פרק א

היום נתחיל את השער יחד הוא יודע הכל. השער הזה הוא התבוננות בבטוי שנמצא בספרי הקבלה הראשונים והוא מהווה התבוננות שכל אחד מסוגל להתבונן בו. עיקר השער הוא להסביר את מילות הרמז הזה, שהוא ראשי תבות של שם הוי' ב"ה. יש הרבה בטויים ופסוקים כאלו, למשל הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ", שלפי האריז"ל אותו מכוונים בחודש ניסן. בכל חודש יש צירוף אחר, והצירוף של חודש ניסן הוא הצרוף הישר של שם הוי'. בתור בטוי, שאינו פסוק בתנ"ך, בעל ארבע מילים היוצרות יחד שם הוי' הוא הבטוי העיקרי, ולכן בתור התבוננות יסודית בשם הוי' ב"ה והתקשרות אליו – יש פה התבוננות טובה.

כאשר אומרים פעמיים ביום שמע ישראל יש בפסוק פעמיים שם הוי' – "הוי' אלקנו הוי' אחד" – כאשר שם הוי' השני קשור עם אחדות ה' בתוך העולמות. אחד זה שה' אחד מתאחד עם ז רקיעים [ועם הארץ, ביחד ח] וב-ד רוחות העולם [זו הפריצה – "ופרצת ימה וקדמה" – לרוחות הארץ], ולכן שם שייכת יותר הכוונה בשם הוי' היוצאת מראשי התבות של "ישמחו השמים ותגל הארץ". הכוונה הזו, שנלמד היום, מתאימה יותר לשם הוי' הראשון – "הוי' אלקנו" – שמתגלה לנשמות ישראל בלבד. כתוב בזהר ש"ישראל וה' בלחודוהי", שיש גלוי עצמי פנימי ששמור אך ורק לנשמות ישראל. מה שהפתגם הזה מבטא ובא ללמד הוא שם הוי' כמו שהוא אלקנו.

ראשית, צריך לדעת את מקור הפתגם הזה. מקורו הוא בכתבי ר' אברהם אבולעפיה, שחי ופעל עוד לפני התגלות ספר הזהר, והוא התעסק במיוחד בתחום הרמז ובחכמת הצרוף. הוא המציא את הרמז הזה או שקיבל אותו.

בספרי המקובל רבי אברהם אבולעפיה זצ"ל מובא הרמז וההתבוננות ששם הוי' ב"ה הוא ראשי תבות: יחיד הוא וידע הכל.

                         י        יחיד

                         ה       הוא

                         ו        וידע

                         ה       הכל

כיוון שכותב את כל ספריו ברמז ובקצור, גם כאן אינו מסביר את משמעות הרמז הזה, ויהיה עלינו לעשות זאת, עד כמה שיד שכלנו מגעת. נצטרך להסביר למה כל מילה ברמז קשורה דוקא לאותה האות בשם הוי' ב"ה. כיוון שהרמז הזה כל כך מכוון לפי קבלת האריז"ל והבעש"ט שהתגלו אחריו ראוי שכל אחד יחדיר אותו טוב למודעות שלו כתודעה בסיסית ב"סוד ה' ליראיו" [כמובן, על פי הערכים היסודיים של הקבלה והחסידות בשם הוי', המתארים את זרימת המודעות בתוך נפש: החל מנקודת הראשית שבאות י, דרך ההתפשטות והזרימה של 'רחובות הנהר' – התרחבות הנהרה, אחר כך המשכה של המדות בלב ובסוף הבעה והתגלות בשלשת לבושי הנפש – מחשבה דבור ומעשה. זה המבנה היסודי].