בע"ה

שבת קדש פרשת משפטים, כ"ז שבט ע"ט – כפר חב"ד

להתקדש לה' בשלשה שלבים

כתר שם טוב אות י

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

כסף שטר וביאה – הדרך מקטנות לגדלות

הגענו לאות י:

הקב"ה נקרא איש, שהוא איש מלחמה [הבעש"ט מוכיח שהקב"ה נקרא איש מהפסוק בשירת הים "הוי' איש מלחמה הוי' שמו"[ב]. בהמשך נרחיב לגבי הפסוק.], וישראל נקראין אשה. וז"ש האשה נקנית לבעלה, שיהיו נקראין אשתו כביכול, בג' דרכים [נשים לב שפשט המשנה הוא שהאשה נקנית באחד משלשה אופנים שונים, אבל כאן דורש הבעש"ט את שלש הדרכים כשלשה שלבים בקנין ההתקשרות בין הקב"ה וישראל:],

קדושי כסף – כיסופים, חשק והתלהבות בעבודת ה'

א' בכסף [כסף לשון כיסופים להדבק בה', כמו בפסוק "נכסֹף נכספתה"[ג].], בחי' חסד [מדתו של אברהם אבינו, שקונה את מערת המכפלה ב"ארבע מאות שקל כסף"[ד] – "ארבע מאות עלמין דכסופין"[ה]. על אברהם אבינו נאמר "זכור אב נמשך אחריך כמים"[ו] ומים הם חסד.], [הכסף מבטא את] ימי החסד שהקב"ה מסייעו בחסדו הגדול בתחלה [שלב שניכר במיוחד אצל בעלי תשובה. בשלב הראשון של ההתקרבות מאיר על בעל-תשובה טרי אור גדול מלמעלה, "הבא ליטהר מסייעין אותו"[ז] – יש לו הרבה 'אורות' בעבודת ה'. לתקופה הזאת קורא הבעש"ט "ימי חסד".]

ואז כוסף וחושק ומתלהב בתורתו ועבודתו ית' [מתוך הכסופים הוא מתקדם לחשק ואז להתלהבות. "כוסף" הוא חסד, כפי שהסברנו כעת; "מתלהב" היינו לשון להב, אש – גבורה; ביניהם מופיעה המלה "חושק", השייכת יותר לחסד אבל נוטה לגבורה, לכן נמקם אותה בקו האמצעי. אם כן, הצירוף כאן הוא יוה – ימין-אמצע-שמאל – השייך לנצח[ח], מדת משה רבינו (במדות הלב).],

וזה נק' גדלות ראשון [כל גדלות היא בחינת זווג, כמו שנראה. בשביל זווג צריך גדלות, כמו שבפשטות ביאת קטן אינה ביאה[ט]. לכן, למרות שהשלב הראשון הוא קנין כסף ולא קנין ביאה, צריך לומר שיש בו איזה זווג ראשון, שאמנם אינו מוליד אבל יוצר כלי. וכמו שכתוב שהאשה אינה מתעברת מביאה ראשונה[י] כי היא עדיין אינה כלי. בביאה הראשונה האשה נקנית לאיש בכך שהוא עושה אותה כלי, כדלקמן.].

קדושי שטר – אחיזה באותיות התורה והתפלה

ואח"כ נסתלק זה, ונק' ימי הקטנות [בלשון האריז"ל[יא] היינו קטנות ב' שאחרי גדלות א'. בזמן קטנות מסתלקים האורות, כאילו יש נפילה, אבל באמת קטנות ב' היא למעלה מגדלות א', שכן היא מביאה ל"עבודה בכח עצמו" – תכלית החסידות. בגדלות א' מקבלים 'אורות' מלמעלה, אבל בשלב השני מסתלקים האורות ויש לעבוד קשה ולעשות כלים להמשכת האור. בדרך כלל, בשלב הראשון בעל-תשובה מרגיש שהאורות הם מכוח ההתקרבות שלו (אף שבאמת, על אף שמעשה ההתקרבות הוא מצדו, האורות הם התעוררות מלמעלה). לכן, כדי להראות לו שהאורות הם מתנה מלמעלה, ולא ממנו, לוקחים ממנו את האורות ורק בשלב שני הוא יקבל אותם חזרה באופן מתוקן, כפי שנראה.],

וגם שאינו כוסף וחושק, מ"מ על צד ההכרח צריך לדבק [את] עצמו בשטר [שטר הוא גם לשון משטר. בזמן קטנות (שיכול להמשך כמעט כל החיים) יש בעיקר עבודת אתכפיא – "מח שליט על הלב"[יב]. כאן הבעש"ט לא כותב ששטר הוא מלשון משטר אלא] שהם אותיות הכתובים בספר שנק' שטר, בין באותיות התורה בלימודו, ובין בתפלה [קשור לאגרת הבעש"ט שלמדנו[יג], בה כתוב שצריך לדבק עצמו לאור שבאותיות התורה והתפלה ולגלות בתוכן עולמות, נשמות ואלוקות.], כאשר קבלתי ממורי הבעש"ט זלה"ה זה שיש סגולה כו' [הדבקות באותיות התורה והתפלה הוא סגולה לבוא לקנין השלישי – ביאה.],

מה ההבדל בין אותיות התורה לאותיות התפלה? איך נקראות אותיות התורה ואיך נקראות אותיות התפלה? אותיות התורה נקראות אבנים (כבסוד הצירוף בספר יצירה, "שלש אבנים בונות ששה בתים בתים וכו'"[יד]) ואותיות התפלה נקראות לבנים –אבנים הן מעשה שמים ואילו לבנים הן מעשה אדם[טו]. איך מייצרים לבנים? לוקחים חמר, מכניסים אותו בתבניות ושורפים בתנור. ידוע שהרבי רצה שיעשו את ביתו מלבנים דווקא. לאור זאת, יש לומר שכאשר נמרוד השליך את אברהם לכבשן האש הוא רצה להוציא לבנה, אות של תפלה. התפלה השייכת יותר ללב (לבנה) והתורה לשכל.

מה המשל כאן? חתן וכלה שהתחתנו והחתן נסע למדינת הים והשאיר לכלה מכתב-שטר. היום פחות מצוי, אבל פעם בתקופת האירוסין החתן והכלה היו שולחים מכתבי אהבה וחִזורין אחד לשני. הבעש"ט אומר שהכלה שמתעמקת באותיות האגרת מתקשרת לחתן, וככה מתנחמת, עד שהוא חוזר והיא רואה אותו בעצמו.

[כתוב[טז] שדווקא קריאת שמע נקראת כאגרת.] בקריאת שמע כתוב "אשר אנכי מצוך היום", וחז"ל[יז] דורשים את המלה "היום" "שלא יהיו בעיניך כדיוטגמא (מכתב) ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה"[יח]. הדיוטגמא כאן היא כל התורה ולאו דווקא פרשת קריאת שמע.

הקב"ה נתן לנו את התורה באופן שגם בזמן קטנות והעלם (שהקב"ה לא גלוי לנו) נוכל לעסוק בה ובכך להיות קנויים לו. בפרשה הקודמת (יתרו) קיבלנו את התורה ובפרשה שלנו (משפטים) אנו קוראים על משפטי התורה. שלא כמו במשל החתן והכלה, כאן השטר מזכיר קצת משטר – דינים. הכלה צריכה ללמוד ולהעמיק בדינים אלו ולדעת שה' מגלה לה בהם את עצמו [מענין שגם "מכה אביו ואמו" הוא חלק ממכתב האהבה...], כמו שדורשים חז"ל על המלה הראשונה בעשרת הדברות – "אנכי", ראשי תבות "אנא נפשי כתבית יהבית"[יט]. ה' נתן את עצמו בתוך התורה שלו.

קדושי ביאה – גלוי התענוג באותיות התורה והתפלה

עד שיחזור אח"כ להתענג בו [ית'] ע"י שבאו המוחין בתורה ותפלה [בחב"ד אורות הם מוחין. בשלב הראשון, קידושי כסף, האורות הגיעו מלמעלה – היו כוסף, חשק והתלהבות (שנעלמו בשלב השני). בשלב הנוכחי, השלישי, האורות מאירים בתוך הכלים שנוצרו כל משך ימי הקטנות (קטנות ב'), ומביאים איתם תענוג.] שנק' ביאה, שהוא זווג ב' הנ"ל [כאן הוא משתמש בלשון זווג ב', במקום גדלות ב', לרמוז שגדלות וזווג הולכים יחד וממילא גם בגדלות א' היה זווג.]

האריז"ל כותב – מוסבר בעיקר בכוונות ליל הסדר וספירת העומר – שיש ארבעה שלבי גדילה: קטנות א', גדלות א', קטנות ב' וגדלות ב'. בחסידות (בעיקר אצל אדמו"ר הזקן ובדרך מצותיך לאדמו"ר הצמח צדק במצוות קרבן פסח) מובא הסבר פנימי למושגים קטנות א' וגדלות א' וב', ונשאר לנו בעיקר להבין מהי קטנות ב'[כ]. קטנות א' היא כח האמונה בנפש, כפי שהמצה נקראת "מיכלא דמהימנותא", מצב שבו אין עדיין מוחין, אלא רק אמונה. את השלב המקדים הזה, הבעש"ט לא מונה כאן, פשוט שהאמונה ישנה. אח"כ מגיעים לגדלות א', שנקראת "ידיעת המציאות" ואז לגדלות ב' שנקראת "ראית המהות". ידיעת המציאות באה מכח התבוננות – דערהער – שמיעה פנימית. ראית המהות שייכת כבר לחוש הראיה. כתוב[כא] שמשה רבינו רצה לומר 'ראה ישראל', אבל כיוון שהבין שזו מעלה גדולה מדי ששייכת רק לעתיד לבוא (שאז נאמר "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[כב], "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר"[כג]), אמר "שמע ישראל".

אם כן, מהי (כאן) קטנות ב'? בטחון שה' נמצא בתוך אותיות התורה והתפלה. נסביר: הרבה פעמים מוסבר שיש שני מושגים שהם 'האלף-בית של החסידות' – אמונה ובטחון. בתחלה – בקטנות א' – קיימת רק נקודת האמונה של הבעל-תשובה. אחר כך, כשהוא מתחיל להתקרב, מאירים לו מלמעלה מוחין בגדלות א'. לאחר מכן – בקטנות ב' – מסתלקים המוחין ועליו לבטוח בשטר שניתן לו. שרש בטח הוא גם לשון דבקות, בדוגמת "בטח בה לב בעלה"[כד] (כפי שדורשים מהפסוק "וטח את הבית"[כה]) – צריך לדבק עצמו באותיות התורה והתפלה, עד שמתעורר התענוג ומתגלים המוחין בתוך אותיות התורה והתפלה גופא. גלוי תענוג זה, הוא גדלות ב' – שה' ממש מתגלה אליו בראית המהות בתוך אותיות התורה והתפלה ומכך הוא מתמלא בתענוג.

קדושין ל"איש מלחמה"

נחזור לפסוק ממנו לומדים שה' נקרא איש – "הוי' איש מלחמה הוי' שמו". כתוב שהקב"ה נקרא שלום, אבל רואים שדוקא על ידי המלחמה ה' עושה שלום.

כמה עולה "איש מלחמה"? 434. מספר שהרמז אולי הכי חשוב שלו מובא בהקדמת הספר "טוב הארץ" – ספר חשוב של רבי נתן שפירא הירושלמי, מתלמידי תלמידיו של האריז"ל. הוא כותב ש"איש מלחמה" עולה בגימטריא משיח בן דויד. בדרך כלל כותבים משיח בן דוד בכתיב חסר, שאז עולה 424, אבל כאן הוא כותב 'דויד' מלא, כמו בדברי הימים ובעוד כמה מקומות בתנ"ך, ואז עולה 434.

למה שהאשה (כנס"י) תרצה להתחתן עם "איש מלחמה"? אפשר לומר ש"איש מלחמה" הוא בעל שמביא לחם הביתה, על דרך הדרוש של רבי מאיר מפרמישלאן על הפסוק "הוי' ילחם לכם ואתם תחרִשון"[כו], שה' יביא לכם את הלחם ואתם רק צריכים לחרוש. אבל אפשר לפרש גם כפשוטו, לפי דרשת חז"ל "זכה – 'עזר', לא זכה – 'כנגדו' להלחם"[כז] – צריך שבאיש יהיה צד של "איש מלחמה", בפרט בתחלת הקשר שהוא צריך 'לכבוש' את אשתו. אמרנו שקדושי כסף הם כמו ביאת מצוה – שיש בה צד של שבירה ומלחמה – על ידה האשה נעשית כלי[כח]. בכל אופן, לפי הגימטריא של "איש מלחמה", ברור שהאשה פשוט רוצה משיח בן דויד.

כסף-שטר-ביאה בפרשות יתרו ומשפטים

בסדר ימי עם ישראל, הכסף הוא ימי החסד (בהם התקיים "זכרתי לך חסד נעוריך"[כט]) עד מתן תורה – אז ניתן השטר – כמו שקראנו בפרשות האחרונות.

מי שם לב לסימן הפרשה שלנו (משפטים)? על סימן הפרשה הקודמת ('יונדב סימן') היו לנו שיעורים[ל], צריך להשלים לגבי סימן הפרשה שלנו, שהיא המשך וסיום מתן תורה. בפרשה שלנו יש 118 פסוקים, והסימנים שבעלי המסורה מביאים הם עזיאל וחנני.

כעת, נשים לב לחלוקת הפסוקים: חלוקת הפרקים בתורה היא לא יהודית, והיא לאו דווקא מכוונת – נראה אם כאן יש לה משמעות. הפרשה מסתיימת בפרק כד פסוק יח. שמונה עשר הפסוקים המסיימים את הפרשה אינם המשך הדינים המובאים בפרשה, אלא יחידה נפרדת הממשיכה את סיפור מתן תורה. רואים שהפרשה מתחלקת למאה פסוקי 'משפטים' ועוד שמונה עשר פסוקי מתן תורה. הפרשה פותחת בדין עבד עברי, הרומזת לקנין השני של שטר, לשון משטר ועבודת האתכפיא). העבד עובד שש שנים ובשביעית יוצא "לחפשי חנם", בן חורין – גדלות ב' (אולי יש כאן רמז שעד גיל ששים בעיקר אוחזים בקנין השטר ורק מגיל ששים יוצאים לחפשי חנם בקנין ביאה).

נחזור למספר הפסוקים: בפרשת יתרו יש עב – חסד – פסוקים, רמז לקנין הכסף שכנגד החסד. לאחר מכן, יש לנו את מאה פסוקי המשפטים של פרשת משפטים (המקור לרוב מסכתות נזקין, שלשת הבבות ומסכת עבודה זרה) שכנגד קטנות ב', קנין השטר. לבסוף, פרשת משפטים מסתיימת ב-חי פסוקי מתן תורה (בהם מסופר אודות אצילי בני ישראל שאכלו ושתו – אכילה היא לשון ביאה, כמו "אכלה ומחתה פיה"[לא]) ועלית משה אל ההר וכניסתו לענן (המתוארת בפסוק האחרון בלשון ביאה – "ויבא משה בתוך הענן"). כמה שוה ביאה? חי, רמז ל-חי הפסוקים הנ"ל[לב]!

אם כן, שלשת הקנינים כסף, שטר וביאה, מקבילים לפרשת יתרו, ל-100 הפסוקים שבתחלת פרשת משפטים ול-18 פסוקי הסיום.              

העיקר – קדושי כסף

[שאלה: הווארט כאן לכאורה לא תואם לפשט ההלכה, הרי מקדשים רק בדרך אחת ולא בשלש הדרכים, וגם בפועל חז"ל אסרו לקדש בביאה.] נכון, אבל בעבודה הפנימית לומדים שאם כתוב "שלש דרכים", גם אם לא כולן מתבצעות בפועל כפשוטן – הן מתקיימות ברובד אחר. העובדה שחז"ל סדרו את שלש הדרכים בסדר הזה מלמדת שאסור לקפוץ להמתקה בלי הכנעה והבדלה (כמבואר אצלנו שזהו שרש כל העברות). היום נוהגים לקדש דווקא בכסף (טבעת) ולא בשטר, רמז לכך שצריך את ה'אורות' שבתחלת הנשואין, להתחתן מתוך כיסופים, ולא ישר ליפול לתוך מודעות של שטר-משטר... כלומר, השלב העיקרי הוא כסף-כיסופים, שזהו גם שלב ההכנעה.

[המשל – המשנה שאותה הבעש"ט מפרש – הוא קדושי אשה, אבל כאן האשה היא השכינה. לאור זאת, מהו הגילוי של "זכו – שכינה ביניהם"? מי כאן השכינה?] בכל דרגה בסדר ההשתלשלות הקב"ה וכנסת ישראל הם איש ואשה, כמו זעיר אנפין ונוקבא. לפי זה, ה"שכינה ביניהם" תהיה שכינתא עילאה, הבינה שמעל שניהם וחופפת עליהם וכן למעלה בקדש, באור אין סוף וכו'.

האות הזאת בכתר שם טוב היא מהקטעים הכי חשובים בספר. כמובן, התורה של הכנעה-הבדלה-המתקה היא יסוד היסודות בעבודת ה' אבל בתור קטע בפני עצמו, זוהי התורה האהובה ביותר בספר[לג]. בכל אופן, יוצא שהתכל'ס כאן היא ביאת של משיח בן דויד (שעולה "איש מלחמה"), ביאת המשיח.