בע"ה

שבת קדש פרשת וארא, כ"ח טבת ע"ט – כפר חב"ד

שביל השפע לעולם

כתר שם טוב אות ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

צנור ההשפעה של רחב"ד

ה. מבעש"ט פי' הש"ס[ב] יצא ב"ק ואמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' [ההמשך, שלא מובא כאן, הוא: "וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".], וממורי שמעתי כי שביל הוא צנור, שפתח צנור ושביל השפע. וז"ש בשביל חנינא בני ודפח"ח.

פשט הבת-קול[ג] "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני" הוא שהשפע ירד בזכות רבי חנינא ובעבורו, ללא פעולה מכוונת שלו. אמנם, מורנו הבעש"ט מבאר מבאר שרבי חנינא פתח במכוון שביל – במובן של צנור – כדי להוריד דרכו שפע לעולם. היה אפשר לפרש גם בדברי הבעל שם טוב שהשביל נעשה על ידי רבי חנינא בדרך ממילא, בכח עבודתו התמימה את ה', ללא כוונה מכוונת לכך מצדו. אך יותר נראה לפרש שהוא היה שותף פעיל עם הקב"ה בעשית השביל, שהרי יסוד דרך הבעל שם טוב שבראש מעינותיו של הצדיק להמשיך שפע וברכה לעם ישראל.

ידוע אצלנו שראשי התיבות חנינא בן דוסא הם חב"ד[ד]. ה-ר של רבי חנינא בן דוסא היינו הרצון שלמעלה מחב"ד – רצון אותיות צנור. כך מפרש כאן הבעש"ט שהשפע יורד לעולם בצנור שפתח רבי חנינא בן דוסא. בפרט נרמז כאן תקון "נֹצר חסד"[ה] – מ-יג מדות הרחמים, יג תקוני דיקנא – נוצר אותיות צנור ואותיות רצון[ו]. הרצון הוא בכתר (סוד רישא דאריך, פרצוף אריך אנפין, הפרצוף החיצוני של הכתר, היינו ממד הכתר המשפיע למציאות, לחיצוניות העולמות), מעל השכל (מעל החב"ד, כנ"ל), והצדיק ממשיך, על ידי עבודת ה' שלו, שפע דרך תקון "נוצר" – צנור בין הכתר לחכמה (וממנה לבינה-דעת, בגימטריא ישראל).

צמצום לשם השפעה

צמצומו של רבי חנינא – הסתפקותו ב"קב חרובין מערב שבת לערב שבת" – הוא לצורך רבוי, שהרי מכחו זכה להשפיע לכל העולם. למה הוא אכל רק חרובים – הוא 'מת על חרובים'? מסתמא, כפי שמסופר על אדמו"ר הזקן[ז], גם רחב"ד לא הרגיש את טעם האוכל בגשמיות. מצד עצמו הוא היה שייך בעצם ל"חד חרוב"[ח] (האלף השביעי, "יום שכולו שבת כו'", ללא אכילה ושתיה אלא רק הנאה מזיו השכינה[ט]), אבל הוא גם עשה כלי מצומצם בעולם הזה – "די לו בקב חרובין" – ודווקא מכחו השפיעה פרנסה לכל ישראל.

היו צדיקים שצמו 'תענית הפסקה' מערב שבת לערב שבת. רבי חנינא לא נהג כך – הוא לא סגף את עצמו, אלא נהג בדרך החסידות – וקיים בעצמו "צדיק אֹכל לשבע נפשו"[י]. קב חרובין הוא מזון מועט, אך מרוכז ("מועט מחזיק את המרובה"[יא]), המשמש כאן כלי מצומצם עליו תוכל הברכה לחול, ולהוריד שפע לכל ישראל, כמשה רבינו שהוריד לעם ישראל את המן[יב].

המעבר מצמצום להמשכת שפע רב בכל העולמות הוא בסוד החשמל – מ"חש" (צמצום) ל"מל" (דבור-השפעה בריבוי) – והרמז: "קב חרובין" בגימטריא חשמל. בפרט, סדר ההשפעה הוא חש-מל-מל (כפי שלימד מורנו הבעל שם טוב[יג]) – על יד ה"חש" של רבי חנינא בן דוסא (ההכנעה וההסתפקות ב"קב חרובין") הוא עושה צנור, "מל" מלשון ברית מילה (הבדלה), שעל ידו נמשך שפע לעולם, "מל" מלשון דבור והנהגה (המתקה). רוצים הרי להפיץ לכל העולם, לעשות "ופרצת"[יד]. כדי לפרוץ, אדם צריך להתחיל מעצמו, להתרכז, לשתוק לפני שהוא מדבר. גם הקב"ה כביכול "חש"-שותק לפני ש"מל"-מדבר. הדבור הראשון של ה', "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[טו], כתוב רק אחרי שני פסוקים שמקדימים, "בראשית ברא... והארץ היתה תהו ובהו וחשך... על פני המים" – חשך ("ישת חשך סתרו"[טז]) הוא בחינת חש (משה רבינו היה מבחינה זו[יז] ולכן היה "כבד פה וכבד לשון"[יח] – חש כבד, חשך).

"אבירי לב הרחוקים מצדקה"

על האות ה יש ביאור של רבי הלל מפאריטש[יט]:

עוד בשם הבעש"ט נ"ע, פי' הש"ס יצא ב"ק ואמרה כה"ע כולו ניזון בשביל חנינא בני כו' שביל הוא צינור שפתח צינור ושביל השפע. וז"ש בשביל חנינא בני כו' (ואפ"ל כי בחי' צדיק הוא צינור [היינו שהצדיק הוא ספירת היסוד, "צדיק יסוד עולם"[כ], שהוא צנור להמשכת השפע מלמעלה לספירת המלכות וכו'. הצדיק הוא צנור דק שבאבר הברית הממשיך "זרע גד", סוד המן כנ"ל.] שע"י נמשך השפע בכל העולמות וגם למטה בעולם התחתון המשכת השפע לכל הדור הוא על ידו^[כא] הפנימי' לישראל בסט' דקדושה ומותרות ופסולת לבד באזלעו"ז כו' [היינו סוד "זבל פרדותיו של יצחק"[כב], ה"צדיק חי עלמין"[כג]. יצחק אהב את עשו שנמשל לחזיר[כד] שרוצה בפסולת כו' כמבואר במ"א[כה].].

רבי הלל מסביר שהצדיק ממשיך שפע פנימי ליהודים ושפע חיצוני לגוים. והנה, בסוגיא דנן – בהמשך ל"כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני וכו'" – מובא שגוי שרואה בכבוד התורה (כגון ירחי כלה) ואינו מתגייר הנו טפש ורשע:

שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה. רב ושמואל, ואמרי לה רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר כל העולם כולו נזונין בצדקה [רש"י: בצדקתו של הקדוש ברוך הוא, ולא בזכות שבידן.] והם נזונין בזרוע [רש"י: בזכות שבידם, ובצדיקים משתעי קרא וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקדוש ברוך הוא.] וחד אמר כל העולם כולו נזונין בזכותם והם אפילו בזכות עצמן אין נזונין [רש"י: שאין להן כדי צרכיהם ומתפרנסים בקושי.], כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת

ופליגא דרב יהודה [רש"י: דאיהו אמר אבירי לב היינו רשעים.], דאמר רב יהודה, מאן אבירי לב? גובאי [רש"י: שם אומה היא בבבל, ובמסכת קדושין (פ"ד דף ע', ב') אמרינן שהיו מן הנתינים.] טפשאי. אמר רב יוסף, תדע דהא לא איגייר גיורא מינייהו. אמר רב אשי, בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו, דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זמני בשתא [רש"י: שהיו נאספים שם ישראל באדר לשמוע בהלכות הפסח מדרש דרב אשי, ובאלול לשמוע הלכות החג.] ולא קמגייר גיורא מינייהו.

זהו מקור חשוב מאד למהפכה הרביעית, עליה אנחנו מרבים לדבר[כו]. היום קל להראות לכולם את כבוד-יפי התורה, וממילא כל הטובים שבגוים יתעוררו להתגייר.

הגוים האטומים שאינם מתגיירים נקראים "אבירי לב"[כז] לגריעותא, ההיפך מרבי חנינא בן דוסא, שהוא הדוגמה העיקרית של "אבירי לב" למעליותא[כח], שכל העולם כולו ניזון בזכותו והוא אפילו בזכות עצמו אינו ניזון (אלא שדי לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת). שתי הדעות ביחס ל"אבירי לב" הן מחלוקת בין רב, גדול האמוראים, לתלמידו רב יהודה. בתחלה הגמרא מביאה את דברי רב יהודה בשם רב, כסיוע לכך ש"אבירי לב" הם הצדיקים, ולאחר מכן מביאה את דברי רב יהודה עצמו, הדורש ש"אבירי לב" הם "גובאי טפשאי" וכך גם בדורות הבאים, כגון אצל רב אשי. זו דוגמה יפה של ירידת הדורות (וממילא רק על ידי גיור נזכה לעלית הדורות לקראת משיח...).

ובדרך רמז, בסוד ה"קב" בו משפיע רבי חנינא בן דוסא ליהודים וגם לגוים: במסכת שבת כתוב ש"הקטע יוצא בקב שלו"[כט]. קטע (179) הוא חצי משיח (358). כל אחד צריך שיהיו לו שני קטעים שאתם הוא מביא את המשיח. פעם אחד החברים, אילן נוב, כתב סיפור בשם 'קטע מהסרט הגדול'. צריך רק שני קטעים מהסרט הגדול כדי להביא משיח –קטע אחד ליהודים וקטע אחד לגוים.

סיום ביאור רבי הלל (המשך לכש"ט ג)

בסיום דבריו רבי הלל קושר את הדברים לתורה ג בכתר שם טוב ולביאורו עליה, שכבר למדנו[ל]:

והנה מבואר לעיל [בביאור הנ"ל] שע"י שמירת התורה ומ"ע ומל"ת ולימוד התורה בא לבחי' יראה פנימי' ["פחד יצחק"[לא].] שבא מבחי' שלא נדע שאחר תכלית הידיעה [של אברהם שחקר את האלקות עד שנתגלה אליו ה' ואמר לו "אני בעל הבירה"[לב].]

רבי הלל אומר שאחרי ההגעה ל"תכלית הידיעה שלא נדע" – עם היראה הפנימית שבה – יש לעלות עוד מדרגה, שמאפשרת לאדם לקיים מצוות למרות בטולו הפנימי:

אך מתעלה מזה לבחי' ביטול רצון שלמעלה מן הטעם לגמרי למצוא מקום בנפשו בקיום המצות [בחינת "וישב יעקב בארץ מגורי אביו"[לג], כמבואר בפלח הרמון בראשית[לד] על מאמר תקוני הזהר "בראשית – שב יראת"[לה].] שלזה צריך כח יותר נעלה כי מצד הביטול הפנימי א"א לו לעשות מאומה כי העומד לפני המלך א"א לו לעשות מאומה ולכן צריך להתגבר בנפשו להעלות בחי' ביטול זה כאלו הוא מרחוק מן המלך ואז יוכל לקיים רצונו ית' וזהו כוונת הלק"א^[לו] ואף שיש בן שהוא ג"כ עבד כו' מתחלה בן [יצחק, "בנך יחידך"[לז].] ואח"כ עבד [יעקב, "יעקב עבדי"[לח].] בעול כו' (ועי' במאמר ואשה אחת כו'^[לט] באריכות) כי בחי' ביטול המהות דיר"ע בא מבחי' שלא נדע ההרגשה בבחי' לית מאן דתפיס בי' שיש בהרגשה זאת ענג עמוק עד שהוא מפשיטו לגמרי ממהותו [כמבואר במ"א[מ] שענג אלוקי הוא מהתאיינות דוקא.] וכ"ז הוא בחי' בן עבודה מצד התענוג כו' לכן צריך לעורר בחי' עבד בעול בשביל קיום המצות כו'

אותו צדיק שזוכה להיות כעבד לפני המלך – צדיק שעולה גם מעל המדרגה של "תכלית הידיעה שלא נדע" – ממשיך בסופו של דבר (ב"שוב" שלו, לקיום המצוות כרצון ה') את השפע לכל העולמות:

והנה הצדיק שהוא במדריגה זאת כמו רחב"ד שנאמר עליו כעבד לפני המלך הוא בחי' שביל וצינור להמשכת השפע לכל העולמות עם עולם התחתון ועד בכלל על ידו כי שביל אותיו' ל"ב י"ש כי ל"א נתיבות דחכ"ע על ידם נמשך בחי' איהו תפיס בכולהו כו' ע"י ידיעת התומ"צ, ונתיב הל"ב הוא בחי' שלא נדע שאחרי תכלית הידיעה שמגיע לבחי' למחתב"כ שמביא לבחי' יר"ע כנ"ל. וזהו העלי' שלו לבחי' מהו"ע דלמחתב"כ כנ"ל ואח"כ נמשך על ידו בחי' ביטול רצון בקיום המצות מלמעלמ"ט ונמשך שפע חדשה לכל העולמות על ידו וזהו רצון אותיו' צינור כו' וד"ל.