בע"ה

שבתות א' ו-ח' (החדש ושבת הגדול) ניסן ו-ט אייר ע"ט – כפר חב"ד

הרע כסא לטוב

כתר שם טוב אותיות כו-כז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

א. הטוב המוחלט – יחוד הטוב והרע

עבודת היחודים

הגענו בלימוד לתורה כו:

מהבעש"ט ז"ל, מאחר שהשכינה כוללת כל העולמות דצח"מ וכל הנבראים טובים ורעים, והיחוד האמיתי היא השכינה, ואיך כוללת ב' הפכים בנושא אחד, טוב ורע שהם ב' הפכים, והיא היחוד.

הוא אומר פה חידוש פלאי: בדרך כלל אני חושב ששכינה היא אלקות, היא הגילוי של הטוב בעולם. כמו במאמר "זכו – שכינה ביניהם" [ב], בו השכינה השורה בין איש לאשה היא הניגוד ל"אש אוכלתן" שיש כאשר "לא זכו". פה הוא אומר חידוש, שאם תגיד אותו לסתם אדם דתי יהיה לו קשה לקבל – השכינה היא מלכות, "מלכותך מלכות כל עֹלמים"[ג], והיא כוללת גם את הדברים הטובים וגם את הדברים הרעים בעולם.

ידוע שיש שני סוגי עבודה – "עבודת הבירורים" ו"עבודת היחודים"[ד]. בפשטות, ביחס לרע נדרש בירור, הפרדה בין הטוב והרע, אבל כאן הבעש"ט אומר שצריך להיות יחוד ביניהם. איך יכול להיות? הרבי אמר[ה] ש"נגמרה עבודת הבירורים". כשמסתיימת עבודת הבירורים מתחילה עבודת היחודים[ו], זאת אומרת שהעבודה שלנו היא ליחד את הטוב והרע. אפשר לומר שיחודים היינו באלקות, בעולם האצילות, יחודא עילאה (יחוד י-ה, או"א) ויחודא תתאה (יחוד וה, יחוד זו"ן), ואפשר לומר יותר תכל'ס – שיחודים נעשים בעולם הזה, בין אנשים[ז]. אבל פה הוא אומר משהו אחר – שצריך לייחד את הטוב והרע. שוב, זהו חידוש גדול.

יחוד טוב ורע

אפשר למצוא אסמכתא לכך ברמז הידוע של רבי אברהם אבולעפיא ז"ל ששם הוי' ב"ה הוא ר"ת "יצר הטוב ויצר הרע"[ח]. על היחוד הזה אנו מצהירים פעמיים בכל יום (ערב ובקר, חשך ואור) "[שמע ישראל הוי' אלהינו] הוי' אחד"[ט]. יש לו עוד רמז – הוי' ר"ת "יחיד הוא ויודע הכל"[י]. יש לכוון את שני הרמזים בשני שמות הוי' ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כאשר עיקר היחוד הוא דווקא "הוי' אחד"[יא], יצר הטוב ויצר הרע, יחוד הטוב והרע, ה"יחוד האמיתי היא השכינה", וד"ל.

זהו גם סוד "עץ הדעת טוב ורע"[יב] – דעת היא לשון יחוד כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"[יג]. אם אדם וחוה היו זוכים והיו מחכים עד ליום השבת-קדש לאכול מעץ הדעת[יד] הם היו באים לדרגה שמתאר כאן מורנו הבעל שם טוב, היו זוכים ליחוד האמיתי של השכינה הקדושה (בחינת שבת) והיו אוכלים מעץ הדעת טוב ורע בתכלית הקדושה (לא רק מ"עץ הדעת טוב" – "ורע לא תאכל ממנו"[טו] – אלא דווקא מ"עץ הדעת טוב ורע", כאשר "הרע כסא לטוב" כמו שיתבאר, והוא סוד הזיווג של שבת קדש).

כל הענין קשור גם לבחירות: הרבי רצה אחדות, חזית דתית מאוחדת, שכולם יהיו יחד. אך באמת הוא שאף ליותר מחיבור של כל המפלגות הדתיות – הוא רצה אחדות גם בין הדתיים לחילונים, מן הקצה אל הקצה עם הכי שמאלנים ו'רעים', לכאורה. אני קורא לכל הרעים שיצטרפו כדי לעשות את היחוד, כי רק הטוב לבד אינו מספיק. טוב עולה למעלה ורע יורד למטה (רע לשון מלרע, כדלקמן). ה', "אל עליון"[טז], ברא את העולם כדי שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים[יז], ב'עולם התחתון' דווקא, ושיהיה "כימי השמים על הארץ"[יח] דווקא. [שאלה: לכאורה הצירוף עם הרע יכול ליצור דברים רעים?] זהו בדיוק כל הווארט כאן, עם הכוונה הנכונה דווקא הצירוף הזה מברר ומעלה את הרע. נראה איך יסביר זאת בהמשך.

הטוב המוחלט שמעל לטוב ורע

כתוב[יט] שכדי לחבר שני הפכים צריך משהו שמעל שניהם. כך, כדי לחבר בין הטוב והרע צריך לעלות לטוב יותר עליון, לטוב מוחלט – טוב שהרע אינו ההיפך שלו אלא שגם הרע כלול בו. ידוע שלכל דבר יחסי יש היפך, אבל למשהו מוחלט אין היפך.

הרעיון כאן דומה לווארט של ר' פנחס מקוריץ[כ] שצדיק גמור אוהב רשע גמור וצדיק שאינו גמור אוהב רק רשע שאינו גמור (כי רשע גמור הוא כבר ההיפך שלו). את מי בינוני אוהב? הוא לא אומר, אבל כנראה שרק בינונים כמוהו...

"משה שפיר קאמרת"

נמשיך: כיון ש"השכינה כוללת כל העולמות", ממילא היא כוללת גם את הרע (בכל עולם משלשת העולמות התחתונים בי"ע יש רע כאשר בעולם העשיה "רובו רע ומיעוטו טוב" כו'[כא]). אבל לכאורה, הטוב והרע הפוכים, אם כן איך היא יכולה לכלול גם את הרע? הבעל שם טוב מתחיל לתרץ:

אבל באמת אתי שפיר,

המלה "שפיר" רומזת למשה רבינו, כמו בביטוי הגמרא – "משה שפיר קאמרת"[כב]. כתוב[כג] שמשה רבנו נולד עם תכונות רעות והפך אותן. הוא הצליח לתקן את הרע כי היה קשור לטוב המוחלט, החל מלידתו – "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[כד] (עד ששמו המקורי הוא "טוב"[כה]). שוב, הטוב המוחלט אינו ההיפך של הרע – שרשי הטוב והרע הגלויים כלולים בו. משה היה קשור לטוב המוחלט, לעצם הטוב שמעל לרע הגלוי וגם מעל לטוב שהוא היפך הרע הגלוי.

אם כן, היכולת לחבר את הטוב והרע היא מכח משה רבינו שבכל אחד ואחד. חז"ל שואלים[כו] על הפסוק "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את הוי' אלהיך"[כז], "וכי יראה מלתא זוטרתי היא?" ועונים "אין [כן], לגבי משה מלתא זוטרתי היא". אומר אדמו"ר הזקן[כח] שהתשובה אינה מתרצת כלל את השאלה, כי הרי הפסוק פונה לכל ישראל ולא רק למשה רבינו, לכן צריך לומר שהכוונה לבחינת משה הנמצאת בכל אחד ואחד מישראל. איך מגלים את אותה נקודת משה? על ידי שהאדם נמצא בתודעת "אַיִן" ("אין, לגבי משה"), בבטול. "שפיר" גם לשון השתפרות, "שפרו מעשיכם"[כט].

לאחרונה[ל] דיברנו על כוונות המקוה (וגם בטעם מצווה של 'ואביטה' השבת[לא] כתוב עליה – תקראו בפנים). הרעיון הוא שבטבילה במקוה בעצם טובלים ב'מי השפיר' שברחם העליון ומשם נולדים מחדש – כוונה פשוטה בטבילה. כעת מובן שממי השפיר גם מגלים את שרש נשמת משה רבינו בתוכנו. לאור זאת, אפשר לדרוש את "אָתֵי שפיר" כ"אִתִי שפיר" (כמו "הנה מקום אתי"[לב]) – אצל כל אחד יש את השפיר, את ניצוץ משה רבינו, ולכן כל אחד יכול לעשות את היחוד של משה בין הטוב לרע.

ב. "הרע כסא לטוב" בשלש דרגות

כי הרע הוא כסא להטוב,

"הרע כסא לטוב"[לג] – הרע הוא הבסיס לטוב, כמו כיור וכנו. כמו שצחקו על ה'מתנגדים' שההגדרה שלו שהוא נגד (הוא מת להיות נגד) – אם תשאל אותו מה הוא הוא יציע שתגיד משהו והוא יסתור אותו... מלכתחילה הוא הפך של משהו. חסיד צריך להיות לגמרי מעל המחלוקת, ואז גם המתנגד לא ההיפך ממנו – אדרבה, החסיד אוהב באהבת ישראל צרופה את כל מי אשר בשם ישראל יכונה.

כפי שנראה, בתורה הזו הבעש"ט אומר שני פירושים לכך ש"הרע כסא לטוב", ובעצם אפשר למצוא פירוש שלישי[לד] (שגם רמוז כאן). כל האותיות כאן הן מעין הקדמה לאות כח, העיקרית בכתר שם טוב, בה הבעש"ט מלמד את תהליך התיקון היסודי ביותר: הכנעה-הבדלה-המתקה.

פירוש ההמתקה – "הכל ברא לכבודו"

נקדים את פירוש ההמתקה, שלא מופיע כאן בפירוש אך הוא התכלית:

הרב המגיד מסביר[לה] שרע הוא מלשון מלרע (מלמטה בארמית). באמת (לפני שהאדם חוטא) הרע הוא החלק הכי תחתון של הטוב. הוא נותן לכך משל: מטאטא ("מכבד הבית") אמור לשמש לנקיון הבית, אבל כאשר הבן לא נוהג כשורה, המטאטא עלול להפוך לכלי להכות בו את הבן, "רצועה לאלקאה", ואז הוא נעשה רע ממש.

זהו משל על דרך דברי חז"ל[לו] שהנחש היה צריך להיות "שמש גדול" לאדם, אבל האדם לא זכה, לא השכיל דיו, ותוך כדי שהוא נפל ממדרגתו הפך הנחש להיות רע ממשי. כלומר שאפשר היה לנצל את הנחש – שהוא רע – שיהיה שמש גדול, משרת את האדם, תחתיו, מלרע.

נוסיף רמז לפירוש הזה: ראשי התיבות של "הרע כסא לטוב" הם הכל, רמז ל"הכל ברא לכבודו" – גם את הרע[לז]. בפירוש הזה, הרע עצמו מתהפך לטוב, הוא נכנע לטוב, מושפע ומקבל ממנו, ומתגלה תכליתו האמתית והטובה. בעצם הפירוש הזה מופיע בחלקה האחרון של התורה כאן – תיאור עבודתו של אברהם אבינו.

פירוש ההכנעה – ופרעה הקריב

הדוגמה הראשונה שמביא הבעל שם טוב של "הרע כסא לטוב" היא מפרעה (אותיות פֶּה רע[לח]):

כמו ופרעה הקריב כו'

פרעה רדף אחרינו במדבר, ובזכותו ברחנו מהרע, התפללנו ועשינו תשובה, כפי שדרשו חז"ל – "ומהו 'ופרעה הקריב'? אלא שהקריב את ישראל לתשובה שעשו. א"ר ברכיה, יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפלות. למה? שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן נתייראו מאד ותלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו, שנאמר 'ויצעקו בני ישראל אל ה''"[לט]. צריך להודות לפרעה שהקריב אותנו לאלקות...

כיוצא בכך, חז"ל אומרים "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב"[מ], וגם לעתיד – אם אין ישראל עושים תשובה מעצמם "הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה"[מא]. צריך להודות להמן שבזכותו התקרבנו לה'....

כשאומרים שבעקבות רדיפת פרעה ישראל התקרבו לקב"ה, אין הכוונה שדווקא על ידי רע חיצוני מתעוררים לתשובה – יתכן גם שהאדם מזהה רע בתוכו ומעוצמת הזעזוע ממנו הוא רץ ושב אל ה'. זהו גם משל הזונה בזהר[מב], שמובא גם בתניא[מג], שהמלך מבקש מזונה שתפתה את בנו, ורצונו הוא שהבן יעמוד בנסיון ולא יתפתה. אותה זונה היא "רע" שפועל כ"כסא לטוב", כי היא מגלה את יכולת העמידה בנסיון של הבן.

עד כאן הפירוש הראשון ש"הרע כסא לטוב", שהטוב מנצל את הרע – פירוש ההכנעה. מציאות הרע מאיימת על האדם – מכניעה אותו – וגורמת לו לברוח, להתפלל או להלחם.

פירוש ההבדלה – תענוג שאינו רשע

הוא ממשיך בפירוש נוסף ל"הרע כסא לטוב":

או ע"י שרואה מעשי הרשעים יש לו הנאה שהוא צדיק ויש לו הנאה ותענוג ע"י הרע

כאן מדובר במי שאין רע בתוכו, הוא לא צריך שפרעה ירדוף אחריו כדי לעשות תשובה. הפירוש הראשון הוא דרך של קטנות, בה האדם עצמו עדיין נמצא במאבק. בקטנות, האדם רואה את הרשע שטוב לו ומקנא במי שהולך בשרירות ליבו ו'הולך לו' – קשה לו ש"דרך רשעים צלחה"[מד] והוא יכול ליפול מזה. אבל למי שבגדלות יש תענוג מלראות איפה מונחים הרשעים ושהוא לא שם – התענוג שלי הוא מאלקות, מהתורה.

המושג "תענוג" בפני עצמו הוא המתקה, אבל כאן הוא שייך להבדלה: קודם האדם חש ש'הגוי אשר בקרבך' עדיין בתקפו, ומתוך כך מרגיש צורך לברוח אל ה' (הכנעה), וכאן כבר מדובר בצדיק, שהרע חיצוני לו – הוא נבדל מהרע, אך אין כאן עדיין המתקת והעלאת הרע. כפי שיסביר, בהתחלה צר לצדיק בראותו את מעשי הרשעים – למה אחר כך הוא מתענג? כי רק על ידי התענוג שלו הוא יוכל להעלותם. אבל עצם התענוג שיש לו ממעשי הרשעים אינו המתקה גמורה, שתהיה רק כשהרשעים אכן יתהפכו לצדיקים.

שעשוע העימות

ונעשה זה בכל העולמות התענוג ע"י הרע,

התענוג הוא על ידי ההסתכלות על העולם בה הרע הוא רק כסא לטוב. בעצם, הכל פה משחק אחד גדול, אין באמת רע, אלא רק תענוג. על התורה כתוב "משחקת לפניו בכל עת"[מה], היא עושה את השעשוע של משחק הטוב והרע.

[שאלה: אם מדובר במשחק, מדוע יש התנגדות?] כל משחק בנוי על עימות. תחשבו מה היה קורה אם כל העולם היה רק טוב... אמנם כתוב "אין בטובה למעלה מענג"[מו], אבל ענג בלבד הוא משעמם – "תענוג תמידי אינו תענוג"^[מז]. התענוג הוא הכי גבוה, אבל אם יהיה רק טוב, המשחק לא יהיה מענין, לא יהיה 'אקשן'. תפקיד הרע הוא לאתגר את הטוב.

[שאלה: אם כך, האמת היא שיש רע או שאין?] האמת היא ש"הצמצום לא כפשוטו" – אין מקום שה' לא נמצא בו. הצמצום פועל שנראה כאילו יש ריבוי, לא רק אחדות אחת, אבל באמת הריבוי לא סותר את האחדות בה 'הכל הוא ה''. אין רע אמתי, יש רק ריבוי – רע לשון שבירה (רעוע) והתפרקות, הוא כח המפרק אחדות לריבוי.

המשפט על תענוג בכל העולמות מזכיר את אגרת הבעל שם טוב על עלית נשמתו, בה ראה שמחה בכל העולמות, כשמחת חתן וכלה. כאן שמחת היחוד בין הטוב והרע – שיש בכל העולמות – גורמת לי להודות לה' שאיני מהרשעים. איך קוראים לכך בקבלה? "בינה עד הוד אתפשטת"[מח], שהשמחה גורמת להודיה.

האם מגיע לרע צל"ש?

וכמעט שעי"ז יש לרע ג"כ עליה,

כשהרע מבין כמה טוב נפעל בזכותו הוא טוען שמגיע לו צל"ש, שבאמת מגיעות לו דרגות על הכתפים, כי בזכותו נהייתה עליה בכל העולמות. באמת יש לרע איזו עליה כאן, למה הוא אומר "כמעט"? כי כשהוא עולה הוא מזדכך, הוא כבר מפסיק להיות רע:

רק כשעולה משם יתפרדו כל פועלי און.

יש בטענה של הרע משהו נכון, כמו שכתוב "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[מט], ודרשו חז"ל: "'טוב' זה יצר טוב 'טוב מאד' זה יצר הרע, 'טוב' זה מלאך החיים 'טוב מאד' זה מלאך המות"[נ]. אכן, כפי שהסברנו קודם – משהו שהוא לא כותב כאן בפירוש – המחבר בין הטוב לרע, הוא דבר שלמעלה משניהם. זהו טוב שאינו יחסי, אלא מוחלט – כמו שיש אחד, שהוא מעל ההפכים של 'אחד ורבים'. הרע כפי שהוא אינו עולה כאן, וה"טוב מאד" כולל את הטוב והרע היחסיים.

העלאת המדות

וכן מחשבה רעה הוא כסא ע"ד הנ"ל וכו' ודפח"ח.

כאן הכוונה היא לעבודת העלאת המדות: כאשר מתעוררת באדם מחשבה רעה עליו להתבונן שאם יש לי כזו תשוקה לרע – צריכה להיות לי פי אלף תשוקה לה'! אדמו"ר הזקן כותב בתניא^[נא] שזו עבודה של צדיקים, הבינוני צריך פשוט להסיח את הדעת. אמנם, בדור שלנו הרבי אמר שכולם צדיקים^[נב] – "ועמך כֻלם צדיקים"[נג] – וצריכים לעבוד גם בעבודת צדיקים^[נד]. תורת הבעל שם טוב קשורה בעיקר למדות ואדמו"ר הזקן מדריך להתבוננות. התבוננות היא בעצם דבקות בטוב העליון שמעל ההפכים.

[שאלה: תכל'ס, מה לגבי מחשבות זרות?] להסיח דעת. חב"ד עוסקת בעיקר ברפואה מונעת... [שאלה: בפועל בדורנו אפשר לעשות העלאת המדות?] היום אנחנו לא שייכים לכלום, ולכן שייכים להכל...

מצער לתענוג

בעל התולדות מוסיף עוד משהו בענין ששמע מהבעש"ט:

וכן אמר שניצוץ נשמה מן האצילות יורד בעשיה לפעמים ורואה איך מקילין בכבוד המלך מלכו של עולם ומצטער על כבוד המלך שהם מקילין בו, ואחר כך יש לו תענוג שאינו מהם וכו' ודפח"ח.

כאן מדבר על עבודה ששייכת לצדיקים שהם נשמות דאצילות, ובפרט אלו שנמשכים ממלכות דאצילות וממילא יש להם חוש מיוחד בכבוד המלך העליון – הם יורדים לעולם הזה ורואים איך מבזים פה את המלך ומקלים בכבודו. בכלל, יש מי שהולך בשוק, וטוב לו – מרגיש בבית. לעומתו, יש מישהו שהולך בשוק ומרגיש לא שייך – האווירה מצערת אותו. הוא מתאר מציאות קיצונית עוד יותר – צדיק, נשמה דאצילות, שלא שייך לכאן כלל, הוא בא מעולם אחר לגמרי. כשהוא מגיע לעולם הזה הוא רואה 'הולכים על שתים', שלא מרגישים שהכל אלקות! ממש זלזול בכבוד המלך... הדבר מצער אותו עד מאד: הרי הכל הוא אלקות, ויש כאן אנשים שפשוט מתעלמים – לא נוגע להם, לא במודעות שלהם! כמובן, זו הרגשה נכונה – ההרגשה הראשונה היא כאב על שמקילים בכבוד המלך. יש פה שני שלבים: בתחילה צער מאלו שמבזים את המלך (צער הכולל גם רחמנות גדולה על ניצוץ השכינה-המלך שבהם עצמם שנמצא בגלות, בהסתרה כפולה ומכופלת) ואחר כך שמחה ותענוג מכך שהוא לא מהם, לא נוהג כמעשיהם.

מהבדלה להמתקה

הרב המגיד שם דגש בעבודת ה' שלנו, בפרט למי שרוצה לזכות ב"כתר תורה", על ענינן הפנימי של שלש עשרה המדות שהתורה נדרשת בהן. המדה הראשונה היא "קל וחומר". אפשר לדרוש בכל מיני צורות, ולעניננו נדרוש על הצדיק: הוא רואה שכולם מקילים בכבוד המלך והדבר מאד חמור בעיניו. אחר כך הוא עושה "גזרה שוה" – גזירה במובן של חיתוך והבדלה – ואומר לעצמו שאינו כמותם.

יש כאן, בעצם, הכנעה-הבדלה-המתקה בתוך פירוש ההבדלה: בהתחלה עצם מציאות הרע בעולם מאד מצערת את הצדיק – זהו שלב ההכנעה אצלו. אחר כך הוא אומר לעצמו "אני לא כמותם" – זו ההבדלה. התענוג שלו מכך שהוא נבדל הוא כבר סוג של המתקה – המתקה שבהבדלה – אך זו עדיין לא המתקה אמתית, כי הרע לא נהפך לטוב.

שוב, התכלית היא ההשפעה של הצדיק על הרשע, הפיכת הרע (המדומה) לטוב (גלוי) – זו ההמתקה. אך כדי להגיע לכך, חובה שיהיה לי תענוג מלהיות בקדושה. זהו כלל חשוב לכל חב"דניק, לכל שליח: השליח לא מגיע רק לשוק, אלא יותר גרוע, ל'פאב'! אנשים נהנים שם – טוב להם, 'עושים חיים'. השליח צריך להרגיש שהרבה יותר כיף להיות בקדושה מאשר להיות ב'פאב' שלהם. הוא צריך לומר לעצמו: 'יש לי איזה מטען של אור – תענוג בקדושה, שאין להם בכלל'. רק ככה הוא ירגיש שיש לו מה להעניק להם ויוכל להשפיע עליהם ולהמתיק אותם בפועל.

ג. נשמת אברהם אבינו

"לך לך" – מלמטה למעלה ומלמעלה למטה

כל הווארט כאן קשור לאברהם אבינו ולצווי הראשון של ה' אליו – "לך לך". ידוע שיש ב"לך לך" שני הסברים[נה] – הליכה מלמטה למעלה והליכה מלמעלה למטה.

ההסבר הראשון הוא מלמטה למעלה – אברהם מצטווה לעלות "מארצך [מהארציות, כנגד החלק המוטבע שבנפש, עולם העשיה] ממולדתך [כנגד המדות, חלק המורגש, עולם היצירה] ומבית אביך [כנגד המוחין, חלק המושכל, עולם הבריאה]" ולהגיע "אל הארץ [העליונה, מלכות דאצילות] אשר אראך [בה מראה ה' את שרש נשמת אברהם, חסד דאצילות]". אבל גם יש הסבר מלמעלה למטה, שהציווי הוא לנשמת אברהם לרדת משרשה אל העולם, וכך יסביר כאן הבעש"ט.

אלו שתי דרכים להסתכל על ההליכה לארץ ישראל: או שעולים מחוץ לארץ, אל המקום הכי גבוה, "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות"[נו] – לאצילות (כמו העליה מימי החול לשבת, עליה מבי"ע לאצילות, כנודע[נז] – ארץ ישראל ב"עולם"-מקום היא כנגד שבת ב"שנה"-זמן); או ההיפך – שיורדים למקום הכי נמוך, ודווקא שם מגלים אלקות! שני ההסברים נכונים ונחוצים בעבודת השי"ת.

מטרת ירידת הנשמה

בהרבה מאמרי חסידות – בעיקר אצל אדמו"ר הזקן – פותחים בירידת הנשמה לגוף, כאשר מטרת ההתבוננות היא לשחזר את חווית הנשמה מהשרש כפי שהיא עומדת לפני ה', עד ירידתה לגוף בעולם הזה. כאן הבעל שם טוב עושה כזו התבוננות:

ובזה יובן ויאמר הוי' אל אברם, רוצה לומר אל הנשמה שנקראת אברם כמו שכתוב בזוהר.

בזהר[נח] מוסבר שאברהם הוא סוד הנשמה בכלל. בפרט, אברהם הוא נשמה דאצילות, שרשו מחסד דאצילות אך הוא נמשך דרך המלכות דאצילות עד לעולם הזה. ה' אומר לו שעליו לרדת עד העולם הזה:

לך לך מארצך, היינו מאצילות לבריאה, וממולדתך, היינו מבריאה ליצירה, ומבית אביך, מיצירה לעשיה, שהיא הארץ אשר אראך. והכוונה אשר אראך, שתראה שם מעשי אנשי עולם העשיה איך מקילין בכבודו יתברך ותוכיחם.

ה' אומר לאברהם, שהוא נשמה דאצילות, 'בא ואראה לך דבר שמעולם לא ראית – איך אנשים מזלזלים בי!'. אברהם שואל את ה' 'מה התכלית ברע הזה?' וה' אומר ש"הרע כסא לטוב". אברהם יודע שיש מלך שקיים בכל מקום ובכל מצב – למה ה' מראה לו שמזלזלים בו?! לא סתם, העיקר הוא ה"ותוכיחם" – עכשיו אתה צריך להחזיר אותם בתשובה! (כמו שכאן עשה אברהם, – "את הנפש אשר עשו בחרן", במקום חרון אף של ה' בעולם).

המהפכה הרביעית

בדורנו אנחנו חוזרים לעבוד כמו בדור של אברהם אבינו. כשה' אמר לאברהם "לך לך" לא היו עוד יהודים בעולם והציווי להבדל מהרשעים היה תקף על כל הגוים – כולם היו עובדי ע"ז (היינו מה שאברם הוא "אברם העברי"[נט], הוא בעבר אחד – "אחד היה אברהם"[ס] – וכל העולם כולו בעבר השני[סא]). אך הוא הקדיש את כל חייו ללמד את הגוים אמונה באל אחד – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[סב]. בסוף ה' קרא לו "אב המון גוים"[סג].

כל זה שייך היום למהפכה הרביעית[סד]: יש רב שיטען שעיקר היהדות הוא ענין ה"הבדלה", ולכן יאמר שצריך להבדל מהגוים, כי אם נתחבר אליהם וננסה להשפיע עליהם – תווצר התבוללות חס ושלום. אנחנו טוענים בדיוק הפוך – נכון שהבעיה העיקרית היום בעולם היהודי היא ההתבוללות, רק שאם מרגישים את ה'הבדלה' מהרע-הגוים וגם מתענגים ממנה, אפשר אחר כך לגשת להשפיע על הגוים (שהרי גם להם יש תענוג במקום בו הם נמצאים...) ודווקא כך למנוע את ההתבוללות. מסופר שרבי לוי יצחק מברדיטשוב רקד בהתלהבות ובשמחה כל בוקר כשהיה מברך "שלא עשני גוי"! אנחנו צריכים לקחת את הריקוד של הברדיטשובר ולעלות אתו עוד שלב – שמתוך הריקוד והשמחה שלנו ביהדות נשפיע על הגוים. דווקא כך אפשר למנוע את ההתבוללות. את הרגשת ההבדלה לא צריך להרגיש כלפי יהודים – אותם צריך מיד לקרב בחיבוק – אלא דווקא ביחס לגוים, ואחר כך אפשר לגשת ולהשפיע גם עליהם לטובה.

הירידה למצרים והעליה שבזכותה

אות כז היא בעצם המשך של התורה הקודמת (כפי שציינו במהדורות החדשות), והיא עוסקת בירידה הבאה של אברהם אבינו בתוך הפרשה – הירידה למצרים בעקבות הרעב:

ויהי רעב בארץ ראה שהם חסירי מהימנותא כמו שאיתא בזוהר, דהיינו שמקילין בכבודו יתברך,

הוא מפרש את הרעב לא כרעב גשמי, אלא רעב רוחני – רעב מאמונה בה'. ענין אברהם אבינו הוא להפיץ אמונה, אך כשהוא מגיע לארץ הוא רואה שכל האנשים חסרי אמונה – "והכנעני אז בארץ"[סה]. בהשגחה פרטית אנחנו סמוכים לה' אייר. גם בדורנו רואים שדווקא פה בארץ אנשים שכחו מה' ומהאמונה בו – ירדו (למראית עין) מהאמונה שהיתה להם בחו"ל. אפשר ללמוד מכאן, שבשביל להתקרב לה' לא מספיק להגיע לארץ ישראל – אדרבה, הרבה פעמים יש יותר נסיון בארץ ישראל על שמירת תורה ומצוות, וזקוקים לעבודה רבה בשביל להיות קרובים לה'.

בכל אופן, אברהם ראה את הרעב הרוחני, חוסר האמונה בארץ:

ולכך וירד אברהם מצרימה, שהיה מיצר על כבודו יתברך שמקילין בו עולם העשיה.

"מצרימה" מלשון מיצר – הוא ירד למצב של צער, נפל ברוחו על כך שיושבי הארץ לא זוכרים את ה'.

אמנם עי"ז ויעל אברהם ממצרים, להתענג יותר בעבודת השם יתברך, כי יש יתרון האור מן החשך על שאינו כאחד מהם.

להתענג מכך שאתה לא חלק מהרשעים נשמע קצת אגואיסטי, אבל יש כאן נקודה פנימית ואמתית: אברהם לא נהנה מעצם המחשבה שהוא לא אחד מהם, אלא מהתובנה שאם הוא יכול לעבוד את ה' – גם הם יכולים! מתוך צער אברהם והאכפתיות שלו מהרשעות שלהם הוא נעשה שמח כשהבין שאפשר אחרת, התענג על כך שהוא שונה מהם, ומההבנה שאפשר להיות אחרת נוצרה לו אפשרות לתקן אותם. לכן הכל מסתיים בהעלאה:

ולכך ולוט, הוא היצר הרע, עמו הנגבה, שע"י הרע מתענג יותר בעבודת ה' יתברך ונעשה כסא ונכנע שמאל בימין.

לוט מלשון לייט – קללה. הוא היצר הרע, ואברהם מעלה גם אותו עצמו – מכליל את הרע בטוב, את השמאל בימין ("לאכללא שמאלא בימינא"[סו]). וכך הוא מעלה איתו גם את הניצוצות:

ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב... (פירוש שהוציא ניצוצי קדושה, כענין וילקט יוסף את כל הכסף [אברהם התחיל את בירור והעלאת ניצוצי הקדושה ויוסף המשיך בה.]).

בפרט יש כאן שלשה בחינות של ניצוצות – "במקנה בכסף ובזהב": "מִקנה", לשון קנין, שייך לדעת (כמאמר חז"ל "דעת קנית מה חסרת"[סז], כשקנין דורש "דעת קונה" ו"דעת מקנה"); כסף הוא מלשון כיסופים ואהבה; זהב קשור ליראה (עילאה, שהרי זהב יקר מכסף), "מצפון [צד שמאל, 'צפון וימין אתה בראתם'[סח]] זהב יאתה"[סט]. אם כן, יש כאן שלשת הקוים – "מקנה" בדעת, קו האמצעי; "כסף" בחסד-אהבה, קו הימין (הנמשך מלמעלה למטה, מהחכמה לחסד וכו'); "זהב" ביראה-גבורה, קו שמאל (העולה מגבורה לבינה, "ועבד הלוי הוא"[ע] ביראה עילאה ובסוד "אני בינה לי גבורה"[עא]). בסוד הצירוף הסדר כאן – אמצע-ימין-שמאל (ו-י-ה) – הוא צירוף התפארת[עב], היפי העולה מריבוי הפרטים במציאות המתכללים בקדושה (כאשר הרחמים, פנימיות התפארת, הם הגורמים לנשמת הצדיק לרדת אל הריבוי והרוע ולהעלות הכל לקדושה).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· תכלית עבודת היחודים היא היחוד בין טוב ורע – דווקא הוא הפועל דירה בתחתונים.

· את הטוב והרע ההפוכים מייחד הטוב המוחלט שלמעלה מהם.

· הטוב המוחלט הוא מדרגת משה רבינו שניצוץ ממנו קיים בכל יהודי.

· בטבילה במקוה (מי-שפיר) מולידים את ניצוץ משה ("משה שפיר קאמרת").

· בקטנות הפחד מהרע מקרב לה'.

· בגדלות הרע מעורר תענוג של הבדלה.

· כדי להשפיע על הרע (המתקה) צריך להרגיש את עוצמת תענוג הקדושה (הבדלה).

· מצערים את הנשמה בראית זלזול במלך כדי שתוכיח את הרשעים ותחזירם בתשובה.

· בדורנו חוזרים לעבודת אברהם – המהפכה הרביעית.

· ההתמודדות עם ההתבוללות היא דווקא דרך השפעה על הגוים (מתוך הרגשת התענוג היהודי).