מאליהו, אף שיש הרבה דברים שמיוחדים דוקא לאליהו הנביא [כמו היותו בעל הברית ומבשר הגאולה], והוא כולל בתוכו גם את המשיח וגם את המדרגה שלמה ממנו, אדם הראשון לפני החטא. לכן הוא נקרא 'בעל ה-חי'. אפשר לומר, שרשב"י מקבל מאחיה השלוני בעיקר את מדרגת החיה ואילו הבעש"ט מקבל ממנו בעיקר את מדרגת היחידה.

אם כן, דוקא בתורה הזו – תורת הבעש"ט, תורת החסידות – רוב הדבור הוא אודות המדרגות העליונות האלו. איפה לומדים על מעשה? צריך ללמוד שולחן ערוך, הלכה למעשה. מי שרוצה לתקן את המדות מה צריך ללמוד? ספרי מוסר. מי שרוצה לקיים ולהגיע למדרגה של 'ידיעת התורה' מה צריך ללמוד? גמרא רש"י ותוספות. אבל מי שרוצה להגיע למדרגת חיה-יחידה – זה חסידות. חיה זה בעיקר זהר [הרבי המהר"ש הרבי הרביעי בחב"ד, היה אומר שאצלו ספר הזהר הוא ספר חסידות, בעוד שספר 'עץ חיים'- ספר הקבלה העמוק של האריז"ל – הוא אצלו ספר מוסר]. זה מתאים עם כך שהאריז"ל קיבל בעיקר מאליהו הנביא, שהוא מדרגת הרוח והרוח היא בחינת מוסר, אבל מדרגת היחידה זה על ידי למוד חסידות בפרט.

כמובן, צריך את הכל ואי אפשר לפספס שום דבר. להיפך, מתתחילים מלמטה למעלה. מתחילים עם "המעשה הוא העיקר", עם למוד הלכה מתוך השולחן ערוך. צריך לעדן את המדות ולכן צריך ללמוד בספרי מוסר. צריך להגיע לידיעת התורה, לעומק של התורה. זו מדרגה שכנגד הנשמה, ונשמה היא בינה, ובינה היא כח הסברא. מה כל כך חשוב ללמוד גמרא ותוספות שאין אפילו בלמוד חסידות? זה לתקן את כח הסברא. לדעת מה לעשות היום מספיק ללמוד הלכה, אבל לתקן את הסברא – זה רק בלמוד גמרא ותוספות. זה נקרא 'ידיעת התורה'. אחר כך יש משהו יותר מזה – חיה ויחידה. הזכרנו, שהבטוי 'דבקות הבורא' רווח בעיקר בחסידות הכללית, לא בחסידות חב"ד, והספרים הללו מאד דומים, בסגנון שלהם ובפעולה שהם פועלים על הנפש, לספר הזהר. זה מעורר ונוגע בנקודה הפנימית שבלב, וחושף את ההרגשה והתביעה שיש בלב ובנפש של כל יהודי להרגיש דבקות ישירה בה'. אם כן, אפשר לומר שמי שרוצה להגיע לידי 'דבקות הבורא' מה שמסוגל לכך הם ספרי החסידות הכללית [ספרי הבעש"ט, המגיד וכל תלמידיהם. חסידות ברסלב, נעם אלימלך, קדושת לוי ועוד]. זו חכמה של "איזהו חכם? הרואה את הנולד". המדרגה הגבוהה ביותר של מדרגת היחידה, של מי שרוצה להיות בעצמו 'טופח על מנת להטפיח', להיות מעין הנובע ו"נחל נבע מקור חכמה", שזו בחינת המשיח – זה היחוד שיש בחסידות חב"ד. היא בונה לכך כלים. שוב, היחוד שיש בחסידות חב"ד מן האדמו"ר הזקן והלאה הוא, שהיא מסוגלת לבנות לך כלים בנפש לאפשר במשך הזמן לקבל את השפע האלקי.

מה הסברנו כעת? הסברנו שכל מדרגה מחמשת המדרגות שייכת ללמוד מסויים בתורה: הנפש שייכת ללמוד ההלכה, הרוח שייכת ללמוד המוסר והנשמה שייכת ללמוד הסברא. החיה שייכת ללמוד של דבקות, של חכמה ישירה ושל מבט ישיר, למוד של דברים שפותחים עת העיניים לראות את ה' ו"לאסתכלא בעיקרא דמלכא". יש דבר יותר מזה – ללמוד דבר שבונה לאט-לאט כלים לזכות להתנוצצות של בחינת משיח להפיץ את ה'רזין דרזין' דאורייתא חוצה. זו מדרגת היחידה, אבל בדרך כל גם מדרגת החיה וגם מדרגת היחידה שייכות לתורת החסידות.

עד כאן הערה א. בכך השלמנו את שלשת המדרגות הראשונות עם שתי המדרגות – חיה ויחידה – השייכות לתורת החסידות.

בכך השלמנו את הסקירה הראשונית על התפלה, וכעת נתחיל ללמוד מתוך הספר את הפרק הראשון: