בתחילת השולחן ערוך מביא הרמ"א את הקטע הבא, המובא כאן:

"שויתי הוי' לנגדי תמיד" הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו כמו שכתוב "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד.

כך היא לשון הרמ"א, והוא לוקח אותה מספר 'מורה נבוכים' של הרמב"ם. זו ההלכה הראשונה בשולחן ערוך. כל הקבלה וכל החסידות זה לקיים את ההלכה הזו של "שויתי ה' לנגדי תמיד".

כתוב כאן, שמי שהולך "במעלות הצדיקים ההולכים לפני האלקים" לא זקוק בכלל להתבוננות, רק מיד כאשר הוא נזכר שהמלך הגדול, הקדוש ברוך הוא, עומד עליו זה מיד פועל עליו יראת ה', הכנעה ובושת ממנו. הוא לא כותב מה קורה אם אתה משתדל לזכור את זה אבל זה לא פועל. אולי זה לא פועל ומועיל? על כך מוסיף וכותב האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו את ההמשך:

ואם לא יגיע אליו מיד היראה [כמו שמביא הרמ"א], יעמיק הרבה בענין זה עד שיגיע אליו.

זו העצה הראשונה, להתבונן עמוק בדבר הזה בעצמו. מי שהוא צדיק לא צריך להתעמק כי הוא מיד נזכר באמת, הוא רואה את האמת לנוכח עיניו ממש, וזה פועל עליו את הפעולה, אבל מי שזה לא פועל עליו מה יעשה? אפשר לחפש כל מיני סגולות, שאינה שייכת ואתה לא יכול להבחין בקשר הישיר אל הענין בגלוי. מה שאין כן כל ענין שקשור עם תקון הברית, עם תקון השלמות, אי אפשר להגיע אל תקונו על ידי ענין אחר, על ידי סגולות. כתוב בחסידות, שלתקון הזה אפשר להגיע רק על ידי התמסרות לאותו הדבר בעצמו. כאן יש דוגמה טובה לכך. הוא לא כותב שתתן צדקה. צדקה יכולה לעזור, לתת לך זכות, ואז אולי זה יעזור, אבל הוא לא כותב כך. הוא כותב שאם זה לא עוזר צריך להתעמק בזה עד שזה יעזור.

זו נקודה מאד עיקרית, שאומר אותה הרבי הרש"ב, שכל דבר שנוגע לתקון הברית, לתקוןן השלמות, אין שום עצה אחרת. ברגע שהשלמות של האדם – שזו נקודת האמת שלו – מתעלמת חייבים רק לחפש את הנקודה הזו בכל כוחות הנפש עד שמוצאים אותה, ולא על ידי משהו אחר. זו העצה הראשונה שהוא מביא כאן, שאם הזכרון הראשון לא עוזר צריך להתעמק בדבר עד שזה יעזור.

זה ספור שספרנו [ב-ט כסלו] בהילולת האדמו"ר האמצעי, שהיה אומר תמיד לחסידים שלו שתקון הנפש שלהם הוא להתעמק הרבה בחסידות. תקון הנפש זה כמו אחד שיש לו דיכאון או כל בעיה נפשית אחרת, והרפואה היא להתעמק בחסידות, בדברי אלקים חיים. בא חסיד אחד ואמר לרבי 'עברתי על כל הספר 'אמרי בינה' שכתבת ולמדתי אותו כמה פעמים ועדיין אני במצב נפש לא טוב'. הרבי מאד התרגש, קם מלא קומתו, ואמר ונשבע לו שגם הוא היה באותו המצב 'ולי זה עזר. אם אתה תתמסר כמו שאני התמסרתי לענין הזה בעצמו זה יעזור גם לך'. אם זה לא עוזר זה סימן שלא התמסרת מספיק אל הענין וצריך להתעמק בזה יותר. לא ללכת לאיזה רופא אחר שיתן לך כדור.

זו העצה הראשונה שמביא האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו, שהיא בעצם לקוחה מ'ספר חסידים' של ר' יהודה החסיד ומספר 'שערי תשובה' של רבינו יונה. "יעמיק הרבה בענין זה" היא עבודת ההתבוננות, כמו שנסביר בהמשך, ומי שאינו צדיק צריך להעמיק הרבה "עד שיגיע אליו היראה".

העצה השניה היא כבר משהו אחר. זה לא להתעמק באותו הדבר בעצמו אלא לגרום שלא יהיו שום מניעות ועכובים אל הדבר הרצוי בעצמו. מהי העצה?

וגם ישוב בתשובה שלימה על כל ענוונותיו שהם המונעים מהגיע אליו היראה כמו שכתוב "עוונותיכם היו מבדילים וגו'".

יש מכשול שעומד בדרך. כאן, בעצה הזו, משמע שהיראה צריכה לבוא ממקום אחר, מלמעלה, ואם יש משהו באמצע הוא לא נותן ליראה לבוא. הוא מפסיק, עושה מחיצה. אםלאדם יש עוונות הם מחיצה מפסיקה והיראה ואהבת ה' לא יכולות לבוא. על כך יש פסוק מפורסם [אומרים אותו בעשרת ימי תשובה] האומר "כי עמך הסליחה למען תיורא". מתפללים לה' שיסלח לנו "למען תיורא", ואם לא תסלח לי אני לא אוכל לירא ממך, כי יש מחיצה שלא נותנת ליראה להגיע אלי. אם אתה רוצה שאני אירא ממך – קודם תסלח לי. תסלח לי כדי שאוכל לפחד ממך, שכל זמן שיש מחיצה של עוונות אני כל כך אטום שאני לא מסוגל לאהבה או ליראה.

אם כן, לשוב בתשובה זה כמו עצה אחרת. יש עצה שאינה מעצם הענין בעצמו אלא היא עצה אחרת המסוגלת אליו, ויש את ההתעמקות בעצם הענין עד שאתה משיג אותו. אלו שתי העצות שמביא כאן – להעמיק הרבה ולשוב בתשובה. להעמיק הרבה בענין זה איך "המלך הגדול וכו'" עד שהיראה תבוא, ולשוב בתשובה זה – על פי פשט – לעשות חשבון נפש מה אתה לא בסדר בכל החיים שלך ולתקן את המעשים.