ב"ה

שבת תצוה, אור לי"א אד"ר ע"ט – כפ"ח

כתר שם טוב יג-טו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אותיות יג-יד: קבלת החלטות בספקות

שתי התורות הבאות עוסקות בנושא שכבר ראינו עליו תורה אחת[ב], והוא מעסיק הרבה את הבעל שם טוב – לדעת מה לעשות במקרה של ספק. [היה שיעור על שלש התורות האלה[ג] בהשגחה פרטית – בבר מצוה של אחד האברכים שיושב כאן כעת...] יפה, לא זכרתי שדברנו עליהן.

אור התורה מתוך לימוד במתינות

ורוח אלהים מרחפת, דהיינו רוחו של אדם [המדרש[ד] מפרש ש"רוח אלהים מרחפת" היינו "רוחו של מלך המשיח", אך כאן מפורש על רוח אלקים שבתוך כל אחד – אפשר לומר שהכוונה לניצוץ משיח שיש בכל אחד.], שירחף על פני המים, היא התורה [פירוש נוסף במדרש הוא שהמים בפסוק הם תשובה, כנראה גם לו יש שייכות לענין.], שיתבודד ויעסוק בתורה להיות מתון [עם כל המעלה של לימוד תורה בחברותא, שתלמידי חכמים מחדדים זה את זה, כאן מדובר על התבודדות בלימוד תורה, שיש בה את מעלת המתינות. כך נהגו הסנהדרין כאשר נדרשו להכריע בדיני נפשות – הם התבודדו בלילה בלימוד התורה, ביחידים או בזוגות[ה].] ואז ויאמר ה' יהי אור, ר"ל שיאיר ה' עיניו ע"י אור התורה אם לעשותו או לאו, וכמו שכתבתי במקום אחר.

מה הבעל שם טוב הציע בתורה הקודמת שראינו בנושא? "והדבר אשר יקשה מכם תקרִבון אלי"[ו] – שאדם יסלק את כל הפניות שלו, יקריב את הענין לה', ואז ידע מה לעשות. כאן הדרך היא לימוד תורה. הנקודה העיקרית של התורה כאן היא להיות מתון. לאיפה שייכת המתינות בגוף? למתנים. איפה מדובר על הענין בתניא? בהתחלת אגרת הקדש – "חגרה בעז מתניה"[ז]. אדמו"ר הזקן מסביר שהמתנים הם האמונה – שמחזיקה גם את הראש ואת הזרועות – והאמונה היא מתינות. איך אנחנו יודעים שאמונה ומתינות קשורות? יש למלה 'כתר' שלשה פירושים[ח]: כתר לשון המתנה (כלשון הפסוק "כַּתַר לי זעיר"[ט]), כתר לשון עטרה וכתר לשון סיבוב. שלשת הפירושים האלה הם כנגד שלשת הראשים שבכתר, בהתאמה, שבנפש היינו אמונה-תענוג-רצון – הראש העליון שבכתר, כח האמונה, הוא כנגד הפירוש של ההמתנה, מתינות.

יש כאן לקח חשוב לגבי לימוד התורה: יש לימוד באופן של "מלחמתה של תורה"[י], בו הלומדים מחדדים זה את זה, כנ"ל. אבל כאן מדובר על מעלת התורה במתינות – שמישהו מסוגל ללמוד משהו מליון פעמים, עד שהוא מתיישב אצלו. דווקא לימוד תורה כזה, מתון-רגוע, מאפשר להגיע בסוף ל"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", לאור התורה המאיר את העינים מה לעשות.

איפה עוד מדובר על מתינות והמתנה, על "כתר לי זעיר"? בלקוטי מוהר"ן תורה ו. רבי נחמן כותב שם שלמי שרוצה לחזור בתשובה אומרים "המתן קמעא". הוא מביא מחז"ל[יא] את המשל מחנות של בשמים, שמי שרוצה למדוד שמן מבושם אומרים לו "המתן קמעא ואסיע בידך" – אנשים עומדים בתור לקנות דברים בחנות וצריכים להתאזר בסבלנות. אחד הדברים שצריכים בהם מתינות הוא העמידה בתור (תורה גם מלשון תור).

בכל אופן, כאן הבעש"ט אומר שכאשר אדם לא יודע מה עליו לעשות – עליו ללמוד תורה במתינות (והרמז: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה"[יב] – "תלמוד" היינו למוד תורה במתינות, כדרך התלמוד בשקלא וטריא, "מרחפת על פני המים" עד שזוכה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"). מתוך המתינות (בלמוד התורה) באה (מבריקה) הבהירות ("יהי אור"). בהירות בגימטריא רוח הקדש, איך להכריע כשיש ספק מה לעשות.

כחצות הלילה

גם התורה הבאה עוסקת בבירור הספק:

ויהי כחצות הלילה [ידועים דברי חז"ל[יג] על כך שמשה אמר "כחצֹת"[יד] ולא 'בחצות'.], שהספק הוא כחצות לכאן ולכאן, אז אני ה' יוצא בתוך מצרים, במיצר שלו, להאיר עיניו וכו' [לא כתוב כאן בפירוש, אבל משמע קצת שיש גם "יתרון האור מן החשך"[טו] – שכאשר ה' מאיר מתוך הספק השקול, שעושה מיצר בנפש, יש בבהירות "יתרון האור מן החשך". כלומר, יציאת (התגלות) ה', "אני", "בתוך מצרים" היא גם במובן של 'מתוך מצרים' – בספק עצמו, מצרים, יש אמונה שה' נמצא בכל מקום, גם בתוך הספק-מצרים, ולכן בוודאי שיאיר את עיני. "אני" היינו עצמותו יתברך, והוא מתגלה (והרמז: "יוצא" עולה "אנכי הוי'") "בתוך מצרים" דווקא. "אני יוצא בתוך מצרים" (העולה 16 פעמים "אני") עולה קריעת ים סוף – רמז שבמכת בכורות, בחצות הלילה, כלול נס קריעת ים סוף, סוף ותכלית התרת הספק – "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תֹסִפו לראֹתם עוד עד עולם"[טז].].

וכעין זה שמעתי ביאור אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו'.

הסיכום שייך לתורה הקודמת, משום ששתי התורות הן המשך אחד בספר בן פורת יוסף של בעל התולדות. המנוול הוא הספק והוא מצרים. בדרך כלל מוסבר, בשם הבעל שם טוב[יז], שספק היינו עמלק. כאן הוא מצרים, על שם שהספק מיצר לאדם. עמלק-מצרים עולה כתר – הספק בא מהלא-מודע, מהכתר, ועד לראש העליון שבכתר, כתר שבכתר, רדל"א, מקור אמונת ישראל. ואפשר לרמוז: "אין מלך [לשון עצה – 'עצות מרחוק אמונה אֹמן'[יח]] בלא עם [עמלק-מצרים – מצרים יוצא מה-מ של עמלק, כידוע הכלל בזה, והיינו מה שעמלק הוא עם מֹלק[יט]]"[כ].

בניגוד לשתי התורות הקודמות על התרת ספקות, שדורשות עבודה מצד האדם – לסלק את הפניות (בתורה הראשונה) וללמוד תורה במתינות – כאן לכאורה אין שום עבודה מלמטה, אלא רק הבטחה שכאשר האדם נמצא בספק שקול ה' יוצא בתוך מצרים להאיר את עיניו. בכל זאת, אולי אפשר לקשר זאת לעבודת "תיקון חצות"... גם שם יש התלבטות בין תיקון רחל לתיקון לאה.

סימנים לרצון ה'

[איך התורה של "תקרבון אלי", של סילוק פניות, אישיות מסתדרת עם הנהגת רבי מנחם מענדל מבאר, שהיה מדבר רק במקום שמשלמים לו?[כא]]

שם הכוונה היא לחיות עם הסבות – הסבה היא סימן, המלובש בטבע, מה ה' רוצה מהאדם. יש בסימן ערך כפול – על דרך דברי הרבי[כב] שמשיח צריך הכתרה מלמעלה וגם הכתרה מלמטה. אם משלמים – זהו גם סימן שה' רוצה (רמ"מ עשה הסכם עם ה' שזה יהיה הסימן מלמעלה שה' רוצה), וגם גורם לכך שהשומעים (ששלמו על כך) יקבלו את הדברים בכי-טוב (שירגישו שדברי המוסר והחסידות הם בעלי ערך, כל פרט ופרט שוה פרוטה).

כפי שאנו מסבירים ב"פרק בעבודת ה'"[כג], הדבר קשור גם לסוד השעיר לעזאזל וכן לתורת הבעל שם טוב[כד] על הפסוק "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדֹתיך"[כה]. והעיקר, בסוף, תוך כדי שמי שמשלמים לו דורש ברבים, עליו לקיים את "שלח תשלח את האם [הסבה] ואת הבנים [פרי-כוונת הדברים, להחזיר את העם בתשובה, כאשר 'הבנים' הם תורה ומצות, זו"נ] תקח לך"[כו], כמבואר בדרך מצותיך שם, היינו ה"תקרבון אלי" שלו. זהו לימוד חשוב – שנוגע גם לנסיעה הקרובה שלנו לאמריקה...

ב. אות טו: לברר ניצוצות במקומך

שלש חִנות

נלמד עוד תורה אחת. הבעל שם טוב פותח במאמר חז"ל:

ג' חינות הן, חן מקום על יושביו וכו',

אנחנו אוהבים חן, וזו גמרא שאוהבים להזכיר. הגמרא מביאה מאמר של רבי יוחנן (לשון חן) על שלש חנות – "חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, וחן מקח על לוקחו"[כז] – המכוונים, כמו שהוסבר בעבר, כנגד חכמה-בינה-דעת:

"חן מקום על יושביו" הוא כנגד החכמה, בסוד "איזהו חכם? המכיר את מקומו"[כח].

"חן אשה על בעלה" כנגד הבינה, הנוקבא, "ויבן הוי' אלהים את הצלע וגו'"[כט] – "בינה יתרה נתנה באשה"[ל].

"חן מקח על לוקחו" כנגד הדעת – פעולת המקח שייכת לדעת ("דעת קנית"[לא]), ונדרשת בה "דעת קונה" ו"דעת מקנה". דעת שייכת גם לבחירה – גם מקום וגם אשה הם יחסית בגזרת שמים (אדם נולד למקום, בדרך כלל, ומתחתן עם מי שיצא עליה בת קול "בת פלוני לפלוני"[לב]), ואילו המקח הוא בדעתו-בחירתו של הלוקח.

לברר בלי נסיעות

הקדמנו ביחס למאמר חז"ל, אך כאן בתורה מדובר על החן הראשון – "חן מקום על יושביו". גם ההסבר כאן שייך לשאלה של הנסיעה שאנחנו מתכננים...

ביאור ש"ס דחולין, קיפל כל א"י תחתיו, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, פירוש שלא יצטרך לנסוע ממקום למקום לברר ניצוצין שלו, כי יבררם במקומו ודפח"ח... ובזה יובן ונח מצא חן כו' בעיני ה', שיברר במקומו מקליפות נגה, גימטריא חן [בדרך כלל כתוב בספרי הקבלה והחסידות 'נוגה' מלא, אך כאן כותב כפי שכתוב בתנ"ך – "נגה" – בשביל הגימטריא של חן. למה קשור דווקא לקליפת נגה? כי ממנה מבררים, מה שאין כן מ-ג קליפות הטמאות לגמרי, מהן לא ניתן לברר בעוה"ז, ותיקונן הוא על ידי דחית הדברים האסורים.], והוא מצד שמצא חן בעיני ה'.

צריך להבין איך הבעל שם טוב אמר כזו תורה, כאשר הוא עצמו עסק בנסיעות כל ימיו. [המגיד לא נסע, אולי אמר זאת בשבילו.] המגיד לא נוסע מאונס – לא היה יכול בשל בריאותו. אבל גם הדור השלישי של החסידות, אדמו"ר הזקן, כן נסע כדי להפיץ חסידות ולפעול בעולם – אולי לא כל כך כמו הבעל שם טוב, אבל גם הוא נסע. אפשר להסביר, כמו שהרבה פעמים כתוב בחסידות, שעם כל מעלת נח – בסופו של דבר הוא לא היה יהודי... אברהם אבינו, היהודי הראשון, נסע בכל העולם כדי לפרסם אלקות – זו כבר מעלה של אברהם. גם יעקב אבינו, שמאמר חז"ל המדובר כתוב עליו, נסע – את החלום הזה עצמו הוא חלם בדרכו לברר בירורים בחרן, וכאשר הוא קם מהשינה הוא המשיך בנסיעה... רק בחלום ה' הראה לו שאפשר לברר בירורים גם בלי לנסוע.

בכל אופן, רואים כאן שיש גם מעלה בלא לנסוע. האפשרות הזו שייכת דווקא להיום – היום בן אדם יכול לשבת בביתו, על הכסא שלו, ולשדר ממקומו לכל העולם, לברר את כולם באופן פשוט ממקום אחד. [מהסיפור של יעקב אפשר להבין שכאשר הוא נמצא במקום אחד כל העולם שם – כמו שאצל הבינוני העיקר הוא רגע ההוה[לג] – אבל כשהוא קם הוא ממשיך לנסוע.] הנושא שייך למה שדובר בשיעור על סוד הזמן[לד] – האם רק ההוה קיים, או שגם העבר וגם ההוה קיימים, או שכל הזמן, עבר-הוה-עתיד, קיים בפועל בכל רגע. הבינוני הוא רגע ההוה, צדיק שאינו גמור כולל בתוכו גם את העבר, ואילו צדיק גמור כולל בעצמו גם את העתיד לבוא (וכמו שתאר אדמו"ר הזקן את רוח הקדש של רבי מנחם מענדל מויטעבסק בפני רבי נחום מטשרנוביל).

בין האבות, מי שלא נסע הנו יצחק אבינו – "גור בארץ"[לה], "אין חוצה לארץ כדאי [– ראויה] לך"[לו] (בהיותך "עולה תמימה"נו מאז שעת העקדה). והוא עיקר האב – "אתה אבינו"[לז] – לעתיד לבא[לח]. אברהם – "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"[לט] – כל ימיו בנסיעה לפרסם אלקות, הוא על דרך הבעל שם טוב, יצחק כמו המגיד ויעקב (עמוד התורה, תורה בגימטריא "רצוא ושוב" כנודע[מ], היינו תנועה ומנוחה) כמו אדמו"ר הזקן (וכידוע שהבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן הם שלשת האבות של החסידות). אצל יעקב יש את שתי המעלות – "הארץ אשר אתה שֹׁכב עליה"[מא] (בחינת נח, בירור ניצוצות במקומו) ונסיעה (לחרן כו', אברהם נסע הנגבה ואילו יעקב השלים את עבודת אברהם במה שנסע צפונה), הוא הבחיר שבאבות הכולל את שתי הבחינות-מעלות של אברהם ויצחק. והיינו שאברהם יצחק ויעקב הם בסוד תזה אנטיתזה וסינתזה, וכמו שעתיד להתבאר...[מב].

בעצם, מה שכתוב בתורה הזו 'תפור' על הרבי – הרבי פעל בכל העולם בלי נסיעות. הוא פעל כל שנות נשיאותו בקראון-הייטס, לא יצא ממקומו, אבל השפיע בכל העולם ובירר ניצוצות מכל העולם. הנושא קשור גם למחלוקת בין אדמו"ר הזקן לאדמו"ר האמצעי – טוב שיש קצת מחלוקות בין דור לדור – לגבי "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא לעולם הבא שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון'[מג]"[מד]. אדמו"ר האמצעי מסביר[מה] כי אכן לעולם אין לתלמידי חכמים מנוחה, הם עולים תמיד מחיל אל חיל, ואילו אדמו"ר הזקן באגרת הקדש[מו] בתניא אומר בפירוש שבסופו של דבר – ב"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" – כן תהיה מנוחה לתלמידי חכמים. השאלה האם בסוף חוזרים ל"נח" שמוצא חן בעיני ה' בלי יגיעת הנסיעה (בדרגות נעלות של מחיל אל חיל לעתיד לבא). והיינו משום שאדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי הם בחינת חכמה ובינה, ימין ושמאל, המשכה והעלאה, ודוק.