בע"ה

ד אדר א' ע"ט – כפר חב"ד

חידוש העולם בנפש האדם

כתר שם טוב אות יא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בְּסֵפֶר עֵץ חַיִּים, כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ הַפָּשׁוּט לִבְרֹא הָעוֹלָם וכו'. וּרְאָיָה מֻכְרַחַת לָזֶה מֵאָדָם הַמְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁחִדֵּשׁ יֵשׁ מֵאַיִן, וּבַתְּחִלָּה לֹא חִדֵּשׁ וְעַכְשָׁו הַשֵּׁכֶל מוֹלִיד וְנִתְחַדֵּשׁ דָּבָר יֵשׁ מֵאַיִן.

מהבעש"ט ז"ל. שֶׁיֵשׁ בְּשֵׂכֶל אָדָם עֶשֶׂר סְפִירוֹת, כִּי אַבָּא וְאִמָּא הֵם הַמּוֹלִידִים דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה נִקְרָא אַבָּא וְאִמָּא, וּבִתְחִלָּה נִקְרָא חֶסֶד כְּשֶׁנִּתְחַדֵּשׁ הַדָּבָר שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט לְאֵין תַּכְלִית שֶׁהוּא בְּחִינַת חֶסֶד כַּנּוֹדָע, וְאַחַר כָּךְ צָרִיךְ בְּחִינַת גְּבוּרָה, סוֹד הַצִּמְצוּם, שֶׁיּוּכַל לִתְפֹּס לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים, וְהַכֹּל עַל יְדֵי קַו הָאֶמְצָעִי וְכוּ', וְאַחַר כָּךְ צָרִיךְ הָאֲמָנָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּשַּׁ"ס דְּמַכּוֹת בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה, וּבְחִינַת הָאֲמָנָה הַם תְּרֵי סָמְכֵי קְשׁוֹט נֵצַח וָהוֹד, וְאַחַר כָּךְ הַתַּעֲנוּג שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּמַה שֶּׁחִדֵּשׁ נִקְרָא יְסוֹד שֶׁהוּא אֵבֶר הַתַּעֲנוּג, וְנִתְגַּלָּה עַל יְדֵי הַדִּבּוּר שֶׁהוּא מַלְכוּת, ודפח"ח.

אָמְנָם בֶּאֱמֶת כִּי קוֹדֵם הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנוֹת ע"י עָסְקוּ בַּתּוֹרָה בְּרָזִין סְתִימִין, וְאַחַר כָּךְ בְּעָסְקוֹ בַּתּוֹרָה בְּנִגְלֶה נִבְרְאוּ עוֹלָמוֹת אֵלּוּ הַנִּגְלִּין.

ראשית התורה – חידוש העולם

רבי יעקב יוסף מפולנאה – ממנו רוב ציטוטי הבעש"ט – מפרש בבן פורת יוסף (מקור התורה כאן בכש"ט) את הפסוק הראשון בתורה:

שֶׁהַתְחָלַת הַתּוֹרָה הָיָה לְהַרְאוֹת סְתִירַת כַּת הַמַּאֲמִינִים בְּקַדְמוּת הָעוֹלָם וְכוּ' [החכמים הקדמונים, אריסטו וחבריו] כִּי מוּכָח שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא עוֹלָם שֶׁחִדֵּשׁ הָעוֹלָם מֵאַיִן לְיֵשׁ,

ידועים דברי הרמב"ם[ב], שהעריך מאד את אריסטו, שאם אכן היתה הוכחה פילוסופית שהעולם קדמון היינו חייבים לפרש את כל התורה לאור זאת, אך כיוון שאין הוכחה כזאת אני מאמין באמונה שלמה במה שכתוב בתורה. מוסבר בחסידות[ג] שחקירת הרמב"ם הגיעה רק עד לעולם הבריאה, שם באמת אי אפשר להוכיח שהעולם נברא יש מאין, אמנם בעולם האצילות ברור לכתחילה שהעולם נברא יש מאין, כפי שיעלה מדברי הבעש"ט כאן.

[שאלה: בריאה פירושה יש מאין (כדברי הרמב"ן בתחלת התורה) – למה אין בעולם הבריאה הוכחה לחידוש העולם?] ענינו של עולם הבריאה הוא אכן יש מאין, אבל בעיקר מורגש בו היש. ליתר דיוק, הוכחות שכליות שייכות לחיצוניות עולם הבריאה, שם אין הוכחה לחידוש העולם יש מאין (והעיקר הוא היש שנברא). לעומת זאת, בפנימיות עולם הבריאה מורגשת ההתהוות מהאין (עם דגש על חוית היציאה הטריה מהאין), לכן הרמב"ם הרגיש זאת, אבל לא יכול היה להסביר לשכלים נבראים.

וּכְמוֹ שֶׁהִתְחִיל בְּסֵפֶר עֵץ חַיִּים[ד], כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ הַפָּשׁוּט לִבְרֹא הָעוֹלָם וכו', יעו"ש [גם פתיחת הזהר היא "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה"[ה]. "הורמנותא" היינו נטילת רשות. ממי ה' נוטל רשות? מעצמו – על דרך עלית הרצון. העץ חיים מתאר את עלית הרצון להיטיב (חסד דאין סוף, בו מתחולל המעבר בין הרצון המוחלט והשעשועים העצמיים לרצון הפשוט) והזהר את עלית הרצון למלוך (במלכות דאין סוף) – הטעם השלישי והרביעי לבריאת העולם[ו], וד"ל.].

הראיה לחידוש העולם – חידושי תורה

מהפסוק "מבשרי אחזה אלוה"[ז] לומדים בחסידות שכדי להבין ענין אלקי צריך משל מהאדם – "האדם הוא עולם קטן והעולם הוא אדם גדול"[ח]. מי נקרא "אדם גדול"? [אברהם.] כן, עליו כתוב "האדם הגדול בענקים"[ט]. אם כן, העולם הוא אברהם אבינו, למה הוא קשור לבריאת העולם? "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[י], אותיות באברהם[יא]. בעצם כל העולם הוא אברהם אבינו, שהוא מדת החסד-אהבה. גם דרגת "קדמון" שלפני הצמצום – מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[יב] – מגיעה מהאהבה של אברהם, דרגת "אחד" שלפני הצמצום. אברהם, להבדיל, הוא הדמות של חוקר אלוקות. הוא התבונן, ובשונה מאריסטו התגלה לו שהעולם נברא יש מאין. זהו נושא שגם מאוד קשור למה שאנו קוראים "המהפכה הרביעית", שהתחילה מאברהם אבינו – "את הנפש אשר עשו בחרן"[יג].

בכל אופן, גם כאן ההוכחה לבריאת העולם מומחשת דרך נפש האדם, "מבשרי" (כהדגשת החסידות[יד] ש"מבשרי" אין הכוונה רק לגוף, אלא גם ובעיקר למדות האדם המתוקנות, "לב בשר"):

וּרְאָיָה מֻכְרַחַת לָזֶה מֵאָדָם הַמְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁחִדֵּשׁ יֵשׁ מֵאַיִן, וּבַתְּחִלָּה לֹא חִדֵּשׁ וְעַכְשָׁו הַשֵּׁכֶל מוֹלִיד וְנִתְחַדֵּשׁ דָּבָר יֵשׁ מֵאַיִן.

כנראה שהסיבה שאריסטו לא חש את זה כי אצלו כל החידושים הם יש מיש, החידושים שלו נבעו רק מהתבוננות בעולם שהוא כבר יש, אבל מי שזוכה לחדש באמת בתורה מרגיש שהחידוש הוא יש מאין [הרמב"ם לא חידש בתורה?] הוא חידש, לכן הוא האמין בחידוש העולם, אבל, כמו שאמרנו, הוא היה רק בעולם הבריאה (לעומת הבעש"ט וצדיקי החסידות שבאצילות) – הוא חש שנברא יש מאין, אבל חש זאת אחרי ההתהוות של היש, לכן הוא מאמין בזה ואף מרגיש את זה 'מרחוק' אך ללא דעה ברורה 'מקרוב'. שוב, בחיצוניות עולם הבריאה, בו יש 'שכלים נבדלים', צריך הוכחות שכליות – שם אין הכרה ביש מאין, אך בפנימיות עולם הבריאה ישנה את הרגשת ההתהוות יש מאין. ביחס לגויים באמת כתוב[טו] "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין" – הס"א לא מוליד שום דבר אמתי. [אריסטו כמו אסתריס.] יפה!

לידת החידוש מאבא ואמא – חג"ת

עכשיו, יש פה בסיס לכל ההסבר שלנו על הספירות. הוא מסביר פה את כל הספירות כפי שהן בשכל, אבל אפשר ללמוד מכאן על מהות הספירות בכלל. גם התורה הקודמת – שלמדנו בשבוע שעבר – היתה יסודית מאד, והתורה כאן היא יסוד היסודות של הסבר הספירות:

מהבעש"ט ז"ל. שֶׁיֵשׁ בְּשֵׂכֶל אָדָם עֶשֶׂר סְפִירוֹת, כִּי אַבָּא וְאִמָּא הֵם הַמּוֹלִידִים דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה [צריך ששני כוחות יתאחדו על מנת להוליד דבר חדש, "ברא בוכרא", סוד הדעת, וצירוף שני הדברים] נִקְרָא אַבָּא וְאִמָּא,

וּבִתְחִלָּה נִקְרָא חֶסֶד כְּשֶׁנִּתְחַדֵּשׁ הַדָּבָר שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט לְאֵין תַּכְלִית שֶׁהוּא בְּחִינַת חֶסֶד כַּנּוֹדָע,

בהתחלה, ברגע בו בא לי חידוש, אני אוהב אותו או שונא אותו? קודם כל אני מתלהב, אוהב אותו ורוצה שיתפשט בכל העולם, אבל רק שוטה מוציא את החידוש ככה. תלמיד חכם אמתי מיד מתחיל למתוח על עצמו בקורת. רואים אצל כל גדולי ישראל, הגאונים האמתיים, שעושים 'שמיניות באויר' כדי לפרוך את החידוש שלהם, ורק כשהוא מתברר כהכרחי הם מגיעים למסקנה[טז]. זו הגבורה-הצמצום אחרי החסד הראשון:

וְאַחַר כָּךְ צָרִיךְ בְּחִינַת גְּבוּרָה, סוֹד הַצִּמְצוּם,

בדרך כלל[יז] אותיות שם הוי' הן צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות, כך שהסדר במוחין הוא קודם צמצום ואחר כך התפשטות, אבל במדות הסדר הפוך – קודם התפשטות-חסד ואחר כך צמצום-גבורה. איך קוראים לתופעה זו? ["אחליפו דוכתייהו".] "שִׂכל את ידיו"[יח]. אצל יעקב ההיפוך נעשה בין הידים לרגלים, מחסד להוד ומגבורה לנצח, אבל כאן השיכול הוא מהמוחין למדות[יט] – החכמה יורדת לגבורה והבינה יורדת לחסד. כך קורה גם בגוף בפועל – המח הימני משפיע על הצד השמאלי של הגוף והמח השמאלי על הצד הימני.

הוא מסביר פה עוד פן של כח הגבורה-הצמצום, מעבר לבקורת-העצמית:

[נדרש צמצום של החידוש] שֶׁיּוּכַל לִתְפֹּס לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים [עלי לצמצם את החידוש שלי להעבירו לאחרים. שוב, בהתחלה אני רוצה שהחידוש שלי יתפשט ויגיע לכל העולם, לכולם, כי אני אוהב את גם עצם החידוש וגם את כולם. אחר כך אני רואה שמדובר ב'חלומות באספמיא' (אולי אני רוצה שהחידושים שלי יגיעו עד אספמיא...), ואם אני רוצה שבינתיים לפחות עשרה אנשים יוכלו להבין את החידוש – עלי לצמצם אותו מאד כדי להסבירו. במוחין, זו פעולת החכמה, ה-י, צמצום, של שם הוי' ב"ה כנ"ל. כאן רואים את תופעת "שכל את ידיו [יודיו, חכמה]", מחכמה שבימין המוחין לגבורה שבשמאל המדות. לאידך, מקור ההתפשטות של החסד הוא בחסדים דאמא, בחינת התפשטות, ה עילאה של שם הוי' כנ"ל.],

וְהַכֹּל עַל יְדֵי קַו הָאֶמְצָעִי וְכוּ' [הוא לא מזכיר קו ימין ושמאל כשמדבר על חסד וגבורה, אלא רק את הקו האמצעי, אבל ברור שכוונתו לשלשת הקוים. שלשת הקוים מקבילים לאבות הקדושים: אברהם הוא אור אין סוף שלפני הצמצום – בחינת "אור המאיר לזולתו", אבל עדין אין סוף; יצחק הוא הצמצום עצמו; אחר כך יעקב הוא אור הקו, "אז יבקע כשחר אורך"[כ]. בלשון הפילוסופיה, יש תזה, אנטי-תזה וסינתזה. ב"פתח אליהו" קו האמצעי נקרא "חד בינוני", הוא סוד עבודת הבינוני של ספר התניא, וכן סוד הדרך האמצעית של הרמב"ם בהלכות דעות.],

נו"ה – האמנה

וְאַחַר כָּךְ צָרִיךְ הָאֲמָנָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּשַּׁ"ס דְּמַכּוֹת בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה, וּבְחִינַת הָאֲמָנָה הַם תְּרֵי סָמְכֵי קְשׁוֹט נֵצַח וָהוֹד,

פה הוא אומר חידוש גדול: מה פירוש "האמנה"? [לפי ההקשר נשמע כמו אוקימתא, להעמיד את החידוש.] הנצח וההוד מעמידים את התפארת, "תרין סמכי קשוט"[כא]. אנחנו מסבירים תמיד שאמונה היא ברדל"א, אבל היא מתגלמת בנצח והוד, סוד "שני בדי ערבה" שאין להם לא טעם ולא ריח, רק אמונה פשוטה. בהקשר כאן, כדי להגיד חידוש עלי להאמין שהוא נכון.

יש מאמר יסודי בספר שערי אהבה ורצון – "פרצוף הדעת". הדעת היא הספירה היחידה שיש לה ריבוי ניבים כה גדול שניתן לעשות ממנה פרצוף – פרצוף שחשוב ללמוד. כל הפרצוף הוא הסבר על "והאדם ידע את חוה אשתו"[כב] – אדם בחינת "לך דֻמיה תהלה"[כג], חוה כמו לחוות דעה[כד] וביניהם מחברת הדעת. הפרצוף הוא מ"העמקת הדעת" בכתר ועד "חות הדעת" שבמלכות. בחסד יש "קירוב הדעת", בגבורה "נקיות הדעת" – יש ביטוי "נקיי הדעת שבירושלים"[כה], אני מנקה את החידוש מכל הסיגים – ובתפארת "שיקול הדעת" בתפארת. הנצח הוא "הכרעת הדעת" וההוד הוא "הסכמת הדעת" – אחרי שהגעתי לחידוש, ה'מתנגד' שבתוכי צריך להסכים לו. אז מגיעים ל"החלטת הדעת" ביסוד.

נצח והוד – האמונה האישית בה' והאמונה בתורה

הוא אומר שיש כאן שתי ספירות, אבל יש רק ביטוי אחד – "האמנה". איך אמונה כוללת שתי ספירות? איך דורשים בחסידות "וצדיק באמונתו יחיה"[כו] – ב אמונות[כז]. בדרך כלל מוסבר ששתי האמונות הן שני מקיפי הנשמה הרמוזים באותיות לם של צלם – "צדיק [ה-צ של צלם, נפש-רוח-נשמה] באמונתו [ב אמונות, לם של צלם, מקיף החיה ומקיף היחידה, המקיף הקרוב והמקיף הרחוק, האמונה בהתהוות התמידית והאמונה בעצמות ה'] יחיה" – אבל כאן ההסבר הוא אחר, שתי אמונות בנצח ובהוד.

איזה שתי אמונות יכולות להיות? אמונה בה' עצמו, כאמונת האבות בה' עוד לפני מתן תורה, אמונה ב'הוה' התמידי של ה', ואמונה בה' כנותן התורה במעמד הר סיני. כך נפרש את הפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"[כח]. חסיד מפרש את האמונה במשה כאמונה בצדיק[כט], המשה שבדור, הממוצע המחבר אותנו לה', אבל בפשט האמונה במשה היינו האמונה בנבואת משה גואל-ראשון, האמונה ב"תורת משה עבדי"[ל] (גם כממוצע המחבר – "ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה"[לא]). האמונה בתורה היא הוד, אני מודה במשהו שקיים כבר – בתורה. אמונת הנצח הוא משהו אחר, אמונה ב"נצח ישראל" – משהו עצמי לגמרי, עצמות ה' כפי שה' מתגלה בהוה, שקשה לבטא במלים. "וצדיק באמונתו יחיה" פירושו שהצדיק ("ועמך כֻלם צדיקים"[לב]), ספירת היסוד, חי בהשראת שתי הספירות שמעליו, נצח והוד, האמונה בה' והאמונה במשה עבדו ("משה אמת ותורתו אמת"[לג] – הודאת קרח למשה, תיקון "הודי נהפך עלי למשחית"[לד]).

נסביר כך: מגדלים ילד יהודי על יסודי האמונה בה', תורה ומצוות – הכל נכלל באמונה של הוד, מלמדים אותו אמונה במשהו שקיים כבר. החידוש הוא האמונה של הנצח – אמונה שהוא מגלה בעצמו (על דרך ההבדל בין "אלהינו" ל"אלהי אבותינו" ובין "זה אלי ואנוהו" ל"אלהי אבי וארוממנהו"[לה] – הראשון נצח והשני הוד). אמונת הנצח היא הענין של דורנו, בעלי התשובה. חידוש גדול להאמין ב"נצח ישראל לא ישקר"[לו], שהתרגום מתרגם כמלכות בית דוד – על ידי ה"נצח ישראל" שבלב כל אחד מתחברים ל"נצח ישראל" שלמעלה. אחר כך צריך לראות איך כל החידוש שגיליתי הוא בעצם אותו ה' שלימדו אותי עליו, אמונת ההוד.

[מה הקשר למלכות בית דוד?] זה בדיוק זה! הבעל שם טוב אומר[לז] שמלכות בית דוד היא האמונה בהשגחה פרטית, שכל מה שקורה אתי הוא מאת ה'. זו הנקודה שאמרנו כעת – ההרגשה שמה שהתחדש לי הוא מאת ה' יתברך ממש. כתוב במדרש[לח] שיש עשרה מלכים שמלכו על כל העולם כולו – הראשון הוא הקב"ה, האחרון הוא הקב"ה והתשיעי הוא מלך המשיח שענינו למסור את המלכות לה'. בהתחלה ה' מסר את המלכות לבני אדם (ואז היא עברה ממלך למלך עד שהגיעה למלך המשיח), אבל בסוף תפקיד מלך המשיח הוא למסור אותה חזרה לה'[לט].

יסוד ומלכות – התענוג והגילוי

וְאַחַר כָּךְ הַתַּעֲנוּג שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּמַה שֶּׁחִדֵּשׁ נִקְרָא יְסוֹד שֶׁהוּא אֵבֶר הַתַּעֲנוּג,

היסוד, "סיומא דגופא", הוא אחרי שכבר נגמרה התפשטות שני הקוים ימין ושמאל – אין יותר עימות ומתח בין כחות נפש מנוגדים, ואז אפשר להתענג באמת. כבר בהתחלה, בחסד, יש הרגשת תענוג, אבל אי אפשר לעמוד עליה כי עסוקים בבירור. רק בסוף אפשר להתענג באמת. כמו שכתוב באגרת הקדש טו בתניא, שככל שהחשק והאהבה של האב המלמד את בנו גדולים יותר – כך גדלה ההשפעה והבן יכול להבין יותר. הוא מביא משל גשמי, מריבוי הזרע התלוי בריבוי החשק והתענוג.

נקודה זו קשורה לביאור רבי הלל על שער היחוד של אדמו"ר האמצעי[מ] בסוד יבֹק – יחוד-ברכה-קדושה: יחוד הוא בנה"י (במוחין היחוד הוא פנימיות הדעת, אבל בכללות הפרצוף הוא בכללות הנה"י, המוטבע שבנפש, יחוד הכחות המעשיים של הנפש עם עצם המעשה בפועל, ובפרט בספירת היסוד, בסוד "פעֻלת צדיק [לחיים]"[מא] – ה"צדיק יסוד עולם"[מב] הפועל-בועל במציאות – שעולה יחוד ברבוע); ברכה היא בחג"ת – לאברהם אבינו, המרכבה לספירת החסד, נאמר "והיה ברכה"[מג]. אפשר לתפוס את האדם קצר, מהראש, ואפשר לתפוס אותו מהכתפים – הברכה היא במקום שהאדם מתרחב ('מתברך'), בחג"ת. הראש, החב"ד, הוא כבר קדושה (המוחין נכללים בחכמה, "חכמה מוחא"[מד], עליה נאמר "קדש מלה בגרמיה"[מה]).

וְנִתְגַּלָּה [החידוש] עַל יְדֵי הַדִּבּוּר שֶׁהוּא מַלְכוּת [בחינת חות דעת, סוד חוה, כנ"ל.], ודפח"ח.

תיקון המעשה והמחשבה

התורה מסתיימת בעוד ווארט, שלא קשור למה שנאמר קודם:

אָמְנָם בֶּאֱמֶת כִּי קוֹדֵם הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנוֹת עַל יְדֵי עָסְקוּ בַּתּוֹרָה בְּרָזִין סְתִימִין, וְאַחַר כָּךְ בְּעָסְקוֹ בַּתּוֹרָה בְּנִגְלֶה נִבְרְאוּ עוֹלָמוֹת אֵלּוּ הַנִּגְלִּין.

קודם כל, לומדים מכאן שבכדי לתקן את העולם הזה, "עולמות אלו הנגלין", צריך ללמוד הלכה. מה הם עולמות נסתרים אצלנו? עולמות תחתונים הם מעשה ועולמות עליונים הם מחשבה. עיקר עבודת החסידות הוא מחשבה – וחבור המחשבה למעשה, כמבואר כמה וכמה פעמים בכתר שם טוב[מו] – שמירה על מחשבה טהורה וקדושה. כל פעולות הצדיקים הן על ידי מחשבה טהורה. ודאי שהצדיקים מקיימים גם את כל המצוות בפועל ממש, אבל דווקא על ידי הדבקות במחשבה (תוך כדי קיום המצות וכל היום כולו) הם זוכים לרוח הקודש. אם אני רוצה לתקן את המעשה שלי אני צריך ללמוד הרבה נגלה, אבל תיקון הפנימיות, המחשבה, הוא דוקא על ידי לימוד רזין דאורייתא. בדורנו רואים שבעיקר מחפשים פנימיות, תהליך שבעצם כבר התחיל מהבעל שם טוב.

[בתחלה היה ה' בורא עולמות ומחריבם כו', סוד עולם התהו ושבירת הכלים. דווקא את חלק הנגלה, העולמות התחתונים בי"ע, הוא השאיר לנו לתקן. איך הדבר מסתדר עם הכתוב כאן?] עולם האצילות, שבכלל עולמות עליונים, נקרא עולם התקון סתם – ה' תִקן אותו בראשית הבריאה (לאחר שבירת הכלים דעולם התהו). ובכל זאת, עיקר העבודה שלנו הוא להגיע לאצילות על ידי קדושת המחשבה, על ידי העסק ברזין סתימין כמו שכתוב כאן. התכלית היא חיבור הפן הנסתר לפן הגלוי – כך עושים לו יתברך דירה בתחתונים.

הכל קשור לווארט שרצינו להגיד כאן, שבעצם כל השפעה מגיעה מטוב לבו של המשפיע, מהחסד שלו. אך אם הוא באמת טוב לב ולא טיפש הוא בודק טוב-טוב את החידוש שלו – מעביר אותו בבקרת הגבורה ובקו האמצעי – כדי שיצא אמתי ונקי. כמו בעל מפעל, יש אחד שברגע שהמוצר 'עובר' הוא משווק אותו, כדי להרויח כמה פרוטות, אבל יש אנשים שלא יפתחו את העסק שלהם עד שמגיעים למוצר מוגמר וטוב, עד שלא יגיעו לעולם האצילות.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "מבשרי אחזה אלוה" – כח החידוש היהודי בתורה ממחיש את הבריאה יש מאין.
• אחרי ההתלהבות מהחידוש והרצון להשפיעו לכל העולם, ומתוך טוב-לב אמתי, יש לבקר את החידוש ולבררו ואז לצמצם אותו כדי שיהיה מובן גם לזולת.
• את האמת מעמידות שתי אמונות – האמונה האישית, המתחדשת, המאפיינת במיוחד את בעלי התשובה של דורנו, והחיבור שלה לאמונה היהודית התמימה המודה בכל המסור לנו מסיני – "זה אלי [האישי] ואנוהו [ולאחר מכן אכיר שהוא-הוא] אלהי אבי וארוממנהו".
• את מעשינו אנו מתקנים על ידי לימוד הנגלה (על מנת לעשות) אך את מחשבותינו ניתן לטהר ולתקן רק על ידי לימוד פנימיות התורה. דווקא על ידי קדושת המחשבה ניתן להגיע לעולם האצילות ולחברו לעולמנו – "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים".