פרק י

עַל יְדֵי הָאַהֲבָה שֶׁבִּבְחִינַת הָאוֹרוֹת הַמַּקִּיפִים שֶׁל שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה – "בְּכָל מְאֹדֶךָ" (שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטַּעַם וָדַעַת לְגַמְרֵי) – נִתְקַן בְּחִינַת הַ"רֹאשׁ" – "אוֹר מַקִּיף" – שֶׁל עוֹלָם הַבְּרִיאָה. וְהִנֵּה בִּפְרָטִיּוּת יֵשׁ גַּם כָּאן אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה שֶׁבִּבְרִיאָה. חֲזַ"ל דָּרְשׁוּ "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מָמוֹנְךָ" (שֹׁרֶשׁ מִצְוַת הַצְּדָקָה – כְּלָלוּת כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח) – בְּחִינַת "עֲשִׂיָּה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "סוֹף שֶׁבְּרֹאשׁ". עוֹד דָּרְשׁוּ "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד" – בְּחִינַת "יְצִירָה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "תּוֹךְ שֶׁבְּרֹאשׁ". וְזֶהוּ בְּחִינַת "שְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים" כַּאֲשֶׁר הַיִּסּוּרִים הֵם קַלִּים מִיִּסּוּרֵי מָוֶת ה"י (כָּאן בְּחִינַת הַ"מְּאֹד", שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטַּעַם לְגַמְרֵי, הוּא עִנְיַן "הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד", עֲבוֹדַת הַהוֹדָאָה שֶׁמִּצַּד שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה עַל מִדָּה טוֹבָה וְכוּ' כְּאַחַת). אַךְ אָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁיֵּשׁ יִסּוּרִים שֶׁקָּשִׁים הַרְבֵּה מִמָּוֶת (בְּחִינַת "אֲפִילוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ" כַּנַּ"ל), וְהַנְּכוֹנוּת וְהַמְסִירוּת (מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" מַמָּשׁ) בְּכֹחַ לְקַבְּלָם הוּא בָּא מִשֹּׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה בִּבְחִינַת "בְּרִיאָה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "רֹאשׁ שֶׁבְּרֹאשׁ". כַּאֲשֶׁר בָּא לוֹ הַנִּסָּיוֹן בְּפוֹעַל מַמָּשׁ ("עֲשִׂיָּה לְעֵילָא" כַּנַּ"ל) הֲרֵי הוּא בְּחִינַת "אֲצִילוּת שֶׁבִּבְרִיאָה" – "תְּחִלָּה שֶׁבְּרֹאשׁ" (כַּנַּ"ל בְּעִנְיָן "בְּכָל נַפְשְׁךָ"):

י מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" בְּפוֹעַל מַמָּשׁ

ה מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" בְּכֹחַ הַכַּוָּנָה

ו "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ

הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד"

ה "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מָמוֹנְךָ"

פרק י*

ראש, תוך וסוף עולם הבריאה

בפרקים האחרונים התחלנו להתבונן באופן פרטי במערכת 'ראש, תוך, סוף' כדי לזהות בפרטיות גם בתוך כל אחד מן המושגים מערכת דומה. תוך כדי הסבר הפרטיות, בסדר של מלמטה למעלה, תרגמנו מושגים אלו למדרגות בעבודת ה': מדרגת ה'סוף' כוללת את המצות מעשיות – גמילות חסדים, תורה, עבודה, וקבלת עול מלכות שמים; מדרגת ה'תוך' כוללת את אהבת ה' – כוונת הלב במצות בהן הכוונה מעכבת בהן, אהבת הלב "בכל לבבך", כח הכוונה שבלב "בכל נפשך", מסירות נפש בפועל.

כעת הגענו אל מדרגת ה'ראש', וגם בה נתבונן כדי לזהות ארבע מדרגות. הנושא הכולל של מדרגה זו היא אהבת ה' "בכל מאדך". זו האהבה שבבחינת האורות המקיפים על שרש הנשמה, שלמעלה מטעם ודעת לגמרי.

נקדים כמה ענינים כלליים שיתבארו בהמשך באופן מפורט יותר. בהמשך יובהר שההבדל בין אהבת "בכל לבבך ובכל נפשך" לבין אהבת "ובכל מאדך", הוא כהבדל שבין "אין עושין רצונו של מקום" ל"עושין רצונו של מקום"[א]. חלוקה זו – בין עולמות האצילות והבריאה לבין עולמות היצירה והעשיה – היא רק אחת מבין האפשרויות 'לחתוך' את ארבעת עולמות אבי"ע כאשר הם מקבילים אל ארבע מדרגות הבריאה – דומם, צומח, חי, מדבר.

אצילות   מדבר

בריאה     חי

יצירה      צומח

עשיה       דומם

באחת משיחותיו של הרבי מבואר[ב], שאפשר לחתוך מערכת זו בכל מקום: החיתוך בין מדרגת המדבר לבין מדרגות החי, הצומח, והדומם הוא ברור. ישנו הבדל תהומי בין מדרגת האדם, לבין המדרגות שלמטה ממנו. בחיתוך בין המדבר והחי לבין הצומח והדומם ההבדל יהיה בכושר התנועה והתפתחות, כאשר הצומח והדומם קבועים במקומם. בחיתוך בין המדבר, החי והצומח לבין הדומם נגדיר כי שלשת הראשונים צומחים וגדלים וגם קמלים ומתים, ולעומתם משדר הדומם יציבות. הסלע אינו צומח וגם אינו קמל.

אם כן, ראינו שאכן ניתן לחתוך את אבי"ע בכל מקום, ומכאן נשוב להבין טוב יותר את ההבדל שבין "עושין רצונו של מקום" לבין "אין עושין רצונו של מקום".

עושין רצונו של מקום

כיצד נוכל להסביר שעבודת ה' של "בכל לבבך ובכל נפשך", ואפילו במסירות נפש, עדיין נקראת "אין עושין רצונו של מקום"? מבואר בחסידות[ג], שהבטוי "עושין רצונו של מקום" הוא על דרך תפילת "יהי רצון". כלומר, כפי שפועלים בתפלה רצון חדש למעלה.

"אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף"[ד].

כלומר, תפילתו השגורה בפיו עושה רצון חדש למעלה לרפא חולה, שבדרך הטבע לא היה מתרפא. אם כן, עשיית רצונו של מקום היא עבודה שפועלת רצון חדש. רק היא בגדר העבודה של "בכל מאדך". זו עבודה שלמעלה ממסירות נפש של "בכל נפשך".

בעולם העשיה זיהינו שלשה קוים של מצות מעשיות: קו העבודה שמשמאל עולה למעלה מן הראש, קו גמילות חסדים שמימין יורד למטה לסוף, ואילו קו התורה האמצעי הוא התוך. כלומר, הראש שבסוף, הבריאה שבעשיה, היא "עבודה שבלב זו תפלה"[ה], אך זו עבודה שעדיין מוגדרת "אין עושין רצונו של מקום". לעומת זאת, הבריאה האמיתית, הראש שבראש, שייכת אל העבודה של "בכל מאדך", שנקראת אצלנו "מסירת המאד בכח הכוונה", והיא הפועלת רצון חדש. כאמור, רק עבודה זאת נקראת "עושין רצונו של מקום", והיא התפלה שאכן פועלת כתפילת רבי חנינא בו דוסא.

פרוש זה הוא על דרך פרוש המאמר "איזוהי אשה כשרה – העושה רצון בעלה"[ו]. האשה הכשרה היא הפועלת ועושה ומעצבת את הרצון של בעלה[ז]. אשה כשרה – כשרה אמנו – היא במדרגת אמא, מדרגת הבריאה. גם כאן אנו רואים שעשיית הרצון שייכת אל עולם הבריאה, בדיוק כמו שעלה מתוך ההתבוננות שלנו. שרה אמנו באה לתקן את רצון בעלה, אברהם אבינו, כפי שכתוב במפורש בתורה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"[ח].

בפסוק "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" מופיעה בסוף כל אחד מן הבטויים האות ך הסופית, אבל רק על הבטוי "בכל מאדך" מדייקים בחסידות לומר[ט] שהכוונה היא אל המאד שלך, אל הבלי גבול שלך. הסיבה לכך היא, שאם אתה מגיע אל הבלי גבול שלך, אתה מעורר בכך למעלה שגם ה' יצא כביכול מגדרו. כלומר, יתגלה ה'בלי גבול האמיתי', שפרושו הוא שנוי הטבע וחוקיו שברא. זהו גם תוכנו של המאמר "צדיק גוזר וה' מקיים, ה' גוזר וצדיק מבטל"[י]. על פי דברי ר' נחמן[יא], צדיק זה נרמז במילה בראשית על פי הצרוף ראש בית[יב], שכו אצלנו מדרגת "בכל מאדך" היא מדרגת ה'ראש'. כלומר, מי שמגיע אל מדרגה זו נעשה ראש הבית שיכול לשנות מעשה בראשית.

מקיפי הנשמה

עוד הקדמה קצרה תעלה מהתבוננות בפרושו של האבן עזרא. על המילים "בכל מאדך" הוא מפרש: "לרוב אהוב אותו בכל מה שתוכל, ותהיה אהבה גמורה בלב". כלומר 'מאדך' הוא הרבה. הכוונה היא שאין לך דבר בעולם שאינו משמש עבור האוהב כלי כדי להביע את האהבה "לרוב אהוב אותו בכל מה שתוכל". הרבוי של "בכל מאדך" כאן הוא על דרך אדם שאוהב אשה ומרוב אהבתו לה חושב על כל מה שהוא רואה, על כל מה שנקרה בדרכו, כיצד הוא יוכל לבטא דרכו את אהבתו אל אהובתו.

פרוש זה עולה בקנה אחד עם מה שהוסבר בפרק הקודם. קודם הסברנו שהמשפט "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו"[יג] נאמר על האהבה של "'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך", בעוד את אהבת "בכל מאדך" קישרנו עם הפסוק "באהבתה תשגה תמיד"[יד].

האבן עזרא אינו נוקט כאן את לשון חז"ל, הדורשים "'בכל מאדך' – בכל ממונך", אך דבריו כבר מתחילים להתקשר אל פרוש זה. על פי פרושו, בכל כסף שבא ליד האוהב הוא קונה מתנות לאהובתו. לא מצאנו מנטליות כזאת באהבות של הקודמות – "בכל לבבך" או "ובכל נפשך" – אותן מפרש האבן עזרא כשכל ורגש.

את הפסוק "שומר מצוה לא ידע דבר רע"[טו] מפרש הבעש"ט[טז] ששומר מצוה הוא מי שכל היום מחכה ומצפה מתי תבוא מצוה לידו. ר' עקיבא חיכה מתי יזדמן לו למסור את נפשו בפועל ממש באופן חד פעמי, ואילו אברהם אבינו מחכה ומצפה בכל יום לרבוי של מצות, לרבוי של אפשרויות לעבוד את ה'[יז]. בשביל עבודתו זו מוכן אברהם אבינו להוציא את כל ממונו – "'בכל מאדך' – בכל ממונך". אברהם נקרא בפי ה' "אברהם אוהבי"[יח] – אברהם אותיות אֹהֵב רָם – המוכן להוציא כל שיש לו כדי לעשות ולקנות נפשות לאביו שבשמים. אברהם קונה את כולם ומקנה את כולם מתנות לאביו אהובו שבשמים. בלשון אחר נקראת עבודה זאת "שטות דקדושה"[יט], עבודה שלמעלה מטעם ודעת.

נקרא את לשון המאמר ונתבונן במדרגה זו מלמטה למעלה:

עַל יְדֵי הָאַהֲבָה שֶׁבִּבְחִינַת הָאוֹרוֹת הַמַּקִּיפִים שֶׁל שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה – "בְּכָל מְאֹדֶךָ" (שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטַּעַם וָדַעַת לְגַמְרֵי) – נִתְקַן בְּחִינַת הַ"רֹאשׁ" – "אוֹר מַקִּיף" – שֶׁל עוֹלָם הַבְּרִיאָה.

אנו מתבוננים במדרגת ה'ראש' כדי לזהות בו מערכת שלמה של 'ראש, תוך, סוף, תחלה'. כאמור, במדרגת הסוף זיהינו היתה זו מערכת של מצות מעשיות. במדרגת התוך נכללה המערכת באהבת "בכל לבבך ובכל נפשך". אם כן, האהבה והעבודה של הראש כללות באהבת ה' "בכל מאדך", אהבה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי.

בכל ממונך

וְהִנֵּה בִּפְרָטִיּוּת יֵשׁ גַּם כָּאן אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה שֶׁבִּבְרִיאָה. חֲזַ"ל דָּרְשׁוּ "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מָמוֹנְךָ" (שֹׁרֶשׁ מִצְוַת הַצְּדָקָה – כְּלָלוּת כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח) – בְּחִינַת "עֲשִׂיָּה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "סוֹף שֶׁבְּרֹאשׁ".  

את אהבת "בכל מאדך", השייכת אל מדרגת ה'ראש', דורשים חז"ל "בכל ממונך". ממילא מתקשר פרוש זה עם המצוה המעשית של צדקה וגמילות חסדים, שאצלנו היא הסוף שבסוף, העשיה שבעשיה. לכן, אהבת ה' בעוצמה של "בכל ממונך" היא בחינת העשיה שבבריאה, הסוף שבראש, והיא מהוה שרש למצות הצדקה כפי שהיא מתגלה אחר כך כמצוה מעשית, הכוללת את כל המצות המעשיות. זו דוגמה יפה לנאמר קודם, שיש למבנים הפרטיים שבכל עולם ועולם יש קשר עם המבנים הכלליים, וכן ישנו גם קשר בין המבנים הפרטיים לבין עצמם.

איך יתכן למקם אהבה זו למעלה מאהבת "בכל נפשך"? הרי את כל אשר לו יתן האדם בעד חיי נפשו? חז"ל מסבירים את היחס:

"'ואהבת את ה' אלקיך'. תניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאדך'? ואם נאמר 'בכל מאדך' למה נאמר 'בכל נפשך'? אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר 'כל נפשך', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר 'בכל מאדך'. רבי עקיבא אומר: 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך"[כ].

הכלל כאן אומר "ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר 'בכל מאדך'". כלומר, על גבי רכוש האדם שורים המקיפים חיה יחידה. האדם מרגיש, במודע או שלא במודע, שהמקיפים של נשמתו שורים על גבי רכושו ולכן הוא מיקר אותו מאד מאד, עד כדי סיכון חיי נפשו. הקב"ה חס על ממונם של ישראל, והצדיק החס על כספו הוא יעקב אבינו, בחיר האבות, שחוזר על "פכין קטנים"[כא] ונאבק לבדו עד עלות השחר עם המלאך שקם לשטן לו [פכים קטנים עולה שטן]. תוצאת המאבק היא שיעקב עולה ממדרגת העקב, ממדרגת הסוף, אל מדרגת הראש – ישראל אותיות לי ראש – שלמעלה ממדידה והגבלה [והרמז: שטן יעקב עולה ישראל].

חז"ל תיקנו כי "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות"[כב]. התורה נותנת שעור עד כמה רשאי האדם להוציא מכספו לצדקה, וזאת מן הסיבה הפשוטה שאם יבזבז את כל כספו עלול הוא לרדת מכל נכסיו ולהזדקק בעצמו לבריות. אבל כאשר מדובר על רפואת נפשו והצלת נפשו, וממילא גם על הצלת נפשות אחרות והצלת נפש העם, מותר ומצוה לפזר את כל ממונו[כג]. בכך הוא מקיים את הרצון האמיתי של ה' "'וחי בהם'[כד] – ולא שימות בהם"[כה].

מן הפסוק "וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק"[כו] רואים את הקשר בין מצות הצדקה ובין תשובה. זהו החלק המעשי של התשובה. תשובה בכל מקום היא כנגד הבינה[כז], כנגד עולם הבריאה, וממילא מדובר כאן על מדרגת העשיה שבבריאה, הסוף שבראש, הכלי שבאור מקיף, ה"בכל ממונך" ש"בכל מאדך". אם כן, הגבול זו התורה והמצוה האומרים שלא יתן האדם יותר מחומש, ואילו התשובה, שלמעלה מן התורה ולמעלה משעוריה, דורשת מן האדם לעלות אל למעלה מן הטבע שלו ולמעלה מן הטבע של התורה. היא תובעת ממנו להגיע לכדי "בכל ממונך", בלא טעם ודעת לגמרי, כדי לקיים "שובה ישראל עד הוי' אלקיך"[כח].

הוי מודה לו במאד מאד

עוֹד דָּרְשׁוּ "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד" – בְּחִינַת "יְצִירָה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "תּוֹךְ שֶׁבְּרֹאשׁ". וְזֶהוּ בְּחִינַת "שְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים" כַּאֲשֶׁר הַיִּסּוּרִים הֵם קַלִּים מִיִּסּוּרֵי מָוֶת ה"י (כָּאן בְּחִינַת הַ"מְּאֹד", שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטַּעַם לְגַמְרֵי, הוּא עִנְיַן "הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד", עֲבוֹדַת הַהוֹדָאָה שֶׁמִּצַּד שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה עַל מִדָּה טוֹבָה וְכוּ' כְּאַחַת).  

בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד עולה ביאת המשיח, ולמספר זה מוקדש שער שלם בהמשך הספר[כט]. על המשיח נאמר "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד"[ל], ומבואר בחסידות[לא] כי בפסוק זה מתוארות חמש מדרגות של עליה – כנגד נר"ן ח"י – בנשמת המשיח. מדרגת ה'מאד' היא מדרגתו העצמית של המשיח, היחידה שבנפשו.

קודם רמזנו שהעבודה של "בכל מאדך" רומזת אל יעקב אבינו. כעת נרחיב ונאמר, כי אהבת "בכך לבבך" היא כנגד מדת החסד של אברהם אבינו, אהבת "בכל נפשך" היא כנגד מדת הגבורה של יצחק אבינו, שהתבטאה במסירות נפשו להעקד על גבי המזבח, ואילו אהבת "בכל מאדך" היא כנגד מדת התפארת של יעקב אבינו, עליו נאמר "ויפרץ האיש מאד מאד"[לב].

אנו מדברים כאן על העבודה שבמדרגת ה'ראש', כנגד עולם הבריאה, שכולה בבחינת "בכל מאדך", כולה בבחינת משיח והשאיפה למשיח. העבודה כולה כאן היא עבודה של מסירת ה'מאד' – מסירות נפש שלמעלה ממיתה, שבפועל היא קבלת יסורים.

לפיכך, מדרגת סוף שבראש – עשיה שבבריאה – היא אהבת "'בכל מאדך' – בכל ממונך". פרוש זה הוא למעלה מאהבת ה' "'בכל נפשך' – אפילו נוטל נפשך", שכן יש אדם שממונו חביב עליו מנפשו. לעומתה, מדרגת תוך שבראש – יצירה שבבריאה – היא אהבת ה' "'בכל מאדך' – בכל מדה ומדה... הוי מודה לו במאד מאד". הכוונה כאן היא לקבלת יסורים קלים ממיתה. יסורים שקלים ממות הבאים עליו באופן תמידי עלולים להפוך לקשים ממות, שהוא ארוע חד פעמי. על אדם החי חיי עוני נאמר "עני חשוב כמת"[לג] – הוא כל הזמן מת. מובנה של המילה 'מאד' במדרגה זו, שכנגד האות ו שבשם, הוא אהבה שבשמחה, קבלת יסורים באהבה.

כיוון שמדרגה זו היא הארה מן האור הפנימי, אור הנשמה שירד להלבש בתוך הגוף, ממילא צריך לומר שקבלת היסורים באהבה אפשרית רק כאשר שרש הנשמה גלוי וכביכול מנותק מן הגוף, מן הכלי, המרגיש את היסורים.

מסירת ההוד

בפרושה של ספירת ההוד אנו מסבירים ארבעה פרושים[לד], כנגד ארבע אותיות שם הוי':

א. לשון הודיה, להודות על הטוב השופע מאתו יתברך תמיד.

ב. לשון הודאה על האמת. האדם מודה באמיתת המצאו יתברך לבדו, "אין עוד מלבדו"[לה] ממש ו"לית מחשבה תפיסא בך כלל"[לו], לגמרי למעלה מטעם ודעת.

ג. לשון וידוי על חטא ופשע. זוהי מצות התשובה ששרשה בבינה המתפשטת עד ההוד.

ד. לשון הוד מלכות, המתגלה על ידי שלשת עבודות ההודיה הקודמות.

כאמור, אנו מתבוננים בארבע מדרגות של עבודה המוגדרת "בכל מאדך", כיצד הן מקבילות לארבע מדרגות – תחלה, ראש, תוך, סוף – שבראש. את דרשת חז"ל "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד" מיקמנו כעבודת התוך שבראש – כנגד אות ו שבשם – היצירה שבבריאה.

שלשת הספירות בינה, גבורה והוד מהוות מערכת אחת של 'ראש, תוך, סוף' של קו שמאל, קו העבודה העולה מלמטה למעלה. הקשר בין הבינה וההוד מתגלה בעבודת התשובה תוך וידוי והודאה בפה. קשר זה הוא סוד המאמר "בינה עד הוד אתפשטת"[לז] ואכן פוסק הרמב"ם[לח] שעצם מעשה התשובה הוא אמירת הוידוי. ואם כן, המדות של מדרגת הבינה הכללית מכוונות כנגד עבודת ההודאה – "הוי מודה לו במאד מאד".

מסירות ה'מאד' בכח הכוונה

אַךְ אָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁיֵּשׁ יִסּוּרִים שֶׁקָּשִׁים הַרְבֵּה מִמָּוֶת (בְּחִינַת "אֲפִילוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ" כַּנַּ"ל), וְהַנְּכוֹנוּת וְהַמְסִירוּת (מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" מַמָּשׁ) בְּכֹחַ לְקַבְּלָם הוּא בָּא מִשֹּׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה בִּבְחִינַת "בְּרִיאָה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "רֹאשׁ שֶׁבְּרֹאשׁ".  

מסירות המאד בפועל ממש

כַּאֲשֶׁר בָּא לוֹ הַנִּסָּיוֹן בְּפוֹעַל מַמָּשׁ ("עֲשִׂיָּה לְעֵילָא" כַּנַּ"ל) הֲרֵי הוּא בְּחִינַת "אֲצִילוּת שֶׁבִּבְרִיאָה" – "תְּחִלָּה שֶׁבְּרֹאשׁ" (כַּנַּ"ל בְּעִנְיָן "בְּכָל נַפְשְׁךָ")

שתי מדרגות אלו הן כנגד אותיות יה שבשם, והם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לט] – קבלה בכח וקבלה בפועל של יסורים קשים ממות ללא גבול. מדרגת ראש שבראש – בריאה שבבריאה – היא מסירות ה'מאד' בכח תוך קבלת יסורים שאין להם גבול ומדה, ואילו מדרגת תחלה שבראש – אצילות שבבריאה – היא מסירות ה'מאד' בפועל ממש.

אפשר לומר, שהדוגמה לעבודה זו של מסירות ה'מאד' התחילה אצל תלמידי הבעש"ט, שעליהם מסופר שוותרו על העולם הבא של עצמם לטובתו של איזה יהודי. מספרת הגמרא, שלאחר שנהרג רבי עקיבא על קדוש השם "יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שגופך טהור ויצאה נשמתך באחד בטהרה, ומזומן אתה לחיי העולם הבא"[מ]. ואם כן, חיי העולם הבא הם למעלה ממיתה על קדוש השם, וממילא מסירתם ליהודי אחר זו מסירות ה'מאד'.

חיי העולם הבא הם רכושם של הצדיקים, כדברי המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר 'ועמך כולם צדיקים'[מא]"[מב]. הויתור על רכוש זה הוא מסירות ה'מאד'. אצלנו נקראת מדרגת הראש אור מקיף, וממילא החלק שלך לעולם הבא הוא אור מקיף בעולם הזה, כמובא בספר התניא[מג] בשם ספר עשרה מאמרות[מד].

דוגמה נוספת למסירת ה'מאד' היא אמירתו של האדמו"ר הזקן: "'מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ'[מה] – לא רוצה את העולם הזה שלך ולא את העולם הבא שלך אלא רוצה רק אותך בלבד"[מו]. עולם הזה ועולם הבא הם בגדר 'שלך', ואילו אני רוצה רק אותך בעצמך.

פנימיות הבינה היא שמחה, "אם הבנים שמחה"[מז], וממילא מדרגת התחלה שבראש, מסירות ה"מאד" בפועל ממש זו שמחה שלמעלה לגמרי מטעם ודעת. נקודת שמחה זו היא הנקודה הראשונה של מודעות יהודית היוצאת מתחום האצילות ונכנסת לתחום העולמות התחתונים בי"ע.

ה'מאד' בבריאת האדם

כאמור, בפסוק ישנן שלש מדרגות של אהבה זו למעלה מזו, ומעולה מכולן היא העבודה של "בכל מאדך". היא תכלית ופסגת האהבה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, מסירת ה'מאד' שלך בפעם אחת – "אחת בשנה"[מח] – והיא עבודה שהופכת את חיי העולם הסופיים לחיים נצחיים.

המלה 'מאד' מופיעה בפעם הראשונה בתורה בסיום יום הששי של מעשה בראשית, מיד לאחר בריאת האדם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי[מט]. חז"ל דורשים ואומרים: "אמר רבי שמואל בר יצחק 'הנה טוב מאד' – זה מלאך חיים, 'והנה טוב מאד' – זה מלאך המות"[נ]. לכאורה מדרש זה מאד תמוה. כאשר הבורא מתבונן על כללות הבריאה שברא בששת ימי המעשה תגובתו היא "והנה טוב מאד". כיצד דורשים דוקא מכאן על מעלתו של מלאך המות?

אלא שה'חדוש' במעשה בראשית המתגלה עם סיום בריאת האדם, ה'מכה בפטיש' של בריאת האדם הוא דוקא זה. המיתה כאן היא נקודת המהפך בין אדם לבין מאד. 'אדם' היא עבודה של גבול ומדה, של  זמניות, והיא העבודה "בכל לבבך ובכל נפשך", ואילו 'מאד' היא כבר עבודה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, למעלה מן הזמן, בקבלת יסורים קשים ממיתה [הפעם שניה בתורה בה מופיעה המלה 'מאד' היא בפסוק "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו"[נא]. טוב מאד עולה הבל אחיו. את המלה 'מאד' מצאנו בכל התנ"ך רצח פעמים].

בדרך אפשר: ללא דרשת חז"ל זו עדיין העולם חסר, ואינו מוכן להכנס אל סיומו "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם...אשר ברא אלקים לעשות"[נב]. אמנם, החטא וגזרת המיתה מופיעים רק לאחר ספור הבריאה השני, אך צריכים אנו לדעת עוד לפני כניסת השבת, שגם ה'מקרה' הרע של המיתה מוליך בסופו של דבר אל הטוב העתידי. זוהי דוגמה מפורשת לדרכו של ה' בבריאת העולם, וממילא גם הוראה חשובה בעבודת ה'[נג]. עד שאין כאן רבוי הטוב, ועד כדי "טוב מאד", אין מזכירים ואין מתעסקים עם הרע. רק כאשר כף הזכות עמוסה זכויות ונוטה כלפי מטה ניתן להניח מעט חובות על כף החובה, ובאופן שאף פעם לא יכריעו את הכף.

י מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" בְּפוֹעַל מַמָּשׁ

ה מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" בְּכֹחַ הַכַּוָּנָה

ו "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ

הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד"

ה "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מָמוֹנְךָ"

* * *