בע"ה

שבת קדש פרשת יתרו, כ' שבט ע"ט – כפר חב"ד

הבדיחות של ראש הדור

כתר שם טוב אות ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ראש הדור מוציא ומביא הדיבורים והסיפורים

<מבעש"ט ז"ל> [בשם מורי זלה"ה] [ביאור הפסוקים[ב]:] יפקוד ה' [אלהי הרוחֹת לכל בשר] איש [על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבֹא לפניהם ו]אשר יוציאם ואשר יביאם [משה רבינו בקש מהקב"ה לפני מותו שימנה אחריו מנהיג, "איש על העדה". סיום הפסוק הוא "ולא תהיה עדת הוי' כצאן אשר אין להם רֹעה". אותו מנהיג מתואר כמי "אשר יצא לפניהם ואשר יבֹא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם"[ג]. הפסוק מזכיר שתי יציאות ושתי ביאות – יציאה וביאה של המנהיג ויציאה וביאה של העם על ידי המנהיג. עם ישראל נקרא "צבאות הוי'"[ד] – צבא נוטריקון "יוצא ובא"[ה], כידוע, וכן צאן לשון יוצא.].

כי ראש הדור יוכל להעלות כל הדיבורים והסיפורים של אנשי דורו, לקשר הגשמי ברוחני [הצדיק יכול להעלות את כל הדיבורים והמחשבות של כולנו. כל הדיבורים שלנו מעורבבים ומבולבלים, אנשים לא יודעים באמת מה הם רוצים לבטא בדיבור, והצדיק אוסף את הדיבורים, עושה מהכל דבר ברור ומעלה אותו לשרשו למעלה (ואח"כ ממשיך מהשרש שפע ברכה מלמעלה למטה, היינו "אשר יוציאם ואשר יביאם" ב"רצוא ושוב" תמיד).],

מנהיגים וצדיקים

אמנם לא כתוב כאן, אבל המקור לווארט הזה הוא ממרדכי היהודי, שהיה עובר כל יום ליד חצר בית הנשים לשמוע מה הנשים מספרות[ו]. מספרים על אחד הצדיקים שהיה בתל אביב – האדמו"ר מסדיגורא – שנהג לשבת כל בוקר על ספסל בפארק ולקרוא עיתון כדי לדעת מה קורה בעולם, איזה סיפורים מספרים.

נסביר נקודה חשובה: יש שני סוגי צדיקים – צדיקים שהם בעיקר דמות של 'צדיק' וצדיקים שהם מנהיגים (אודותם מדובר בפסוק "יפקד הוי' אלהי הרוחֹת לכל בשר איש על העדה"). יש סיפור חשוב על אחד האדמו"רים ששאלו אותו חסידיו, למה ליובאוויטש פרשה מאגודת ישראל ואנחנו לא. באותו זמן מינו לאגודת ישראל מזכיר – כמו שיש היום – שהיה עסקן ולא רב. הדבר לא מצא חן בעיני הרבי הרש"ב והוא פרש. אותו אדמו"ר ענה לחסידים משפט חשוב: "מיר זיינען פון צדיקי הדור אבער זיי זיינען פון מנהיגי הדור" (אנחנו מצדיקי הדור אבל הם ממנהיגי הדור). צדיק יכול לסבול דברים שהם לא מאה אחוז – הוא בא להוסיף אור, זהו תפקידו, וסך הכל גם בין רבנים לא תמיד הכל מושלם... – אבל מנהיג לא יכול לסבול כזה דבר.

הדבר קשור גם לתשובת הפרט לעומת תשובה של הכלל. צדיק חושב בעיקר על הדרך לעשות טוב בגשמיות וברוחניות לפרט, אבל מנהיג חושב על טובת הכלל.

בדיחה עם חכמה

כמו הנהו תרי בדחי כו' [מסופר בגמרא[ז] על שני בדחנים ששִמחו אנשים ברחוב. לשמח יהודים זו מצוה גדולה בפני עצמה, אבל עיקר גדולתם היתה שלא רק שִמחו, אלא עשו זאת עם הרבה חכמה. הנהגתם היא הדוגמה לקישור גשמי ברוחני – על ידי השמחה הם העלו לשֹרשו את כל מה שקורה ברחוב.], [ודפח"ח].

רבי נחמן אומר[ח] שכדי להוציא מעצבות את עצמי – או מישהו אחר – אפשר לומר גם סתם מילתא דשטותא. זו עוד נקודה חשובה. באידיש, קוראים לבדיחה 'א גלייך ווערטעל'. ידוע שהרבי המהר"ש היה מרבה 'להתבדח', אך לפני הסתלקותו העיד שלא אמר מימיו 'א גלייך ווערטעל' (וכך מסופר על עוד צדיקים). זאת אומרת שהגם שהדברים נשמעו כבדיחה, היתה כאן כונה עמוקה. [הדבר קשור לשיחת חולין של תלמיד חכם שצריכה לימוד[ט]?] כן, דווקא מה שנשפך ויוצא החוצה בספונטיות, מצביע על מה שיש בפנים.

[איך יודעים להבדיל בין קלות ראש וליצנות לבדיחה עם עומק?] לא תמיד קל להבחין. למסתכל מהצד על "הני תרי בדחי" היה נראה שהם סתם מתבדחים, אבל באמת, בהיותם אנשים גדולים, היה הרבה עומק בבדיחות שלהם. גם אצלנו יש כמה בדחנים שאומרים בדיחות שמסתתרת בהן הרבה רצינות.

מצרף לחכמה

חב"ד בחילוף אותיות בדח. הבדיחה צריכה להיות עם מוחין. בחכמת הצירוף, הצרוף בדח – בינה-דעת-חכמה – מוליד את הגבורה שפנימיותה יראה, בדיחה עם מוחין מולידה יראה, "יראת הוי' טהורה עומדת לעד"[י]. יש ששה צרופים ל-חבד[יא]. הצרוף חכמה-בינה-דעת (המצאה-הברקה, תפיסה-הפנמה, התקשרות-ריכוז) לפי הסדר מוליד בלב את מדת החסד, אהבה (ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין"[יב]). אך אם הסדר הוא בינה-דעת-חכמה (תפיסה, ריכוז, הברקה), בדח, אזי, כאמור, בלב נולדה מדת הגבורה-יראה. וכן לגבי שאר הצרופים.

בכללות חכמת הצרוף שייכת לספירת החכמה, "מצרף לחכמה"[יג] (וכן בחמש הדרגות של תיקון-צרוף-מאמר-מכלול-חשבון[יד], צרוף הוא בחכמה) ועל כך נאמר "איזהו חכם [הבקי בחכמת הצרוף, כמו בצלאל שיודע לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ[טו]] הרואה את הנולד"[טז], שרואה איזו מדה נולדה בלב מכל אחד מצרופי המוחין חב"ד.