בע"ה

שבת קדש ויצא, וישלח וויגש ע"ט – בית הרב

כתר שם טוב אות ב – כוונות המקוה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הקדמה

תורת הבעש"ט ואותיות האריז"ל

התחלנו ללמוד מהספר כתר שם טוב, שהוא ליקוט תורות תמציתיות מהבעל שם טוב. את רוב התורות כתב רבי יעקב יוסף מפולנאה, והן נאספו מספריו – "תולדות יעקב יוסף", "בן פורת יוסף" ו"צפנת פענח". כשהוא מביא בספריו את התורות מהבעל שם טוב הוא כותב "שמעתי ממורי". אפשר לומר שבעל התולדות יעקב יוסף הוא התלמיד השני הגדול של מורנו הבעל שם טוב, אחרי הרב המגיד[ב].

התורה הזאת, אות ב, עוסקת בכוונות המקוה. זו תורה מאד יוצאת דופן, אותה כתב הבעל שם טוב עצמו, ולכן יש היא כתובה בסגנון מיוחד – סגנון של כתבי האריז"ל, כפי ששם לב מי שמכיר ורגיל ללמוד. בדרך כלל, רוב התורות הן קצרות – ווארטים על פסוקים ב'עבודה', דברים הנוגעים ללב, למדות. גם בתורה הזאת יש קטע של 'עבודה', אבל רובה עוסק בכוונות, כמו בכתבי האריז"ל (ואכן הרבה מהכוונות כאן מקורן בכתבי האריז"ל).

טהרה ושמחה

יש כוונה פשוטה שמכוונים במקוה[ג] שלא מוזכרת כאן: כשנכנסים למקוה מכוונים את הפסוק מפרק התשובה (פרק נא בתהלים), "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי"[ד], כאשר במלים "לב טהור ברא" מכוונים שראשי התבות הם טבל[ה], אותיות בטל – כשאני נכנס למקוה אני מתבטל בתוך מי המקוה.

חז"ל אומרים ש"ארץ ישראל טהורה ומקוותיה טהורים"[ו]. כלומר, יש היקש בין ארץ ישראל למקוה לענין סגולת הטהרה – "לב טהור ברא [ר"ת טבל-בטל] לי אלהים", "נשמה שנתתה בי טהורה היא" מסוד טהירו עילאה, אור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום[ז]. בעבודה, טהרה היא מקור השמחה, וכמבואר בתניא[ח] שלב טהור הוא לב שמח (והוא סוד "אור זרע לצדיק [נוטריקון ארץ] ולישרי לב שמחה"[ט]).

ארץ ישראל, מקוה וסוכה

ידוע כי שתי המצוות הללו מקיפות, בגשמיות, את כל גוף היהודי, מצות ישוב הארץ (שלדעת הרמב"ן[י] היא מצוה מדאורייתא), ומצות הטהרה במקוה (בה צריך שכל הגוף ימצא-יוקף בתוך המים). הרבה פעמים מזכירים שגם מצות סוכה – המצוה של "זמן שמחתנו" – כוללת את כל גופו של היהודי, אך לא לגמרי דומה, כי ההלכה היא שלא חייבים שכל הגוף יהיה בסוכה אלא רק "ראשו ורובו"[יא]. בכל אופן, למעשה נוהגים לא לצמצם ואכן כל גוף היהודי נכנס ומוקף בסוכה (באורות המקיפים דאמא, כנודע[יב]).

והסימן לשלש המצוות הללו: ארץ ישראל מקוה סוכה בגימטריא משיח משיח משיח! (היינו שממוצע כל מצוה הוא משיח) – אלו הן מצוות משיחיות. ידוע[יג] שעוד ביטוי העולה משיח הוא "מקלט מקלט" (הכתוב בפרשת דרכים, לסמן את הדרך לעיר מקלט[יד]), ביטוי המלמד שצריכים להקלט בשלמות בעיר המקלט. בדרך כלל מוסבר שבעבודת האדם זהו רמז למצות לימוד התורה, "דברי תורה קולטין"[טו], שיש בהם קליטה כפולה – הלומד גם קולט בפנימיות את אור התורה וגם נקלט בו, כמבואר בתניא[טז]. כיוצא בכך, ביחס לשלש המצוות הללו – האדם נקלט בהן בשלמות, וראוי שגם 'יקלוט' אותן ויפנים את כוונתן וענינן ב'עבודה', כענינה של התורה שנלמד על כוונת המקוה. הקליטה הכפולה הזו קיימת גם ב"מקלט מקלט" של משיח: משה הוא גואל ראשון, ומשיח, "מה שהיה הוא שיהיה"[יז], הוא גואל אחרון – משה משבעה רועים, אור פנימי, אותו יש לקלוט, ומשיח משמונה נסיכי אדם, אור מקיף, בו יש להקלט[יח].

מערה, שמחה של מצוה, מקוה

הבעל שם טוב אמר[יט] שהוא הגיע למדרגתו ולרוח הקדש שלו בזכות המקוה. יש שלשה צדיקים שגילו את פנימיות התורה, רזין דאורייתא – רשב"י, האריז"ל והבעל שם טוב[כ] – ושלשתם הסבירו איך הם הגיעו לרוח הקדש שלהם:

רשב"י הגיע להשגותיו בזכות המערה, אליה ברח ולמד בה רזי תורה עם בנו רבי אלעזר במשך יג שנים (כנגד יג מדות הרחמים, כאשר עיקר השלמות שלו בא בשנה ה-יג, כנגד תיקון "ונקה"[כא], מקור הטהרה דאור אמא, זיהרא דאמא עילאה, "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע"[כב], בחינת רשב"י מחבר ספר הזהר, בו תלויה ביאת המשיח בחסד וברחמים[כג]).

הדברים שהביאו את רשב"י והבעל שם טוב למדרגתם הם דברים גשמיים ששייכים למקום (סוד "ואי זה מקום בינה"[כד]) – לימוד במערה וטבילה במקוה – אבל אצל האריז"ל הדבר היה רוחני (מתאים להמבואר במ"א שלאריז"ל, שהסתלק בצעירותו מעלמא דין, לא היה חוש בעולם הזה ואילו לרשב"י ולבעל שם טוב היה חוש בעולם הזה[כה]), הוא אמר[כו] שזכה לרוח הקדש בזכות שמחה של מצוה. צריך תמיד להיות שמח, ובפרט כאשר זוכים לקיים מצוה. בחסידות מוסבר עוד יותר, שכל המצוות הן היכי תמצי כדי להגיע לשמחה, כדי לשבת עם חברים ולהתוועד, לומר 'לחיים' ולשמוח יחד באהבת ריעים (שאנחנו יהודים, וחסידים... – "אשרינו מה טוב חלקנו..."). עוד לא עשינו קידוש, אז אנחנו לא אומרים כעת 'לחיים' על משקה אבל אנחנו מתוועדים ושמחים ביחד, בדיבוק חברים.

מערה שמחה מקוה עולה 819, בגימטריא אחדות פשוטה, "דוד מלך ישראל חי וקים", ימות המשיח, ועוד הרבה דברים חשובים. המספר הזה הוא הפירמידה של 13 – סך כל הרבועים מ‑1 ברבוע עד 13 ברבוע, מאחד (1) עד אחד (13).

שלש מדרגות בינה

כל שלשת הדברים האלה הם בכללות בבחינת אמא, אך בפרט יש הבדל ביניהם. המדרגה הכי גבוהה בספירת הבינה נקראת "אמא עילאה", והיא עצם הבינה. למטה מאמא עילאה נמצאת המדרגה שנקראת "תבונה", הפרצוף התחתון של הבינה. המלים בינה ותבונה נשמעות דומות – ברוב הפעמים כתוב בתנ"ך חכמה, תבונה ודעת – אבל בפנימיות מוסבר החילוק ביניהן. בפרט, יש שלש כאן מדרגות – יסוד אמא עילאה, תפארת דבינה (בכללות, שבפרטות היינו המוחין, הדעת, דתבונה), יסוד דתבונה:

התפארת דבינה מחברת בין אמא עילאה לתבונה, והיא השמחה – "נתתה שמחה בלבי"[כז].

יסוד אמא עילאה הוא סוד המערה, הרחם של אמא עילאה, כמו מערה.

המקוה הוא יסוד דתבונה. גם מקוה הוא כמו רחם, נכנסים לתוך המקוה על מנת להוולד מחדש (זו הסיבה שהבעש"ט זכה למדרגות שלו ע"י מקוה – הוא כל הזמן נולד והתחדש מחדש), "מי יתן טהור מטמא"[כח], כשאני נכנס למקוה צריך לחשוב שאני נכנס טמא ויוצא טהור – פלא גדול. חז"ל דורשים את הפסוק הזה על אברהם אבינו – "'מי יתן טהור מטמא', אברהם מתרח"[כט]. אברהם יצא מתרח, נכנסים למקוה תרח ויוצאים אברהם, נכנס טמא יוצא טהור.

ב. מרחב המקוה

שש מעלות במקוואות – ששת הצירופים

כוונת המקוה מהבעל שם טוב זלה"ה

מקודם יכוון סוד הנזכר בגמרא [הכוונה למשנה] שש מעלות במקואות [המשנה בתחלת מסכת מקואות מפרטת שש דרגות מקואות, שכל אחד מועיל לטומאה אחרת. הסדר מתחיל מ"מי גבאים", הדרגה הנמוכה ביותר, ומסיים ב"מים חיים", המטהרים אפילו זב, את הטומאות הכי חמורות. במשנה הכוונה שיש ששה סוגי מימות נפרדים, אבל כאן הבעל שם טוב מסביר בהפשטה, שבמקוה אחד יש את כל סוגי המקואות, ואותם צריך לכוון.],

ועל פי סוד כזה: יה"ו חסד, יו"ה נצח, הו"י גבורה, הי"ו הוד, וי"ה ת"ת, וה"י יסוד [והם השמות הכתובים בכוונת הלולב כמ"ש האריז"ל טעמם ונימוקם שם בכוונת הלולב] [כמו שאמרנו, הבעל שם טוב כותב פה בסגנון של האריז"ל. האריז"ל כותב את הכוונות האלו בכוונות הלולב[ל]. הוא מסביר שלכל כיוון שמנענעים יש צירוף שונה של שם הוי'. גם במקוה אני מוקף בששה כיוונים וגם את הלולב מנענעים לששה כיוונים (המנהג הוא לברך על הלולב בתוך הסוכה, כאשר האדם מוקף ב'מרחב אלוקי', "מקיפים דאמא", כנ"ל, היינו צדה שוה בין כוונת הלולב לכוונת המקוה). מה סדר הכיוונים בלולב לפי הקבלה? אני עומד עם הפנים למזרח ומנענע לימין-דרום-חסד, שמאל-צפון-גבורה, קדם-מזרח-תפארת, למעלה-נצח, למטה-הוד, אחור-מערב-יסוד.].

חכמת הצירוף

סדר הצירופים הוא לפי עיקרון חכמת הצירוף, שעובד לפי הגיון מתמטי פשוט. בספר יצירה[לא] כתוב "שתי אבנים בונות שני בתים שלש אבנים בונות ששה בתים...". הנוסחא המתמטית לחישוב כמות הצירופים נקראת 'עצרת'. כדי לדעת כמה צירופים יש בארבע אותיות שונות החישוב הוא – 1 כפול 2 כפול 3 כפול 4. כמה יוצא 10 בעצרת? בספר יצירה כתוב עד שבע – "שבע אבנים בונות חמשת אלפים וארבעים בתים, מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע". 10 אבנים בונות 3,628,800 בתים. 10 הוא המספר הראשון בעצרת שעובר את המספר 600,000 – ששים רבוא נשמות ישראל. זהו אחד ההסברים[לב] לצורך דווקא בעשרה יהודים בשביל דברים שבקדושה. אנחנו כאן יושבים כמה מניינים ב"ה. למה שכינה שורה דווקא במנין של יהודים, בעשר נשמות מישראל? כי לעשרה יהודים יחד יש למעלה מששים רבוא צירופים, וממילא בכל מנין של עשרה מתנוצצות כל ששים רבוא נשמות ישראל[לג].

בשם הוי' יש שלש אותיות – י, ה (שחוזרת פעמיים), ו – ומהן יוצאים ששה צירופים. אותיות י-ה-ו מכוונות כנגד חכמה-בינה-דעת בהתאמה, וכל צירוף מוליד מדה אחרת בלב:

הסדר הרגיל, חכמה-בינה-דעת, הוא הצירוף המוליד את מדת החסד – צירוף יהו. על החסד כתוב שהוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[לד] – הכל מתחיל באהבה, היא העיקר והיא ממשיכה להאיר בכל המדות. כל המדות כלולות באהבה ואחר כך משתלשלות ממנה, והיא, השרש, מאירה בכולן (על מדת האהבה, הימין, נאמר "וימינו תחבקני"[לה] – היא חובקת באהבה את כולן ומקרבת את כולן ב"ימין מקרבת" להכלל בה כבתחלה).

כל צירוף מוליד מדה אחרת משש המדות – כאשר המוחין מצטרפים לפי הסדר נולדת בלב מדת החסד. אך אם תחלת ההתבוננות שלי היא בדרך הרחבה ("רחֹבות הנהר"[לו], בינה[לז]), אחר כך העמקה (תכונת הדעת, "העמקת הדעת") ורק בסוף הברקה ("ברק המבריק על השכל", חכמה[לח]) – שאז הצירוף הוא הוי – נולדת בלב יראה, פנימיות הגבורה.

אם אני קודם מתרכז – כשלומדים צריך להתרכז – אחר כך מבין טוב ורק אז נופלת לי הברקה – זה תיקון הברית, היסוד. ספירת היסוד נקראת אמת, במובן של הגשמה ואימות – לאמת את מה שהבטחתי (לאמת את ההבטחה שהיתה בנצח ובהוד, שתי "בטֻחות"[לט]). הצירוף של היסוד הוא והי, הצירוף ההפוך, השייך לצד האחור, צד היסוד, כמפורש בפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים [פגם הברית] אחריהם"[מ].

שתי שיטות צירוף

סדר הצירופים כאן הוא אליבא דרבי אברהם אבולעפיא. יש גם שיטה אחרת, המוזכרת לפעמים בכתבי האריז"ל, הגם שבכוונת נענועי הלולב (המקבילה לכוונת המקוה) הוא נוקט כשיטת ר"א אבולעפיא. המחלוקת היא לגבי הצירוף השלישי והרביעי:

העיקרון הוא הפיכת כמה שפחות אותיות מהסוף, ככל שנדרש כדי להתקדם לצירוף שעוד לא היה. כאן יש לנו שלש אותיות שונות. הצירוף הראשון, יהו, הוא לפי הסדר הרגיל, חכמה-בינה-דעת – קודם מאירה אצלי נקודה, אחרי התפשטות ולבסוף התקשרות או ריכוז, ומכך נולדת אהבה. אחר כך, הופכים את שתי האותיות האחרונות ויוצא יוה, צירוף מדת הנצח – בטחון פעיל. למה הוא בא אחרי חסד? כי נצח הוא המשך קו הימין.

כדי לעבור לצירוף הבא יש שתי אפשרויות: אם נהפוך שוב את שתי האותיות האחרונות נחזור לצירוף הקודם, לכן חייבים לעשות משהו אחר. אפשר להפוך לגמרי, מהסוף להתחלה (כשיטת רבי אברהם אבולעפיא), או לומר שקו הימין מוצה, לעבור לאות ה (ראשית קו שמאל) ולחזור לפי הסדר (ה-י-ו). כאשר יש רק שלש אותיות ההבדל בין שתי השיטות יהיה רק בצירוף השלישי והרביעי, אבל במלה עם יותר אותיות – כמו שם הוי' – יהיו הרבה יותר הבדלים בין השיטות[מא].

ששה כיוונים – מרחב אלוקי

יש לנו התבוננות יסודית, שנקראת 'לחיות במרחב אלוקי'[מב]. אין לה קשר קשר לטבילה במקוה – אפשר לשבת בבית, לעצום עינים ולהתבונן בכל הכיוונים, כאילו אני נמצא בבית המקדש. זו התבוננות איך ה' מקיף אותי מכל הכיוונים. ההתבוננות של המקוה שייכת לים, עלמא דאתכסיא, וזו התבוננות ליבשה, עלמא דאתגליא.

ההתבוננות הזו מבוססת על שש המצוות התמידיות, שכתובות בהקדמת ספר החינוך. בביאור הלכה מעיר החפץ חיים על הגהת הרמ"א בסעיף הראשון בשו"ע – "שיותי ה'..." – שכוונת "שויתי" היינו קיום את שש המצוות התמידיות. הוא לא מקביל אותן לו"ק, אך אפשר לכוון אותן כך: "אנכי הוי' אלהיך"[מג] (מצות האמונה) ו"לא יהיה לך"[מד] (שלילת ע"ז), כנגד מעלה ומטה, נצח והוד; "שמע ישראל"[מה] (יחוד ה') מקדימה, תפארת; "ואהבת את הוי' אלהיך"[מו] ו"את הוי' אלהיך תירא"[מז] כנגד ימין ושמאל, חסד וגבורה; "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" כנגד האחור, יסוד, כנ"ל.

זו התבוננות-כוונה בה האדם חש שהוא נמצא בתוך קוביה, כנקודה האמצעית בין ו הקצוות. ששת הקצוות מקבילים גם לימות השבוע: יום ראשון הוא חסד – השבוע מתחיל בחסד, הכל מתחיל בחסד, כנ"ל – צד ימין. יום שני הוא שמאל-גבורה, יום שלישי מזרח-תפארת, יום רביעי מעלה-נצח, יום חמישי מטה-הוד, יום ששי אחור-יסוד ושבת היא הנקודה האמצעית.

[מה תכל'ס מכוונים במקווה? מה אני אמור לחשוב?] שאתה נמצא בתוך ששת הכוונים האלה. [דווקא בטבילה אחת?] אפשר לטבול כמה טבילות שאתה רוצה, אך בטבילה אחת לכוון שאתה עטוף ומוקף בששת הכיוונים. בהתחלה מכוונים את הכיוונים (עם הצירופים והמצוות) אחד-אחד, עד שההרגל נעשה טבע ואפשר לכוון-לצייר הכל יחד (על דרך האמור בתניא[מח] ש"אדם מקדש עצמו מלמטה כו'" עד שההתקדשות נעשית אצלו טבע – טבע שני בגימטריא אמת, כידוע). כיוצא בכך, לפני כל תפלה צריך להתבונן בכל ששת הכוונים. יתכן שתפלה אחת היא בעיקרה אהבה, יראה או רחמים וכו', ויתכן שהתפלה שלך מספיק מורכבת והיא יכולה לכלול את כל הו"ק.

ג. סוד המים

עד כאן דברנו על כוונות במקום גשמי, כמו קוביה, מקוה או בית המקדש. כעת הוא כותב כוונה על המים עצמם, לתוכם אני נכנס לטבול, כמו דג במים. מי הדג הכי גדול? משה רבינו, עליו כתוב "מן המים משיתהו"[מט]. מי עוד דג? יהושע בן נון, למה קראו לו "בן נון"? בפשטות, כי לאביו קראו נון (מקרא מלא בדברי הימים, "נון בנו יהושע בנו"[נ]), אבל בפנימיות, הסיבה היא היותו תלמיד של משה רבינו[נא] שנקרא "דג גדול"[נב]. הצדיקים נקראים בזהר "נוני ימא"[נג].

מרכיבי המים – ט' יודין

והמים שבמקוה הם ט' יודין דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן גימטריא מים,

לשם הוי' יש ארבעה מילוים עיקריים, עב-סג-מה-בן. השינוי הוא באופן כתיבת שם האות – במילוי יודין (הי, ויו) במילוי אלפין (הא, ואו) או באות עצמה (הה, וו): שם עב הוא מילוי יודין (יוד הי ויו הי), שם מה הוא מילוי אלפין (יוד הא ואו הא) ובשם בן המילוי שוה לשרש (יוד הה וו הה), הכפלת האות – סוד מערת המכפלה[נד]. יוצא מן הכלל הוא שם סג, שהוא שילוב של שני מילויים – יודין ואלפין (יוד הי ואו הי). השינוי בין המילויים הוא רק באותיות הוה – באות י יש רק אפשרות מילוי אחת, יוד.

כמה צירופים אפשר לעשות מכל סוגי המילויים? יש עוד שם קדוש עם ארבע אותיות, כמו שם הוי', שיוצא מהפסוק הראשון בתורה "את השמים ואת הארץ" – ראשי תבות אהוה. שם אהוה הוא כמו שם הוי', רק עם א במקום י – הוא עולה בגימטריא 17 (טוב, לכן הוא מכונה שם הטוב, השייך במיוחד למורנו הבעל שם טוב, הבעל של שם הטוב). גם כאן, לאות הראשונה בשם יש רק אפשרות אחת של מילוי – אלף, אבל באותיות ה-ו-ה יש כמה אפשרויות מילוי. כמה מילויים יש סך הכל? [27.] יפה, זך מילויים[נה], איך הגעת למספר [3 כפול 3 כפול 3.] נכון, 3 בחזקת 3, 3³. באמת יש זך אפשרויות למילויי שם הוי' (וכך לגבי שם אהוה), אבל בקבלה בחרו ארבעה מילוים עיקריים שהם השמות הקדושים, המכוונים בעצמם כנגד ארבע אותיות י-ה-ו-ה:

                   י        עב     (יודין)

                   ה       סג      (יודין-אלפין)

                   ו        מה     (אלפין)

                   ה       בן      (ההין)

איך הבעש"ט הגיע ל-ט יודין? המלה מים מחולקת לארבע יודין בהתחלה (מ, ר"ת מים), ארבע יודין בסוף (מים) ועוד י אחת באמצע. כמה פעמים נמצאת האות י בכל המילוים? תשע פעמים: בשם עב יש ארבע יודין (יוד הי ויו הי), בשם סג שלש יודין (יוד הי ואו הי), בשם מה י אחת (יוד הא ואו הא) וגם בשם בן י אחת (יוד הה וו הה).

במלה מים, תשע היודין מתחלקות לשלש: ארבע (מ), אחד (י), ארבע (ם) – גימטריא מים. ה-מ הראשונה היא ארבע היודין של שם עב (שהוא השרש לשאר היודין); ה-י באמצע היא ה-י היחידה שיש בשם הזכרי – שם מה – לכן היא בנפרד, וה-ם האחרונה היא ארבע היודין שיש בשני השמות הנקביים – שלש ב-סג ואחת ב-בן.

סוד ההשתקפות במים

מה משותף לאותיות מ ו-י, מתי הן מתחלפות? [באתב"ש.] נכון, החילוף העיקרי הוא אתב"ש, ובו אותיות י-מ מתחלפות. ה-י היא האות העשירית מתחלת הא-ב והאות מ העשירית מהסוף – "העשירי יהיה קדש להוי'"[נו]. ב-יא פרצופי אתב"ש, י-מ הוא פרצוף היסוד, תיקון הברית, ודוק.

ובעבודה – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[נז], כשמסתכלים במים הפנים משתקפים, וכל שכן כשנכנסים לתוך המים – האדם, "לב האדם" ("לב טהור ברא לי אלהים" כנ"ל), משתקף מיניה וביה (על דרך חילוף אתב"ש) ואם הוא זוכה מתגלה לו שרש נשמתו (גילוי היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך", השורה בנקודה הפנימית שבלב, רעותא דלבא).

מ סאה של מי החסדים

וכולם נמשכין משם ע"ב, שהוא הראשון שהוא חסד גי' ע"ב, והוא בחי' מים [למה כולם נמשכים משם עב? כי מים רומזים לחסד, וחסד בגימטריא עב – בפרט ה-מ הראשונה של מים היא ארבע היודין של עב – סוד "יומא דאזיל עם כולהו יומין", הכל נמשך מהחסד[נח], כנ"ל.],

לכן הם מ' סאה נגד ד' יודין דע"ב [עוד סוד – צריך להיות במקוה ארבעים סאה מים. המספר ארבעים הוא כנגד ארבעת היודין שיש במילוי עב. הוא מתמקד כאן ב-מ סאה – במספר ארבעים. בהמשך הוא ידבר גם על סוד המלה 'סאה'.].

ד. מילויי שם אהי'

יחוד שמות קנא-בן

עד כאן היתה בעיקר התייחסות למילויי שם הוי', וכעת עוברים למילוי אהיה:

גם מקוה גי' קנ"א, כמנין אהי"ה במילוי ההי"ן [במלוי ההין מלוי האות ה הוא ה – הה. מלוי ההין של שם הוי' נקרא שם בן ואילו הגימטריא של מלוי ההין של שם אהיה עולה קנא ששוה מקוה.],

שני מילואי ההין של הוי' ואהיה – בן ועוד קנא – עולים ברא. כפי שהוזכר, בכוונות המקוה הפסוק העיקרי שמכוונים הוא "לב טהור ברא [לי אלהים]" – ראשי תבות בטל וס"ת ברא (לשון בריאה, "בראשית ברא", וגם לשון 'בן' בארמית, בחינת אחוריים ביחס ללשה"ק, "ברא כרעא דאבוה").

אמרנו גם שהמקוה הוא כמו רחם, אליו האדם נכנס לצורך עיבור שני וממנו הוא נולד-נברא מחדש. התורה פותחת בפסוק, "בראשית ברא אלהים". יש כאן שתי כוונות "ברא": בשבא, "לב טהור בְּרָא לי אלהים", ובקמץ, "בראשית בָּרָא אלהים"[נט]. במקוה האדם נברא מחדש, כמו שהוא יסביר ששם קנא בונה את הגוף של העובר ברחם האם.

שני המלויים הללו מקבילים לשתי אותיות ה שבשם הוי' גופא: מלוי בן הוא תמיד כנגד המלכות – ה תתאה (אמא תתאה), ואילו שם אהיה הוא בבינה (אמא עילאה), כמו שנראה. צורת האות ה רומזת להתפשטות בשלשה ממדים – אורך, רוחב ועומק (כרמוז בשלשת קווי האות ה) – ופעולת המלוי באופן כללי מבטאת את התפשטות האות אותה ממלאים. לכן מוסבר שבכל מקום[ס] שם הוי' הוא בסוד צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות, כאשר שתי אותיות ה שבשם רומזות להתפשטות. ה עילאה רומזת להתפשטות אור אין סוף בעלמא דאתכסיא (עולם הבריאה) ואילו ה תתאה בעלמא דאתגליא (עולם העשיה).

"פסיעה לבר"

[בהלכות סת"ם כתוב שאת ה-ה הראשונה של שם הוי' צריך לכתוב עם רגל שפונה כלפי חוץ.] נכון, קוראים לרגל "פסיעה לבר" – מתאים לעולם הבריאה ולכוונת בריאת האדם מחדש במקוה (קנא, סוד ה עילאה, רחם האם) – האדם נברא ביציאתו "לבר" מהמקוה (לא אמורים להשאר במקוה, התכלית היא לצאת, לעלות ולהתעלות מהמקוה).

[כתוב בזהר בשם רשב"י, שתפילין שלא כתבו בהן את האות ה עם פסיעה לבר, פסולות. לא פוסקים כך להלכה, אבל למה כל כך חמור?] רבי שמעון בר יוחאי בעצמו רומז לבינה, "הוי' שמעתי שמעך יראתי"[סא] ("אני בינה, לי גבורה [יראה]"[סב]), הוא רגיש מאד וירא מאד לענין הבינה (שענינה שמיעה, לעומת החכמה שענינה ראיה).

רבי שמעון בר יוחאי הוא עיקר גלגולו של משה רבינו, כמבואר באר"י ובדא"ח, והוא בעצם הממוצע המחבר בין "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו"[סג], "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"[סד], כרמוז בגימטריא: שמעון בר יוחאי עולה משה-משיח[סה]. והנה, "הוי' שמעתי שמעך יראתי" ועוד רבי שמעון בר יוחאי עולה ד"פ שמעון בר יוחאי (משה-משיח)! על משה נאמר "משה זכה לבינה"[סו] (בגימטריא דעת), ובבינה לה זכה הוא זיכה את הרבים – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", התבוננות המעוררת יראה עילאה, בטול במציאות (שהרי ה' הוא הכל והכל הוא ה', "אין עוד מלבדו"[סז]).

שמות הוי'-אהיה-אהוה – 'מקום העולם בלימה'

חוץ מזה ששם אהיה במלוי ההין (קנא) עולה מקוה, יש כוונה מפורסמת מהמגיד מקוז'ניץ[סח], שגם הרבוע הפרטי של שם אהיה – א ברבוע, ה ברבוע, י ברבוע, ה ברבוע – עולה מקוה. כידוע, הרבוע הפרטי של שם הוי' – י ברבוע, ה ברבוע, ו ברבוע, ה ברבוע – הוא סוד ה-מקום (186), מה שהקב"ה מכונה "מקום" ("הנה מקום אתי"[סט] – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"[ע]). ההבדל בין הרבוע הפרטי של שם הוי' לרבוע הפרטי של שם אהיה הוא החלפת הרבוע של ו ב-א. אם עושים אותה פעולה על שם דומה נוסף, שם אהוה (שם ה-טוב הנ"ל), בהחלפת רבוע ה-י ברבוע ה-א – א ברבוע, ה ברבוע, ו ברבוע, ה ברבוע – מקבלים "בלימה"[עא].

באופן כללי, שלשת השמות הללו מקבילים לחכמה-בינה-דעת[עב]: שם הוי' הוא בחכמה – כמו שכתוב "הוי' בחכמה"[עג]; שם אהיה בבינה (כנ"ל, וכפי שעוד יוסבר); שם אהוה הוא בדעת (בסוד "גם בלא דעת נפש לא טוב"[עד]), הכח המיחד-מחבר שמים וארץ (רוחניות וגשמיות), כבפסוק "את השמים ואת הארץ".

כפי שאמרנו קודם, שם אהיה ברבוע פרטי עולה מקוה, וגם שוה למלה "העולם", שמזכירים בכל ברכה – "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם". נלמד כעת כוונה משלנו, שמאד יפה ומכוונת: הפסוק של "בלימה" הוא "תֹלה ארץ על בלימה"[עה] (בגימטריא בראשית), בעקבותיו חשבנו על המשפט הפשוט: 'מקום העולם בלימה'[עו]; מקום הוא הרבוע הפרטי של שם הוי' (חכמה), העולם הוא הרבוע הפרטי של שם אהיה (בינה) ו-בלימה הוא הרבוע הפרטי של שם אהוה (דעת). אם כבר לומדים כוונות המקוה, נרשה לעצמנו להוסיף כמה כוונות משלנו...

מערה-שמחה-מקוה – שלשת מלויי שם אהיה

שהוא בסוד הבינה, [יש כאן טעות דפוס – צ"ל כתוב "שהוא יסוד הבינה". המקוה הוא הרחם של הבינה, אליה נכנסים כדי להוולד מחדש.] שהוא בית קיבול לקס"א קמ"ג [הרחם-המקוה, שם קנא, הוא בית קיבול להכיל את שני המלויים הנוספים של שם אהיה – מלוי אלפין (אלף הא יוד הא) ומלוי יודין (אלף הי יוד הי), קמג ו-קסא.]

בהקדמה הזכרנו את שלשת הדברים בזכותם זכו רשב"י, האריז"ל והבעש"ט לגילויים שלהם. רשב"י אמר שכל מה שזכה לו היה בזכות המערה, האריז"ל אמר שהזכות שלו היא השמחה-של-מצוה, ואילו הבעש"ט אמר שכל המדרגות להן זכה היו בזכות המקוה. שלשת הדברים האלו גופא – המערה, השמחה והמקוה – מכוונים כנגד שלשת מלויי שם אהיה[עז]. כאן מפורש שמילוי קנא רומז למקוה עצמו, מלוי קמג רומז לשמחה של האריז"ל, כמו שנסביר, ומלוי קסא רומז לסוד המערה של רשב"י.

מלוי אהיה באלפין, קמג, רומז לתפארת דאמא, כמו שהאות א רומזת לספירת התפארת (הספירה היחידה שמופיעה בה האות א) העולה עד הכתר (אלף-פלא) בסוד "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"[עח]. כתוב[עט] שמתפארת אמא נעשה כתר לזעיר אנפין, וזו מדת השמחה שבזכותה זכה האריז"ל לכל הגילויים שלו. בדרך כלל אנו מסבירים שהבינה היא שמחה, אבל איזה חלק מהבינה רומזת לשמחה? כפי שהוזכר – התפארת דבינה, עיקר מדות הלב בפרצוף הבינה ועליה נאמר "נתתה שמחה בלבי"[פ], בסוד "בינה לבא"[פא]. אותה שמחה הופכת להיות הכתר של זעיר אנפין, של מדות הלב. כתוב שיסוד אמא נעשה הדעת של ז"א (כמו שראינו ששם קנא, שהוא יסוד אמא, בונה את הולד – הז"א – והוא מכח הדעת, הספירה שמולידה את כל שש המדות, ובפרט העטרא דחסדים שבה, כח המגדל, כנודע) אבל התפארת דאמא היא הכתר של ז"א.

שם קסא הוא מילוי יודין. ככלל, מלוי היודין רומז לחכמה, וכאן הוא רומז לפנימיות המוחין של אמא בכלל ("חכמה מוחא" דאמא) – ה"דערהער" שבבינה[פב]. המערה של רשב"י רומזת בפרט למוחין דאמא – מערה בגימטריא ז פעמים מה ("ולבי ער"[פג] בתוך מה) השוה ה פעמים סג, סוד "משה נתנבא ב'זה'"[פד], וד"ל.

ה. תיקון הגוף ועבודת המדות

תחלת העבודה – שברון לב

שוב, הבעש"ט אומר כאן שהמקוה הוא יסוד אמא – הרחם – שמקבל בתוכו את המוחין (קסא) והמדות (קמג) של אמא.

והנה בנין הגוף הוא ע"י שם קנ"א, כמבואר בכתבי האריז"ל [בכוונת ליל הוש"ר] [הסברנו שבנין גוף העובר ברחם האם הוא משם קנא, ואנו מכוונים להברא מחדש בתוך הרחם-המקוה מכח אותו שם זה.], והגוף [הנגוף] הוא כלי חרס ואין לו טהרה במקוה, כי כלי חרס שבירתן זהו טהרתן.

הגוף נמשל לכלי חרס, וכלי חרס שנטמא אין לו טהרה במקוה, אלא שבירתו זוהי טהרתו[פה]. לכן, אומר הבעש"ט, את הגוף לא ניתן לטהר במקוה – אלא רק על ידי שבירה, שבירת הלב קודם הטבילה ("לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה"[פו]). את הגוף, הכלי חרס, צריך לשבור ואז המקוה מטהר את הנפש (על ידי מי הדעת הטהורים, כנ"ל בסוד "גם בלא דעת נפש לא טוב" – נפש מתחלף בטוב באתב"ש). [מה מועיל לשבור כלי כדי לטהר? מה אפשר לעשות עם כלי כזה?] החלקים שלו טהורים וניתן להשתמש בהם בטהרה, או להתיך-ליצור את הכלי מחדש. הרבי הרש"ב מביא את האמרה "אין כלי שלם כלב נשבר"[פז] – כמה שאתה מרגיש נשבר, תדע שזוהי השלמות.

והענין הוא שקודם כניסתו למקוה צריך לשבור לבו בקרבו [לא צריך לשבור ידים ורגלים, רק את הלב... קשור גם לפרשתנו (וישלח), בה מסופר על שבעת המלכים שמתו-נשברו, "וימלך... וימת". יש דברים שצריך לשבור. צריך לשבור את התהו בצורה נכונה. כאן הכוונה לשבור את גסות הרוח. השבוע[פח] למדנו קטע מתוך הספר בת עין[פט], המדבר על שבירת גסות הרוח שהיא עבודת תשובה תתאה. תשובה תתאה, שבירת גסות הרוח, היינו מילת ערלת הלב – "ומלתם את ערלת לבבכם"[צ]. ידוע שעולם התהו עולה "וימלך... וימת" ועולה גם שבר כלי. גם בקדושה יש שבר כלי, לב נשבר, והוא תיקון השבר-כלי של מלכי התהו דמיתו (סוד רפואת דומה בדומה), על ידי המלך השמיני ואשתו, הדר ומהיטבאל, שבפנימיות לא מתים, כמבואר במ"א. בשם מהיטבאל אותיות טבילה כאשר שאר האותיות, אם, עולות טבל (כלומר, מהיטבאל עולה טבל טבילה). היינו טבילת הטהרה של האשה לבעלה לשם התהוות-לידה חדשה (של עצמה) לאחר שבירת הגוף הנגוף על ידי תשובה תתאה, כנ"ל.],

ומקבל עליו עול מלכות שמים לעזוב פשעיו [(אולי הזמן הכי מתאים לעבודה זו הוא כשמתפשטים מהלבושים קודם הטבילה...) כן, זו התבוננות שעושים לפני עצם הטבילה, וכמו שנראה היא הכנה לתשובה עילאה של המקוה. קבלת עול מלכות שמים היא עבודת המלכות, השפלות, וצריך לומר שהכנה זו היא בחינת תשובה תתאה שקודמת לתשובה עילאה – עצם הטבילה במקוה עם הכוונות שתכף יסביר (כמו שראינו שכניסה למקוה היא כניסה לבינה – תשובה עילאה מתוך שמחה (פנימיות מדת הבינה).],

פנימיות הספירות

נשים לב, שהקטע הבא הוא מהיסודות עליהם בנינו חלק מהסבר פנימיות הספירות בספר סוד ה' ליראיו. יש מעט מקומות בחסידות בהם מסבירים את העבודה הפנימית של כל ספירה בלב. כאן יש קטע מתומצת, אבל עמוק מאד, שהיה מהמקורות העיקריים עליהם התבססנו בהסבר פנימיות הספירות. קודם דברנו על כך שכניסה למקוה היא כניסה למרחב האלוקי עם כל הכוונות של צרופי י-ה-ו, המקבילות ל-ו קצוות – מדות הלב. כעת הבעש"ט מסביר את פנימיות שש מדות הלב בעבודת ה':

חסד וגבורה – אהבה ויראה

ומעתה מוכן לעבוד באהבה חסד, ויראה גבורה,

עד כאן הדברים די פשוטים וידועים. בהרבה מקומות כתוב שחסד וגבורה בעבודת ה' הם אהבה ויראה, וברור שיש כאן עבודה רגשית. אהבה ויראה הן שתי כנפים, כמבואר בזהר[צא] ובתניא[צב], עליהן נאמר "ובשתים יעופף"[צג], בתשוקה אדירה כלפי מעלה, אל ה', וגם כלפי מטה, לקיים את השליחות האלוקית מאת ה'. נוסיף רמז: ידוע שהיחס בין חסד לגבורה הוא 1:3 (72:216). כנגד כל גבורה יש שלשה חסדים, שלש אהבות מול יראה אחת – אהבה ה', אהבת ישראל ואהבת התורה מול יראת שמים (אין לפחד משום דבר בעולם חוץ מהשי"ת – צוואת רבי אליעזר לבנו מורנו הבעל שם טוב).

תפארת – עבודה בכוונה שה' יתפאר

כעת הוא יסביר דבר מחודש לגבי ספירת התפארת:

[העבודה בתפארת היא עבודה] בכדי שיוכל השי"ת להתפאר, תפארת, בו, כמ"ש [הכתוב] ישראל אשר בך אתפאר [בדרך כלל אנו מסבירים שפנימיות התפארת היא רחמים, אבל כאן הוא מסביר את עבודת התפארת באמצעות המלה תפארת בעצמה, מלשון התפארות.],

אחד החידושים הגדולים כאן, שעבודת התפארת ביחס לאהבה ויראה היא עבודה שיש בה מוחין-כוונה. עבודה "בכדי שיוכל השי"ת להתפאר" היא כוונה שעל האדם לחשוב ולכוון בעבודתו. התפארת היא רגש המיוסד על שכל – כוונה שה' יתפאר. לא שאני מתפאר (ח"ו), אלא שאני עובד מתוך רגש (חשק), המונחה על ידי הרצון והמחשבה לעשות לה' התפארות מהעבודה שלי, לעשות לאבי שבשמים נחת רוח מבנו ישראל ("ישראל אשר בך אתפאר"[צד]).

זו עבודה שהמניע שלה הוא מחשבה על השלמת ה'חסרון' של ה', כביכול. כמו שהרבה פעמים מוסבר בענין ההבדל בין אהבה לרחמים, אהבה היא רגש שמתעורר בקרב הנותן, רצון להשפיע טוב לזולת, כאשר עצמיות הזולת-המקבל לא כל כך תופסת מקום ברגש, והעיקר הוא הרצון-הדחף של הנותן לתת והנתינה עצמה, ואילו ברחמים העיקר הוא בנוגע לעצמיות הזולת, מילוי חסרונו בפועל ממש. גם כאן, בעבודה הרוחנית השייכת למדת התפארת, העיקר אינו ההרגשה שלי (אהבה או יראה) אלא שה' יתפאר בי (מה שהוא ירגיש כביכול), שיקבל ממני נחת רוח.

[בד"כ התפארות היא בפני מישהו. בפני מי ה' מתפאר?] בפשטות, בפני פמליא של מעלה, אך גם בפני פמליא של מטה. תפארת היא גם לשון לבוש, כמו שכתוב לגבי בגדי אהרן, "לכבוד ולתפארת"[צה]. כדי להתגלות אלינו, ה' מתלבש כיבכול בעבודה שלנו – דהיינו, הוא מתפאר בנו. כשאבא מתפאר בבנו, 'תראו את הבן שלי', הוא בעצם אומר 'תראו איך אני מתגלה בבן שלי'. המצוות הן לבושים דרכם מתגלה אור אין סוף (כמו שמובא[צו] לגבי אברהם אבינו ש"בא בימים"[צז], שמתלבש במצוות של כל יום ויום). לבושים אלו מכונים גם "חלוקא דרבנן"[צח] ודרכם הנשמה מקבלת בגן עדן את אור הצחצחות של הכתר, כמבואר בתניא[צט].

התפארות האב בחכמת הבן

בכל אופן, עיקר החידוש כאן הוא שמדת התפארת היא מדה שמאיר בה שכל, ולא רק רגש כמו אהוי"ר. [אבל מה בכל זאת הרגש כאן? זה נשמע כמו שכל בלבד.] כשהבן רוצה לעשות נחת רוח לאביו, הוא עושה זאת מתוך כוונה ומחשבה שהאבא יתפאר בו אבל הכוונה מעוררת בו גם רגש השתוקקות כלפי האבא, זו מדת התפארת.

אהבה ויראה הן קוי הימין והשמאל בעבודת השי"ת, ותפארת היא קו האמצעי, הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, עולה עד לפנימיות הכתר ויורד עד למלכות ולעולמות התחתונים ועד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. התפארת מכונה "עמודא דאמצעיתא" וגם "עץ חיים", משם שרש נשמות "מארי תורה" כמבואר בהקדמת תקוני הזהר. יעקב אבינו ("ישראל אשר בך אתפאר"), "ויעקב איש תם ישב אהלים"[ק], אהלי תורה, הוא האב-טיפוס של ספירת-עבודת התפארת.

בין שלשת העמודים שעליהם העולם עומד (שכנגד שלשת האבות) הוא עמוד התורה. "אורייתא מחכמה [אבא] נפקת"[קא]. על היחס בן אב לבן נאמר "מה שמו [חכמה, אב] ומה שם בנו [תפארת] כי תדע"[קב] (חכמה היא כח מה אך עיקר הגילוי של שם מה, שם התיקון, הוא בתפארת). הנחת הכי גדולה לאבא היא כאשר הבן חכם בחכמת התורה (חכמה שלמה המגיעה לתכליתה: "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים"[קג]) – "חכם בני ושמח לבי"[קד]. שוב מודגש השכל שבמדת-רגש התפארת דווקא.

נצח – מסירות על קדושת ה'

כעת הוא עובר לספירת הנצח. גם כאן יש חידוש גדול, שכן כמעט ואין מקום בחסידות בה מוסברת עבודת הנצח. בדרך כלל אנו מסבירים את עבודת הנצח כעבודת בטחון פעיל, וכאן יש מקור עיקרי. הבעש"ט אומר שאחרי העבודה של חג"ת מגיעה עבודת הנצח:

וימסור א"ע על קדושתו [עבודת מסירות נפש – מתאים לבטחון פעיל. איפה מוסבר בחסידות שמדת הנצח היא מסירות נפש? במאמר "באתי לגני" של הרבי הריי"ץ, כאשר הוא מסביר שבשביל הנצחון במלחמה המלך מבזבז את האוצרות – מוסר הכל. רק מכח מסירות נפש כזו, של המלך בבחינת "ובכל מאדך [בכל ממונך]" ושל פקודי החיל בבחינת "ובכל נפשך [אפילו נוטל את נפשך]", מנצחים את האויב, הסטרא אחרא.], ועי"ז ינוצח, נצח [אחרי כל עבודה הוא מציין את שם הספירה], <החטא> [הס"א] [מכח המסירות נפש שלו הוא מנצח את הסטרא אחרא, הס"מ, המלאך של עשו.] בבטחונו בהש"י שישיב את נדחו [רואים שנצח כאן הוא בטחון (דווקא נשמע כמו בטחון סביל, שה' ישיב את נדחו?) הבטחון בא ביחד עם מסירות נפש, עשיה בפועל כדי לנצח. אכן, בבטחון שה' ישיב את נדחו יש התכללות של בטחון סביל בתוך בטחון פעיל, והיינו כמו שכתוב בסוד ה' שכללות מדת הבטחון, הפעיל והסביל, שייכת לספירת הנצח בנפש],

הוד – הודיה על הצלה

[כעת הוא מבאר את עבודת ההוד:] וצריך להודות, הוד, לו שניצול ממצולת ים [אחרי שמנצח את הרע, מגיעה סכנת נשיכת הנחש, ואז צריך להודות, שכל מה שניצל מהסטרא אחרא היה רק בזכות ה'.],

[המלאך לא פגע בהוד של יעקב?] כן, כתוב שהוא פגע לו בהוד, אבל אז הוא הודה וה' ריפא אותו. [האם בעבודה זהו תמיד הסדר, שאחרי עבודה בבטחון פעיל צריך בטחון סביל? אם כל העשיה של האדם מלווה במחשבה של "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[קה] מדוע צריך את ההוד בסוף להנצל מנשיכת הנחש?] כאשר האדם במתח של עשיה, הוא מתחזק מהמחשבה שה' אתו וככה לא מפחד. אבל בסוף, כשהדברים מתייצבים, המתח נגמר והאדם מתחיל להרגיש בטוח בנצחונו שלו. אז ישנה סכנת נשיכת הנחש בהרגשת סיפוק עצמי מהנצחון, ולכן חייבים להודות לה' שהציל אותו ולהודות שכל הנצחון היה אך ורק מכח ה'. חווית ההוה היא בנצח ואילו חווית העבר היא בהוד, כמבואר במ"א בסוד ה"צל" של הצלם.

יסוד – התכללות בצדיק

ואז הוא נכלל בכלל צדיק יסוד עולם,

זו ספירת היסוד. אצלנו עבודת היסוד היא אמת, כאן נראה שזו עבודה שבאה בדרך ממילא. (כתוב "היה בעיניך כרשע"[קו], איך הוא עובד מתוך תודעת צדיק?) כאן הכוונה לתחלת השבועה – "תהי צדיק". צריך לומר שהכוונה בלשון כאן, ש"נכלל בכלל צדיק", היא כמו שחסיד מרגיש שהוא מתכלל בתוך הרבי שלו. על ידי שהוא מודה שהנצחון על הרע היה רק מכח ה' הוא מתכלל ב"צדיק יסוד עולם"[קז]. מובן שצריך את עבודת "קטנתי" (והרמז לעניננו: "קטנתי מכל החסדים ומכל [האמת]"[קח] – ראשי תבות מקוה).

מלכות – הגילוי שבסיום

עד כאן פרטנו את העבודה הפנימית של ו הקצוות של המרחב האלוקי של המקוה. כעת הוא עובר לספירת המלכות – "היכל הקדש באמצע"[קט]:

ואז עי"ז יתגדל ויוכר כבוד מלכותו, מלכות, ית"ש וית' לעולם ועד.

על ידי עבודת שש המדות שהזכרנו, מתגדלת מלכות ה' – כנגד ספירת המלכות. כמו שאמרנו, מהקטע הקצר הזה לקחנו כמה וכמה הגדרות הכי יסודיות בעבודת ה' הפנימית של הספירות.

[את כל זה צריך לכוון במקווה או לפני? הקטע פותח במלים "מקודם יכוון"... צריך להזהר עם כל הכוונות האלה לא להתקע במקוה או לטבוע...] לא לטבוע אלא להטביע את הכוונות על לוח הלב. כמו שאמרנו, יש את הכוונה לפני המקוה, לשבור את הלב לצורך טהרת הגוף, ויש את הכוונה בתוך המקוה, את שש המדות, הו"ק והיכל הקדש באמצע (עבודת התפלה שבטבילה. וכידוע[קי] שמצות התפלה היא המצוה השואפת להיות תמידית, כמאמר חז"ל "הלואי [אותיות אליהו הנביא זכור לטוב שיבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות] שיתפלל אדם כל היום כולו [גם, ובמיוחד, בתוך המקוה, לשון 'קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'']" [קיא]). בדרך למקוה אפשר להתכונן ולחשוב על הכוונות. בכל אופן התכלית היא כנ"ל, לצאת מהמקוה בריה חדשה, לא להשאר שם...

יהי רצון שמתוך המקוה נמריא לחג הגאולה י"ט כסלו ולגאולה האמתית והשלמה!

ו. תיקון מחשבה-קול-דבור

דבור, קול ומחשבה

נמשיך באות ב:

ועוד יכוין בהיותו במקוה, כי שם אדנ"י, מלכות, הוא סוד הדיבור, ושם הוי' הוא ז"א, סוד הקול, ושם אהי"ה סוד המחשבה [זה הוא יחוד יבק – כמו שיכתוב.].

ובמקוה הגג של המקוה נגד שם אהי' [שם אהיה הכי גבוה – הוא בכתר (בפרט, כתר דז"א הנעשה מתפארת דאמא, שמחה של מצוה, כנ"ל), מקביל למחשבה. "בהיותו במקוה" היינו בתוך המים, מכוסה במים, ואז הכוונה של "גג" היא למים שמכסים מלמעלה.],

והד' רוחות של המקוה נגד ד' אותיות הוי' [גלי הקול מתפשטים לכל הכיוונים – ארבעת צדדי המקוה. בפשטות הכוונה היא: י – דרום, ה – צפון, ו – מזרח, ה – מערב.],

וקרקעית המקוה נגד שם אדנ"י [הקרקעית היא כנגד המלכות. דיבור הוא נוקבא – "עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים"[קיב], וגם בכללות כל דיבור הוא בחינת נוקבא, עלמא דאתגליא. האשה נקראת "קרקע עולם"[קיג].],

יש כאן כוונה יפה, משיחית: גג (מחשבה) ארבע רוחות (קול) קרקע (דבור) = 1369 = 37, הבל-יחידה, ברבוע = "ורוח אלהים [זו רוחו של מלך המשיח] מרחפת על פני המים"[קיד] של המקוה מכח כוונה זו! והנה, מחשבה קול דבור = 703 = 37 במשולש, הכל הבל-יחידה (משיח הוא היחידה הכללית של נש"י, כנודע)!

יחוד יב"ק

והג' שמות [הנ"ל] הם גי' יב"ק, הוא סוד יחוד ברכה קדושה [שלשת השמות אהיה-הוי'-א-דני בגימטריא יבק, ר"ת יחוד-ברכה-קדושה. ].

יש כמה שיטות בקבלה איך לכוון את יחוד-ברכה-קדושה לשלשת השמות הנ"ל ולספירות העליונות. בחסידות[קטו] מסבירים מלמטה למעלה: דיבור הוא יחוד; ברכה היא הקול – יש ברכה-התפשטות בקול, כנ"ל; והקדושה – המחשבה – שורה עליהם מלמעלה.

[מה הכוונה קול? בלי חיתוך אותיות?] יש מושג "טביעות עינא דקלא"[קטז], טביעות עין ביחס לקול – אני מכיר אותך לפי הקול שלך, אני שומע בקול שלך שזה אתה. לא בדיבורים שאתה מדבר – אתה יכול לדבר דיבורים של מישהו אחר – אלא בקולך עצמו. כתוב "הקֹל קול יעקב"[קיז] – ליעקב היתה עדינות בקול, לפיה זיהו אותו.

ויכוין שנכנס לבקש מהשי"ת טהרה וקדושה למחשבתו ולקולו ולדיבורו [צריך לכוון את שלשת השמות, כפי שכתב, ולבקש מה' טהרה (מצד מוחין דאמא) וקדושה (מצד מוחין דאבא) למחשבה, לקול ולדיבור. בדרך כלל, מדברים על שלשת לבושי הנפש – מחשבה-דיבור-מעשה. כאן אין מעשה, אלא מחשבה-קול-דיבור. עיקר הבחירה שלנו הוא בממד המעשה, אבל די שמחשבה-קול-דבור יהיו בקדושה וטהרה צריכים הרבה סיעתא דשמיא, ולשם כך טובלים במקוה.],

רפואת המקוה

ואז ע"י כוונת הנ"ל אף שבע יפול צדיק [מה הכוונה? שיש לו – גם לצדיק – נפילה בכל שבע המדות.] וקם [הנפילה היא זמנית, ואחריה "וקם" – לעולם, "כי נפלתי קמתי"[קיח], "נפלה לא תוסיף"[קיט].], אף אם ירד שבע מעלות אחורנית ירפאהו הש"י [רואים שמקוה פועל רפואה – כאן מדובר אודות רפואה רוחנית, אבל יש בכללה גם רפואה גשמית[קכ], דהא בהא תליא, וחור קטן בגוף מצביע על חור גדול בנשמה[קכא]. מי שחולה – שילך למקוה, ואם יכוון את הכוונות הראויות כדבעי בטח יעזור[קכב].],

ויכרות ברית חדש אשר לא תופר [הפרת ברית היינו פגם הברית – על ידי הנפילה בכל שבע המדות, ואם אכן הוא כיון במקוה כדבעי – ה' יכרות לו ברית חדשה וירפאהו, כמו שקראנו השבת בהפטרה[קכג].],

ואז יאיר על נשמתו קומה הרוחניות, אותיות מקוה [כאן יש עוד כוונה – מקוה אותיות קומה. "קומה הרוחניות" הן שבע המדות כמו שהן למעלה – היו לו נפילות בשבע המדות, וכעת ה' יאיר עליו משבע המדות העליונות לתקן מה פגם. כתוב בתהלים[קכד] "גדול אדונינו ורב כח", ודרשו "רלו [= 'ורב כח'] פרסאות שיעור קומתו של יוצר בראשית"[קכה] – כמה "גדול אדונינו"? "ורב כח", רלו פרסאות. רואים שהמקוה נותן כח – יוצאים מהמקוה חזקים, עם הרבה כח, "ורב כח"[קכו]...].

סוד המלה "סאה"

אחרי שלמדנו – לעיל – את כוונת מ סאה, הוא מסביר את סוד המלה סאה:

סאה גי' אדנ"י, ס"ה, וא' שבסאה הוא סוד חכמה [סאה עולה שם א-דני (סה), עם תוספת של א באמצע (סאה). ה-א הזו היא החכמה – הוא לא אומר כאן, אך זהו פסוק מפורש: "אאלפך חכמה"[קכז]. למה א היא חכמה? כי היא בעצם ה-י של שם הוי' במילוי – כפי שהוא מסביר:] שהוא י' ראשונה דשם הוי', י' במילוי כזה יו"ד [יש שתי לכתיבת האות א[קכח] – או י למעלה, ו-י הפוכה למטה (ככה כותבים בספרי תורה) או י למעלה ו-ד הפוכה למטה (ככה כותבים בתפילין). כאן הוא אומר שכותבים עם ד, ואז האות א מורכבת מאותיות י-ו-ד, מילוי האות י.]

מרמז הו' לששה קבין שבסאה [להדגמה: כוס רגילה של קידוש צריכה להכיל רביעית הלוג. ארבעה לוגין הם קב, וששה קבין הם סאה. מקוה הוא ארבעים סאה. נמצא שיש 960 לוג בארבעים סאה, שעור המקוה (שעור קומה כנ"ל). כמה עולה קב בגימטריא? 102. הגימטריא הראשונה שעולה לנו לראש ל-102 היא אמונה, אבל אצל האריז"ל כל המספרים הם שמות קדושים.], ר"ל לו' מעלות שבמקוה כנ"ל [מכך התחלנו – שדבר ראשון צריך לכוון שיש ו מעלות במקוואות, כנגד ו צירופי יהו, עיקר שם הוי'.], ששורש מילוים [יש את שורש המילוי – המילוי בלי האות המקורית, כמה יוצא בגימטריא כל שם.] דע"ב [= 46, אלהי, לוי] ס"ג [= 37, הבל] מ"ה [= 19, חוה] גי' ק"ב [סוד המשנה, "הקטע יוצא בקב שלו"[קכט], כמבואר בכתבי האריז"ל[קל].], ו' פעמים ק"ב גי' ברית [ו פעמים קב היינו ו מעלות במקוואות כנ"ל, רמז לתיקון הברית על ידי הטבילה במקוה.], לתקן הפגם של הברית קודש, וד' של מילוי יו"ד רומז לד' לוגין [כל קב הוא ד לוגין], כי יה"ו במילוי אלפין גי' לוג [אם כותבים לוג מלא ו, הוא עולה יוד הא ואו (העולה גם טל, "הוי' אחד" ויחוד שני השמות שכנגד ב עטרין דדעת, אהוה אהוי).]. ועי"ז יזכה לעבודת הש"י.

הוא מחשב כמה עולה ו קבין, ו פעמים קב, ובאותו דרך נחשב כמה עולה ד לוגין, ד פעמים לוג – שוה יוסף, ו פעמים הוי' (כנגד ו"ק מחסד עד יסוד) ה"צדיק יסוד עולם" (בזכות עמידתו בנסיון בענין הברית), כח תיקון הברית[קלא].

ז. הלידה מהמקוה

המתקת הדינים בשרשם

ויאמר פסוק זה עם הכונה [בתוך המים?] כן, אפשר בין טבילה לטבילה – עושים הרי הרבה טבילות, טבילה אחת לטהרה ואז אומרים את הפסוק], מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה [יש כאן הרכב של שני פסוקים מספר ירמיהו – פסוק אחד אומר "מקוה ישראל מושיעו בעת צרה"[קלב] ופסוק שני אומר "מקוה ישראל הוי'"[קלג].],

ויכוין ר"ת מקוה ישראל הוא מי ["מי" היינו בינה – המקוה הוא יסוד בינה, רחם האם – "מי ברא אלה [אותיות 'ברא אלהים']"[קלד].], הוי' מושיעו הוא ר"ת ים ["ים" זו המלכות. הדינים מתערין בבינה[קלה], ומתגלים במלכות. ענין המקוה הוא להמתיק את הדינים – להעלותם מהמלכות, ממנה הם מתגלים, לשרשם בבינה. הדינים מתערין מחיצוניות אמא, ובשביל להמתיקם צריך להחזיר אותם דווקא לפנימיות הבינה.], שהוא סוד השכינה [שממנה [מהמלכות] מתגלים הדינים בעוה"ז, ומיתוק הדינים הוא ע"י שמעלה אותם לשרשם שהוא יסוד הבינה [הדינים מתערין מחיצוניות הבינה, ולשם ההמתקה צריך להחזירם מהמלכות לבינה – אבל דווקא לפנימיות הבינה, כנ"ל.]], שממנה [מחיצוניות הבינה] מתערין הדינים שבה שם אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה כנ"ל שהוא גי' מקוה[קלו],

ושם נמתקים בסוד הלידה ע"י המים שבמקוה [כמו שאמרנו – המקוה הוא כמו עיבור ברחם, במי שפיר (מלשון שיפור, השתפרות, "שפרו מעשיכם"[קלז]) ויוצאים מהמקוה כמו ולד חדש, אפשר לצאת "משה רבינו" (עליו כתוב "כי מן המים משיתהו"[קלח]), אפשר לצאת גם מלך – מים בגימטריא מלך. מצד אחד מקוה הוא חכמה – בטול, להתבטל במים, לצאת חדש, ומצד שני מקוה הוא בינה-שמחה – חשוב מאוד לצאת מהמקוה שמח.], דהיינו ט' יודין דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שעולים גי' צ' כמנין מים [כמו שהסברנו – ב-עב יש ד יודין, ב-סג יש שלש יודין, וב-מה ו-בן יש בכל אחד י אחת – סך הכל ט יודין.], ועל ידי ד' יודין דע"ב שהם מ' סאה.

סוד שם אגל"א

כי גילוי הגבורות הוא סוד שם אגל"א

בהמשך הספר יש עוד כוונות המקוה מהבעל שם טוב, שם הכוונה הפשוטה היא להפוך את שם אגלא לשם אלד, להמתיק את הגבורות. שם אגלא רומז לגבורות – ראשי תבות "אתה גבור לעולם א-דני"[קלט]. יותר בעומק, הוא מגיע מהפרשה הבאה – פרשת ויחי, הוא יוצא מראשי התבות של ברכת יעקב אבינו ליהודה, שבט המלוכה, שבנינה מן הגבורות[קמ] – עוד סיבה שהוא שם של גבורה:

יְהוּדָה

אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ.

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ.

לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה.[קמא]

ראשי התבות של תחלת הפסוקים (בלי המלה הראשונה, "יהודה") הם אגלא[קמב]. ההמתקה נעשית על ידי חיבור ה-אג של אגלא ל-ד והפיכת סדר האותיות ואז נהיה שם אלד (השם העשירי – "העשירי יהיה קדש להוי'"[קמג] – של עב שמותיו יתברך היוצאים משלשת הפסוקים שלפני קריעת ים סוף, "ויסע... ויבא... ויט"[קמד]). והנה, רמז מופלא: "אתה... גור... לא... אסרי" (ר"ת אגלא) = 917 = אלד ברבוע פרטי[קמה]! כל השמות הללו אומרים שאעשה משהו – אהיה, אלד, וגם אגלא (מלשון גילוי, אגלה).],

ר"ל שמתגלים הה' גבורות שהם שורש כל הגבורות, ומתגלים בשכינה תתאה, סוד אדנ"י, אמנם כשמתעלים הגבורות לשרשם, שהוא סוד מ"י שנק' בינה, ונמתקים שם בסוד הלידה חדשה, נרמז שם הנ"ל שמספרו אל"ד. לכן יכוון כששוחה ראשו לתוך המים לטבול, בשם אהי"ה אל"ד [כמו שיש שילוב של שם הוי' בתוך אדנות ואדנות בתוך הוי', יש אלד בתוך אהיה] בשילוב כזה אאהליד"ה [בגימטריא טבילה!].

"אמת ליעקב"

ועוד יכוין ויצייר אלו הד' שמות בהיותו בתוך המקוה כזה, אל"ד אהי"ה הוי"ה אדנ"י [הכל עולה 147, שני חיי יעקב אבינו, עליו נאמר "תתן אמת ליעקב"[קמו]. ממוצע אותיות המלה אמת הוא 147 – נמצא שיש קשר למדת האמת של יעקב אבינו.],

ויכוין הא' משם אל"ד רומז לכתר עליון שהוא אלף, אותיות פל"א, ול' רומז לג' קוין, קו ימין חכמה חסד נצח, קו שמאל בינה גבורה הוד, קו אמצעי דעת תפארת יסוד, וד' רומזת למל', סוד אדנ"י [ה-א של אלד רומז לכתר עליון – א כתר, כתרא = אור אור אור, סוד ג רישי רישין, אור קדמון אור מצוחצח אור צח, רדל"א רישא דאין רישא דאריך, אמונה תענוג רצון. ה-ל של אלד רומזת לשלשה קוים, חכמה-חסד-נצח, בינה-גבורה-הוד, דעת-תפארת-יסוד, שיחד עם ל עולה 2256 = היהלום של 47, בטול, שילוב הוי' אהיה כנודע. ה-ד של אלד היא סוד המלכות דלית לה מגרמה כלום – ד מלכות = 500 = "פרו ורבו", תכלית השם הקדוש אלד! 2256 ועוד 500 = 2756, יהלום בן, סוד אלד בן, אלד פעמים בן = 1820, סוד פעמים הוי', כנודע.].

[מותר לכוון את כל השמות האלו במקוה?] לכוון שמות, במחשבה בלבד, אין בעיה. כשאומרים את הפסוק כדאי לכסות את הראש.

ע"כ העתקתי אות באות מדברי <קדש של> [האלהי] הבעש"ט זלה"ה.

כוונה נוספת לטבילה במקוה מהבעש"ט

בסוף סידור עם דא"ח[קמז] מובאת עוד כוונת המקוה מהבעש"ט, שם הוא כותב חמש כוונות לכוון במקוה (תחת הכותרת "הועתק מפרי הארץ"[קמח]):

כשבא אל המקוה יכוין שהמקוה הוא שם קנ"א דהיינו אהי"ה במלוי ההי"ן כזה: אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה, גימטריא קנ"א כמנין מקו"ה ועיקר יכוין שהמקוה התחתונה שאנו טובלים בו הוא בעצמו שם קנ"א ע"י השתלשלו' ויטבול פעם א' ויכוין שם קנ"א כנ"ל בשעת שהוא תחת המים

ואח"כ יכוין שם אגל"א שהוא שם הגבורות היוצא מר"ת הפסוק אתה גבור לעולם אדנ"י ויטבול פעם ב' ויכוין שם הנ"ל ואח"כ יכוין שם אל"ד ויכוין שמשם אגל"א נעשה מא"ג ד' ונעשה שם אל"ד

ויטבול פעם ג' ויכוין שם הנ"ל

ואח"כ יטבול פעם ד' בשעה שיהא ראשו תחת המים ישלוב השני שמות אהי"ה ואל"ד כזה: אלף א הה ל יוד הה ד, ויכוין את הדבר שמתפללי' עבורו שהוא בתוך השם הזה הוא נמתק שיעלה אותו כנז"ל ויטבול פעם ה' וישלב את השם אהי"ה פשוט עם השם אל"ד פשוט כזה אאהלידה ויכוין להעלות הדבר שמתפלל אל מדרי' עליונה של הבינה ואז נעשה הכל חסד ורחמים גמורי'.

הכוונה שנוספת כאן על מה שראינו קודם, היא שילוב שם אהיה במילוי עם שם אלד. קודם ראינו שכותב לכוון את שילוב אהיה ו-אלד פשוט, אבל כאן כותב גם במילוי ורק אחר כך פשוט.

מענין לציין שבסידור כתוב לכוון בפעם הרביעית את האות ד בסוף (אלף א הה ל יוד הה ד), ואילו בספר פרי הארץ (מקור הכוונה שבסידור, כמצוין בפירוש) כתוב לכוון אותה בין מילוי ה-י למילוי ה-ה (אלף א הה ל יוד ד הה). על כל פנים, נ"ל שהעיקר כמו שכתוב בסידור, וכך יש לכוון.

רמזי הכוונה הנוספת

כדי להבין יותר טוב את הכוונה נאמר כמה רמזים:

אהיה במילוי עולה מקוה, וגם אהיה ברבוע פרטי כנ"ל. הוי' ברבוע פרטי עולה מקום, 186 (ה"מקום" הראשון בתורה נאמר בהקשר למקוה – "יקוו המים... אל מקום אחד... ולמקוה המים..."[קמט]). והנה, ההפרש בין מקוה למקום הוא סוד השם אלד (35, ההפרש בין 1 ברבוע ל-6 ברבוע). כלומר כאשר משלבים את שם אלד במילוי אהיה (ששוה לאהיה ברבוע פרטי) עולה מקום – עליה משם אהיה לשם הוי'. חוץ מאשר הוי' ברבוע פרטי, מקום = ו פעמים שם אֵל (מלשון אֶל, כיוון), רמז מובהק לכוונת הו"ק, "שש מעלות במקוואות" (כוונת לחיות במרחב האלוקי) כנ"ל.

יב האותיות הראשונות של השילוב עולות יעקב (182, מקום פחות ד), ז פעמים הוי', ואח"כ באה ה-ד בסוף, כמו בסוד כוונת "אחד" – אח-ד[קנ], המשלימה למקום.

והנה, במעשה בראשית, "מקום אחד" נאמר אחר "יום אחד", ולכן לאחר השילוב הנ"ל מכוונים עוד שילוב פשוט של אלד בתוך אהיה = יום, כלומר, השלבים האחרונים של הכוונה הכוללת, שהם העיקר (שבהם נעשה ההמתקה), עולים מקום יום, שני ה"אחד" של הסיפור הראשון של מעשה בראשית.

לפי הכוונה הנ"ל טובלים חמש טבילות (על פי פשט כנגד נרנח"י, ובסוד חמש העליות של מלך המשיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[קנא]), ורמז: חמש טבילות = 805 = 5 (חמש) פעמים קסא, שם אהיה דיודין (אלף הי יוד הי), סוד כוונת המערה דרשב"י, ה'מקוה' העליון כנ"ל (מערה מקוה = שמעון). בשם קסא, פנימיות אמא ("פנימיות אמא פנימיות עתיק"[קנב]) נמתקים כל הדינים כנ"ל. נמצא שעל ידי החמש טבילות עולים מסוד המקוה התחתון, שם קנא (אלף הה יוד הה) לסוד המקוה העליון, שם קסא. יחוד קנא קסא עולה יב צרופי שם הוי' ב"ה, סוד המלה חדש (יוסף יוסף – אינו גוף = ולא כח בגוף כנודע מרבי אברהם אבולעפיא, מתאים לכוונת שבירת הגוף לפני הכניסה למקוה כנ"ל), עיקר כוונת המקוה להיוולד מחדש.

כל חמשת שלבי הכוונה – אלף הה יוד הה, אגלא, אלד, אלף א הה ל יוד הה ד, אאהלידה – עולים 463, תבונה ("[באורך] נראה אור[קנג]"), היינו כללות סוד המקוה, יסוד תבונה (העולה "אהיה אשר אהיה"). ידוע שבראשית אצילות ה הנקודות הכלליות מעיני א"ק יצאו רק הבל, נקודות פרטיות – י דאריך, י דאבא, י דאמא, ו דז"א, א דנוק', הכל מלכויות – סוד "הכל הבל", ונשארו תבונה, נקודות שלא נתגלו (לציין שבכל חמשת שלבי הכוונה הנ"ל יש בדיוק הבל אותיות). והוא סוד "לא יחפֹץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[קנד], כמבואר סודו בעבודת השי"ת על יד כ"ק אדמו"ר הזקן[קנה]. והנה, על ידי כוונת המקוה, לפי הבעל שם טוב, מגלים את אותן 463 נקודות ומשלימים את סוד-כוונת האצילות ל-500, "פרו ורבו", נקודות, סוד ד-מלכות של שם אלד, תכלית שם אלד כנ"ל, וד"ל.