פרק ג

אנחנו ממשיכים בלימוד השער 'יחיד הוא וידע הכל', המבוסס על רמזו של ר' אברהם אבולעפיה לשם הוי' ב"ה. בפעם הקודמת למדנו על המילה יחיד, ועל הקשר שלה עם מדרגת החכמה. היום נלמד את המדרגה הבאה – 'הוא' – הקשורה עם מדרגת הבינה. החכמה היא נקודה והבינה היא התרחבות הנקודה, לתפוס אותה. זה על דרך לשמוע את הראיה. שתי המדרגות הללו שייכות לחלק הנסתר – "הנסתרות להוי' אלקנו" – בעוד שתי המדרגות הבאות שייכות לחלק הנגלה – "והנגלות לנו ולבננו". הברקת ה'יחיד' בתוך 'הוא' זה חלק הנסתר, ואחר כך לקחת את הרגש שנולד עקב היחוד העליון, יחוד אבא ואמא, נולדו רגשות בלב, ואם אחר כך יכול האדם להביע אותו בפה זה כבר יחוד תחתון. אחד שרואה משהו ולא מסוגל להבין אותו נכון זו בעיה ביחוד העליון. אחד שיש לו רגש בלב ולא מסוגל להביע אותו זו בעיה של יחוד תחתון. זה הכלל שם הוי', שיש שני מיני יחוד בתוך המודע: יחוד פנימי-נסתר ויחוד חיצוני-גלוי, המיועד עבור הזולת. רגש לא מיועד עבור עצמי, והוא מתגשם אם הוא מוצא לעצמו את ההבעה הנכונה אל הזולת, לעומת שכל שבו יש רצון שאני עצמי אבין, לגלות משהו לעצמי. היחוד התחתון נולד מתוך היחוד העליון, כלומר שבתוך הרצון לגילוי לעצמי טמון הזרע של הרצון לגלות לזולתי. עד כאן ההסבר בכללות למבנה שלנו.

נתמקד היום במדרגת הבינה, במילה 'הוא'. מפורש בזהר ובכתבי האריז"ל שהמילה 'הוא', התיחסות של נסתר, זו מדרגת הבינה. כל זמן כשהוא מבריק על השכל, הוא בבחינת אתה, וברגע שהוא נקלט בהשגה הוא מתלבש מיד בתוך לבוש. נקודת ההברקה מסתתרת בתוך ההבנה, למרות שהיא באה לצורך גילוי והרחבה. כל זה קשור עם אמא. על אותיות וה שבשם נדרש בזהר שהם בבחינת "והנגלות לנו ולבננו", ואילו על הנסתרות בא תחילת הפסוק "הנסתרות לה' אלקנו", ושם באה בגלוי רק האות ה, הבינה. זה מה שאנחנו אומרים בתפילה "אתה הוא ה' אלקנו" – קודם 'אתה' בלשון נוכח ואחר כך מיד 'הוא' בלשון נסתר. בברכות אנו אומרים אחרי המילים 'אתה ה'' את המילים "אלקינו מלך העולם", שזה באמצע, זה גם נוכח וגם נסתר. לתת שם זו גם הסתרה, כי זה לצורך פניה אליו גם כשאינו גלוי. כשהוא בגילוי לא צריך שם, ולתת שם זה להשאיר את האפשרות לכך שהוא לא יהיה גלוי. ברגע שאומרים "ברוך אתה ה'" זו תנועה לקראת התלבשות בהסתרה. אבל בתפילה יש כמה פעמים שאומרים את הבטוי "אתה הוא". יש מעל לכל, בכתר, בקוצו של י, את המילה אנכי. זה מעל לכל, כשה' מדבר בעדו בגוף ראשון – "אנכי הוי' אלקיך". למטה מן הכל יש 'אני' במלכות, והכתר הוא כידוע נעוץ עם המלכות – "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", "אני ראשון [כתר] ואני אחרון [מלכות]" – הרצון למלוך נעוץ בכתר. עבודת המלכות נקראת "ואני תפלה", להתפלל. בצורך להתפלל כל הזמן מתקן האדם את ה'אני' התחתון, את האגו. התפלה נקראת רחמים, רחמי, וזה תקון המלכות. אם תקן את המלכות אז הוא יכול, במידה מסוימת, גם למלוך. עצם המלוכה זו הרוממות העצמית של הנפש – לא אגו במובן השלילי – של התקשרות ה'חלק' ל'כל' – "כאשר אתה תופס בחלק מן העצם [האנכי האמיתי] אתה תופס בכולו" כפתגם הבעש"ט. לכן ליהודי יש 'אני' בכתר. אז הכתר הוא בגוף ראשון האמיתי, החכמה היא בגוף שני של נוכח, והבינה היא בגוף שלישי של נסתר. מה שה' אומר אנכי זה לגמרי נסתר מאתנו – כל עוד לא זוכים לגילוי הרוממות העצמית – ולכן הכתר נקרא נסתר, והוא שורש לבינה – "התגלות עתיקא בבינה" – בכל זאת בהתגלות מדרגת הנסתר שייכת לבינה, לאמא.

עד כאן הסברנו 'הוא' ביחס ל'יחיד' איך שהבינה תופסת את ברק החכמה. ביחס אלי זה פשוט נסתר ממני ולא גלוי. זה שאני שואף לנסתר זה נקרא עבודה פנימית של הלב. הפסוק העיקרי שמביאים תמיד כדי ליחס את המילה 'הוא' לבינה הוא הפסוק בסוף פרשת קרח "ועבד הלוי הוא". המילה 'הוא' כאן היא מיותר, ודורשים אותה כרומזת לכך שעבודת הלוי מגיעה עד למקום שנקרא 'הוא'. יש בקבלה ג קיום – ימין, שמאל ואמצע, כנגד כהן-לוי-ישראל. הלוי שייך לקו השמאל, העולה מלמטה למעלה, כטבע האש. בבית המקדש הכהנים היו עושים את כל המעשים – עבודת הקרבנות, ואילו הלוים היו שרים בשעת המעשה של הכהנים. כתוב שהמעשה הוא בדרך המשכה – אמנם עבודת הקרבנות היא עלית הקרבן "עד רזא דאין סוף" ובכל זאת הפעולה היא בדרך המשכה – מלמעלה למטה. כל מעשה דורש זרם של כל המודעות של הנפש מלמעלה למטה. כתוב שהכהנים היו זריזין, שהמשיכה של כל כוחות נפשם מלמעלה עד למטה. זה נקרא זריזות. פעולה נוספת שלהם היא ברכת כהנים, שעליה כתוב בזהר את הפסוק "עד מהרה ירוץ דברו". יש דברים שלוקחים זמן, כמו הגשמת חלומות יוסף, שלקח עשרים ושתים שנים, אבל יש דברים שנעשים במהירות, ללא שום עיכוב ומכשול בדרך. כל מכשול נפרץ מיד. למה? כי הנפש של הכהן היא נפש עם זרימה מהירה מפנימיות הכתר שלו ועד למטה. כל מה שעושה הוא בקו ימין, היורד מלמעלה למטה, כטבע המים. שוב, זה מתגלה בזריזות העבודה שלו ובמהירות התקיימות הברכה שלו. מה שאין כן ביחס ללוי. הוא ממש ההיפך. הוא אינו עובד אלא שר, "לארמא קלא" זה להרים את כל כוחות הנפש שלו, בכיוון הפוך. כל כוחות הנפש פונים אל הנסתר. זה קו העבודה. כל מעשה המצוות, של קו ימין, הן הקו של גמילות חסדים בעוד שעבודת הקרבנות היא בקו שמאל. אז הקרבן הוא באמת קו של עליה, עלית הדצח"ם כליל לה'. הקרבן עולה לה' ומעלה אתו את כל חלקי העולם, כל הגשמיות על כל מרכיביה, אבל פעילות הכהן היא בקו ימין. שוב, הקרבן עולה כמו הנפש של הלוי. כל מה שעולה נקרא קו של עבודה וכל מה שנמשך ויורד הוא בקו של גמילות חסדים. לכן הכהן נקרא איש חסד. הכהן מקריב את הלוי, כמו אברהם שהיה אמור להקריב את יצחק [אברהם הוא החסד, הכהן, ויצחק הוא הלוי, הגבורה. מזה הוא קיבל את הקול, את השיר של הלוי]. לפי זה , ישראל הם בקו האמצע. הם היו ניצבים על הקרבן ואומרים פסוקים – "ישראל במעמדם". הוא מוסיף השראה של תורה, השייכת לקו האמצעי. הוא נותן משמעות והשראה של אור התורה.

כל זה היה להסביר את עבודת הלוי. עבודתו היא בקו השמאל העולה מלמטה למעלה כאש [כהן הוא בטבע המים וישראל בקו האמצע, כרוח העולה ויורדת] עד לראש קו השמאל, עד למדרגת ה'הוא', עד לבינה, ה עילאה שבשם.

הוא: "ועבד הלוי הוא", ומפרש בזהר שעבודת הלוי היא בבחינת "לארמא קלא" בשירה וזמרה – בחינת "העלאה" שבקו שמאל של הספירות העליונות. עבודה זו מגיעה עד מקום הנסתר – ה עילאה שבשם – בינה עילאה, הנקרא הוא – לשון נסתר.

במילים פשוטות יותר, יש אנשים שאוהבים סודות ורוצים תמיד לדעת את הסוד, את הנסתר, הם נשמות ששרשן בקו השמאל מיסוד האש. יש אנשים שאוהבים את הפשט, שאוהבים לעשות טובה לאנשים, להגשים – לעשות ולהמשיך דברים למטה. ויש אנשים שאוהבים אמת, שהכל יהיה באמת ובכנות ואלו אנשים של קו האמצעי.

כיוון שבעל הרמז הזה הוא ר' אברהם אבולעפיה, שעסק בעיקר בתחום הרמז, זו הזדמנות טובה לבחון את הצד הזה, צד הרמז של הרמז הזה עצמו. "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", ולגלות את כל המצפון שבהם. כך עשינו במילה 'יחיד' וכעת נעשה כך גם למילה 'הוא'.

ראשית, אם הבינה היא אמא אז למה הכינוי לה כאן הוא בלשון זכר, ולא 'היא'? אלא, אמא לגבי הבנים שלמטה ממנה היא זכר, היא משפיע. זה יסוד חשוב בקבלה. דבר שני, בכל התורה כולה מלבד פעמים נדירות המילה היא נכתבת כך: הִוא. זה הקרי וכתיב הכי נפוץ בתנ"ך [אחד המקורות למבטא הפולני וההונגרי, זה לא שבוש. דוגמה נוספת: העיר בה נאבק יעקב עם המלאך נקראה פנִיאל ואחר כך פנוּאל]. לכן מדרגת 'הוא' יכולה לשמש גם לזכר וגם לנקבה.

במשפט הבא אנו עושים פעולה הנקראת הכאה, כפל בלשון הקבלה. ה פעמים ו פעמים א עולה ל [אם זה היה נכתב היא, עם י, היתה ההכאה עולה נ, כחמישים השערים שבבינה, וגם זה רומז למדרגת הבינה]. על האות ל כתוב בכתבי האריז"ל שהיא קשורה עם האמא. למה? חז"ל מכנים אותה "מגדל הפורח באויר", כיוון שהיא האות היחידה שעולה מעל לשאר האותיות. התכונה הזו בקבלה נקראת אמא, כמו "ועבד הלוי הוא", שזו תכונת השאיפה לעלות. כתוב ש-ל היא אות הלב. באותיות דר' עקיבא כתוב שהאות למד היא ראשי תבות של לב מבין דעת, לא במובן של רגש ומדות אלא במובן של "בינא לבא" [פתח אליהו] – השאיפה בלב להבין את הנסתר. יש בינה שהיא הרחבת הנקודה לאחר ההברקה כדי לתפוס אותה. זה הסדר אצל חכם בעצם, שמקבל הברקות ועכשיו צריך לייחד את זה, להשלים את זה, עם הבינה. אבל תלמיד חכם, שהוא כבינה ביחס לחכם, ששואף להבין. הרב שלו גילה דבר והוא רוצה להבין. עוד לא תפס רק שואף. הוא רק 'תלמיד חכם', תלמיד מלשון למד. האות ל במילה לב היא השאיפה של התלמיד חכם, של הבינה, לעלות לשכל החכמה של הרב ואילו האות ב שבה היא הכח לתפוס ולקלוט בפנימיות. בלב יש רצוא ושוב, כאשר האות ל – הרצוא – היא אות המשמשת מובן של כיוון, לְ, אֶל, בעוד שהאות ב – השוב – משמשת במובן של הפנמה, בְּ, בתוך. זה עוד רמז יפה שהמילה 'הוא' קשורה עם אמא.

רמז נוסף הוא הקשר של המילה 'הוא' לפסוק "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". יהיה עולה ל, הוא בהכאה. ה'הוא' נעשה בהכאה יהיה. הוא יהיה עולה יחד מב, שהוא על פי קבלה השם שרשום בראשי התבות של תפלת 'אנא בכח', והוא שם של העלאה שמקורו באמא. יש עב שמות, המסוגלים להולדה והמשכה [עב עולה חסד]. זה מתאים לטבע הכהן, אבל שם של מב מתאים לעליות. לכן אומרים אותו בסוף הקרבנות לפני תחילת התפלה, כדי לתת כח לעלות. כמו כן, אחרי קבלת שבת ולפני תפלת ערבית גם אומרים אותו. בסוף היום, כשהולכים לישון, אומרים אותו כדי לתת כח לנשמה לעלות למעלה, כמו שכתוב "בידך אפקיד רוחי" – ראשי תבות באר, שרוצים שהנשמה תעלה ומפקידים אותה בבאר של הנשמות, וכדי לתת לה כח לעלות אומרים את התפלה הזו, של העלאה. זו תפלה שבבחינת "ועבד הלוי הוא".

את הרמז הבא אני מתלבט אם לומר, אבל בכל זאת נאמר אותו. הוא עולה יב, וכתוב בקבלה שיש ז כוכבי לכת – שצ"ם חנכ"ל – כנגד ז הספירות התחתונות. למעלה מהם יש את גלגל הכוכבים הקבועים – לפי התפיסה הפשוטה לעיניים, וכך ה' ברא את העולם, עם אפשרות תפיסה כזו – ובו יב כוכבים קבועים והוא כנגד הבינה, האמא. מעליו יש גלגל ריק מכוכבים, גלגל היומי, והוא פועל את סיבוב היום והלילה [מה שהיום מוסבר בתנועת הציר של כדור הארץ סביב עצמו] והוא כנגד החכמה. מה יוצא מזה? מכאן באה ההרגשה שבתוך גלגל המזלות הקבועים רשום בהסתרה העתיד. כך אנשים מרגישים ומזה התפתחה כל החכמה [האמיתית או המזויפת...] של חכמת המזלות, שהעתיד סמוי בתוך הכוכבים הקבועים. זה בגלל שאמא היא העתיד. רק שאנחנו מצווים שלא לחקור אחר העתידות – "תמים תהיה עם הוי' אלקיך" – בגלל שעל העתיד שלנו נאמר "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו", וכל מה שנחקור רק נגביל אותו, חס ושלום. "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין", ואם אתה חוקר אותו אתה מקטין אותם. אנחנו לא כלים להרגיש את העתיד המיועד לנו. רק מצפים. אבל זה דבר נכון, שהעתיד נסתר – עתיד בלשון הקדש זה מוכן, עתיד לבוא, בנסתר ובעלמא דאתכסיא – בבינה, וזה רמוז במילה 'הוא' העולה יב.

כל הרמזים האלו קושרים את המילה 'הוא' לאמא:

הוא בהכאה עולה ל – "מגדל הפורח באויר" באמא כנודע. והוא סוד "ביום ההוא – יהיה".

כאשר יחיד מתיחד בהוא, בסוד "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", עולה יחודם מד, שהוא "חי הוי'" – ב פעמים כב אותיות ב"אבא" וב"אמא",

בפעם הקודמת דברנו על כך שיחיד עולה י ו-כב. כעת, ביחוד 'יחיד' ו'הוא' עולה פעמיים כב, פעמיים יחד. בממוצע יש כב אצל אבא ו-כב אצל אמא. מתאים עם הידוע היום בגנטיקה, שיש בגנים כב כרומוזומים אצל אמא ואצל האבא.

וכן כל בחינת "חי" הוא בחינת מוחין עליונים של יה שבשם.

בתוך שם הוי' יש חי. מה זה חי? חי זה חיות. כתוב בקבלה שהמילה חיות בכל מקום זה חיות. החיות שלו היא המוחין שלו. יש מושג בקבלה – 'להמשיך מוחין', להחיות. גם אצל האדם, אם הלב שלו עצוב וכבד – הלב זה המצב רוח – והוא רוצה להחיות אותו זה על ידי המשכת מוחין חדשים, להמשיך ולגלות את התוצאה של היחוד העליון ולהוליד מדות חדשות. זה להסביר שכשאומרים "חי הוי'" זה להמשיך את החיות, את המוחין, של שם ה' שהן האותיות יה שלו.

[מן המילים יחיד הוא עולה כאמור חי הוי'. אם ניקח מן המילה הוא את האות ו ונשים אותה בתוך המילה יחיד יצא לנו חי יוד הא, ששתי המילות האחרונות הן המילוי של אותיות יה. זה מפורש באריז"ל. זה רמז לכך שבתוך שתי האותיות הראשונות של שם הוי' – יה – כלול שם הוי' כולו, יוד הא עולה הוי'. זו החיות של שם הוי'.

את המילה עתיד אפשר לרמוז בכך, שאמרנו שחי הוי' הוא כב אצל אבא ו-כב אצל אמא, ואם מכים כב פעמים כב עולה עתיד. זה הריבוע של כב].

כעת ניקח את המילה 'הוא' ונראה עוד מספר אפשרויות של רמז וגימטריאות בה, שלא כתובות כאן. המילה הוא במספר קדמי, המשולש שלה בצורה גיאומטרית, עולה לז [האות ה עצמה 'אומרת' שיש י לפניה]. המספר הזה עולה יחידה, לכן מאד מתאים שיהיה בת הזוג של היחיד. יותר מזה, על פי קבלה לז הוא סכום אותיות המילוי של סג, ללא אותיות שם הוי' עצמן – יוד-הי-ואו-הי. אלו אותיות העיבור של השם, כאשר עיקר המושג עיבור שייך לאמא, כרמוז בפסוק בקהלת "כבטן המלאה".

יש עוד הרבה דרכים, כמו הריבוע הפרטי, העולה סב, או לכתוב את האותיות במילוי, אבל נעצור כאן ונעבור לפרק הבא.