פרק ט

ראש, תוך וסוף עולם היצירה

עד כאן חזרנו בקצרה עם קצת תוספת על הנלמד בפרק הקודם, ומכאן נמשיך להתבונן באותו אופן בהתכללות של כל המדרגות. למדנו, שהתוך היא מדרגת עולם היצירה בה מתגלה אור פנימי, ועבודתה היא עבודת המלאכים. ההגדרה הכללית אומרת שעולם היצירה כולו הוא רגש פנימי בלב, כנגד האות ו שבשם. רגש זה כולל את כל המדות, אהבה ויראה וענפיהן. מוסבר בספר התניא[1] שכל המדות מסתעפות מאהבה ויראה, ואפילו מידת היראה עצמה מסתעפת ממדת החסד, משועבדת ותלויה בה. לכן נקשור את כל המערכת במדרגה זו – 'תחלה, ראש, תוך, סוף' שבתוך –  אל פסוק האהבה בפרשת שמע ישראל. הכתוב אומר "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"[2], כאשר המילה "את" באה לרבות גם את היראה.

עַל יְדֵי אַהֲבָה וְיִרְאָה בִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב נִתְקַן בְּחִינַת הָ"אוֹר פְּנִימִי", שֶׁהוּא הַצּוּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַחֹמֶר [המחיה אותו], מַדְרֵגַת הַמַּלְאָכִים שֶׁבְּעוֹלָם הַיְּצִירָה,

האהבה שבאדם אלו המלאכים הטובים שבו, אך אם יש לאדם אהבה ויראה חצוניות, ואלו מלאכים רעים. רגשות של אהבה ויראה אלו המלאכים שבתוך לב האדם. כתוב, שהיצר הרע הוא מלאך רע, והוא מתבטא באהבה רעה, בתאוות ופחדים רעים. דבר רע הוא דבר המפריד אותך מה', ולעומתו, דבר טוב הוא דבר המקשר אותך אליו. זאת ההגדרה הפשוטה של טוב ורע בכל מקום.

עבודת המלאכים שבאדם

איך אני יודע אם אהבתי היא יצר טוב או יצר רע? ההבחנה היא האם אהבתי מקרבת אותי לה' או מרחיקה ומפרידה אותי ממנו. כאשר היא מקשרת ביני ובין ה', ביני לבין התורה, ביני לבין עם ישראל זו אהבה טובה מאד. אם אני אוהב דבר אני שקוע באהבתי ועסוק בו בכל רגע – "באהבתה תשגה תמיד"[3]. ממילא, ככל שאני עסוק וטרוד באהבתי כך אני יותר ויותר שקוע בתוך הטוב. אבל אם אהבתי מסורה לדברים שאינם טובים אזי ככל שאני יותר אוהב אותם כך אני שקוע יותר ויותר בתוך הרע, בתוך דבר המפריד ביני לבין ה'. כל מדה היא טירדה. האדם טרוד במדותיו וברגשותיו, וממילא, הגדרת מדה טובה היא כאשר הטירדה היא טירדה חיובית. האדם נעשה יותר ויותר שקוע במקור הטוב.

כל הטרדות הללו הם המלאכים שבאדם ובהם מלאכים טובים ומלאכים רעים. כאן בהסבר שלנו, אנו מדברים על המלאכים הטובים, שבכללות הם האהבה ויראה בקדושה – אהבת ה' ויראתו, אהבת התורה, אהבת ישראל וכו'. אלו הם הצורה שבתוך החמר, ולכן צורה היא לשון יצר. יצרים הם צורות בתוך חומר האדם, והם שייכים אל ממד היצירה שבו.

שֶׁ[כל] שֶׁעֲבוֹדָתָם לַה' יִתְבָּרֵךְ הִיא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ כַּנּוֹדָע (מַחֲנֵה מִיכָאֵל בְּאַהֲבָה וּמַחֲנֵה גַּבְרִיאֵל בְּיִרְאָה וְכוּ').

יהודי צריך להגיע לאהבת "בכל מאדך", בעוד אהבה של "בכל לבבך ובכל נפשך" עדיין דומה לאהבת המלאכים. כל עיקר מציאותם של המלאכים היא אהבה – יצר, מדה, רגש. בכל מחנה של מלאכים יש גדודים רבים ובכל גדוד יש מספר עצום של מלאכים פרטיים. בכללות, כל מחנה מיכאל עובד את ה' במדת האהבה, וכל מחנה גבריאל עובד את ה' במדת היראה. אם כן, כללות המושג מלאכים היא אהבה ויראה – אהבת ה' ויראת ה'. בתקון המלאכים שבתוך היהודי יש שתי מדרגות:

וְזֶהוּ בִּשְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ", שְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל אוֹר פְּנִימִי בְּלֶב וָנֶפֶשׁ.

מדרגות אלו שייכות אל עולם היצירה, אל תקון האור הפנימי, אל תקון הצורה שבתוך החמר. מוסבר בחסידות[4], שאהבת "בכל לבבך" היא אהבה בתוך הלב, ואילו אהבת "בכל נפשך" היא בתוך השכל והיא כבר אור מקיף שלמעלה ממנו [בהמשך תיושב סתירה זו].

הכוונה המעכבת – סוף שבתוך

וְעוֹד יֵשׁ מִצְוֹת שֶׁהַכַּוָּנָה מְעַכֶּבֶת בָּהֶן, כְּמוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע.

ישנה מדרגה נוספת שנראית לכאורה שייכת אל הפרק הקודם, אבל באמת היא שייכת אל פרק הנכחי. בפרק הקודם סדרנו את כל סוגי המצות המעשיות, בהן אין הכוונה מעכבת, אבל יש יוצאים מן הכלל הזה, ואלו מצות בהן הכוונה אכן מעכבת.

כאשר אנו מדברים כאן על כוונות אין מדובר על הכוונה לצאת לידי חובת המצוה. על כך ישנה מחלוקת[5] האם כל מצות התורה צריכות כוונה או לא. יש מי שאומר, שאם אינך מתכוון יחד עם המעשה שלך לקיים עכשיו מצוה לא נחשב המעשה כמצוה. לפי דעה זאת יש צורך במודעות מינמלית, מודעות שכעת אתה עושה מצוה. דעה שניה אומרת שאין צורך במודעות זו כדי לצאת ידי חובת המצוה, ועל פי דעה זו גם מי שאינו יודע כלל שהוא מקיים מצוה, כגון "התוקע לשיר"[6], קיים את המצוה. לעומת זאת, כאן אנו מדברים על כוונה של עומק, של משמעות פנימית.

אם כן, בכל מצוה מעשית אין הכוונה העמוקה מעכבת בה. בכל זאת, ישנן כמה מצות יוצאות דופן, שהחשובה מכולן היא מצות קריאת שמע. אנו אמנם אומרים אותה בתוך סדר התפלה, אבל היא שונה מתפלה ואפילו מתלמוד תורה. למדנו, שתלמוד תורה נעשה בפה, ועל אף שאנו גם רוצים להבין את הנלמד – בעיקרה היא מצוה מעשית, ולכן אין הכוונה הפנימית מעכבת בה. אפילו כאשר אדם קורא פסוקי תורה בלי להבינם כלל הרי שיצא ידי חובת קיום מצות תלמוד תורה[7] [ואף בלמוד תורה שבעל פה, בה על הלומד לקרוא ולהבין את הנלמד עד כמה שידו משגת, אין הכוונה הפנימית מעכבת].

לעומת זאת, בקריאת שמע אנו רוצים לכוון את המשמעות הפנימית של המעשה, את המשמעות הפנימית של המילים הנאמרות – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹקֵינוּ הוי' אֶחָד". צריך לכון את בה פשט המלים הנאמרות, ואם אינך מכוון לא יצאת ידי חובת קיום המצוה[8].

בשתי מצות אלו – קריאת שמע ותפלה – אם לא כיוון האדם בשעת עשייתן כוונה פנימית אזי הוא לא יצא ידי חובת קיומן. בפסוק הראשון של קריאת שמע ובברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה[9] יש לכוון כוונה פנימית עמוקה, ואם לא כיוון לא יצא [יש מי שאומר[10], שיש לכוון כוונה עמוקה גם בפסוק "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן"[11]]. מבין השתים, הדוגמה העיקרית והחשובה בתורה לכך היא ודאי המצוה לקרוא פעמים ביום "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", שכן ביחס לתפלה יש מי שאומר[12] שחיובה כלל אינו מן התורה, אלא רק מדרבנן. וגם לדעה הסוברת שחיוב התפלה הוא מדאורייתא, נוסח התפלה הוא ודאי מדרבנן.

אם כן, זהינו מצוה מן התורה שדורשת כוונה פנימית, אור פנימי. בכל המצות "המעשה הוא העיקר"[13], אך ישנה מצוה אחת מן התורה, מצות קריאת שמע, שדורשת אור פנימי ולא רק מעשה חצוני. לכן מצוה זו שייכת אל עולם היצירה, המוגדר אצלנו כאור פנימי. יש בה מעשה ויש בה גם אור פנימי המעכב את קיומו. לכן אנו נמקם מצוה זו בתחתית עולם היצירה, במדרגת עשיה שביצירה, בסוף שבתוך.

מִצְוֹת אֵלּוּ הֵן בְּחִינַת "עֲשִׂיָּה שֶׁבִּיְּצִירָה" – "סוֹף שֶׁבְּתוֹךְ".  

למרות החפיפה, מצות קריאת שמע היא אינה מצות יחוד ה' או מצות אהבת ה'. שתי מצות אלו הן מצות תמידיות שבלב, 'חובות הלבבות', ואילו בקריאת שמע המצוה היא לקרוא את קריאת שמע קורא בפה – "עקימת שפתיו הוי מעשה"[14]. קריאת שמע היא מצד אחד מצוה מעשית ככל שאר המצות המעשיות, אלא שהיא יוצאת דופן בכך שהכוונה בה מעכבת. חייבת להיות בה השתתפות של אור פנימי תוך כדי קיום המעשה. אם כן, מצוה זו היא המדרגה התחתונה בעולם היצירה שכולו אור פנימי, סוף שבתוך.

עליה אל היכל האהבה – תוך וראש שבתוך

למעלה ממנה ישנו גלוי אור פנימי ממש, הכולל את:

אַהֲבַת "בְּכָל לְבָבְךָ" הִיא בְּחִינַת "יְצִירָה שֶׁבִּיְּצִירָה" – "תּוֹךְ שֶׁבְּתוֹךְ". אַהֲבַת "בְּכָל נַפְשְׁךָ" הִיא בְּחִינַת "בְּרִיאָה שֶׁבִּיְּצִירָה" – "רֹאשׁ שֶׁבְּתוֹךְ".

אהבת ה' "בכל לבבך" היא גלוי של אור פנימי בלב. הלב הוא התוך, והאור הפנימי שבתוכו הוא התוך שבתוך, היצירה שביצירה, בבחינת "צור לבבי"[15]. היא שייכת אל המושג יצר, ועל כן חז"ל דרשו עליה "בשני יצריך". לעומתה ולמעלה ממנה ישנה עוד מדרגה נוספת של אור פנימי, והיא אהבת ה' "בכל נפשך". מבואר בחסידות[16], שהאהבה בעצמת "בכל נפשך" היא גלוי של אור פנימי בשכל, אור פנימי במדרגת הבריאה שכללותה שכל. אם כן, זו מדרגת הראש שבתוך.

נסביר אותן בהקשר להבנת הסדר בקריאת שמע. בכללות התפלה, כאשר אנו מכוונים את כוונת קריאת שמע אנו עולים מעולם העשיה אל עולם היצירה. היא הפתח והשער להכנס אל האור הפנימי. אני קורא ומכוון "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" ונכנס אל עולם חדש. בקריאת שמע ישנו מעשה, וחייב להיות גם אור פנימי – היא הכוונה. לאחר קריאת הפסוק הראשון בכוונה אני ממשיך וקורא "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ". אני אומר את המילים וצריך לקיים את הנאמר בהן – לאהוב את ה' ממש בכל לבבי. כאשר זכיתי לזה אזי אני עולה אל התוך שבתוך – אל היצירה שביצירה.

עולה מן התהליך, שהתורה עוזרת לי להגיע אל מדרגה חדשה לגמרי של מודעות. התורה מצוה עלי לקרוא פסוק אחד "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", ולכוון כוונה בפסוק זה. ברגע שהיא מצוה עלי היא גם נותנת לי כח לקיים זאת. ובכך שכיוונתי תוך כדי קריאת פסוק זה שברתי מסך שבין עולם לעולם, ועליתי מעולם העשיה המעשי והחמרי ונכנסתי אל עולם רוחני, עולם של אור פנימי.

נתקדם עוד שלב. כאשר אני ממשיך לקרוא את המילים "ואהבת את הוי' אלקיך .... ובכל נפשך" אני מכוון לקיים את האמור עליהן בדברי חז"ל "אפילו נוטל נפשך"[17]. בכך אני כבר עולה אל מדרגת הראש שבתוך, הבריאה שביצירה. סיום הפסוק באהבת "ובכל מאדך" כבר מעלה אותי אל עולם חדש לגמרי, עליו נלמד רק בפרק הבא.

בספר הזהר[18] נזכרים שבעה היכלות דרכם עובר האדם בתפילתו, החל מאמירת 'ברכו' ועד לתפלת שמונה עשרה. מתחלת הברכה השניה של קריאת שמע, ברכת 'אהבת עולם', נכנסים אל היכל האהבה וממילא כל קריאת שמע מתרחשת בתוך היכל זה. כאשר מסיימים את קריאת שמע ומתחילים לומר את ברכת 'אמת ויציב' כבר נכנסים אל היכל חדש הנקרא היכל הרצון. לפיכך כתוב בכמה מקומות בחסידות[19], שעל אף שאמירת 'שמע ישראל' היא דבר גדול מאוד בפני עצמו, ואף מוזכר בה יחוד ה', בכל זאת על פי מקומה בסדר התפלה היא אינה אלא מעבר לבוא לכדי אהבת ה'. זו עיקר כונת אמירת קריאת שמע על דרך הסוד.

יחוד ה' היא מצוה יותר גבוהה מאשר מצות אהבת ה'. בכל זאת, בהקשר הכללי של קריאת שמע העיקר הוא אהבה, אהבת ה', וזו הסיבה שהיא נאמרת בתוך היכל האהבה. לפי הסבר זה עולה, שכוונת היחוד שיש בקריאת שמע היא הכח הנפשי להגיע אל מקום חדש, אל עולם חדש של רגש, אל עולם היצירה. קודם האדם היה אדם של מעשה, ובכח כוונת קריאת שמע הוא שבר את המסך המפריד בין המעשה לבין האור הפנימי של הלב. כעת הוא יכול לקיים את העיקר – "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

נחתום את ההסבר ברמז העולה משני הפסוקים הראשונים בקריאת שמע: בפסוק היחוד טל אותיות, כמנין הוי' אחד. פסוק זה מסתיים במלים הוי' אחד, בעוד המילה האחרונה – אחד – עולה אהבה. מרמז זה רואים, שתודעת ה'אחד' הנולדת מאמירת הפסוק הראשון היא המקור של גלוי אור האהבה הנולד מאמירת הפסוק השני, פסוק האהבה. קשר זה מתבטא בשני הכוונים: האהבה שנולדת נרמזת במילה האחרונה של הפסוק המוליד אותה, ואילו יחוד ה' המוליד את האהבה נרמז במספר אותיות הפסוק שמתאר אותה.

אור פנימי בשכל – ראש שבתוך

וְהִנֵּה דָּרְשׁוּ רַזַ"ל "'בְּכָל נַפְשְׁךָ' – אֲפִילוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ",

כך היה מצטער רבי עקיבא כל ימיו: "מתי יבוא לידי דבר זה ואקיימנו"[20]. קודם הסברנו שאהבת ה' "בכל נפשך" היא גלוי של אור פנימי בשכל, ואילו כאן מדובר על מסירות נפש ממש. כיצד מתישבים שני ההסברים גם יחד?

שאלה זו אצלנו עומדת במקום היחוד בין מדרגות אבא ואמא. מסירות נפש בכל מקום מתגלה במדרגת אבא, בחכמה, בכח-מה, בתקיפות הבטול. מקור מסירות הנפש הוא באמונה הפשוטה, ברדל"א, אבל גם האמונה הפשוטה של הראש הבלתי נודע מתגלה בחכמה, כמבואר בספר התניא[21]. ספר התניא כולו אינו מזכיר כלל את ספירת הכתר, על שלשת הראשים שבו, אלא הכל מתחיל בו מן החכמה, ובה נכללת גם האמונה פשוטה ומסירות הנפש. הכללה זו נקראת בלשון האריז"ל "פנימיות אבא – פנימיות עתיק"[22]. לפיכך, הכח למסור את הנפש בפועל ממש היא ה'תחלה' שבתוך, פרצוף אבא של עולם היצירה, בעוד האור הפנימי שבשכל הוא ה'ראש', פרצוף אמא של עולם היצירה.

כדי לעמוד על ההבדל בין שתי המדרגות באהבת "בכל נפשך" יש להבחין ביחס הכללי שבין הראש והלב. היחס ביניהם הוא יחס של אור מקיף לאור פנימי. בדרך כלל, גם השכל מתיישב בבחינת אור פנימי, אך כאשר מדברים עליו ביחס אל הלב הוא עדיין בגדר מקיף אליו. ליתר דיוק, הוא אור מקיף שבאור פנימי. בעבודה, אור מקיף זה נקרא אהבת ה' "בכל נפשך" עוד לפני שהאדם עומד בנסיון בפועל ממש. הוא בגדר של "אפילו נוטל נפשך". באותה מדרגה – מדרגת ה'ראש' – מתיחדת נקודת ה'תחלה'. יחוד זה הוא יחוד אותיות יה שבשם, יחוד אבא ואמא, עליהם נאמר בו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[23].

נסביר יותר על ידי דוגמה. מהו ההבדל בין חנוכה ופורים, הימים טובים שמדרבנן, לבין הימים טובים שבתורה, שלש הרגלים? מוסבר בכתבי האריז"ל[24], שההבדל הוא עד כמה האור של אותו הזמן הוא רב ועד כמה הוא מסוגל לרדת למטה. בשלשת הרגלים האור החדש המיועד לאותו החג הוא רב כל כך עד כדי שהוא יורד למטה עד למקום היחוד בין פרצוף זעיר אנפין והמלכות, בין מדות הלב לבין הדבור. אז זהו חג מן התורה.

עיקר החילוק בהלכה בין חגי התורה והחגים מדרבנן מתבטא באיסור המלאכה. מסביר האריז"ל, שכאשר היחוד נעשה למטה ישנו באותו המקום איסור מלאכה. לעומת זאת, כאשר כאשר פרצופי זו"ן עולים להיכל אבא ואמא ושם מתיחדים אזי היחוד הוא אמנם יחוד מאד רוחני, אך הוא אינו משפיע על איסור מלאכה למטה. אלו הם החגים מדרבנן.

במילים אחרות: בחג מן התורה בוקעת הקדושה ונמצאת גם למטה בגשמיות, ואז אסור לחללה על ידי עשיית מלאכה. לעומת זאת, כאשר הקדושה נשארת למעלה, וכתוצאה מכך גם אני עולה למעלה כדי להתיחד שם עם האור הקדוש, אזי על הגוף שלי, כאן למטה בעולם הזה, אין חל האיסור לעשות מלאכה. הרי בכך איני מחלל דבר. זהו אחד ההסברים היסודיים לגבי ההבדל בין חנוכה ופורים לבין חגי התורה.

את כל זה אמרנו כדי לתת דוגמה טובה לתופעה שאנו מציינים כאן – אור הלב המתבטא במקום השכל. זהו אור גדול מאד במח ה'שואב' את הרגש מלמטה כלפי מעלה, ואותו הרגש מתבטא בתוך האור של השכל. זהו האור הפנימי שבשכל, האור המקיף שבאור הפנימי.

מסירות נפש בפועל – תחלה שבתוך

כאשר אהבת "בכל נפשך" מגיעה עד כדי מסירות נפש ממש, כפרושם של חז"ל "אפילו הוא נוטל את נפשך", אזי התגלתה מדרגת 'תחלה' של מדרגת ה'תוך' הכללי, תחלה שבתוך, אצילות שביצירה. במדרגת הסוף הכללית היתה נקודת ה'תחלה' קבלת עול מלכות שמים, ואילו כאן נקודת המוצא היא הנכונות למסור את נפשך על קדוש השם בפועל ממש.

וְכַאֲשֶׁר בָּא לְנִסָּיוֹן בְּפוֹעַל מַמָּשׁ (שֶׁבְּעֶצֶם הוּא בְּחִינַת "עֲשִׂיָּה לְעֵילָא" בָּעֲבוֹדָה שֶׁבִּבְחִינַת עוֹלָם הַיְּצִירָה וְדַ"ל) אֲזַי מִתְגַּלָּה בְּחִינַת הַ"תְּחִלָּה – עַצְמוּת – שֶׁבְּתוֹךְ" – "אֲצִילוּת שֶׁבִּיְּצִירָה".

נִמְצָא שֶׁגַּם בִּיְּצִירָה, כַּוָּנָה פְּנִימִית בַּלֵּב, יֵשׁ שְׁלֵמוּת שֵׁם הוי' ב"ה (אֶלָּא שֶׁעִיקָר גִּלּוּי עַצְמוּת הוי' ב"ה הוּא בָּעֲשִׂיָּה דַּוְקָא).

י מְסִירוּת נֶפֶשׁ בְּפוֹעַל

ה "בְּכָל נַפְשְׁךָ" בְּכֹחַ הַכַּוָּנָה שֶׁבַּלֵּב

ו "בְּכָל לְבָבְךָ"

ה כַּוָּנַת הַלֵּב בְּמִצְוֹת שֶׁהַכַּוָּנָה מְעַכֶּבֶת בָּהֶן

כח הכוונה שבלב

כנגד אהבת ה' "בכל נפשך" כתבנו בסיכום את המילים 'כח הכוונה שבלב', מושג שלא הסברנו דיו. אהבת ה' במדרגת המח נקראת בחסידות "הכוונה הפנימית של הלב", וכוונת הדברים היא שהלב עלה אל השכל. כמובן, אין זו תנועה גשמית. הכוונה היא שישנו כח אהבה וישנו כח כוונה, ושכח האהבה שייך אל הלב ואילו כח הכוונה שייך אל השכל, אל המח.

המלה כוונה עצמה היא רב שימושית. בתחלת השעור הוסבר שישנה כוונה יסודית לגמרי שנקראת כוונה לצאת ידי חובה. כלומר, אדם עושה מעשה מצוה ומתכוון לצאת במעשה זה ידי חובת קיום המצוה. למעלה ממנה זו הכוונה שבעולם היצירה – כמו כוונת יחוד ה' בקריאת שמע – והיא כוונת המשמעות הפנימית של הדברים הנאמרים. כוונה זו היא עדיין בגדר הסוף של התוך. כעת הוספנו ואמרנו שהראש של התוך הינו כח הכוונה שבלב, וזו כבר משמעות נוספת במלה כוונה.

אל מה אנו מתכונים כאשר אנו אומרים שאדם כיוון כוונה פנימית בשעת התפלה עם כל הלב? חז"ל אומרים: "כל האומר אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעין לו גזר דינו"[25]. יש המפרשים מאמר חז"ל זה ואומרים, שאמירת אמן צריכה להיות בצעקה בקול גדול ומתוך זעזוע. כתוב בשולחן ערוך[26], שהפרוש הוא שצריך לומר אמן יהא שמיה רבא "בכל כח כונתו". כלומר, ישנה מדרגה הנקראת 'כל כח הכוונה'. זוהי מדרגת הראש של התוך, אהבת "בכל נפשך" – עליית הלב לקבל את אור השכל בלי צמצום. רק נזכור כי הכל מתרחש כאן בלב, בתוך עולם היצירה, ועדיין לא עלינו אל עולם הבריאה שהוא הראש האמיתי.

מדוע אומרים שהלב עולה אל המוח? בטוי זה בא לתאר מצב בו הלב מקבל את אור המוח כמו שהוא במקומו, ללא צמצום. באופן הרגיל מפריד מיצר הגרון בין המוח ללב[27], וממילא אור המוח הנמשך אל הלב יורד ומצטמצם כדי שיוכל לעבור אותו. כתוצאה מכך, אור המח המתקבל בלב הוא רק רושם של אור השכל. בלשון החסידות הוא נקרא 'ובכן'. נקודת ה'ובכן' היא רק כח לפתח רגש, אבל אינו תודעת שכל. בדרך ירידתו הסתלק כבר השכל ונותרה ממנו רק נקודה אחת שעברה את מיצר הגרון. נקודה זו כאילו אומרת: 'ובכן [=כך] צריך לאהוב את ה' בלב'.

כך הוא האופן הרגיל, כאשר הכוונה היא כוונה פנימית בלבד. לעומת זאת, כאן אנו מסבירים את 'כח הכוונה שבלב', בה הלב כביכול עולה לקבל את אור השכל כפי שהוא עוד בשכל, לפני שהוא מצטמצם ועובר את מיצר הגרון. מדרגה זו גבוהה יותר מן הכוונה בקריאת שמע. כוונת קריאת שמע פועלת רק את המעבר מעולם העשיה אל עולם היצירה, ואילו כח הכוונה שבלב הוא מקור גלוי אור עולם הבריאה בתוך עולם היצירה.

שלשה מיני כוונה

דברנו על שלש מדרגות של כוונה בתורה: הראשונה היא הכוונה לקיים את המצוה. כלומר, מודעות מינימלית למעשה המצוה שאני עושה ברגע זה. השניה היא הכוונה במשמעות הפנימית. בזמן אמירת קריאת שמע אתה חייב לכוון ואם לא כיונת לא יצאת ידי חובת קיום המצוה. השלישית היא כח הכוונה שבלב, והיא השפע, הנביעה והזרימה הפנימיים של השתפכות הלב והנפש "שפכי כמים לבך נכח פני הוי'"[28], כאשר אור השכל מאיר בלב.

שלש מדרגות הכוונה תואמות את המושגים "הכנעה, הבדלה, המתקה": הכוונה לצאת היא כוונה של שיעבוד. אני משועבד לקיים את מצות ה' ואני חייב לצאת ידי חובת קיום המצוה. זו כוונה שכולה אומרת הכנעה, ולגביה נפסק ש"מצות צריכות כוונה", בכל מצות התורה, ואם לא כוון האדם הוא לא יצא ידי חובתו. כוונה זו מהוה את הבסיס של כל קיום התורה והמצות.

הכוונה הפנימית המתבקשת בקריאת שמע היא כוונה של הבדלה. באמצעותה אתה נכנס לעולם חדש. היא על דרך מבצעו של הרבי – 'רגע של שתיקה'. הרבי רוצה שתלמידים יהודים, ולהבדיל, גם תלמידים שאינם יהודים, יפסיקו לרגע אחד את זרם מחשבת עניני העולם הזה והדברים הבטלים שבתוכם אנו חיים – ויחשבו על דבר אחר. אם לבני האדם אין רגע של שתיקה הרי שבאמת הם חיים בתוך ג'ונגל, והג'ונגל הזה הורס אותם ואת כל סביבתם.

להבדיל, היהודי מצוה לקרוא קריאת שמע. ברגע שהוא סוגר את עיניו מלראות את מראות העולם הזה, את ה"חיזו דהאי עלמא"[29], הוא מפסיק לחשוב על כל מה שקשור עם העולם הזה וכולו פונה אל העולם הבא. זאת ההגדרה הפשוטה של כוונת קריאת שמע – הבדלה. מבקשים ממך, פעמיים בכל יום, לעצום את עיניך ולנתק את עצמך ולשכוח מכל עניני העולם הזה. מבקשים ממך להמצא בעולם הבא. אתה נבדל ממצב אחד על מנת להגיע אל מצב חדש. אכן, על ידי כוונת קריאת שמע עוברים מעולם לעולם, אבל היא אינה דורשת את השתפכות הנפש ואינה נקראת "כל כח הכוונה".

כוונת 'כל כח הכוונה' היא כאשר כל האור הפנימי של הנפש שופע ומתגלה. זאת הכוונה במדרגת ההמתקה – "ומתוק האור"[30]. לפי דרכנו בהתבוננות כאן, הרי כאשר אומרים "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" ישנה גם כוונה לצאת ידי חובה, וישנה גם הכוונה הפנימית של שמע ישראל, שהיא כוונה של הבדלה. אבל אחר כך ממשיכים באמירת "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" בכל כח הכוונה שבלב, עד שבאים לכדי "אפילו נוטל את נפשך". על כך אמר רבי עקיבא "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא דבר זה לידי ואקיימנו".

נסכם את התוספת:

הכנעה              כוונה לצאת ידי חובה                 מצות צריכות כוונה

הבדלה              כוונת קריאת שמע            רגע של שתיקה

המתקה             כל כח הכוונה                            עלית הלב אל המח

בכך השלמנו ההתבוננות של ארבע אותיות שם הוי' של עולם היצירה – 'תחלה, ראש, תוך, סוף' שבתוך.