פרק ח' – סימנים עשה

פרק ח כולל גימטריאות ופרפראות הבאות לחתום ולסכם את הענין כולו. אומרים חז"ל בפרקי אבות: "תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה" ואפשר לדרוש זאת שישנן כמה וכמה סוגי גימטריאות. אבל אם התפקיד של הגימטריאות זה להקיף את כל החומר הנלמד – הרי הן נכנסות לגדר הוראת חז"ל "סימנים עשה". ישנה מצוה לעשות סימנים לכל נושא שלם שהאדם למד – סימנים הבאים לתמצת את כללות הנושא. הסימן הטוב ביותר הוא סימן הקשור עם מספר – זאת רואים אנו בפשטות אצל הרמב"ם המקפיד לתת סימן לכל מבנה ברור של הלכות – סימן מספרי המציין כמה מדרגות ישנן בכל הלכה והלכה וכו'. ואם כן, ישנה תועלת ראשונית של גימטריא הבאה בסוף לימוד הנושא ומשמשת סימן לכללות החומר הנלמד – ועל זה כתוב "סימנים עשה".

חזרה קצרה

את הביטוי "תקופות וגמטריאות" ניתן לדרוש: תקופות מלשון להקיף – כלומר, גימטריאות המקיפות את כל החכמה. נדון עכשיו בכמה גימטריאות מסוג זה – המהוות סיכום וסימן לנושא "תפילה קודם הלימוד" שלמדנו כאן באריכות גדולה.

הסברנו שג' המדרגות הראשונות ב"תפילה קודם הלימוד" שכנגד נר"ן, נפש רוח נשמה, "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה" מודפסות בסידורים רבים כאשר העיקרי שבהם הוא הסידור החשוב "בית יעקב" – סידורו של של רבי יעקב עמדין. את שתי המדרגות הנוספות שכנגד חיה יחידה – דבקות הבורא והפצת המעינות – הוספנו אנחנו כדי להשלים את חמש המדרגות שבנפש נר"ן ח"י.

התעלפות – עד התגלות החסידות היו גלויים בתורה אותם ענינים שכנגד "נפש, רוח, נשמה" – הם האורות הפנימיים בנפש – "מעשה, תיקון מידות הלב, ידיעת התורה". שתי מדרגות לימוד התורה שכנגד "חיה, יחידה", שהם האורות המקיפים בנפש, התחילו להתעורר מחדש על מנת לגלות את פנימיות התורה – כדי לאזן את "ירידת הדורות" שהתרחשה כל הזמן. לפני הופעת החסידות הגיע עם ישראל למצב של "התעלפות" – כך תאר הבעש"ט את מעמד העולם אליו בא. הבעש"ט הסביר שכל היהדות נמצאת עכשיו במצב של "התעלפות" כלומר, כאשר אתה צריך להתעורר – אינך מתעורר. ישנו אחד שישן ומצבו אינו כל כך נורא – שהרי ברגע שיעירו אותו מיד הוא יתעורר. לעומתו, ישנו אחד "מעולף" – שקשה לעוררו, הוא אינו מתעורר.

אצל אותו אחד נמצאות ה"חיה, יחידה" – אבל הן מאד רחוקות ואינן מופיעות מתי שצריך אותן. וממילא, אם ישנו מצב של "התעלפות רוחנית" בעם ישראל – צריך לבוא אחד כמו הבעש"ט ותלמידיו אחריו היודעים להחדיר את המדרגות המקיפות הללו – "חיה יחידה".

ואם כן, ברוח זו השלמנו חמש מדרגות ל"תפילה קודם הלימוד":

"הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה

ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה ולידי דבקות הבורא

ולידי הפצת מעינות תהום רבה וארבת השמים נפתחו

ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים בביאת גואל צדק

במהרה בימינו אמן"

כאמור, אנו רוצים לתת סימנים – כמה מילים יש כאן? כמה אותיות יש כאן? מה הערך המספרי של כל התפילה? ועוד.

השגחה פרטית – כאשר חיברתי את המשך נוסח התפילה – התבוננתי במה שנעשה – אך בכל זאת רוב תופעות הגימטריא שיתגלו כאן לא היו במודעות שלי בכלל. ואם כן, גם בשבילי – היופי של התוצאות והסיכום שנערוך כאן – באים בהשגחה פרטית ממש. מעבר לזאת, כל רמז ורמז בפני עצמו – עומד על רגלי עצמו וממילא כל רמז אמור ללמד אותנו משהו – בין בהקשר לתפילה ובין שלא בקשר לתפילה. כנראה שבכל דבר בעולם אפשר למצוא רמזים חשובים – רק שהרמז צריך להיות בעל תוכן עצמי ועומד על רגלי עצמו.

מתוק – ושוב, הרמזים כאן באים להקיף את הכל ולתת סימן – ומועיל לנו להמתיק את כל מה שלמדנו – בעיקר אם אנו מרגישים ע"י הרמז שיש בזה השגחה פרטית – ואז נמתקים כל הענינים. למדתי משהו ואני מבין שזה אכן נכון ואין לי כל "טענה" כלפי מה שלמדתי – אבל זה עדיין לא מתוק לחיך. כתוב שרמז מכוון משמש לעשות את הכל מתוק – ככל שאני מרגיש בזה השגחה פרטית וקשר בין הרמז לבין התוכן – כך הדבר נעשה מתוק לי.

נקרא ונסביר את פרק ח:

בנוסח התפלה הנ"ל יש טל תבות, בחי' "טל תורה" שהוא "טל תחיה" (טל עולה הוי' אחד – שכל התורה כולה היא פרושו והחדרתו בלב ("שמע ישראל") ובעולם כולו). קעד אותיות התפלה עולה "חיי עולם" בסוד: "וחיי עולם נטע בתוכנו" – תורתנו הקדושה, "כי הם חיינו וגו'", בחינת "טל תחיה" כנ"ל.

בנוסח התפילה בת חמש המדרגות שלמדנו וכולל גם התבה אמן שבסוף – יש טל תבות.

כאמור, אנו רוצים לעשות כאן רמזים בצורה מקיפה – ובד"כ יש בזה שלוש מדרגות: מילים, אותיות, חשבון גימטריא. ניקח כדוגמא את הפסוק: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" ונראה כיצד לומדים מבנה של פסוק. אני יכול ללמוד את תוכן תבות פסוק זה "מאה ועשרים שנה" בלי להזדקק כלל לגימטריא. יש מספיק תוכן בפסוק, "אין סוף" של תוכן בפסוק זה, וממילא יתכן וכלל לא אגיע לעשות איזו גימטריא או ספירת מילים ואותיות בפסוק – ולמרות זאת, בלי הרמז חסר כאן משהו. ברגע שאני רוצה לסיים ולסכם את הלימוד שלי בפסוק – ראוי גם לעשות חשבון גימטריא השייך לספירת המלכות שהיא הסוף בכל מקום. ואם כן, הרמזים הם כמו חתימה וחותמת לגבי הענין הנלמד.

מכאן מובן ענין עמוק! בספרי חסידות חב"ד ישנו בדרך כלל עומק גדול מאד של השכלת החסידות ומעט מאד רמזים. ישנם לפעמים רמזים אך הם מועטים ביותר – יחסית להסבר שהוא רחב מאד. ומסבירים שהתוכן עדיין מתפתח, וככל שהתוכן מתעמק ומתפתח – הרי הרמז אינו לענין כאן ועלול להפסיק את התפשטות התוכן.

רומזים וחותמים – יתכן והרמז המובא תוך כדי ההסבר – ישמש נקודת מוצא ויתחיל תהליך חדש של התבוננות והתפשטות. וכאמור, לגבי התבוננות קודמת הרמז החשבוני משמש חתימה לענין כולו. ואם כן, מכיון שחסידות חב"ד היא בבחינת התעמקות עוד ועוד בלי סוף – אין הרבה רמזים בתוך דרושי החסידות.

בשנים האחרונות ראינו אצל הרבי שליט"א יותר ויותר רמזים, יותר ויותר גימטריאות. תופעה זו של ריבוי רמזים מלמדת אותנו שישנה כאן איזו חתימה וסיכום – רמזים שחותמים ומסכמים את כל מה שהיה.

מבנה

ושוב, אפשר להתעמק בסודות משמעות הפסוק "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" בלי רמזים וגימטריאות. וכאמור, כאשר אני בא לתת רמזים כדי לסכם את הענין – יש להסתכל על שלוש תופעות פשוטות המתיחסות למבנה הפסוק – כך כתוב בכתבי האריז"ל. המבנה הוא הצורה החיצונית של הפסוק – והכל נכלל בתוך המבנה. כדי למיין מבנים וכדי להשוות מבנים יש לספור כמה יחידות גדולות בפסוק – אלו המילים; כמה יחידות קטנות בפסוק – אלו האותיות; ולבסוף מהו חשבון הגימטריא הכולל – שאלו יחידות עוד יותר קטנות – פרטי הפרטים.

סופרים – למה נקרא שמם "סופרים" שהיו סופרים את כל המילים והאותיות שבתורה. הסופרים, ובהם עזרא הסופר, הם אלו שחתמו את התנ"ך. איך חותמים את ספר התנ"ך? חותמים אותו ע"י שסופרים אותו וכותבים כמה חלקים בתנ"ך, כמה ספרים בכל חלק וחלק, כמה פרשות בכל ספר וספר, כמה פסוקים בכל פרשה ופרשה וכמה אותיות בכל פסוק ופסוק ועוד. כל זמן שהתוכן ממשיך להתפשט ולהתפתח – אין טעם לספור. וכאמור, כאשר אני רוצה שהדבר יגמר – אני כבר מתחיל לספור, שהרי הספירה בעצמה היא פעולת גמר וחתימה והחלטה.

"אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" – הדבר סמוי מן העין ועד שלא ספרת אותו, עד שלא שקלת אותו, עד שלא מדדת אותו – הברכה עדיין מצויה בו. כלומר, הדבר יכול עדיין להתרבות, בדרך נס, יותר ממה שהוא עכשיו. ואם כן, אם אני רוצה שיקרה נס וכספי יתרבה – מוטב לי כלל לא לספור אותו.

ברכה – ברכה זה כח התרבות פנימית וכל עוד שהדבר סמוי מן העין הוא מתברך והולך ומתרבה. אבל ברגע שספרת אותו והחלטת אותו – כבר אינו סמוי מן העין והברכה נפסקה. ואם כן, מפני שהתורה שבכתב כבר מוחלטת – יש לספור אותה ובכך גם לחתום אותה. מרגע החתימה הברכה אחוזה באותיות התנ"ך – לא פחות ולא יותר, ויש לנו מצוה לספור את אותיות התורה ואת תבות התורה – שהכמות מעוררת את האיכות.

אור חוזר

בתחילה, האיכות משפיעה ומרבה את הכמות – אך בסוף הכמות היא המשפיעה לגבי האכות – על דרך הפסוק "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ". אומר הרבי שליט"א שתופעה זאת ניכרת בדור שלנו והיא – שכמות קובעת לגבי איכות. קודם איכות ואח"כ כמות – זה "אור ישר" שיורד ומתפשט. לעומת זאת, ה"אור חוזר" מכמות לאכות זאת כבר בחינת ספירה וגימטריא ורמזים. ואם כן, החידוש שישנו בגימטריא זה כמו אור חוזר. הגימטריא והרמז זה סיכום של "אור ישר" – המוסיף אור והמתקה בדרך אור של "אור חוזר". ואם כן, קודם היתה זרימה מאיכות לכמות – ואילו בסוף ישנה זרימה העולה מכמות לאיכות.

כל עם ישראל זה צבא, "צבאות הוי'", וכאשר צריך לסכם את המחנה, לסכם את הבנין והמנין – צריך לספור. דוד המלך מנה את העם בצורה אסורה ונשאלת השאלה מה הביא אותו לידי כך? מדוע היה לו "יצר הרע" לספור את העם בצורה אסורה – הרי דוד המלך הוא צדיק גמור? וצריך לומר, שאם באמת הגיע הסוף הרי המנין עושה את ה"אור חוזר" ופועל את ביאת המשיח – וכידוע ש"אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף". כלומר, לאחר שכל האורות, כל הנשמות, כל הניצוצות ירדו בדרך של "אור ישר" – אזי התפקיד הוא לפעול אור חוזר מלמטה למעלה. אם "דוחקים את הקץ" ומקדימים את הזמן – הרי זה עוול וקלקול ואינו בגדר תיקון של ה"אור חוזר" אלא הסתלקות האור.

הסתלקות – זהו כלל חשוב בקבלה. אם מתחילים לעלות לפני שהכל ירד – נגרמת הסתלקות במובנה השלילי. כלומר, מה שכבר נעשה – הסתלק – ולא זאת הכונה של ה"אור חוזר". הכונה ב"אור חוזר" היא שעליתו מוסיפה ריבוי גוונים ועומק לדבר שכבר נמצא. ושוב, הכל נמצא על מקומו ושום דבר אינו מסתלק כאשר ה"אור חוזר" מתחיל לעלות לאחר שהכל ירד.

אפשר להסביר שכל המושג "לדחוק את הקץ" מדבר על נסיון להעלות "אור חוזר" קודם זמנו, לפני שירד כל ה"אור ישר". וכאמור, נסיון כזה מביא להסתלקות וקלקול גמור וכל מה שירד – מסתלק. אך כאשר ה"אור חוזר" מתחיל לעלות בזמנו, בקץ האמיתי שלו – אזי ה"אור חוזר" משמש לגלות ממדים יותר ויותר פנימיים במה שקיים.

ואם כן, התנ"ך הוא חתום, מושלם – ומה יעזור לי כאשר אני עושה בו רמזים: כמה מילים וכמה אותיות וכו' וכו'? זה מוסיף לי עוד ועוד ממדים של התגלות בתוך אותיות התנ"ך. שום דבר אינו מסתלק ואובד אלא בדיוק להפך – הדבר נעשה יקר יותר וממילא הוא עולה, כביכול עולה מלמטה למעלה.

נולד מלמטה – כל אחד יכול לספור מילים ואותיות. לא צריכים "גילוי אליהו" כדי לספור אותיות ומילים, זו פעולה פשוטה ביותר אותה יכול לעשות כל אדם ואין צורך בכישרון מיוחד משמים כדי לבצעה. ואם כן, "אור חוזר" פרושו – שאני עושה את הפעולה הפשוטה ביותר – אך פתאום, תוך כדי הספירה, מתקשרים ומתגלים דברים שקודם היו נעלמים ממני. ושוב, "אור חוזר" הוא אור שנולד מלמטה – נולד מתוך פעולה השייכת ל"מטה", פעולה פשוטה שכל אחד יכול לבצעה. וכאמור, מתוך פעולת "מטה" זאת פתאום איזה אור נתגלה.

ושוב, אור חוזר פרושו שאיני מחכה לגילוי מלמעלה, גילוי תוכני ומשמעותי – אלא אני מבצע פעולה פשוטה ביותר, פעולה טבעית – ומתוך כך נולד משהו חדש.

ואם כן, באותו רגע שלמשיח בכח, לדוד המלך, "מתחשק" לספור את עם ישראל – יתכן שבאותו רגע ממש אכן המשיח מוכן לבוא – וברגע שהמשיח מוכן לבוא ישנה פעולה גדולה וחשובה מאד – לפקוד את הצבא ולמנות את העם. כך אנו מסבירים מדוע הרמזים באים דוקא בפרק האחרון, דוקא בסוף השער אותו אנו לומדים.

נחזור לפסוק הראשון בתורה אותו לקחנו בתור דוגמא לספירה ונספור:

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"

מילים – בפסוק ישנן 7 מילים.

אותיות – הפסוק כולל 28 אותיות.

חשבון – כל הפסוק עולה בגימטריא 2701.

גימטריא

אלו הן שלוש מדרגות של ספירה: מילים, אותיות, גימטריא – מן הכלל אל הפרט. המילים זה יותר כללי, האותיות זה יותר פרטי – אך מה זאת גימטריא?

אומר הבעש"ט שכל אות מתארת זרימה קבוצתית של אותיות א. למשל, לגבי אות ב שערכה בגימטריא ב = 2 – אומר הבעש"ט שאות ב זאת קבוצה זורמת של שתי אותיות א: ב = אא או 2 = 1 ﬩ 1. אות ר היא קבוצה זורמת של מאתיים אותיות א. ואם כן, לעשות גימטריא פרושו לפתוח את כל הקבוצות ולהחזיר את כל הפסוק כולו לזרימה אחת חופשית של אותיות א. ואם כן, הפרט הכי אחרון חושף את הפנימיות של הכל ומתאר אותה כזרימה של האות א = 1. זאת היא גימטריא על פי הסברו של הבעש"ט.

ושוב, הכח שמקבץ את שתי אותיות א יחד להוות קבוצה – נקרא ב = 2.

ברגע שאני מפרק כח זה – מתגלה לי שישנן כאן שתי אותיות א.

הכח שמקבץ את מאתיים אותיות א יחד להוות קבוצה – נקרא ר = 200.

ברגע שאני מפרק כח זה – מתגלה לי שישנן כאן מאתיים אותיות א.

ואם כן, זאת הספירה הפרטית ביותר הנקראת גימטריא – העונה על השאלה: כמה אותיות א =1 יש כאן? כל זאת עושים כדי לגלות את האחדות המוחלטת העומדת מאחרי הכל וזורמת בתוך הכל.

ושוב, קודם כל אני סופר את הכללים ואח"כ את הפרטים ולבסוף את הפרטי פרטים – היא הגימטריא. וכאמור, זאת אני עושה כאשר אני רוצה לסכם את כל מה שלמדתי לגבי הפסוק הדוגמא שלנו: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"

מילים – בפסוק ישנן 7 מילים.

אותיות – הפסוק כולל 28 אותיות.

חשבון – כל הפסוק עולה בגימטריא 2701.

טל תורה

נחזור ונקרא את לשון פרק ח:

בנוסח התפלה הנ"ל יש טל תבות, בחי' "טל תורה" שהוא "טל תחיה" (טל עולה הוי' אחד – שכל התורה כולה היא פרושו והחדרתו בלב ("שמע ישראל") ובעולם כולו). קעד אותיות התפלה עולה "חיי עולם" בסוד: "וחיי עולם נטע בתוכנו" – תורתנו הקדושה, "כי הם חיינו וגו'", בחינת "טל תחיה" כנ"ל.

יש לנו תפילה הנאמרת קודם לימוד התורה ובה ה' מדרגות של לימוד תורה לשמה כנגד נר"ן ח"י:

בנוסח התפלה הנ"ל יש טל תבות [בכללות נוסח התפילה ישנן טל = 39 תבות], בחי' "טל תורה", שהוא "טל תחיה"

כיצד קשור המספר טל = 39 עם התורה? מאחר שאנו עוסקים בנוסח תפילה קודם לימוד התורה – צריכים אנו לקשר כל רמז וכל מספר עם הנושא הכללי שלנו – התורה. הפנימיות של כל התורה כולה נקראת "טל תורה". כאשר קבלנו את התורה על הר סיני – על כל דבור ודבור ששמעו ישראל מפי הגבורה פרחה נשמתן והחזירן הקב"ה לחיים בטל שעתיד להחיות בו את המתים – "טל תורה" הוא "טל תחיה".

טל תחיה – התורה נקראת "טל תחיה" על שם שהתורה היא "תורת חיים". בכח התורה להחיות אותנו "חיי עולם" – כלומר, להביא אותנו לתחיית המתים לעולם ועד. מסיבה זאת נקרא לימוד התורה ע"י חז"ל בשם "חיי עולם". התפילה נקראת "חיי שעה" ואילו לימוד התורה נקרא "חיי עולם".

(טל עולה הוי' אחד – שכל התורה כולה היא פרושו והחדרתו בלב ("שמע ישראל") ובעולם כולו)

הרמז העיקרי של טל הוא: טל = 39 = הוי' אחד. יהו"ה אח"ד = 26 ﬩ 13 = אחד ﬩ אחד ﬩ אחד = 39 = טל. כל התורה כולה באה להחדיר את אחדות הוי' – קודם כל לתוך לבו של היהודי "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" ואחר כך, באמצעות היהודי, לתוך כל העולם כולו.

שמע – שמיעה פרושה – הבנה, קליטה, וקליטה פרושו להחדיר את הדבר לתוך הלב. הפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" נאמר כסיום לעשרת הדברות שנכתבו פעם שניה בתורה בפרשת ואתחנן שבספר דברים. ואם כן, פסוק זה בא להחדיר את כללות כל עשרת הדברות וממילא את כל התורה כולה. כלומר, שפנימיות הכוונה של כל התורה כולה היא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" – להחדיר את "הוי' אֶחָד" קודם לתוך הלב, ע"י המצוות התמידיות, ואח"כ לתוך העולם.

מצוות תמידיות – מתוך תרי"ג המצוות ישנן שש מצוות תמידיות: אמונה בהוי', יחוד הוי',אהבת הוי', יראת הוי', לא לכפור בהוי', ושמירת המחשבה – "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". אלו שש מצוות תמידיות מתוך תרי"ג המצוות כמו שמונה אותן הרמב"ם. ואם כן, מצוות אלו, שהאדם חייב בהם תמיד, אינן באות אלא כדי להחדיר את תודעת "הוי' אֶחָד" בלב.

ושוב, אלו שש מצוות תמידיות כנגד שש מידות הלב, כנגד הו"ק – ו' קצוות הלב. כל שאר המצוות של התורה באות כדי לקחת את תודעת "הוי' אֶחָד" מהלב ולהמשיך אותה ולהחדיר אותה בתוך העולם. ואכן, המילים שנאמרו ממש בסמיכות לפני "שמע ישראל" הן "ארץ זבת חלב ודבש": "וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הוי' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד".

ואם כן, הבטוי "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" הולך על החדרת יחוד הוי' בעולם. הארץ הזאת היא ארץ המסוגלת לקבל את הגילוי של "הוי' אֶחָד". לעתיד לבוא "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל בכל העולם כולו" – כלומר, כל העולם כולו יהיה מסוגל לקבל בתוכו את הגילוי של "הוי' אֶחָד" – וזאת תכלית כל מצוות התורה.

טל ומטר – כולנו מכירים את הבטוי "טל ומטר". מטר = רמח (עם הכולל) זה הפרוט של המצות – ואילו טל = "הוי' אֶחָד" זו הפנימיות של המצוות. ושוב, הכונה הפנימית של כל המצוות נקראת טל – ואילו הגילוי המפורט של כל המצוות נקרא מטר – "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה".

כאמור, הרמזים כולם מתקשרים לנושא התפילה שהוא לימוד התורה – וכן כל רמז ורמז עומד בפני עצמו וניתן ללמוד ממנו ענין שלם.

חיי עולם

קעד אותיות התפלה עולה "חיי עולם" בסוד: "וחיי עולם נטע בתוכנו" – תורתנו הקדושה, "כי הם חיינו וגו'", בחינת "טל תחיה" כנ"ל.

כאמור, ישנן בתפילה טל = 39 תבות ובהן קעד = 174 אותיות. כמובן שכדי להגיע לתוצאה זו יש לדייק בכתיבה – כמו בתבה "וארבת" שכתובה בתורה בכתיב חסר "וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ". לכן דייקתי לכתוב כל מילה ומילה בדיוק כמו שכתובה בתורה על מנת שנוכל, בסופו של דבר, לספור את האותיות.

ואם כן, בכל נוסח התפילה ישנן בסך הכל קע"ד אותיות:

קעד = 174 = 3 ∙ חן = חיי עולם

וכאמור, כתוב שהתורה נקראת "חיי עולם" – "וחיי עולם נטע בתוכנו" – "כי הם חיינו ואורך ימינו" ואילו ה"טל תורה" הוא "טל תחיה" – הטל של "חיי עולם" היא תחיית המתים שפרושה חיים נצחיים – חי לעולם. ושוב, מצאנו בספירה "טל" מילים ו"חיי עולם" אותיות.

רמזים אלו הם "אור חוזר" ומוסיפים לנו ממד נוסף של כוונות בכללות התפילה. עד כאן התבוננו ולמדנו כל אחת ממדרגות התפילה בפני עצמה. עכשיו, כאשר אנו עושים כאן רמזים הכוללים את מבנה כללות התפילה – נוספו לנו כוונות כלליות.

כאשר אנו באים ללמוד תורה לשמה, עלינו לדעת שפנימיות התורה היא טל = "הוי' אֶחָד" וכן שהתורה היא מקור של "חיי עולם". כאמור, בפי חז"ל נקראת עבודת התפילה בשם "חיי שעה" ואילו לימוד התורה נקרא "חיי עולם". כאן יש לנו "תפילה קודם הלימוד", תפילה שאנו מתפללים קודם שאנו באים ללמוד תורה לשמה – ולכן זאת תפילה שהיא בעצמה בגדר "חיי עולם".

חיי שעה – ע"פ פשט נקראת התפילה בשם "חיי שעה" בגלל שהאדם מתפלל על פרנסה, על חיים, על בריאות, על בנים וכו' – שאינם אלא דברים חולפים. לכן נקראת התפילה בשם "חיי שעה".

חיי עולם – כאמור, לימוד התורה נקרא "חיי עולם" בגלל שתכליתו להקנות לנפש נצחיות. ואם כן, בזה שהאדם מתפלל להוי' "תפילה קודם הלימוד" – הנני רוצה ללמוד וכו' – הופכת התפילה בעצמה להיות "חיי עולם" – וזהו הקשר שיצא לנו מספירת אותיות התפילה שלנו קע"ד = "חיי עולם". וכך גם מובן ע"פ פשט: האדם מתפלל על לימוד תורה לשמה, מתפלל על "חיי עולם" שהם חיי נצח, ואינו מתפלל על שאר צרכיו החולפים שהם בגדר "חיי שעה". ואם כן, ספירת אותיות ה"תפילה קודם הלימוד" מגלה לנו שתפילה זאת היא בסוד "חיי עולם" ואינה בגדר "חיי שעה" כשאר התפילות.

בסוד: "וחיי עולם נטע בתוכנו" – תורתנו הקדושה [ביטוי זה אנו אומרים על תורתנו הקדושה בכל יום בתפילת שחרית בקטע הנקרא "ובא לציון"], "כי הם חיינו וגו'", בחינת "טל תחיה" כנ"ל.

בסעיף זה למדנו את הרמז הפשוט של מספר המילים ומספר האותיות. נשאר לנו עדיין ללמוד בסעיפים הבאים את הגימטריא הכוללת של כל התפילה.

כל התפלה עולה אחת עשרה אלף וחמישים – אין (כאשר אי דאין נחשבות לאלפים), שהוא סוד "טל" ו"חיי עולם" הנ"ל [כאמור, הגימטריא של התפילה שלפנינו היא ספירה של זרימת אותיות א שיש בכל אותיות התפילה]. כל התפלה עולה אחת עשרה אלף וחמישים [כלומר, סכום הגימטריא של כל אותיות התפלה עולה 11,050] – אין (כאשר אי דאין נחשבות לאלפים).

אם נרצה לכתוב את המספר 11050 בתכלית הקיצור – נכתוב את האלפים כאחדים בסוד הפסוק: "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף" – כלומר, כל אֶלֶף הופך להיות א = 1. ואם כן, באופן זה נקבל 11050 = אין. סוד זה נקרא "סוד חזרת הגלגל" – כאשר אֶלֶף חוזר להיות אָלֶף או להפך. ושוב, את כל "טל" המילים של התפילה העולות בגימטריא 11050 צמצנו למילה קטנה מאד – אין.

שהוא סוד "טל" ו"חיי עולם" הנ"ל.

אין קשור בפרוש בכתבי הקבלה עם "טל" ועם "חיי עולם" שהזכרנו קודם. ידוע בשם הבעש"ט שיש לקרוא את פתגם חז"ל "אֵין מזל לישראל" ולהופכו מלשון שלילה ללשון חיוב כך – "אָיִן, מזל לישראל". כל זאת כדי להדגיש שהשורש האמיתי של נשמות עם ישראל זה ה"אָיִן האמיתי", ה"אָיִן האלקי".

טל ואין

שתי המילים טל אין מצטרפות ומשלימות אחת את השניה לשלמות של ריבוע: 39 ﬩ 61 = 100. 100 = 10² הוא מספר ריבועי המציין התכללות של עשר ספירות זו בזו.

בכתר ג' ראשים הנקראים: רדל"א, עתיק יומין, אריך אנפין, ובלשון החסידות: אמונה, תענוג, רצון.

הראש העליון, אמונה = טל = 39 (במספר סידורי). א מ ו נ ה הוא: 1 ﬩ 13 ﬩ 6 ﬩ 14 ﬩ 5 = 39 = טל

הראש השני, תענוג = אין = 61 (במספר סידורי). ת ע נ ו ג הוא: 22 ﬩ 16 ﬩ 14 ﬩ 6 ﬩ 3 = 61 = אין.

המאה כאן הן מאה ספירות בפרט שנכללו בפרצוף הפנימי של הכתר "עתיק יומין".

גם בסוד ה"אלף בית" – ישנו הסוד הזה של טל ﬩ אין = 100. כל התורה כולה נכללת ב"אלף בית". כתוב בחז"ל וכן בקבלה ובחסידות שכאשר מופיעה המילה "בך" בתנ"ך, למשל "וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ", הכוונה היא לתורה – ואני אבטח בתורה. "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ" – נגילה ונשמחה בתורה שנכללת כולה מ"בך" = כב אותיות התורה. ע"פ פשט אנו אומרים "בך" על הקב"ה – אלא מכיון ש"אוריתא וקוב"ה כולו חד" – התורה והוי' זה הכל אחד – וממילא, ה"בך" כאן, זה "בך" דרך כביכול כ"ב אותיות תורתך. שאתה בעצמך נותן את עצמך באמצעות התורה. "אָנֹכִי הוי' אֱלֹהֶיךָ" את המילה הראשונה בעשרת הדברות מפרשים חז"ל: אנכי ר"ת – אנא נפשי כתבית יהבית – אני את עצמי כתבתי בתורה ונתתי לכם.

ג' קשרים – לכן שלושה קשרים מתקשרים זה בזה: ישראל ואורייתא וקוב"ה – ישראל מתקשרים בתורה – והתורה מקשרת אותם לקב"ה. ועל כן, פעמים רבות מפרשים את המילה "בך" על התורה. ואם כן, הסברנו שהתורה כולה נכללת בכ"ב אותיות.

כאשר כותבים את כב האותיות במילוי – ישנן כמה צורות של מילוי. בצורה הפשוטה ביותר והשגורה ביותר של מילוי כ"ב האותיות – ישנן בסך הכל 61 אותיות – וממילא רק אותיות המילוי הן טל אותיות. ואם כן, במילוי כ"ב האותיות – ישנן בסה"כ: אין = 61 אותיות. מהן רק אותיות המילוי: טל = 39 אותיות.

ראינו את הסוד של טל ואין לגבי אותיות התורה. טל אותיות המילוי הן אותיות נעלמות לגבי כב אותיות המקור – ועל כן הן "הסוד של התורה". ושוב, כב אותיות המקור הן החלק הגלוי של התורה ואילו טל אותיות המילוי הן חלק הנסתר של התורה.

ואם כן, ראינו את הרמז המקשר בין טל לבין אין. טל = 39 תבות ב"תפילה קודם הלימוד" ואילו אין הוא הקיצור של סך הכל הגימטריא של כל התפילה – 11,050. ה"אין" הוא "מקור החיים" של הקדושה, "המזל של ישראל".

עין פה

נמשיך ונראה דברים נפלאים העולים מתוך חשבונות הגימטריא:

אין הנ"ל עולה עין פעמים פה

כאמור, אין הוא הקיצור של 11050. כאשר מפרקים מספר זה למרכיבי הכפל שלו, הרי הצורה החשובה ביותר לנו היא: 11050 = 130 ∙ 85 = עין ∙ פה.

עין = 5 ∙ הוי' – כלומר, המספר הגדול שלנו הוא כפל של שם הוי'. כל מספר שהוא כפל של הוי' = 26 הוא בעל חשיבות מיוחדת.

עין = 130

פה = 85

ואם כן, יוצא שכל התפילה שלנו היא הכאה, כפל של עין ∙ פה. וזה ענין שאפשר וצריך להתבונן בו עמוקות. יצא לנו פתאום שכל התפילה הזאת אמורה לייחד את "העין והפה" – והיחוד הזה הוא בעצמו "אין" (הקיצור של 11050).

כלומר, כאשר זוכים, על ידי למוד התורה, לייחד את ה"עין" הגשמית עם ה"פה" הגשמי – מגיעים ל"אין" האלקי האמיתי, ה"אָיִן, מזל לישראל", "מקור החיים".

עין עולה ה פעמים הוי' ב"ה [כאמור, עין = 5 ∙ הוי'. כונה זאת מופיעה פעמים רבות בכתבי האריז"ל], פה עולה ה פעמים טוב,

כל אחד מה"עין" וה"פה" מתחלק שוב ל 5. העין מתחלק לחמש פעמים שם הוי' ואילו הפה מתחלק גם הוא לחמש פעמים 17 = טוב: פה = ה ∙ טוב = 5 ∙ 17 .

שהוא שם אהוה ב"ה [17 = טוב גם הוא שם קדוש בקבלה, שם קדוש הקשור ישירות לשם הוי'] (הוי' במספר קטן,

כאשר מחליפים את אות י של שם הוי' באות א יוצא שם אהוה = טוב, הנקרא בקבלה "שם הטוב". ואם כן, יצא לנו כאן יחס מענין וחשוב בין "עין" ל"פה": עין = ה ∙ יהו"ה ; פה = ה ∙ אהו"ה. החילוף שעשינו בין אותיות י – א הוא בעצם הפעולה הנקראת מספר קטן וממילא, המספר קטן של יהו"ה הוא בדיוק אהו"ה. יוצא מזה שה"פה" הוא "קטנות" ביחס ל"עין". בהמשך נסביר שאות ה כאן היא כנגד "ה חסדים שבדעת". התורה היא "תורת חסד" – ויש בזה שתי מדרגות "עין" ופה".

דעת עליון – דעת היא נקודת מבט, השקפה על המציאות. ה"דעת עליון" מתארת כיצד הוי' רואה את המציאות: למעלה "היש האמיתי" ולמטה ה"אין". הוא "היש האמיתי" ואילו המציאות בטלה בו.

דעת תחתון – "דעת תחתון" היא נקודת המבט שלנו – מלמטה למעלה, ואומרת שאנחנו ה"יש" ואילו הכח האלקי שמהוה אותנו נעלם מאיתנו הוא לגבינו ה"אין".

גם בעין וגם בפה יש "דעת". בזהר כתוב "דעת גניז בפומא" – הדעת גנוזה בתוך ה"פה" וכן ישנה דעת הגנוזה בתוך ה"עין". כאשר דעות אלו מתוקנות – הרי היחס ביניהן הוא כמו היחס בין "דעת עליון" ו"דעת תחתון". ואם כן, היחוד של עין ופה – הוא הזיווג של שתי הדעות. ונקרא בלשון החסידות יחוד סובב וממלא, או "יחוד קודב"ה ושכינתיה".

כל הנושא הזה "נולד" לנו מתוך ספירת האותיות והמילים ובדיקת חשבון הגימטריא של כללות התפילה. כלומר, החשבון משמש כאן "קרש קפיצה" להגיע להברקה נוספת שממתיקה אמת ידועה. זהו כח שעוזר לי להחדיר את האמת הזאת לתוך לבי. כאשר אני רואה כיצד החשבון מצביע לי על ענין אמיתי בתורה – הדבר נמתק לי ומקל עלי להחדיר וליישב את הענין בתוך לבי. אתה יודע את האמת הזאת – אבל מאד קשה לך לעכלה בגלל שהאמת בשבילך היא עדין בבחינת דין. זאת אמת, אבל נדמית לו כ"אמת קשה", "אמת כואבת" – קשה לעיכול. וכאמור, "אמת לאמיתו" זה הקב"ה "אין אמת אלא תורה" – ודבר שהוא אמיתי הוא אכן טוב ומתוק ונעים. כל זמן שאינך מרגיש שהאמת נעימה, אלא מרגיש שהאמת היא קשה – הרי שרק החלק החיצוני של האמת הזאת נתגלה לך, רק צד הדין שבאמת נודע לך. הצד הפנימי שבאמת, החסד – עדין לא נודע לך כלל.

תם ולא נשלם – סיומו של שעור אחרון זה לא נמצא בתוך הקלטת