בע"ה

שבת קדש פרשת האזינו, י"ג תשרי ע"ט – 'המרכזי' כפ"ח

כתר שם טוב א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. עלית הנשמה בר"ה שנת תק"ז

שרנו כעת את "נגון הבעל שם טוב", כי אנחנו לומדים מהספר כתר שם טוב. נתחיל ללמוד את האות הראשונה בכתר שם טוב (בשבת תשובה, אחרי מוסף, למדנו כמה נקודות מתוכה בעל פה, אך כעת נלמד בפנים). הספר פותח באגרת שהבעל שם טוב כתב לגיסו רבי גרשון מקיטוב, שהיה בארץ ישראל, בה הוא מספר לו על עלית נשמה שעשה בראש השנה. אגרת זו היא יסוד לכל החסידות, כיוון שמסופר בה על המפגש של הבעל שם טוב עם המשיח, בו שאל הבעש"ט "אימתי קאתי מר?" והמשיח ענה לו את התשובה המפורסמת – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה".

אגרת הבעש"ט לגיסו בשנת תק"ז

העתק האגרת שכתב הרב הקדוש ר' ישראל בעש"ט זלה"ה לארץ הקדושה

זו אגרת שכתב הבעל שם טוב לגיסו רבי גרשון. [מה הקשר ביניהם?] הבעל שם טוב נפגש עם אביו של רבי גרשון, ר' אפרים, והוא כתב לבעל שם טוב כתב שידוכין עם בתו. הבעל שם טוב הגיע על מנת להתחתן רק אחרי שר' אפרים נפטר, בבגדי אדם פשוט. רבי גרשון ואחותו – שהיתה גרושה – לא הכירו אותו, ולא היה נראה שייך שבחורה עם יחוס חשוב תשתדך עם אדם פשוט ולא מוכר. למרות זאת, כשהיא ראתה את כתב ידו של אביה היא הסכימה להשתדך איתו. רק בהמשך הבעל שם טוב התגלה גם לרבי גרשון, שבסופו של דבר הפך להיות חסיד שלו[ב].

בר"ה שנת תק"ז עשיתי השבעת עליית הנשמה כידוע לך [רואים שעלית נשמה היתה דבר רגיל אצל הבעש"ט ואצל רבי גרשון.],

מה מיוחד בשנת תק"ז? כתוב "יודע ה' ימי תמימִם"[ג] – אצל צדיקים כל תאריך הוא חשוב ובעל משמעות[ד]. בן כמה הבעש"ט היה 12 יום קודם, בח"י אלול תק"ו? הוא נולד בשנת נח"ת, אז הוא היה בן 48[ה], נכנס לשנת ה‑49. כשהתגלה אליו אחיה השילוני הוא היה בן 26, סוד "הוי' הנעלם"[ו]. אחר כך הוא למד עם אחיה השילוני 10 שנים עד ההתגלות, סוד "עשר ספירות הגנוזות במאצילן"[ז], והוא חי עוד 26 שנים אחרי ההתגלות, סוד "הוי' הגלוי"[ח]. מההתגלות עד עלית הנשמה בתק"ז עברו 13 שנה ואחריה עוד 13 שנה עד הסתלקותו בתק"כ. יוצא, אם כן, שהפגישה עם המשיח היא באמצע הוי' שנות התגלות הבעל שם טוב, נקודת המפגש של "אחד באחד יגשו"[ט]. מהו ממוצע האותיות תקז? 507 לחלק ל3? 169, הרבוע של 13, אחד-אהבה.

נפלאות שלא ניתן לגלות

הבעש"ט כותב שהוא ראה בעלית נשמה זו דברים שלא ראה מעולם:

וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי, ואשר ראיתי ולמדתי [הבעל שם טוב אומר "ראיתי ולמדתי" – לימודו הוא כפי שיהיה לעתיד לבוא, לימוד בדרך של ראיה, בדרגת מוחין דאבא, תורת ארץ ישראל שהיא תורת משיח – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[י].] בעלותי לשם בלתי אפשרי לספר ולדבר אפי' פה אל פה [גם אצל האר"י מסופר על עלית נשמה – גילוי בחלום – בשנת הצהרים של פרשת בלק, אודותיו אמר שכדי לספר מה ראה יש צורך בשמונים שנה[יא]. זהו הפער בין ראיה לשמיעה – את מה שרואים ברגע לוקח שנים לתרגם לדיבור, על דרך היחס בין מהירות האור למהירות הקול. כאן אומר הבעל שם טוב חריף יותר – לעולם, גם לא בשמונים שנה, בלתי אפשרי להעביר את מה שהוא ראה. גם במסירה מפה אל פה – בה יותר קל להעביר דברים[יב] – לא ניתן למסור את ראית האלקות של הבעש"ט בעלית נשמה זו.],

נשמות החיים והמתים

אך בחזירתי לג"ע התחתון וראיתי כמה נשמות החיים והמתים [זהו חידוש בדברי הבעש"ט כאן ???היה כתוב ש'זהו החידוש של הבעש"ט'. אם בכוונה הלשון המפליגה (והבלתי מוסברת) אחזיר – פשוט בשבת תשובה הרב אמר הרבה יותר סולידי???, שאין כל כך הבדל בין החיים והמתים. כמה שווה חי-מת? 458, נחת, שנת לידת הבעל שם טוב.

(אין שם שום הבדל למעלה?) אפשר לראות מי שייך לעולם הזה ומי כבר לא – גם אם הם נראים אותו דבר, למתים כבר אין אחיזה במה שקורה פה. גם בחלום אפשר לראות מישהו שכבר איננו בעולם, אבל בדרך כלל לא יודעים בחלום אם הוא חי או מת. כתוב[יג] שיש חלוק שמלביש את נפש הצדיקים בגן עדן, כמו שהגוף מלביש את הנפש בעולם הזה. צדיק כמו הבעל שם טוב, כשהוא עולה לגן עדן, יכול להרגיש-לראות את החלוק הזה ובכך לדעת שמי שלבוש בו כבר איננו מעלמא דין. נאמר קצת אחרת: כמו בכניסה לבית של מישהו אחר – מי שיש לו חוש יוכל להבחין בין האורחים לדיירי הבית, יש הבדלי התנהגות שאפשר לשים אליהם לב.], הידועים לי ושאינם ידועים לי, בלי שיעור ומספר, ברצוא ושוב [רואים שגם למעלה יש "רצוא ושוב", הייתי חושב ששייך רק לעולם הזה. עליה, "רצוא", מילא, אבל החידוש הוא שגם "שוב".], לעלות מעולם לעולם דרך העמוד הידוע ליודעי חן [בין גן עדן התחתון לגן עדן העליון – וכך בין כל מדרגה ומדרגה – יש 'עמוד' דרכו עולות הנשמות[יד] (תוך כדי בטול השגתן הקודמת, הנדרש כדי להגיע להשגה של עולם חדש[טו]). אפשר לרמוז שהעמוד הוא הצדיק[טז], שקשור בכל העולמות, והעליה מעולם לעולם היא על ידי ההתקשרות לצדיק.], בשמחה רבה וגדולה אשר ילאה הפה לספר וכבד אוזן הגשמי משמוע,

וגם רשעים רבים חזרו בתשובה ונמחל להם עונותיהם, באשר שהי' עת רצון גדול שגם בעיני יפלא מאד שכמה וכמה נתקבלו בתשובה [נראה שמדובר ברשעים שכבר נפטרו מהעולם. בכל הדורות הגיעו יהודים לצדיק לבקש תיקון, אבל יש גם סיפורים של נשמות שבאות לצדיק מעולם העליון, לאחר מאה ועשרים שנה, לבקש תיקון. מבחינה מסוימת, יותר קשה ודורש יותר יגיעה לסדר תיקון לנשמה שכבר לא נמצאת בעולם הזה. פה יש פלא, שגם רשעים שכבר לא בעולם חוזרים בתשובה ותשובתם מתקבלת.], שגם אתה ידעת אותם [רשעים ידועים שאתה הכרת. שוב, נראה שהכוונה לכאלה שכבר נפטרו.], והיה ביניהם ג"כ שמחה רבה עד מאד ועלו ג"כ בעליות הנ"ל.

השמחה והקטרוג

וכולם כאחד בקשו ממני והפצירו בי עד בוש באמרם, לרום מעלת כבוד תורתך חננך ד' בבינה יתירה להשיג ולדעת מענינים האלה [יש הרבה צדיקים שעשו עליית נשמה, אבל צדיק שיכול לעלות לגן עדן העליון, לראות וללמוד – שיש לו שיכות להשיג מה שקורה שם – הוא ודאי צדיק מיוחד במינו.], עמנו תעלה להיות לנו לעזר ולסעד [ביקשו שיעזור להם למעלה להמשיך את עבודת התשובה שלהם לעלות מחיל אל חיל.]. ומחמת השמחה הגדולה שראיתי ביניהם, אמרתי לעלות עמהם [רואים ששמחה מתקבלת. יתכן שבקשה בדמעות תפתח את לב לתת צדקה לעני המבקשה, אבל השמחה פותחת את כל השערים[יז] – רואים שאפילו על הבעל שם טוב השמחה פועלת.].

[[הסוגרים האלה כבר מתארות משהו לא משמח:] וראיתי במראה כי הס"א עלה לקטרג בשמחה גדולה אשר לא היה כמוהו, ופעל פעולותיו גזירות שמד על כמה נפשות שיהרגו במיתות משונות [על מה הקטרוג הגדול? על חזרת הרשעים הגדולים בתשובה. הרבי דיבר הרבה על עבודת הצדיקים ועבודת בעלי התשובה. עבודת הצדיקים לא כל כך מרגיזה את הס"א, אבל כשאיזה חוזר בתשובה לומד הרבה תורה ונהיה רב מפורסם – מתעורר קטרוג למעלה ובעקבותיו גזרות למטה ח"ו.], ואחזתני פלצות ומסרתי ממש נפשי [לכאורה, אם כתוב שהבעש"ט מסר נפשו הוא הצליח לבטל את הגזרות.]], ובקשתי ממורי ורבי שלי [אחיה השילוני.] שילך עמי [בפעם הראשונה הוא עלה ישר למעלה, לגן עדן העליון, אבל בשביל לעלות שוב, ביתר שאת כו', הוא זקוק לסיוע של מורו ורבו.], כי סכנה גדולה לילך ולעלות לעולמות העליונים, כי מיום היותי על עמדי לא עליתי בעליות גדולות כמוהו.

ב. בהיכלו של משיח

רמזי היכל קן צפור

ועליתי מדריגה אחר מדריגה, עד שנכנסתי להיכל משיח

איך נקרא היכל המשיח בספרי הקבלה? היכל קַן צפור[יח]. צריך להתבונן למה הדימוי של היכל המשיח – בו הוא יושב ומחכה לבוא לגאול את עם ישראל – הוא קן של צפור.

מה יכול להיות הקשר בין צפור למשיח? צפור בגימטריא שלום – המשיח מביא שלום לעולם, שלום אמתי (לא כמו היום, שמדברים על הסכם שלום מדומה). צפור היא מלשון צפר, צפירה. מה הצפורים עושות כל היום? מצפצפות (מבשרות את בשורת הגאולה). שירת הים, אותה אומרים כל יום, חותמת – "הכל הולך אחר החיתום"[יט] – בפסוק "הוי' ימלֹך לעֹלם ועד"[כ], העולה גם הוא שלום, צפור. והנה, שלום במילוי – שין למד וו מם – עולה קן צפור!

ידוע שבכל התורה יש 1820 (סוד פעמים הוי') הופעות של שם הוי' ב"ה. אם סופרים מתחלת התורה, מגלים ששם הוי' בפסוק "הוי' ימלֹך לעֹלם ועד" הוא ה-358. מהו המספר הזה? צריכים להכיר מספרים... 358 עולה משיח. זהו קשר נוסף בין צפור (בגימטריא "הוי' ימלך לעלם ועד") ל-משיח (מספר שם הוי' בפסוק) – בימות המשיח יתקיים "הוי' ימלֹך לעֹלם ועד"" ו"והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[כא].

אם כן, הסברנו את הקשר בין צפור למשיח. מהו סוד ה"קן [צפור]"? קן ראשי תבות קדמון-נצחי. יש כלל, המובא גם בקבלה, ש"כל קדמון נצחי ואין כל נצחי קדמון אלא ברצון הבורא"[כב]. קדמון היינו דבר שהיה לעולם, וכל מה שהיה לעולם גם יהיה לעולם, הוא נצחי, אבל לא כל מה שיהיה לעולם גם היה לעולם. הקב"ה הוא קדמון-נצחי, אבל הוא יכול לברוא-לחדש משהו שיתקיים לעד – הנצחיות אינה מעידה על קדמות. והנה, קדמון נצחי עולה משיח.

עד כאן בנוגע לשם היכלו של משיח למעלה – "היכל קן צפור".

לימוד המשיח עם הצדיקים – לאתבא צדיקיא בתיובתא

ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים [אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד – שבעת האושפיזין של חג הסוכות. מה המשיח לומד עם האבות הקדושים והתנאים? כתוב[כג] ש"משיח אתא לאתבא לצדיקיא בתיובתא". לרשעים יש על מה לחזור בתשובה, אבל כדי שהצדיקים יחזרו בתשובה צריך את המשיח בעצמו. אפשר לומר שבדקות הבעל שם טוב עצמו עבר כאן אותו תהליך – הוא ראה את הרשעים חוזרים בתשובה בשמחה, הדבר גרם לו עצמו לרצות לחזור בתשובה, ובזכות רצונו הוא זכה להכנס להיכלו של משיח וכו'.]

סדר היום של ה'

הגמרא בתחילת מסכת עבודה זרה[כד] מתארת את "סדר היום" של הקב"ה. את 12 שעות היום מחלק הקב"ה לארבעה 'סדרים' (כמו בישיבה):

בשלש השעות הראשונות הוא יושב ולומד תורה.

בשלש השעות השניות ה' יושב ודן את העולם, עד שהוא רואה שהעולם מתחייב כליה, ואז הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. כך בכל יום, לא רק בראש השנה. לומדים מכאן שלפני שדנים מישהו צריך ללמוד תורה, ואז הלימוד ממתיק את הדין ויכולים לעמוד מכסא דין ולשבת על כסא רחמים.

בשלש השעות השלישיות, הקב"ה זן את כל העולם כולו, מקרני ראמים עד ביצי כנים.

על שלש השעות האחרונות כתוב משהו מענין, שהקב"ה משחק עם לויתן. מה הפירוש? כתוב שבבריאת העולם היו שני לויתנים, "ויברא אלהים את התנינִם הגדֹלים"[כה], זכר ונקבה, והקב"ה הרג את הנקבה, כדי שלא יתרבו ויחריבו את העולם, שחט אותה והשאיר אותה לעתיד לבוא לסעודת לויתן ושור הבר[כו]. אבל מה עם הלויתן הזכר? הוא נשאר בודד, לכן הקב"ה יושב כל יום שלש שעות ומשחק אתו. הגמרא ממשיכה שלאחר שנחרב בית המקדש הקב"ה כבר לא משחק עם הלויתן, "אין שחוק להקב"ה", ובמקום זאת הוא מלמד תינוקות של בית רבן. מכך שלימוד עם תשב"ר מחליף את המשחק עם הלויתן רואים שיש כאן קשר לחינוך, כידוע הסיפור מהרבי בענין[כז] – מכאן לומדים שעל המורה לשים לב אם יש תלמיד שמרגיש בודד בכתה, להתייחס אליו ולשחק אתו (כלומר, לחייך אליו ולהתעסק אתו בדבר שבאמת מענין אותו).

על כל פנים, רואים שמשיח עושה כל היום את מה שה' עושה בשלש השעות הראשונות – עוסק בתורה. מכאן ניתן להסיק שהמשיח בעצם מחכה לזמן שיזכה לקיים גם את שאר עיסוקי הקב"ה, אך הדבר יתאפשר רק כאשר ה' יתן לו את 'האור הירוק' לבוא לגאול אותנו בב"א.

"שמחה בטהרתה"

ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאד, ואיני יודע לשמחה זו מה הוא עושה [על פי פסוק בקהלת[כח] "ולשמחה מה זֹה עֹשׂה".], והייתי סובר שהשמחה הזו ח"ו על פטירתי מהעוה"ז [הבעש"ט חשב שהוא נפטר מן העולם, ומצטרף לכל הצדיקים שלומדים תורה עם המשיח, וכולם שמחים שהוא מצטרף אליהם.], והודיעו לי אח"כ שאיני נפטר עדיין כי הנאה להם למעלה כשאני מייחד יחודים למטה ע"י תורתם הקדושה [יש נחת רוח למעלה מכל מה שעושים למטה. כל תורה שזוכים לחדש היא מתורתו של משיח למעלה, משתלשלת משם, ויש נחת רוח למעלה כשאכן מחדשים זאת למטה.], אבל מהות השמחה איני יודע עד היום הזה.

הבעל שם טוב כותב לגיסו שאינו יודע מה היתה סבת השמחה. על פי פשט ודאי היתה סבה לשמחה למעלה אלא שהבעל שם טוב לא עמד עליה "עד היום הזה". אך ננסה להבין זאת לעומק, בדרך דרוש:

נקודת הענין היא שיש שמחה שלא ידועה סבתה, וזו מדרגת השמחה הגבוהה ביותר! השמחה היא יסוד החסידות, "עבדו את הוי' בשמחה"[כט]. בפשטות, שמחה אמתית על פי תורה היא "שמחה של מצוה" – כשעושים מצוה, עוזרים למישהו, זו שמחה גדולה. אמנם, בתחלת פרשת וירא (שנקרא תיכף במנחה) כתוב שאברהם אבינו ישב בפתח האהל כחום היום וחכה לאורחים. באיזה מצב רוח הוא היה כשלא היו לו אורחים? שמח או עצוב? לא היתה לו סבה להיות שמח, לא היתה שמחה של מצוה. שמחה גם במצב כזה, בהעדר המצוה שאתה מצפה לה, המצוה שהיא ה"זהיר טפי"[ל] שלך – היא שמחה ללא סבה כל שהיא, וזו דרגת השמחה הכי גבוהה. הרבי קרא לכך[לא] "שמחה בטהרתה", שמחה ללא סבה.

גם כאן, כאשר הבעל שם טוב כותב ש"מהות השמחה איני יודע עד היום הזה" הוא רומז לנו (לא לפי הפשט הפשוט, כנ"ל) שלא רק שהוא לא ידע את סבת השמחה אלא שזו באמת מהות השמחה – שמחה ללא סבה ידועה, למעלה מטעם ודעת, "שמחה בטהרתה". כפי שהסביר הרבי, שמחה זו גופא שייכת להתגלות מלך המשיח, זוהי מדרגתו העצמית, משיח אותיות ישמח כנודע.

ביאת המשיח מכח הפצת המעינות

ושאלתי את פי משיח, אימת אתי מר [מתי תבוא לגאול את עם ישראל?], והשיב לי, בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה [אם היה אומר רק "שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם" היה אפשר להבין כסתם לימוד, אבל הוא הוסיף "ויפוצו מעינותיך חוצה". מעיָן ענינו נביעה תמידית, וזוהי "נביעת האין סוף" – התחדשות בלתי פוסקת במח. חז"ל אומרים שההבדל בין רבי לרב הוא ש"כל רב מבבל [מחוץ לארץ] וכל רבי מארץ ישראל"[לב], ומסביר הבעל שם טוב[לג] שארץ ישראל היא בחינת החכמה, והוספת האות י ל'רבי' היא נקודת החכמה, שהיא נביעת האין סוף, שהמח של רבי תמיד מתחדש. רב יכול להיות בקי בכל הש"ס והפוסקים, אבל נביעת המוחין, נביעת האין סוף במח, שייכת לרבי. כח הרבי הוא מארץ ישראל, "אור חדש על ציון תאיר"[לד] "תורה חדשה מאתי תצא"[לה]. הבעל שם טוב אמנם היה בחוץ לארץ אבל הוא קיים "מאך דא [עשֵה כאן] ארץ ישראל"[לו], הוא עשה בחו"ל ארץ ישראל.] מה שלמדתי אותך והשגת [כלומר מה שהבעל שם טוב חִדש בעולם נבע ממה שהמשיח חִדש ולִמדו וממה שהבעל שם טוב השיג מעצמו מכח לימודו עם המשיח.],

ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך [יש כאן סדר של חכמה-בינה-דעת. הפירוש הפשוט של חכמה-בינה-דעת מובא ברש"י על הנאמר בבצלאל "בחכמה ובתבונה ובדעת"[לז]: "'בחכמה' – מה שאדם שומע מאחרים ולמד, 'ובתבונה' – מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד, 'ובדעת' – רוח הקדש". כאן אומר המשיח לבעל שם טוב: "מה שלמדתי אותך" – חכמה, ששומע ממנו ולמד; "והשגת" – בינה, שמבין דבר מתוך דבר; "ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך", עשית עליות ויחודים היא דעת, רוח הקודש. גם עצם הדבר שכולם יוכלו לעשות כמוך שייך לדעת. כידוע, יש שתי דעות, "אל דעות הוי'"[לח] – דעת עליון, הנקראת "דעת הנעלם", היינו דעת הבעל שם טוב עצמו, ודעת תחתון, הנקראת "דעת המתפשט", שהיא ההתפשטות מהבעל שם טוב לתלמידיו, שגם יוכלו לעבוד את השי"ת ולעשות עליות נשמה כמוהו.],

שמחת מחית הספקות

ואז יכלו כל הקליפות [הרי יש קליפות וטומאה בעולם, איך אפשר להעביר אותן? המשיח אומר שעל ידי לימוד חסידות, הפצת מעיינות הבעל שם טוב.] ויהיה עת רצון וישועה.

נחזור לפשט של "אבל מהות השמחה איני יודע עד היום הזה". אמנם הבעל שם טוב כותב שאינו יודע ממה היתה השמחה בהיכלו של משיח באותו הזמן, אבל יש לומר בדרך אפשר (על דרך הפשט כנ"ל שאכן קיימת סבה לשמחה רק שהיא לא נודעה לבעש"ט), שהשמחה היא מעצם הגילוי של המשיח לבעל שם טוב כיצד ניתן להביאו. ידיעת הדרך לגאולה היא כבר התחלת הגאולה, וזו באמת שמחה גדולה ועצומה עד מאד.

על כל פנים, מכך שהבעל שם טוב מתבטא "ואיני יודע לשמחה זו מה הוא עושה" ו"מהות השמחה איני יודע עד היום הזה", אפשר להבין (כנ"ל, שלא על פי פשט) ששרש השמחה הוא ממקום שאין בו ידיעה – רדל"א. בתוך מדרגת הכתר, דרגת העל-מודע שמעל השכל, יש שלשה ראשים, ג רישין שבכתר, כאשר הראש הכי עליון נקרא רדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע", שפנימיותו אמונה פשוטה. בתוך הראש הלא ידוע הזה ישנם, בלשון האריז"ל, "חמשה ספקות שברדל"א". איך יתכן ספק בראש העליון שבכתר? הרי ספק בגימטריא עמלק[לט], ואיך הוא נמצא במקום הכי גבוה?! מוסבר אצלנו[מ] שהמשיח נמצא בדרגה הגבוהה הזו, וחמשת הספקות הם חמש אפשרויות איך יבוא המשיח. הקב"ה ברא את העולם בשביל המשיח, ונתן בחירה חפשית, ויש חמש אפשרויות איך משיח יבוא. כעת הכריע המשיח שיבוא "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה", כלומר יש כבר דרך איך להביא את המשיח, הוכרע הספק, וכתוב "שאין שמחה כהתרת הספקות"[מא] – לכן היתה שמחה כה גדולה למעלה. הפירוש מתחזק ממה שהבעל שם טוב אומר "איני יודע". כלל גדול בחסידות שכל פעם שרש"י כותב "איני יודע" הוא רומז לרדל"א, הראש הבלתי ידוע בעצם, בו נמצא התירוץ למה שקשה לרש"י (או לבעל שם טוב).

ג. "עולים ומתקשרים ומתייחדים"

שלש סגולות

ותמהתי על זה [על מה שהמשיח אמר לו.], והי' לי צער גדול באריכות הזמן כל כך מתי זה אפשר להיות [הבעל שם טוב, אף כשהיה למעלה בהיכלו של משיח, נשאר מחובר למציאות. היכולת הזו – אותה חידש הבעל שם טוב[מב] – נקראת "אין וועלט אויס וועלט", בתוך העולם ומחוץ לעולם בו-זמנית, והוא יודע שיקח הרבה זמן עד שכולם ידעו ליחד יחודים ולעשות עליות כמוהו. בנוסח כאן לא כתוב, אבל יש מסורת שהבעל שם טוב בכה מרוב צער מתי יוכל הדבר להיות.].

אך ממה שלמדתי בהיותי שם שלשה דברים סגולות ושלשה שמות הקדושים [הוא למד מהמשיח שלש סגולות ושלשה שמות קדושים שאפשר ללמד אותם לכולם. מהי סגולה? שעושים משהו, על מנת שיפתחו מעינות החכמה. מסופר[מג] שכאשר רצה האריז"ל שתלמידו רבי חיים ויטאל יהיה כלי לקבל ולכתוב את תורתו הוא לקח אותו לכנרת, למקום בו נטמנה בארה של מרים, ונתן לו לשתות משם – ואז נפתחו לו מעיינות החכמה. זו דוגמה לסגולה.], והם בנקל [בקל] ללמוד ולפרש, ונתקרר דעתי [נרגעתי.], וחשבתי אפשר שעי"ז יוכלו גם אנשי גילי [בני דורי.] לבוא למדרגה ובחינה כמותי, דהיינו בהיותם יכולים לעליות נשמות וילמדו וישיגו כמו אני.

ולא נתנה רשות כל ימי חיי לגלות זאת. ובקשתי עבורך ללמד אותך [כך כותב לגיסו, ר' גרשון מקיטוב.] ולא הורשיתי כלל, ומושבע ועומד אני על זה [בפסקה הבאה יש כבר רמז חשוב ממנו אפשר להבין מה הם הסגולות והשמות הקדושים הללו (כדלקמן).].

על כל פנים, בדור שלנו הרבי אמר שכבר כלו כל הקיצין וכבר עשו תשובה ומה שנשאר זה רק לקבל את מלך המשיח והגאולה השלמה בפועל.

תקון הדבור

אך זאת אני מודיעך, לנוכח ה' דרכך ואל יליזו [ובפרט בארץ הקדושה], בעת תפלתך ולימודך וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך

יש כאן שלושה דברים – "תפלתך", "לימודך" ו"כל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך": תפלה היא עבודה מלמטה למעלה ולימוד תורה הוא מלמעלה למטה, מה שה' מדבר אלינו מלמעלה, "דברי אשר שמתי בפיך"[מד], "תען לשוני אמרתך"[מה]. הסדר הוא "אני לדודי ודודי לי"[מו] – קודם אתערותא דלתתא ("אני לדודי"), מיין נוקבין, תפלה, ואחר כך אתערותא דלעילא ("ודודי לי"), מיין דכורין, לימוד תורה. אחר כך בא הדבר השלישי, "כל דבור ודבור ומוצא שפתיך" – מכח היחוד הפנימי של תפלה ותורה ("עבודה שבלב זו תפלה"[מז], "בינה לבא"[מח], ו"אורייתא מחכמה נפקת"[מט], היינו יחוד אבא ואמא, י-ה שבשם, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[נ]) אפשר לייחד את השי"ת בכל דבור ודבור, גם דברי חולין, עבודת "בכל דרכיך דעהו"[נא], לייחד קוב"ה ושכינתיה בכל דבור ודבור ובכל מעשה ומעשה (יחוד ו-ה שבשם, "והנגלֹת לנו ולבנינו").

הבטוי "מוצא שפתיך" לקוח מפרשת נדרים בספר דברים: "מוצא שפתיך תשמר ועשית"[נב]. כשהצדיק מביא ביטוי מפסוק יש בכך כוונה להעמיק במקור. דבור של נדר הוא דבור שפועל, יש לו חלות בעולם העשיה. בפה הצדיק יש כח ליצור מציאות, "לתקן עולם במלכות שדי". כח המעשה בדבור הצדיק בא מכח שמירת הברית – שמירת ברית הלשון ושמירת ברית המעור – בעוד לדיבורי מי שלא שומר את ה"אות ברית קדש" אין שום משמעות.

יחוד ה"שם" – פרסום הקב"ה בעולם

מה צריך לעשות בכל תפלה, לימוד ודבור?

תכוין לייחד שם

'שם' הוא פרסום (משרש פרס, בגימטריא שם), כמו "ונעשה לנו שם"[נג] – תכלית יחוד שמו יתברך היא לפרסם אותו בעולם שיכבדו אותו, כמו שנאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי [בראתיו יצרתיו אף עשיתיו]"[נד]. אומרים את שם ה' כדי לפרסם אותו, כל שמות ה' בתורה הם כדי שיכירו אותו ("בגין דישתמודעון ליה") ויכבדו אותו.

[צריך ללמוד תורה כדי לפרסם את ה'? ] לעתיד לבוא יראו איך כל התורה היא שם אחד ארוך של ה' יתברך[נה], שמורכב מכל עם ישראל. הרי כל יהודי הוא אות אחת מהתורה (יש ששים רבוא אותיות לתורה ר"ת ישראל[נו]). התורה מגלה את ה' פה בעולם. הדבר קשור לדברי אברהם אבינו לעבדו (ב'שני' של פרשת חיי שרה), שהוא הרגיל את ה' בפי הבריות – לפני כן ה' היה נקרא רק "אלהי השמים", כי לא היה מפורסם בארץ, אבל כעת, בזכות מסירות הנפש של אברהם לפרסם את שם ה' בעולם, הוא גם "אלהי הארץ"[נז].

הסוד "תכוין לייחד שם" קשור גם למבואר בתניא[נח] אודות הפסוק "ויעש דוד שם"[נט], שמעלת הצדקה כל כך גדולה עד שבתנועה של חסד גורם האדם שלמעלה ה' יעשה חסד עם ישראל. מעשינו עושים מציאות ושם לה', וכך ה' מתגלה יותר בעולם. כך, מכל מוצא שפתיים של צדיק נעשה שם ולכן צריך לכוון לייחד שם בכל דבור – בכל דבור נעשית המשכה. כלומר, "לייחד שם" פירושו לגלות אלוקות בעולם. עיקר גילוי האלוקות הוא במוצא השפתים, בדבור.

פרסום ה' בכל דיבור ודיבור, בכל "מוצא שפתיך", הולך עם מה שר' נחמן אומר[ס] שכל דיבור שצדיק מוציא מפיו הוא בכוונה "למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים". רק על ידי שמירת הלשון והברית מכל ביטוי של ישות עצמית מתקדש הדבור ומסוגל ליצור מציאות אלקית חדשה בעולם. כשאני משתמש ביכולת היצירה שלי ליצור ולפרסם את עצמי אין מקום לקדושה לזרום דרכי, אך אם הלשון והברית נקיים מכל ביטוי של ישות עצמית, הפה נעשה כלי-יוצר "לייחד שם". "שם" הולך עם "כבוד" (כמו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", "כל הנקרא בשמי ולכבודי" כנ"ל), לעשות לה' כבוד כאן בעולם, "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[סא]. כדי לעשות כבוד לה' צריך שהאדם לא יחפש את הכבוד של עצמו ("כל הבורח מן הכבוד [של עצמו] הכבוד [של ה'] רודף אחריו [כמו אצל אברהם, שה' יקרא 'אלהי אברהם']"[סב]).

עולמות-נשמות-אלקות – עולים-מתקשרים-מתיחדים

כי בכל אות ואות יש עולמות נשמות ואלוהות [עוד לפני שנוצרת מלה מהאותיות, בכל אות ואות – א, ב, ג וכו' – יש שלשה ממדים. הקטע כאן מאד יסודי – כאן נמצא יסוד כל תורת הבעש"ט. הרבה מהספרים שלנו מבוססים על הרעיון שכאן, אבל בעיקר הספר "אותיות לשון הקדש" מפתח את היסוד הזה של הבעל שם טוב (שפרסם את שם ה-טוב בעולם). בהמשך הספר יש את היסוד של הכנעה-הבדלה-המתקה, שגם עליו מבוססים הרבה מהספרים.],

ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה,

יש כאן שתי שלישיות מקבילות: עולמות, נשמות, אלקות – עולים, מתקשרים, מתייחדים. העולמות עולים. הנשמות צריכות להתקשר אחת בשניה – כדי שתהיה אחדות למעלה צריך שתהיה למטה אחדות בין היהודים ('נשמות' היינו נשמות ישראל שעלו במחשבה לפני הקב"ה, בירידתם לעולם התרחקו מה', ורק הצדיק ע"י מחשבתו מקשר אותן ומחזירן לשורשן). על האלקות רק לרדת מלמעלה ולהתייחד (כנ"ל שיחוד שמו יתברך היינו התגלותו בעולם, יחוד השם בעולם שברא לכבודו). החסידות אומרת שגם האלקות צריכה 'תיקון', מעשה שישלים אותה, דירה בתחתונים.

איך מעלים את מציאות העולמות? נותנים צדקה, עושים מצוה. יש פה שולחן – הוא דומם, הוא גשמי, סתם חפץ, אוכלים עליו בתאוה, והחיות שלו היא מקליפת נוגה. איך הוא יכול להתעלות? כשמגלים בו את הפוטנציאל שלו – כשאתה עושה בו מעשה מצוה, משתמש בו לשם שמים, אתה מגלה בו את הניצוץ האלוקי שמחיה אותו ועל ידי כך הוא עולה ממדרגתו. כשאתה אוכל על השולחן לכבוד שבת, או בשביל עבודת ה', אתה מעלה את ה'סתם עץ' הזה שאוכלים עליו בתאוה. [לאחד הנוכחים:] אתה הולך לבריכה, אתה רואה איך שהכל כדי שתפיץ שם אלקות, אתה מתבונן בפוטנציאל שיש בבריכה.

תיקון עולמות נשמות ואלוקות בכח המחשבה

שוב, הכל במחשבה – אתה עושה יחוד לפי המחשבה שלך, לפי איך שאתה מסדר בתוך ראשך את המציאות:

אתה יוצא לרחוב והכל מלא באנרגיות, הכל מלא תדרים, אבל בלי שמגיע מישהו ועושה סדר – הכל נשאר עולם התהו. אתה מסתכל, יש כביש-אספלט, אתה רואה את הפוטנציאל, ואז הכביש 'עולה'.

אחר כך אתה רואה שיש על הכביש הרבה אנשים, אחד הולך לכאן ואחד הולך לכיוון השני, אתה חושב איך הם קשורים, כלפי חוץ הם נראים שונים אבל בראש שלך אתה מקשר את כל הנשמות, עוד לפני שאתה בכלל ניגש אליהם ומגלה להם שהם קשורים. לדוגמה, אתה שליח בהודו, או שאתה מסתובב ברחוב בירושלים – אתה פוגש אנשים שונים ממך, בסגנון אחר משלך, גדלתם במקומות אחרים. עוד לפני שאתה מתחיל לדבר אִתם, בתוך הראש שלך, אתה צריך לראות איך כולם קשורים, איך כל הניצוצות כאן חברים, איזו כימיה יש ביניהם, כולם חלקים של דבר אחד, אחדות פשוטה של ה'. אחר כך, כשאתה ניגש אליהם כאשר בתוכך כולם קשורים, הדבור המקרב שלך באמת מצליח. [מה קורה כשאתה רואה רק יהודי אחד ברחוב?] צריך לראות איך אני קשור אליו. קודם כל אני צריך לראות איך אני קשור לכל אחד מהאנשים שסביבי, ומתוך כך אני יכול לראות גם איך כולם קשורים אחד לשני, איך כולם חברים, מלשון חיבור.

אחר כך, גם ממד האלוקות צריך תיקון, לעשות לה' דירה בתחתונים. אחרי שהצלחתי להעלות את המציאות ולקשר בין היהודים, צריך שלא אחשוב שזהו הישג 'שלי', אלא שהכל קרה כאן בהשגחה פרטית – הכל ה', כל הצלחה בחיים, ובכל יום צריך לראות הצלחות, צריך לראות איך הכל בהשגחה פרטית.

עולמות-נשמות-אלקות – תרגום לאורות-ניצוצות-כלים

המערכת עולמות-נשמות-אלקות מקבילה לאחת השלשות החשובות ביותר בכתבי האריז"ל – אורות-ניצוצות-כלים, ר"ת אנ"ך. בחז"ל בכלל, ובפרט בזהר, קוראים לתורה "אורייתא", לכן אצל הרבה ראשונים (חכמי המסורה ועוד) במקום לקרוא לשלשת חלקי המקרא תנ"ך (תורה, נביאים, כתובים) קוראים להם אנ"ך – אורייתא, נביאים, כתובים. הכתובים הם ביטוי דבר ה' בבחינת כלים ("'דבר הוי'' זה הקץ"[סג], וכמו שמסיים ספר דניאל, "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגֹרלך לקץ הימין"[סד]). הנביאים הם גילוי של הנשמה – ה' מדבר מתוך הנשמות ("'דבר הוי'' זו נבואה"), והתורה היא אור ה' עצמו, גילוי רצונו, "הוא ורצונו אחד" ("'דבר הוי'' זו הלכה").

הבעש"ט לקח את שלשת המושגים של האר"י הקדוש ותרגם אותם לנפש – אלקות היינו האורות, נשמות הן הניצוצות ועולמות הם כלים. מלבד התרגום, יש כאן חידוש בסדר השלישיה: בקבלה הכל מתחיל מאורות, ואז הסדר יורד ומתגשם – אורות, ניצוצות, כלים ("מהתעבות האורות נתהוו הכלים"[סה]) – ואילו החסידות פועלת חידוש, שמתחילים מעולמות ועולים ליותר מופשט, נשמות, ובסוף מגיעים לאלקות.

אצל הבעש"ט העיקר הוא דירה בתחתונים, המתחולל דווקא על ידי אור חוזר שחוזר לקדמותו ממש (וכמבואר במאמר "באתי לגני", שגילוי אור אין סוף הסובב כל עלמין הוא בדרך של הסתלקות-העלאה מלמטה למעלה דווקא, ותוך כדי שהאור העצמי של ה' מתגלה דרך עליה אזי עצמותו יתברך נמשכת לשכון כבוד למטה, בטבע-טבעיות, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. עלית האור הוא ענין העבודה של "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"[סו] ודירת העצמות בתחתונים הוא ענין "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[סז], גילוי הקשר העצמי של יהודי פשוט עם פשיטות העצמות, כפי שגלה הבעל שם טוב).

סדר העבודה

ואחר כך מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשה תיבה [נשים לב שבכל שלב יורדת עבודה אחת, כאן הנשמות רק מתקשרות ומתייחדות – הן כבר לא צריכות עליה. עד כאן הכל בתוך האדם עצמו. כמו שאמרנו, הכל נעשה בתוך הראש – ראיית הפוטנציאל שבדבר והעלאתו להתקשר ולהתייחד (גם האלוקות, האור העצמי של השי"ת, נמצאת בראש שלי, ב'ראש' העליון של הכתר, רדל"א, אמונה פשוטה, בו "חביון עז העצמות"). עכשיו, אחרי שהאותיות עצמן מתוקנות, הן מתקשרות אחת עם השניה. מתאים למה שאמרנו קודם, שבהתחלה אני רואה איך אני קשור לכולם ואחר כך גם כולם יכולים להתקשר אחד לשני.]

ומתייחדים יחוד אמיתי באלהות [היות שכתוב כאן "יחוד אמיתי", משמע שעד עכשיו היחוד לא היה לגמרי אמתי. כל אות היא אבן, אבן יסוד, ומכל האבנים המתוקנות בונים יחד בית, דירה לה', ואז ה' שורה בתוכו – זהו השלב הרביעי, ובא לציון גואל. רואים שיש כאן סדר עבודה בנוי של ארבעה שלבים: עולים, מתקשרים, מתיחדים, יחוד אמתי (כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה).],

ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל [אפשר לכוון את הכל בחיצוניות, לחשוב שאני משחק כאן באותיות ועושה יחודים למעלה. אדמו"ר האמצעי[סח] לא אהב את המקובלים שעושים את הדברים, מייחדים יחודים של האריז"ל בחיצוניות. הוא מאד יורד עליהם, שכאילו מייחדים ומצרפים ספירות ופרצופים עליונים בעולם האצילות, אבל ללא הזדהות פנימית, בלי לראות איך הכל קשור אלי וקורה אצלי בנפש – בלי לחוות את הבטול של הכל לה' – היחוד לא אמתי.]

ומתייחדים כל העולמות כאחד ועולים [לא רק מקושרים אלא שאין שום מציאות נפרדת, הכל אחד ממש. והנה, כאשר מגיעים לתכלית היחוד, ישנו שוב ענין העליה – כל העולמות עולים כאחד. והיינו על ידי התגלות אור אין סוף הסובב כל עלמין, המתגלה דרך עליה דווקא כנ"ל, ו"בתולות אחריה"[סט], כל העולמות עולים יחד עם האור.],

ונעשה שמחה ותענוג לאין שיעור [ומעבודה הזאת נעשית למעלה שמחה כל כך גדולה, שאין אצלנו מלים לתארה, אפשר רק לתת לה משל גשמי:] בהבינך שמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות [כל אחד כאן היה פעם בחתונה. יש שמחה גדולה – נגנים, ריקודים, הרבה אנשים ששמחים מהחתונה, כאשר העיקר הוא שמחת החתן והכלה עצמם, שמחת החידוש שמשנים נעשה אחד. שמחת היחוד המתואר כאן היא כעין שמחת חתונה], וכל שכן במעלה עליונה כזאת.

ובוודאי ה' יהיה בעזרך ובכל אשר תפנה תצליח ותשכיל, תן לחכם ויחכם עוד [רואים שבכל האגרת הזו יש רק שמחה. הכל מומתק, אין שום פחד, רק שמחה עצומה. (הרי בתחלת האגרת כתוב שהוא ראה קטרוג גדול ופחד!) הפחד לא היה מה' אלא מהקטרוג, אך עבודת ה' פה היא רק בקו של שמחה. כתוב "עבדו את ה' ביראה"[ע], אבל כאן יש רק שמחה, ממש גילוי מהגאולה.].

סקרנות טובה

עוד תוספת לגבי המלה "התקשרות" החוזרת באגרת: אצל חסידים זו מלה המשמשת קודם כל להתקשרות בין רבי לחסיד. התקשרות היהודים אחד עם השני נובעת מכח ההתקשרות לצדיק. איזו מלה דומה ל"התקשרות"? [התחברות, התכללות.] דבקות. הדבקות התמידית גורמת לייחד כל הזמן ייחודים.

מה נותן את החשק להתעסק בהעלאת העולמות? מסופר על כמה מתלמידי הבעש"ט, ובמיוחד ידוע על הרב המגיד, שהתקרבותם לבעש"ט היתה בתחלה מתוך סקרנות. המגיד היה למדן, וכרוב התלמידי חכמים באותו זמן גם היה מתנגד. היו כמה סבות שדחפו אותו להגיע לבעש"ט – היו לו כמה קושיות, הוא סבל מכאבים ברגלים – אבל הדבר שגרם לו בסופו של דבר לנסוע היה הסקרנות. הוא פשוט רצה לבחון את התופעה של אדם שכולם נוסעים אליו לשמוע מפיו תורה חדשה. מתי הסקרנות טובה? כאשר היא יחד עם שפלות, ואז יש עת רצון וזוכים לקבל מפי הצדיק תורה חדשה. והסימן: סקרנות = שפלות = עת רצון.