בע"ה

שבת קדש פרשת קרח, אדר"ח תמוז ע"ז – כפר חב"ד

רמח אותיות (עו-פב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אות עו: ברית ההתקשרות לה' בכל דבר

סוד הברית לה' בכל קשר

עו. מאן דנטר ברית איקרי צדיק [פשט הזהר הוא שצדיק הוא מי ששומר את בריתו שלא תפגם.]. פירוש: שצריך לנטור שההתקשרות תהיה רק לאלקות ובכל דבר שלפעמים יתקשר יהיה רק לאלקות [יש כל מיני דברים שאדם מתקשר אליהם. חדש תמוז הוא חדש של תיקון הראיה (החוש של תמוז הוא חוש הראיה) – עם כל מה שרואים יש איזו התקשרות. אבל יש דברים, יותר במודע, שרוצים להתקשר אליהם – חבר, איש ואשה, רב ותלמיד. הרב המגיד ממעזריטש אמר שרב ותלמיד הם המשל העיקרי לכל סדר השתלשלות, ויש שם התקשרות חזקה מהרב לתלמיד והתקשרות חזקה מהתלמיד לרב – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, כדלקמן.

בכל אופן, לכל דבר שחווים בחיים יש איזו התקשרות (על חוה, לשון חויה, נאמר "ותרא האשה וגו'", וכפירוש רש"י בשם המדרש "ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו". על ידי חוש הראיה היא התקשרה בדעתה לעץ הדעת טוב ורע ולדברי הנחש "כי יֹדע אלהים וגו'"), ועבודת שמירת הברית היא להתקשר לה' בכל דבר – על דרך "שויתי הוי' לנגדי תמיד", ולא רק שאני שם אותו מולי אלא שאני מתקשר אליו. מספרים שלרבי המהר"ש היו משקפים עם אותיות י-ה-ו-ה בפנים – שם היה בשביל שמירת העינים, לא להסתכל על מה שלא צריך. אי-הסתכלות על מה שלא צריך קשורה בעיקר להמשך, לאות פב שנלמד בהמשך. כאן אומר שיש התקשרות לעוד דברים, התקשרות טובה שלכאורה אינה דווקא לאלקות – קשר נכון עם מישהו צריך לא להיות 'סתם קשר' אלא קשר של ברית ונאמנות, התקשרות אותה האדם שומר ומייקר – אבל צריך לדאוג שההתקשרות לכל הדברים תהיה לאלקות. יחסית, הדגש על ההתקשרות הנאמנה, כריתת הברית בכל קשר, נוגע למשפיע עוד יותר מאשר למקבל – ההתמסרות של המקבל למשפיע טבעית יותר, אבל צריך להדגיש למשפיע שעליו לדאוג למקבל ולהיות אכפתי כלפיו.].

התקשרות מלמטה למעלה ומלמעלה למטה

ולפעמים הוא מלמטה למעלה, כפירוש הפשוט במאן דנטר כו' [הברית עם ה', התקשרות של הצדיק – "ועמך כֻלם צדיקים" – עם הקב"ה, שמבחינת האדם היא מלמטה למעלה.], ולפעמים מלמעלה למטה [כמו משפיע ומקבל – רב ותלמיד, איש ואשה ואפילו שני חברים שאחד מהם יותר משפיע מהשני. כמו שאמרנו קודם, בכל דבר שאתה מסתכל עליו – הכוונה הטובה היא שאתה משפיע בו, מקרין לו. צריך להקרין לו מתוך שאתה רואה את ניצוץ האלקות שבו, כלומר שאתה רואה אלקות – "שויתי הוי'". בכל דבר צריך לראות אלקות, אבל העיקר הוא במערכות יחסים בין אדם לחברו – כפי שהוסבר לעיל – שהרי אין דבר בעולם שמשקף ומגלה אלקות יותר מאשר יהודי.

דוגמה חשובה נוספת של התקשרות הברית מלמעלה למטה היא הקשר של כל יהודי עם ארץ ישראל. כתוב "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך"[ב] – לכל יהודי יש התקשרות לארץ כמשפיע, מלמעלה למטה, וצריכה להיות כריתת ברית שמתבטאת במדיניות של "אף שעל", כפי שהדגיש הרבי. לאחר חורבן בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, אבל בארץ ישראל הקב"ה מתגלה בכל סנטימטר – צריך לקיים מה שכתוב כאן, שבהתקשרות לארץ ישראל מתקשרים לאלקות. והדברים נכונים בפרט אצל מי שמוסר את נפשו על ארץ ישראל ועל הקשר הנצחי של עם ישראל לארצו, להנחיל את הארץ לבניה – כך מתקשרים לעצמות הוי' אלהי ישראל.], ודי למבין.

הצדיק השלישי בהתקשרות הצדיקים

עד כאן הפשט. נוסיף כמה רמזים: ברית עולה ג"פ צדיק, וכל צדיק הוא יב פעמים טוב ("אמרו צדיק כי טוב"[ג]) – יב צירופי שם אהוה, השם המקשר בין שמים וארץ ("את השמים ואת הארץ"[ד]), כמו הצדיק ("דאחיד בשמיא ובארעא"[ה]). ברית עולה לו פעמים טוב, כנגד לו הצדיקים שבדור, שמקבלים את פני השכינה בכל יום, דהיינו שמקיימים ענין זה ורואים שכינה בכל דבר.

מה הפשט שיש ג"פ צדיק בתוך ברית? פעם הסברנו[ו] לפי דברי רבי לוי'ק על הזהר[ז], אבל כעת נסביר שכל ברית-התקשרות היא שלום – תכונת היסוד – וכמו שהרבי מסביר, שלום הוא רק בין שנים, לא באחדות פשוטה מוחלטת. כך גם ברית היא בין שנים, אבל כל פעם שיש שנים צריך להיות השותף השלישי, "צדיקו של עולם". החידוש שאפילו כאשר אני מתקשר לה', אם אני מקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – שמוסבר ב"היום יום" בעשי"ת[ח] שהיינו לראות את הכח שמהווה את העולם בכל יום ובכל רגע מאין תמיד, בסדר של י-ה-ו-ה, צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות – ההתקשרות היא בעיקר לאור הממכ"ע, יחד עם המקיף של הסוכ"ע שעליו. עדיין, התקשרות היא למה שאני יכול להתייחס, וצריך להיות ממד של שותף שלישי, מקיף דמקיף, כמו רדל"א, שאני רק מאמין בו והוא האחדות האמתית. שוב, כל התקשרות היא בין "צדיק עליון" ל"צדיק תחתון" – "ועמך כֻלם צדיקים", כמו יוסף ובנימין, איש ואשה, "איהו צדיק ואיהי צדקת" – כדי לגלות את השכינה ואת חידוש העולם בכל רגע ממש ("צדיקים יירשו ארץ"[ט]), וביניהם יש גם את הצדיק השלישי, השותף השלישי, עצמותו יתברך שלמעלה, שהוא האחדות האמתית (ולא אחד מהשנים).

נטירת הברית – הכלל הגדול בתורה

כתוב כאן שצריך לנטור את ההתקשרות כו'. השרש נטר הוא גם בארמית, לשון הזהר, וגם בעברית. הפסוק הראשון שבא לראש הוא "לא תקֹם ולא תטֹר"[י]. המשמעות ממש הפוכה: מי שנוטר איבה למי שפגע בו מקלקל את הברית – במקום לכרות ברית הוא כורת-מנתק את הברית. אם כן, המלה "נטר" היא לכאן ולכאן, בנגלה שבתורה היא מופיעה בהקשר של פגם הברית ובפנימיות התורה בהקשר של שמירת הברית.

קודם כתוב "לא תקם", ועל ברית כתוב "חרב נֹקמת נקם ברית"[יא] – נקמה ועונש על מי שהפר את הברית (אנחנו לא אוהבים עונשים...). "נקם ברית" הוא במשמעות שלילית, דינים על משהו לא רצוי, אבל יש עוד פירוש. לפני הרבה שנים – כשרוב התמימים כאן עוד לא נולדו – הסברנו בבית משפט שהמובן החיובי של נקמה הוא מלשון תקומה (נ קמה, הנקמה מקימה את המלכות מעפר). ה"לעֻמת זה" בקדושה של "נקם ברית" הוא קימת הברית, "אבר חי" – כדי להתקשר צריך "אבר חי", אחרת אי אפשר להתקשר. צריכה להיות קימת הברית על מנת להתקשר וצריך נטירת הברית בקדושה כדי לשמור שההתקשרות תהיה רק לאלקות.

המשך הפסוק "לא תקם ולא תטר" הוא "ואהבת לרעך כמוך", ה"כלל הגדול בתורה". לא סתם "מאן דנטר ברית איקרי צדיק" אלא רומז לכלל הגדול בתורה, "ואהבת". סיום הפסוק הוא "אני הוי'", ממש מה שכתוב כאן: בהתקשרות לחבר, "ואהבת לרעך כמוך", "'כמוך' ממש" – ויהודי חייב התקשרות, כמו שלמדנו על "הקשֻרים ליעקב" – הוא בעצם מתקשר לאלקות שיש בחבר, "אני הוי'", ובכל דבר יש "אני הוי'". אם כן, הרווחנו כאן פירוש יפה לפסוק "לא תקם ולא תטר... ואהבת לרעך כמוך אני הוי'".

את אות עז למדנו כבר[יב].

ב. אות עח: תיקון השיחה הספונטאנית בין החסידים

ביאת המשיח – שהעיתונים יעסקו בחסידות

עח. אדמו"ר האמצעי אמר: וואס שמועסן יונגע לייט צווישן זיך [מה שמדברים אברכים צעירים ביניהם. פעם אברכים צעירים היו בגיל של הבחורים כאן, היו מתחתנים מוקדם ממה שמקובל היום. כל אחד שיושב כאן הוא עם פוטנציאל להיות אברך – חלק שייכים לכך יותר מהר, אצל חלק עדיין פחות רצוי כרגע...] איז דאס שערי תשובה [הם מדברים על עניני הספר "שערי תשובה" (של אדמו"ר האמצעי עצמו). מה שעובד אצל האברכים הצעירים, מחלחל בקרבם, הוא תיקון – תיקון הברית ובכלל תשובה. הדבר הספונטאני הוא איפה שאתה נמצא בעולם. הווארט הזה מתקשר לרצון אדמו"ר האמצעי שכאשר חסידים בכלל – לא רק יונגע לייט – נפגשים ברחוב הם ידברו על עתיק ואריך. זהו הכלל, ובאות הזו יש שני פרטים בתוכו – שיחת האברכים ושיחת בעלי הבתים, כדלקמן.],

היום המצב עגום, שמה שאנשים מדברים ספונטאנית הוא חדשות מהרדיו, דברים עגומים ביותר, הכי שליליים. רואים מהתלהבות המראיינים והשדרנים ברדיו כמה כל החיות היא רק בפשע. אני לא שומע חדשות – או שמישהו מועיל בטובו לעדכן אותי מה יש בחדשות, או שמדי פעם אני נוסע במונית והנהג פותח את החדשות ברדיו. אלה הרשמים מנסיעה עם נהג מונית שפתח את הרדיו... הכל היה דיבורים למה מישהו קבל מאסר רק של עשר שנים ולא עשרים או מאסר עולם. כל החדשות הם רק פשעים ומשפטים – אותו דבר, הפשע ומה שנגזר בעקבותיו. על מה עוד מדברים בעיתון? יוקר המחיה, אם פחות או יותר טוב לנו. למה מדברים כל כך הרבה על הנושאים האלה? אין להם איזה חידוש על עתיק ואריך?

אדמו"ר הזקן אמר שאת ביאת משיח יפרסמו בעיתונות. הפירוש הפנימי, לדעתי, הוא שברגע שבעיתונות יתחילו לפרסם חדשות של עתיק ואריך – מה קורה בעתיק ואריך ואיך הדברים משתקפים במציאות, חדשות של חסידים – זהו בעצמו ביאת המשיח (מתקשר למה שנראה מחר באות קס שלחסידי אדמו"ר האמצעי לא היה חסר משיח – הכל היה חסידות). הכל מלחמה על התקשורת, על הקליפה הקשה מבין שלש הקליפות הטמאות[יג].

שיחת האברכים – תשובה; שיחת בעלי הבתים – תהלים

מה שאתה מדבר מתוך עתיק ואריך היינו מה שנוגע לך. הווארט כאן שאצל בחורים צעירים, אברכים, מה שנוגע הוא שערי תשובה. חשוב לשים לב שאדמו"ר האמצעי מדבר על ספר של עצמו, לא אגרת התשובה בתניא אלא ספר שלו, כי אברכים צעירים קשורים במיוחד לרבי ומדברים על ספר שלו. בתוך שערי תשובה יש שלשה חלקים, השיא הוא החלק השלישי – שנוהגים ללמוד בחדש אלול – "דרך חיים", על שמו קראנו לתנועה שלנו, צריך להקים "תא חדשות", תא תקשורת, כל התנועה היא כדי שהחדשות תהיינה סביב דרך חיים ומה שכתוב שם.

און וואס שמועסן בעה"ב כו' איז תהלים [בעל הבית, שנמצא בתוך מערבולת החיים, בצוק הפרנסה וכו' וכו', הדיבורים שלו – לאו דווקא פסוקי התהלים עצמם, אלא הדיבורים הספונטאניים על המצב והתפלה לה' – הם בעצם תפלה וצעקה לה' כמו דוד המלך בספר תהלים, עם כל הרודפים שם וכו'. בהתחלה יהודי לומד תורה, אחר כך הוא מתחתן ובשלב מסוים הוא הולך לעבוד ויש לו כל מיני קשיים עליהם הוא מתפלל לה'.].

בכל אופן, הווארט כאן שמה שאתה מדבר, מה ה'חדשות' שלך, משקף איפה אתה נמצא בעולם. אדמו"ר הזקן רצה, זו כל החסידות, שידברו אודות עתיק ואריך, וכאן מתחלק לחסידים צעירים ולבעלי בתים. בעלי בתים הם תהלים, לא דווקא חסידות של אדמו"ר האמצעי ולא חסידות בכלל אלא תהלים, חוזר לדוד המלך, "נעים זמירות ישראל", אבל האברכים חוזר לספר שלנו, "דרך חיים". בכללות, כל ספרי אדמו"ר האמצעי נקראים על שם חיים, כמו "תורת חיים" (גם לגלגול הקודם של "דרך חיים", לפני 30 שנה, קראנו "חי וקים"). לכן גם קראנו למוסדות שלנו כך, כ"דור השביעי" לאדמו"ר האמצעי... מאד קשור לחיים – שכל אחד יתעצם עם החיים שלו, "באשר הוא שם", עם המצב שלו. החיים של היונגע לייט מסתובבים סביב תשובה ועל כך הם מדברים. בעלי הבתים מסתובבים סביב תהלים, זו השיחה שלהם. אדמו"ר האמצעי הוא כמו יצחק אבינו, "ויצא יצחק לשוח בשדה", בשיחה ספוטנאנית לפי מה שהוא באותו זמן.

ג. "אשרינו!" – גאות יחידה מתוקנת (אותיות עח-פ, קס) 

"אשרינו" – רגלים, אושר והסתכלות

עט. אשרינו שאנו משכימים ומעריבים כו' [בתפלה יש שני "אשרינו" – "אשרינו מה טוב חלקנו" ו"אשרינו שאנו משכימים ומעריבים". חוץ משני אלה, המלה "אשרינו" לא מופיע בסידור, אך כן יש בתהלים. יש במסורה הרבה גרסאות איך כותבים 'אשרנו' – יש בסידור שלנו בצורה אחת, בתנ"ך קורן אחרת ובכתר ארם צובא אחרת. גם המנחת שי, שלא היו לו כל הגרסאות, אומר שראה הרבה דרכים. הנכון הוא "אשֻׁרֵינו", עם קובוץ תחת ה-ש והצירה של ר מלא י – כתיב מיוחד. חוזר פעמיים בתהלים, בפרק יז ובפרק מד. אם כן, יש פעמיים בסדור "אשרינו" ופעם בתהלים באותו כתיב, "אשֻרינו". יש לנו צילום של כתב יד לנינגרד – כתב יד מלא של התנ"ך. כתר ארם צובא, בשל ה'מסחר' שעשו בו, חסר חלקים. על מה שיש בכתר ארם צובא סמך הרב ברויאר, ומה שלא מכתבי יד אחרים – ביניהם לנינגרד. נראה את צילום כתב היד].

"אשרינו" מאד שייך לחב"ד כי הוא צירוף אותיות שניאור. מה פירוש "אשֻרינו"? [לשון ראיה] לא, בתהלים זה לא לשון הסתכלות אלא 'רגלינו' או 'צעדינו', כפי שמפרש המלבי"ם. מי שהרגלים שלו מוליכות אותו בהשגחה למקום הנכון, "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ"[יד] – שיש לו סיעתא דשמיא ברגלים – זהו גילוי פנימיות הכתר שלו, מראה על האושר הפנימי שלו. מאד מסביר את הפסוק הראשון בתהלים, "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", ומכלל לאו אתה שומע הן – אם לא הלך בעצת רשעים כן הלך בעצת צדיקים, בדרך הצדיקים. הרבה פעמים הסברנו את הרשעים-חטאים-לצים וכו' שיש כאן. בכל אופן, "עצת" היינו "כליות יועצות", מקור הרגלים – אתה הולך לפי עצת הכליות. הכליות הן גם שני עצי החיים שמחזיקים את התפארת, ספר התורה, שגם הם כמו שני רגלים.

אדם הולך בשביל לראות – הרגלים צועדות, מבטאות אושר מפנימיות הכתר, ויש בכך גם רמז להסתכלות, ביטוי של הבטה. כמו שנראה באות פב שיש קליפה שאומרת 'תן מבט' בכיוון לא נכון – הרגלים תמיד הולכות כדי לראות משהו, כמו לראות מלחמה (כמו שאחי דוד אמרו על דוד). הרבה פעמים דברנו בל' סיון, אדר"ח תמוז, על כך שמייחד את שני החושים של סיון ותמוז, הליכה וראיה – הולכים כדי לראות. הגר"א בספר יצירה הופך את החושים, שם ראיה בסיון והילוך בתמוז – פעם יחידה שמשנה מנוסח האריז"ל. הוא עושה זאת כי המרגלים הלכו בעיקר בתמוז – נשלחו בסוף סיון – אכן, אצל המרגלים גופא ניכר היחוד של ההליכה והראיה, הלכו כדי לראות. שוב, יש "אשרינו" של הרגלים, "אשרינו" של האושר ו"אשרינו" של ההסתכלות.

מספר המלים בנוסח "אשרינו מה טוב חלקנו וכו'"

כתוב ש"אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו" היינו חב"ד לפי הסדר, והפעם השניה, "אשרינו שאנו משכימים ומעריבים וכו'", היינו המשכת חסדים וגבורות ב-ה קצוות, "משכימים ומעריבים", ואחר כך הם מתקבצים ביסוד ונמסרים למלכות, ה"אומרים". כמו שלמדנו[טו] על "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר"[טז] – שאחרי כל שלבי ההשתלשלות התכלית היא האמירה. כאן האמירה היא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כמה מלים יש כאן? "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו" עשר מלים ו"אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ערב ובקר ואומרים פעמים בכל יום" עוד עשר מלים. כל "אשרינו" הוא כתר ותחתיו יש עוד תשע מלים. יחד עם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שש מלים, יש סה"כ הוי' מלים מ"אשרינו" הראשון עד "אחד", סוף הגילוי של "אשרינו". עוד דבר חשוב במשפט "אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ערב ובקר ואומרים פעמים בכל יום" – השניות של "ערב ובקר" חוזרת שלש פעמים במשפט קצר, "בתלת זימני הוי חזקה" של יום ולילה: "משכימים ומעריבים", "ערב ובקר" – חותם המתהפך, קצת בשביל לשים את הערב-החשך בתוך האור, להמתיק אותו – "ואומרים פעמים". "משכימים ומעריבים" הולך על הגברא, "ערב ובקר" על החפצא, ובשני המצבים "ואומרים פעמים" – בשני המצבים חוזר אותו דבר פעמיים.

זכרון ה"אשרינו"

הנקודה הזאת לא ימוש מזכרונו [של האדם.] כו' אף שהוא בעמקי הקליפות [בערב, מצב של "חשך כפול ומכופל" בלשון הרבי.] אבל הלא [בכל מצב] אין עוד כו' בין ביום בין בלילה כו' וד"ל. וזהו שכתוב בתניא פכ"ה שיהיה קבוע בלבו ביום ובלילה [הביטוי שם הוא: "ובזה יובן למה צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש והלא הבטיח להם פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו' אלא משום שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה כנ"ל". "קבוע... יומם ולילה". הוא כבר אמר זאת קודם, "פעמים בכל יום", כך שהדגש של "יומם ולילה" מיותר – דיוק יפה בתניא, שלא סתם חוזר על המלים, אלא כדי להדגיש לפי הכוונה כאן.].

"שויתי הוי' לנגדי תמיד" ו"חטאתי נגדי תמיד"

ידוע מה שאמר ר' לייב מסמארגאן ששויתי הוי' לנגדי תמיד וחטאתי נגדי תמיד ולא יבלבלו זה לזה ושניהם יחד יהי' [למדנו קודם[יז] ששיטת חב"ד שאין להתבונן בשפלות האדם תוך כדי התפלה, אלא רק בהכנה – לעמוד להתפלל מתוך כובד ראש, הכנעה. אבל כאן מדובר במצב הכללי של החסיד, שהוא בעצם התירוץ של כל ספר התניא, בסוף פל"ד, ש"בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". כל הענין של יהודי הוא נשיאת הפכים – החוש של החסידות, כמבואר במאמר "שלשה חושים"[יח]. ברור שחידוש החסידות במציאות הוא נשיאת הפכים, "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[יט] ו"וחטאתי נגדי תמיד"[כ] בלי לבלבל אחד את השני. מכאן אפשר ללמוד למפרע שאף שבתפלה לא מתבוננים על שפלות האדם, היות שמהות החסיד היא נשיאת הפכים גם השפלות נמצאת שם בעצם – עצם המציאות שלו, יחד עם רוממות א-ל – ורק לא צריך לחשוב עליה.]

(מרבי שמואל בער אי' שזהו תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים [ממשיך את הווארט שמדובר בבקר וערב. בקר הוא "חדשים לבקרים"[כא], "שויתי הוי' לנגדי תמיד", מתאים למובא ב"היום יום" שמדובר בעיקר בהתהוות העולמות יש מאין, המוחשית באופן חוייתי במיוחד בבקרים. בערב, "פנה יום", אדם עושה חשבון נפש מה קרה ומה הוא פעל – שהרי "אנן פועלי דיממא אנן"[כב], כל הענין הוא לפעול ביום ולפעול את ענין היום, להאיר את המציאות, "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב"[כג] – וכשעושים את החשבון מרגישים את החסרון, שהחסרתי בפעולה שלי, ועל כך נאמר "וחטאתי נגדי תמיד", חטא לשון חסרון. בכל אופן, מה עושים? את סוף אורח חיים – מתחיל ב"שויתי הוי' לנגדי תמיד" ברמ"א וסופו "וטוב לב משתה תמיד" (זה נמצא בהלכות פורים קטן לגבי ספק האם חייבים בסעודה. הרמ"א, שהוא בשפלות – ולכן הלכה כמותו – פוסק בראש חסידי ואומר שאם יש ספק האם לעשות סעודה או לא, עושים. ככה זה אצל חסידים, בלי תעניות. תעניות קשורות לעצבות, ואצל חסידים העבירה הכי גדולה היא עצבות). כדי להמתיק את "וחטאתי נגדי תמיד" צריך קצת לומר לחיים בסוף היום... להודות לקב"ה על מה שכן הספקתי לעשות, הכל בחסדו יתברך. בכל אופן, התוספת כאן בסוגריים יותר חלשה ממה שהיה כתוב קודם, כי קודם היה כתוב שלא יבלבלו אחד את השני כשיהיו יחד ממש, ובסוגריים מחלק אותם בין הבקר והערב, שני התמידים של בית המקדש. זו גימטריא מפורסמת אצלנו, ששני ה"תמיד"ים – "שויתי הוי' לנגדי תמיד" ו"וחטאתי נגדי תמיד" – הוי' ועוד חטאתי – שוה תמיד. כל "תמיד" כולל הוי' ו-חטאתי, זהו המצב התמידי של היהודי (ובזכות ה"תמיד" של היהודי, עצם נשיאת ההפכים שבו, יבוא משיח תכף ומיד ממש).]).

גאות יחידה – דוקא בתוך צבא

האות הזו והאות הבאה ברמ"ח אותיות עוסקות חזק ב'גאות יחידה' (ובכלל, רמ"ח אותיות מלא באותיות של גאות יחידה). גאות היחידה של אות עט, שקראנו עכשיו, רק רמוזה בהתחלה, במה שלא כותב בפירוש – ה"אשרינו" הראשון – ועיקר גאות היחידה היא באות הבאה, ממש התוועדות חמה של המשפיע והתלמידים הצעירים, להלהיב אותם בגאות יחידה. חסידים היו אומרים "אשרינו מה טוב חלקנו" שאנו יהודים, "ומה נעים גורלנו" שאנו חסידים, "ומה יפה ירושתנו" שאנו חסידי חב"ד, חסידים של הרבי מלך המשיח. כך אמרו בחב"ד, ובמקומות נוספים אמרו באותו אופן בשינוי ה"מה יפה ירושתנו", שינוי הדעת (שהוא ענין ההתקשרות לרבי).

'גאות יחידה' הוא ביטוי צבאי, כמו שהרבי אהב לקחת ביטויים מהצבא, ודווקא מהצבא הישראלי, קליפת נגה[כד] שיש הרבה טוב שבנגה להעלות משם. מה אומרת גאות יחידה? קודם כל, שאתה יחידה בצבא – אם אין את כל הצבא מסביב, אין גאות יחידה. גאות יחידה היא לא גזענות של כל האומה, למשל. לכהנים, ובפרט לפרחי כהונה, תתכן גאות יחידה, שהם יחידה של משרתי א-ל עליון, אבל הכהנים הם לא כלום בלי עם ישראל – "שלוחי דרחמנא" לעם ישראל ו"שלוחי דידן" מאתנו לקב"ה. כך כל יחידה היא בתוך מסגרת יותר רחבה.

כך מודגש ב"אשרינו" הראשון, קודם "מה טוב חלקנו" שאנו יהודים – צריכים דווקא בסדר הזה – ואחר כך "מה נעים גורלנו" שאנו חסידי הבעש"ט, ואז "ומה יפה ירושתנו" שאנו חב"דניקים. אם יש בעולם רק חב"דניקים – אוי ואבוי. כך, אף שעם ישראל הוא "ממלכת כהנים", אם כולם היו עובדים במקדש ואף אחד לא היה עושה משהו אחר בחיים אוי ואבוי, לא היה כלום. אם אנחנו אומרים שבתוך חב"ד אנו חיל האויר – או איזה משל שלא ניתן – זהו רק חיל מיוחד. יחידה היא פחות מחיל – יש כתה, גדוד, פלוגה, חטיבה וכו'. יחידה קרבית היא כמו סיירת – גאות יחידה הכי גדולה יש בסיירת מטכ"ל, אבל אם רק היא היתה היא לא כלום, היא יחידה בתוך צבא שלם. גאות יחידה גם נותנת הרבה מוטיבציה וכח להוכיח את עצמו – יש בה קטנות. בכל גאות יחידה יש קטנות של "נער ישראל", אבל היא כדי לתת לו את האומץ, העוז והמוטיבציה להצליח במשימות שלו.

גאות יחידה – מניע להפצה

עוד ווארט כללי של גאות יחידה – קשור למה שלמדנו לפני כמה שבועות[כה] – שלחסידי חב"ד היתה מסירות נפש להפיץ את החסידות בעולם, כי הבינו שזכו באוצר, בדבר הכי יקר, וטבע היהודי שאם יש לי משהו יקר הוא מאד רוצה לשתף את כולם. זהו הסימן שבאמת יש לך משהו יקר. כלומר, גאות היחידה עושה שתרצה להפיץ, ואז יקוים התנאי של המשיח "יפוצו מעינותיך חוצה"[כו] ויבוא משיח – גאות יחידה גורמת שתהיה מודע לכך. אם יש גאות יחידה רוצים להפיץ, כמו ש'ירדנו' על הרבנים שהלכו להודו ואמרו שהיהדות היא לא להפצה החוצה (ח"ו) אלא רק עבור קבוצה מסוימת. אצלנו התפקיד של יחידה קרבית היא לשם קירוב לבבות – לקרב את כולם, עד למהפכה הרביעית שמקרבת גם את אומות העולם, "כי אז אהפֹך אל עמים וגו'"[כז]. יש ודאי הרבה התנגדות לרצון לקרב, ולכן צריך להיות עם גבורה ועוז, בלי שום מורך לב, כדי לקרב (ואז יקוים "פדה בשלום נפשי מקרב לי").

הדגשת האין-ערוך – דוקא כאשר רואים את הדבר בחוש

כל זה מעבר לאות הבאה, שהכי עוסקת בגאות יחידה:

פ. והבדילנו מן הטועים [יש טועים ב-ט ותועים ב-ת. טועה ב-ט הוא מי שחושב שהולך בדרך נכונה, אבל טועה.] – יש טועים [ב-ט] וסוברים שהולכים בטוב [יש מי שיש לו דרכים, גם באידישקייט, וסובר בטעות שזו הדרך הנכונה באידישקייט.] – [ויש] תועים [ב-ת] הם שמבקשים הדרך [תועים ב-ת הם כמו יוסף הצדיק – שייך לראש חדש תמוז – שמחפש את הדרך, יודע שהוא תועה.] הבדילנו מן הטועים [צ"ל "התועים" ב-ת. מה היחידה הקרבית שלנו צריכה לכוון?] שאין אנו צריכים אף לבקש הדרך [אין לנו מה לחפש בחוץ. ברוך ה' זכינו לדרך.], שע"י הבעש"ט נתגלה לנו הדרך האמיתי, ואין לנו לחקר ולחדש הלא גלוי לעינים [ויותר מגלוי לעינים.]... אמר ברור יותר מאלאמפ [מהמנורה, יותר ברור מחוש הראיה:] חוש הראי' יכולין לטעות בלילה בחלון מטה [לא לראות אם חלון או מטה, בלילה חוש הראיה לא עוזר לך. אפילו כשיש לאמפ, מנורה, אצלנו גלוי יותר מכך:] אבל זאת לא [אצלנו לא ככה.]. הבדילנו – קדוש ומובדל [וצריך להיות פשיטא אצלנו שכל דבר אחר חוץ ממה שנחלנו, "מה יפה ירושתנו",] לא זו הדרך כלל וכלל [הוא מדבר כאן מאד חזק לבחורים.]. ו[ה"הבדילנו" שלנו הוא]לא במדריגה כמו כסף וזהב [ששתיהן מתכות יקרות, עם ערך ביניהן, "כמעלת הזהב על הכסף". אבל] אנו גבוהים [באין ערוך,] רק קדוש ומובדל וד"ל [לגבי כל דבר אחר – ברסלב, פשיסחא, לא משנה מה... (כך צריך לחנך בחור בתומכי תמימים. אך ראה לקמן בענין "פתיחות הזדהות התכללות" שכל זה מדובר בשלב ההזדהות, בחינת "הבדלה", משא"כ בשלב ההתכללות, "המתקה").].

[הרב פנה למשפיע בחב"ד ושאלו] איך אתה מעביר למושפעים שלך, עם איזה תוקף בוטה שחב"ד מובדל בערך מכל דבר אחר וכל דבר אחר ממש גארנישט ביחס לחב"ד? [אני אומר, כמו ששמעתי אצל הרב לפני עשרים שנה, שחב"ד היא כמו מכשיר רדיו – כשיש מכשיר אפשר לפתוח בכל גל שאתה רוצה, אבל אם אין מכשיר לא יעזרו כל הגלים והתדרים של התחנות כי אי אפשר לקלוט. היות שחב"ד היא המכשיר עצמו, כל מה שאתה קולט אתה מבין יותר טוב – מבין ברסלב יותר לעומק, בהבנה על כל פנים, כי יש את מושגי חב"ד. בכך 'אין ערוך'.] הרבה פעמים איני זוכר מה שאמרתי למישהו, אבל את זה אמרנו להרבה אנשים – משל מפורסם אצלנו. בכל אופן, זה אולי דומה, אבל לא בדיוק מה שכתוב כאן... כאן הוא לא מדבר על המכשיר אלא על התדרים עצמם, שאם אתה עולה על הגל של חב"ד, על השידור של חב"ד, גם השידור הוא באין ערוך ביחס לכל שידור אחר. יש כאן שתי רמות של אין-ערוך.

יש עוד נושא גדול, שאמרנו הרבה פעמים – קשור גם אלי, איך השתכנעתי בפשטות שחב"ד היא "הבדילנו מן התועים" – הנגינה החב"דית. מי שיש לו חוש בנגינה יודע שהנגינה החב"דית היא באין ערוך ביחס למשהו אחר, אפילו ביחס לדברים שקרובים (כמו סלונים, כפי שהזכרנו הרבה פעמים).

בכל אופן, משפיע שיכול לומר כך, בכזה תוקף, הוא משפיע שאצלו באמת גלוי לעינים כמו שכותב כאן – יותר מחוש הראיה הגשמי – וספק אם יש כאלה היום. מי שבאמת זכה לגילוי כזה יכול גם לומר כך. חשוב להזכיר את דברי הרבי הרש"ב, שאם גאות יחידה זו מביאה אותך לבטל מישהו אחר – כל החסידות לא תעלה בידך. הוא מספר שאצל אדמו"ר הזקן היו שתי כתות, אלה שבטלו אחרים ואלה שלא בטלו אחרים – אצל הראשונים לא התקיימה החסידות בידם ואצל האחרונים כן. זו גאות יחידה שבאה עם ענות חן. [אם יש מישהו שפעם הרגיש את גאות היחידה בגלוי ועכשיו כבר לא מרגיש, עדין יכול להתנהג בגאות יחידה?] כן. משהו שדומה לכך, שמסופר על כמה צדיקים שהיו צריכים לעשות "מופת", היו אומרים ש'אנחנו לא יודעים לפעול את הענין, אבל נספר על צדיק שעשה כך וכך' וממילא ה"מופת" היה קורה.

אהבת כל הצדיקים

אצלנו המוטו הוא "אוהב צדיקים", ורואים למעשה מהחסידים הכי גדולים, כמו רבי הלל, שהיתה להם גאות יחידה הכי גדולה של חב"ד ועם זאת מצטטים כל פעם ווארט מאחד מתלמידי הבעש"ט כשמתאים למה שרוצים להסביר – אוהבים מאד להכליל את כל ההברקות והתובנות של כל הצדיקים. קצת מזכיר, להבדיל, את "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין", שאנו מסבירים שיש נקודות חכמה אבל אין משנה סדורה שהיא תורה. כך אפשר להסביר כאן שדרך החיים השלמה של חב"ד היא באין ערוך, אבל נקודתית ודאי יש המון נקודות לקלוט מכולם, כמו בענין שבע החיות הטהורות הידוע אצלנו[כח].

בכל אופן, "מקום הניחו לנו" הקב"ה, ובודאי בדור העשירי של הבעש"ט יש ענין שלא היה בדורות הקודמים ובווארט הזה, של התכללות, כמו שמוסבר במאמר "פתיחות, הזדהות, התכללות"[כט] – זהו ווארט של הזדהות, הבדלה, ואנחנו בדור שכבר שואפים להמתקה, התכללות כנ"ל. אצלנו מתוועדים עם הבחורים בנימה קצת אחרת. שייך גם למעבר מהקו לשטח – הקו הוא בסכנת שבירה. כאן יש הבדלה, "והבדילנו", והבדלה מוגזמת היא בסכנה. מה הסכנה? להתחיל לבטל את האחרים, כמו אם הכהנים היו מבטלים את הלוים והישראלים. עיקר הווארט שבחור שבא ומחפש אלקות – אומרים לו שכאן מצאת. כל הבחורים שהגיעו לתומכי תמימים היו בחורים שחפשו את הדרך. אם יש משפיע שאצלו כל כך גלוי, שיכול לומר בפשטות "מצאת", אין לך יותר מה לחפש ורק תתחיל להתעצם עם הדבר הזה – אז באמת "אשרינו".

מה שכתוב כאן מזכיר מה שכתוב בהמשך, נסתכל באות קס:

יציאה מהגלות ע"י לימוד חסידות

קס. נאמר בזוהר: "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר ... יפקון ביה מן גלותא". פירוש הדבר: על ידי ספר הזוהר מתפרסם גילוי אלוקותו יתברך בעולם [וכך יוצאים מהגלות. מהו גילוי אלקותו בעולם? "יחודא עילאה", "יחודא תתאה", "כולא קמיה כלא חשיב", "אני הוי' לא שניתי", "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכו'", כל השתלשלות העולמות.], וכל השתלשלות העולמות והדורות הראשונים לא זכו לזה (וזו נחמתינו אף בהיותינו נשמות שפלות מאוד [זו כבר דוגמה לאיזון גאות היחידה עם שפלות אישית. אנחנו מצד עצמנו מאד בשפלות, והנחמה שה' גילה לנו את האלקות, ספר הזהר.]) ובזה יוצאים מהגלות.

וכשם שהוא בבחינת עולם כן הדבר בנפש האדם [כמו שיש גלות חיצונית, שעבוד מלכויות, יש גם בנפש שעבוד.] שגם היא בגלות ככתוב "גלו לאדום שכינה [ה"חלק אלוה".] עמהם" (כידוע ליודעי ח"ן), ועל ידי לימוד החסידות יוצאת הנפש מגלותה [כמו שהרבי אומר שהדרך הישרה להביא את המשיח היא לימוד עניני גאולה ומשיח, לימוד ענינים אלה גופא. בכל הדורות בחב"ד למדו "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה" וכו', עניני אלקות שיתגלו בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו – גילוי ענינים אלה זו הגאולה עצמה.]. והיינו, שמלבד הפעולה על האדם כתוצאה מהלימוד שמשתנה ונעשה מהות אחרת, הנה גם בעת הלימוד עצמו שעוסק בענין "ה' הוא האלקים" וכיצד אין ההסתר אמיתי אלא "אני ה' לא שניתי" אף שרואים העולם יש ונפרד וכו' – על ידי זה יוצא הניצוץ האלוקי שבנפשו מהגלות [גם בלי מה שהחסידות אמורה לפעול עלינו שינוי מהות – תוך כדי הלימוד מתגלה באדם הלומד אלקות, זהו כל הענין של לימוד החסידות והחויה האמתית של הלימוד. מי שלא חווה זאת תוך כדי הלימוד ממש לא טעם טעם חיים מימיו. טעם האלקות בלימוד מוציא מהגלות, "בהאי חיבורא דילך".].

וזהו שאמר ר' הלל שבזמן אדמו"ר האמצעי האט ניט אויסגעפעלט משיח [דווקא בדור של אדמו"ר האמצעי לא היה חסר גילוי משיח.], היינו שמפני גילוי האלוקות הרב שהיה בחסידות של אדמו"ר האמצעי כידוע [משה רבינו רצה לומר 'ראה ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד', אבל הדור לא היה ראוי ולכן אמר רק "שמע"[ל] – ידיעת המציאות ולא ראית המהות ממש. אצל אדמו"ר האמצעי כבר האיר משיח, שיש בו מעלה לגבי משה רבינו, שיש ראית האלקות ממש – "גדלות ב' דאבא" בלשון הקבלה, שהיא בחינת "פנימיות אבא פנימיות עתיק", הגילוי של משיח כמבואר בכתבי האריז"ל.], לא היה חסר להם דעת באלוקות שזה ענינו של משיח.

לשכוח מהמשיח ע"י רבוי גלוי אלקות

[ודאי שמשיח יגלה עוד יותר דעת באלקות ועוד באופן של ראיה, אך בכל זאת להם לא חסר אז] [עיקר מה שיש להעמיק כאן: אנו כעת הדור השביעי לאדמו"ר האמצעי. מצד אחד, אצלו היתה מאד גאות יחידה, מאד הבדלה מהמתנגדים – אצל הצמח צדק כבר היתה המתקה. אצל אדמו"ר האמצעי אפילו לא נכנסו להתפלל במנין שאינו של חב"ד. היה גם מכורח המציאות שההתנגדות היתה עדיין חריפה ביותר].

בתור דור השביעי של אדמו"ר האמצעי אנו בראש חדש, דור העשירי של הבעש"ט, התכללות אחרי ההזדהות. בכל אופן, משמע פשוט שאצל אדמו"ר האמצעי יותר מכולם – יותר מאדמו"ר הזקן והצמח צדק, יותר מהדור האחרון – לא היה חסר משיח. אצל הרבי היה חסר משיח, הוא צעק משיח ו"עד מתי", ואצל אדמו"ר האמצעי לא היה חסר משיח. כנראה משיח יבוא בפועל ממש בעוד דור בו לא חסר משיח, כי אז מסיחים את הדעת ממשיח. הפירוש ש"משיח בא בהסח הדעת" מכל הדברים האחרים, שחושבים רק על משיח – זהו פירוש ששייך לרבי. הפירוש שלנו, שהיות שמשיח כבר נמצא, כמו בחדר של רבי מנחם מענדל מויטבסק, אין מה לחשוב על משיח. לא אותו דבר, אבל מזכיר את רבי הלל בגמרא[לא] שאומר שכבר אכלנו את המשיח – כאן לא מפרשים שאכלנו, אלא שכעת אוכלים, וממילא אין מה לחשוב יותר על משיח. כך היה אצל אדמו"ר האמצעי, וגם אצלנו צריכה להיות בחינה כזו – אך היא רק אם יש באמת ריבוי גילוי אלקות, ראיה באלקות.

הכל כאן התחיל מספר הזהר, ואחד מסימני ספר הזהר הוא מה שחוזר הרבה פעמים, שמישהו אומר איזהו סוד והחבר ששומע ממנו אומר שאם לא באתי לעולם רק כדי לשמוע דברים אלה דיי. התחושה הזו נקראת ביאת המשיח. אם גם בדור שלנו אפשר לומר ככה על משהו שמתחדש – משיח כאן, ואז ממילא מסיחים את הדעת ממשיח, וממילא הוא גם בא בכל שיעור הקומה שלו, מהרוחניות עד הגשמיות. את הגילוי הזה אפשר להשיג מדא"ח, מתורת אדמו"ר האמצעי – זהו ספר הזהר. שייך גם למה שדובר לעיל, שהאברכים הצעירים מדברים דווקא מדרך חיים, הדרושים שלו. רבי הלל היה מאד קשור לצמח צדק, ורוב הדרושים חוזר על דרושיו – רק מעט של אדמו"ר האמצעי – אך פשיטא אצלו שגילוי אלקות ממש אפשר להשיג בדא"ח של אדמו"ר האמצעי דווקא.  משיח הוא דעת באלקות ולחסידי אדמו"ר האמצעי לא היה חסר.

כל הדבר הזה הוא האתגר של חדש תמוז, שהחוש שלו הוא הראיה – להגיע לראית אלקות. הוא מתנצל בסוף, שלמשיח ודאי יהיה עוד משהו לומר חוץ מהדא"ח של אדמו"ר האמצעי, הגם שהרבי אמר שעוד לא התחילו לדלות את האוצרות שבדברי אדמו"ר האמצעי. בכל אופן, בלימוד דא"ח יצא ניצוץ האלקות, "נפקא מגלותא" – כשיש חויה זו על ידי הלימוד זו מדרגת משיח.

ד. אותיות פא-פב: חסידות לאברכים הצעירים

שתי האותיות הבאות הולכות יחד, נסביר בקיצור:

נסיון 'לגנוב' חסידות

פא. אדמו"ר הזקן הי' אומר יונגע חסידות כידוע ולא הניחו הגדולים ליכנס ולא הם [הקטנים, להכנס לחסידות] להגדולים. ור' זלמן זעזמער [שהיה שיא השכל האלקי,] בחפצו לשמוע היונגע חסידות בקש מהאברך שמתאכסן ביחד עמו [התאכסן עם אחד הצעירים.] שכשיבוא השליח עבורו [לא ידעו כלל מתי יהיה – חיכו שבועות עד שיבוא שליח להזמין אותו לשיעור. נסעו שבועות שלמים וחיכו, "כולי האי ואולי", שיזמינו אותו. לא ידעו מה התכניות, אבל היה משטר מה שייך לכל אחד.] יודיעהו ויתגנב לשם, וג' שבועות לא קראו להאברך (ומעצמם לא הורשו ללכת [היו צריכים הזמנה אישית לכל אחד.]) ושבא השליח ישן רז"ז (ביום) וכשהקיצו [האברך הצעיר.] מרוב מהירותו שכח ליטול ידיו ובהכנסו לחדר החסידות גער בו אדמוה"ז בזה"ל: וואס איס דאס וואס איז דאס אָן נעגל וואסער [מה זה, מה זה, בלי נטילת ידים.]. ותיכף ברח משם [על פי נגלה לא כל כך נורא אם אין נעגל וואסער אחרי שינה ביום – אדמו"ר הזקן כן הקפיד. בכל אופן, מוסר ההשכל שלפעמים עושים חסידישע-גניבה, שאתה מתגנב לרבי או חמור מכך שגונבים את הכתבים – לפעמים מועיל, אבל אם באמת לא צריך גם לא מועיל. כנראה בשביל רבי זלמן זעזמיר הכל היה תיקון – מה שהיה כל כך עם חשק הוא ענין, וגם מה שברח הוא ענין, קבל את שלו. המלים האלה מאדמו"ר הזקן היו באמת מה שהיה צריך לשמוע. הוא הפך להיות צעיר באמת – לא רק שהתגנב לשמוע מה אומרים למישהו אחר, אלא זכה לשמוע מה אומרים לו עצמו.].

מהות ה"אמורי" – פגם הראיה

התורה הבאה:

פב. אמורי – פירושו איז א זאגער [אחד שאומר, ומה הוא אומר?] גיב א קוק אהינצו [תעיף מבט לשם.], און ער גיט א קוק איז ער מטמא די אויג [וכאשר הוא מעיף מבט הוא מטמא את העינים.]. ולשון זה שמע א' בהיונגע חסידות ויותר לא שמע שלא היה מהאברכים ורק הצליח לו ששמע דברים כאלו [רבי זלמן זעזמיר לא הצליח ומישהו אחר כן הצליח. דווקא כי רבי זלמן זעזמיר היה באמת חשוב – הוא לא הצליח. סתם מישהו כן הצליח לשמוע משהו כשלא היה שייך לקבוצה זו. כנראה זכה לשמוע מה שהיה 'בול' שייך לו. כאן רואים קשר בין חוש הדבור וחוש הראיה, ניסן ותמוז, וקודם ראינו קשר בין חוש ההילוך וחוש הראיה, סיון ותמוז. אמֹרי אותיות מאיר, הלעומת זה של רבי מאיר שמאיר עיני חכמים בהלכה – אומר להם לאן להביט באור תורתנו הקדושה. כתוב "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמֹרי עד הנה" – דור רביעי רומז לחדש הרביעי, חדש תמוז, תיקון חוש הראיה (הקשור בפרט לארץ ישראל, סוד "אוירא דארץ ישראל מחכים" – "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אותה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". "ודור רביעי ישובו" = ארץ ישראל). "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה" = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"!].

בע"ה

שבת קדש פרשת מטות-מסעי, כ"ח תמוז ע"ז – כפ"ח

רמ"ח אותיות (קד-קז)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[לב]

[אחרי הדלקת נרות:]

נגנו נגון החתונה של אקסלרוד, ידיד נפש, מעין עולם הבא-מה ידידות (י"ט כסלו ע"ז), שאמיל.

א. אות קד: זיהוי החוש האישי – "זהיר טפי"

הגענו לאות קד:

מעלת יוסף על יעקב

קד. רג״ד [ר' גרשון דובער, חסיד הצמח צדק וממושפעיו של ר' הלל.] שאל מר״ה מדוע נענש יוסף על אמרו והזכרתני שרצה לעשות כלי [כשיוסף היה בכלא, אחרי שפתר לשר המשקים את חלומו לטובה, הוא אמר לשר המשקים "כי אם זכרתי... והזכרתני אל פרעה"[לג]. אומרים חז"ל[לד] שבגלל הפגם במדת הבטחון בה' – כאשר עשה כלי בטבע וסמך על שר המשקים – הוא נענש להיות עוד שנתיים בכלא.],

ושורש נשמתו (מסוד) מסד [צ"ל: מיסוד.] דא״ק שלמעל' מהתלב' בכלים (שהתלבשות בכלים הוא רק מעקודים) [שרש נשמת יוסף הוא ביסוד א"ק[לה]. יש עולמות עקודים-נקודים-ברודים: בעולם העקודים כל האורות מכונסים בכלי אחד; בעולם הנקודים היו כבר עשרה כלים, כנגד עשרת האורות, אך הכלים היו קטנים ולא יכלו לסבול את עוצמת האורות ונשברו; ובעולם הברודים נתמעטו האורות ונתרבו הכלים. יוסף הוא למעלה מכל העולמות בהם יש כלים – הוא ביסוד א"ק, שם עדיין אין כלים – ולכן, לפי ערך הדרגה שלו, הוא פגם בכך שעשה כלי בטבע עם שר המשקים. הנושא קשור למה שתמיד שואלים בתורת הנפש ובעוד תחומים, שרוצים כלים. צריך להסביר שביסוד א"ק, מקומו של יוסף הצדיק, אין בכלל כלים, ודווקא הוא ה"פלא יועץ", קולע אל השערה ולא יחטיא בפתרון לכל בעיה נפשית (חלום) ונתינת עצה נכונה, ללא כלים כלל – זה עצמו ה"פלא" שבעצתו (פלא היינו כתר עליון, שגם בו אין עדיין כלים). אחר כך, כאשר יוסף כבר מתמנה כמשנה למלך, הוא עצמו דואג לעשות כלים, הוא המכלכל (לשון ריבוי כלים) לכל עם הארץ, סוד "מהתעבות האורות [ללא כלים, ההתעבות נעשית על ידי המינוי להנהיג בפועל] נתהוו הכלים".]

הלא מצד ענוותנותו חשב שאינו במעלה גבוהה כ"כ [יוסף לא חשב ש'אני נמצא ביסוד א"ק'.], וגם יעקב שלח מתנות לעשו שהי' נשמה דאצי' וגם הוא החזיק את עצמו כן [הרי אבא שלו גם עשה השתדלות בטבע, והוא ודאי לא יותר מאבא שלו. "אין קורין אבות אלא לשלשה"[לו], "האבות הן הן המרכבה"[לז] ונשמת כל האבות מעולם האצילות, ובמיוחד יעקב, ה"בחיר שבאבות", שנקרא בעל עולם האצילות. יוסף ראה את אביו עושה כלים בטבע בכך שהוא מביא לעשו אחיו מתנות ומשתחוה לפניו וכו' וחשב ש'אני ודאי לא יותר ממנו, וגם עלי לעשות כלים בטבע'. על כך שואל ר' גרשון בער את ר' הלל: מדוע, אם כן, נענש יוסף על כך? הרי עשה זאת מתוך ענוה!],

החובה לזהות את החוש הפנימי האישי

וענהו בזה״ל: א חוש דארף מען ניט לאזען [חוש לא צריך להזניח.]

כעת נאמר כמה יסודות בתורת החסידות: כתוב[לח] שההבדל בין מוסר לחסידות הוא שמוסר בא לתקן את כוחות הנפש ואילו החסידות באה לתקן את חושי הנפש, שיהיה חוש פנימי בכל דבר. עיקר החוש שצריך לפתח הוא מי אני, מה אני ומה תפקידי והשליחות שלי בחיים, במה אני טוב ולאיזו עבודה מיוחדת אני שייך. מי שלא עושה זאת, במחשבה שאין לו יחוד משלו, לוקה בענוה של שקר, ענוה פסולה.

איך מזהים מה החוש הפנימי שלי? על כך כתוב "במאי אבוך הוי זהיר טפי"[לט], זהיר מלשון זהר[מ] – יש איזה רגע בחיים שאני עושה משהו ואני מרגיש שאני מזהיר ומאיר, רגע אחר כך אני צריך להתבונן ולקלוט שהזהרתי מהדבר שעשיתי, כנראה זו השליחות שלי בחיים ובדבר זה עלי להתמקד. הקב"ה נתן לנו תריג מצות ואת כולן צריך לעשות בשמחה ובחיות, רק שלא תמיד זוכים לכך, אז לפחות איזו מצוה אחת שמרגישים בה 'זוהרים'. שם בגמרא מדובר במצות ציצית, אבל זו יכול להיות כל מצוה שמרגישים שאתה "זהיר טפי" בה.

בן כמה היה יוסף הצדיק באותו זמן? בן זך שנים, מן הסתם במשך השנים האלה הוא עבר איזה אירוע שגרם לו לזהות את החוש הפנימי שלו ואת דרגתו בעבודת ה', משהו שהוא מרגיש שבו הוא "זהיר טפי", וכך להכיר ששרש נשמתו מיסוד א"ק ושהוא שייך לבטחון מוחלט בה', בלי צורך בכלים בדרך הטבע. לכן הוא נענש על שלא נהג כך.

משל השען והסנדלר

וא' משל (ספק אם משל ר״ה לרג״ד או רג״ד לר״ה [לא ברור אם המשל הוא המשך דברי ר' הלל לר' גרשון בער או שהוא משל של ר' גרשון בער להסביר את דברי ר' הלל.]) אומן השעון א זייגערמאכער [שען.] שנפל לשכרות שיאות [ועכשיו הוא רק מתאים להיות] לסנדלר, האם משו״ז יהי' סנדלר? הלא טוב יותר שיעזוב שכרותו.

אומר כאן משל יפה ומיוחד: אחד שהוא שען במקצועו, מלאכה עדינה, נפל לשכרות, וכעת הוא מסוגל להיות רק סנדלר, מלאכה יותר מגושמת. יש לו אפשרות להמשיך במלאכת הסנדלרות, ואז אין צורך שיצא מהשכרות שלו, אבל הוא יכול גם להגמל מהשכרות וכך לחזור להיות שען. יוצא מכאן שיעקב אבינו ביחס לבנו יוסף הוא סנדלר לעומת שען, ויוסף בכלא ירד כביכול לדרגת סנדלר. [כנראה שר המשקים השקה אותו.] כן... הוא פתר את החלומות של שר האופים ושר המשקים, ובעצם הוא גזר את דינם – אחד לחיים ואחד למות. לכן הוא חשב שכמו שהחייתי בפתרוני את שר המשקים הוא גם יעזור לי לצאת מכאן. [הווארט כאן מזכיר את 'היום יום'[מא] על אחד שיכול להיות נוקב ומרגליות ובמקום לעשות זאת הוא אופה לחם.] כן, רק כאן החידוש הוא שקודם הוא היה באמת נוקב מרגליות אך אחר כך הוא נפל לשכרות ואינו יכול לנקוב מרגליות. שם הוא לא שכור, הוא יכול כעת לעסוק ביהלומים, ובמקום לעסוק בנקיבת מרגליות הוא עוסק באפיית לחם, ואילו כאן הוא לא יכול כעת להיות שען אלא אם ייצא משכרותו.

התוכן כאן מזכיר תורה בלקוטי מוהר"ן[מב] לגבי סבי דבי אתונא. סבי דבי אתונא הקשו כיצד מי שבקש להשתדך עם אשה וסרבו לו יפנה לאשה במעמד עוד יותר גבוה ממנה (ובכך רמזו שאם הקב"ה פנה לעם ישראל לקבל את התורה לאחר ששאר העמים סרבו לו המשמעות היא שעם ישראל פחוּת משאר העמים, ולא נעלה מהם). רבי יהושע בן חנניה ענה להם שאדם לא מצליח לתקוע יתד בחומה עליו לנסות לתקוע אותה גבוה יותר ושם יצליח. מי שנמצא בשידוכים ונפגש עם בחורה שלא רוצה אותו. מה הייתי חושב שהוא צריך לעשות? להוריד פרופיל וללכת על משהו פחות טוב בשבילו. על כך עונה רבי יהושע – לא! אם לא הצלחת כנראה מגיע לך משהו הרבה יותר טוב, לכן תנסה יותר גבוה.

בהשגחה פרטית אנחנו לומדים עכשיו שיש פה את "והזכרתני", ענין הזכירה שקשור לברית "זכר חסדו"[מג]. [הכוונות של הברית הן גילוי יסוד א"ק, וגם היום היה ההילולא והיום הולדת של יוסף הצדיק לאחת מהדעות.] כן. הבעש"ט אמר שההשגחה הפרטית בדרגה הכי גבוהה היא בלימוד התורה, כשלומדים לפי סדר דווקא ומגלים שמה שלומדים קשור למה שקורה במציאות.

ב. אות קה: את מי אוהב יותר?

קה. ר״ה [ר' הלל מפאריטש] שאל מאברך למי אוהב יותר..... [שלש נקודות. שכל אחד יבין לבד. (את אשתו או את הקב"ה?) כן, את מי אתה אוהב יותר, את אשתך או את הקב"ה? והוא השיב מה שהשיב, הוא היה חב"דניק ולא שיקר, אמר שאוהב יותר את אשתו.] וא"ל ר״ה טועה אתה על מי תמסור נפשך כו'. (כן הטעות אצל כ״א שיש לו אהבה מסותרת).

כתוב בתניא שיש אהבה טבעית, שבעולם היצירה, ויש אהבה שכלית, שבעולם הבריאה – עליהן כתוב "יוצר אור ובורא חשך"[מד], כמו שדברנו לפני כמה שיעורים[מה] – אבל יש דרגה עוד יותר גבוהה, אהבה מסותרת בעולם האצילות. בעולם האצילות שרש נשמות ישראל, "אצילי בני ישראל"[מו], ומשם מגיע כח המסירות-נפש. אין הכוונה שלא צריך לאהוב את האשה, אדרבה צריך לאהוב את האשה מאד, אבל את הקב"ה יותר. [כלומר, כלפי האשה יש אהבה טבעית ושכלית אבל אין אהבה מסותרת?] האהבה הטבעית היא לפעמים יותר מהאהבה השכלית, משום ששרש הרגש הוא מעל השכל – "ז"א בעתיקא אחיד ותליא".

[אולי מדובר כאן על אהבה לאשה מול אהבה לרבי?] ר' אייזיק אמר שאם שלמה המלך היה חסיד הוא היה כותב את מגלת שיר השירים על אהבת רבי וחסיד, כלומר שזו אותה רמה של אהבה.

[בלוח התיקון בתניא כתוב שבני עירו קודמים בצדקה, יותר מהם הצדיק ויותר ממנו הצדיק שבארץ ישראל. אבל מה עם הקב"ה? יוצא שהצדיק כמו הקב"ה...] לא, הקב"ה מעל כל הדרגות האלה. [יש טענה שבחב"ד מדברים רק על הרבי ולא על הקב"ה, וכשהגעתי לרב אני רואה שהוא מדבר על הקב"ה.] הקב"ה בהתחדשות... 

ג. אות קו: כף הקלע – הזזה עצמית

קו. ר״ה [ר' הלל מפאריטש] אמר שליובאוויטש הוא כף הקלע דקדושה ס'ווארפט א הער און א הער מיא ווייס גאר ניט אויף וואס פארא וועלט מיא איז [נזרקים מצד לצד ולא יודעים באיזה עולם נמצאים.].

איך נקראת בלשון החסידות הזריקה מצד לצד עד שאתה לא יודע באיזה עולם אתה נמצא? "הזזה עצמית", יסוד מאד חשוב בחסידות. כשמגיעים לליובאוויטש מרגישים הזזה עצמית, וזה סימן שהגעת למקום אמתי.

פשיטות והתחדשות

יש סיפור על חסיד שהגיע לעיירה של מתנגדים כדי לאסוף כסף, ושם היה מנהג שכל אחד שהגיע היו בוחנים אותו אם הוא שייך ל'כת', ואם כן היו זורקים אותו משם. מה עשה אותו חסיד? שאלו אותו מה אתה אומר על ה'כת'? הוא ענה 'הכת? כל הזמן חושבים על עצמם', 'ומה אתה חושב עלינו?' 'אתם כל הזמן חושבים על הקב"ה'. הם היו מאד מרוצים מהתשובות וקבלו אותו. רק אחר שהוא אסף כסף הוא אמר להם את הכוונה במה שענה וברח משם...

הכוונה שלו מוסברת לפי המושגים פשיטות והתחדשות. אם העולם נמצא בפשיטות נשאר לחשוב על הקב"ה, האם הוא נמצא או לא (והוא נמצא בהתחדשות), ואם הקב"ה נמצא אצלנו בפשיטות נשאר לחשוב ולהתבונן רק האם אני קיים בכלל בעולם או לא. זו הכוונה שליובאוויטש היא כף הקלע דקדושה – שאתה בכלל לא יודע באיזה עולם אתה נמצא, עד לספק אם אתה בכלל קיים או לא.

איזה מקום עולה כף הקלע? [יצהר] כן, רק השאלה אם זו כף הקלע דקדושה או כף הקלע דקליפה...

ד. אות קז: נסיעה לצדיק – בחינת יום טוב

נלמד עוד אות:

קז. אדמוה״ז ענה על השא' למה צריך לנסוע לר״מ מהאראדאק [אדמו"ר הזקן ענה על השאלה למה צריך לנסוע לרבי מנחם מענדל מהאראדאק, רבי מנחם מענדל מויטבסק.] שזע״ד [שזה על דרך] ווי א ישוב'ניק פארט אויף יו״ט אין שטאט [בן כפר שנוסע ליו"ט לעיר.].

רבי מנחם מענדל מויטבסק היה רב-חבר של אדמו"ר הזקן, ויש שיחה של הרבי, שאנחנו תמיד מזכירים, בה הוא שואל למה לא מונים בשושלת הרביים של חב"ד את רבי מנחם מענדל מויטבסק (אדמו"ר הזקן כתב לו כתב התקשרות אחרי פטירת רבי אברהם המלאך, בנו של המגיד). שאלו את אדמו"ר הזקן – 'למה אתה נוסע לרבי מנחם מענדל מויטבסק?' (כלומר, למה אתה צריך אותו כרבי?). נסיעה לרבי מורה על התקשרות אליו. הוא ענה שהנסיעה שלו היא כמו בן כפר, ישוב'ניק, שנוסע לעיר הגדולה ליום טוב. כלומר שיש צדיק, רבי, שאצלו נמצאים ה'עולם', הוא באמת נשמה כללית ולכן נסיעה אליו היא כמו עליה לרגל ביום טוב, "אומר לדבק [דבוק חברים אצל רב אחד] טוב [יום טוב] הוא", וכמו שתכף נסביר יותר.

על דרך הסוד יש לפרש ישוב'ניק מלשון ישוב הדעת, מוח התבונה (מוחין השייכים למדות) כנודע, ואילו הנסיעה לעיר ליום טוב היינו העליה מתבונה לאמא עילאה (מוחין בעצם, וכמו שמסביר ר' אייזיק שעיקר ענין ההתבוננות הוא לא ישוב הדעת אלא 'ארויס טאן זיך' מדעתו הראשונה, להתפשט מדעתו ולהכלל בדעת שלמעלה ממנו, והוא ענין נסיעת חסיד, משכיל, לרבי).

איפה מצאנו יחס של בן כפר מול בן עיר? [לגבי פורים.] זה בהלכות, אבל בתנ"ך איפה מצינו? על מי נאמר שהוא בן כפר ומי בן עיר? [ישעיהו ויחזקאל.] כן, לא דומה בן כפר לבן עיר, שישעיהו הוא "בן כרך שראה את המלך" ויחזקאל "בן כפר שראה את המלך"[מז]. למה בן כפר צריך לנסוע ליום טוב לעיר? ["ברוב עם הדרת מלך".] בדיוק, הוא רוצה להיות ביחד עם עם ישראל. אצל הצדיק של הדור נמצאות כל הנשמות של הדור ומי שרוצה להתקשר לנשמות ישראל צריך לבוא לצדיק. יו"ט הוא בחינת בינה, אמא מקננא בכורסיא, שם שרש נשמות ישראל, והכוונה בכך שבן כפר נוסע ליום טוב לעיר היא שאצל הצדיק הוא מרגיש יום טוב, מרגיש שם שכל ישראל נמצאים שם. יתכן שאין הרבה אנשים אצל אותו רבי, ואף על פי כן שם נמצאות כל הנשמות. [יש בני עיר שנוסעים לכפר גם...] כפר חב"ד שוה ש-די (כפר = ש, חב"ד = די). [נוסעים לשבת.] שבת ענינה ענג ויו"ט ענינו שמחה. יש גם שבת שבתון שנפתח בתפלת "כל נדרי", שגם שוה ש-די.

התפללו קבלת שבת וערבית.

בע"ה

שבת קדש פרשת מטות-מסעי, כ"ח תמוז ע"ז – כפ"ח

שלום זכר וברית מילה לרֹעה ישראל שי' גרון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[מח]

[אחרי ערבית וכמה ניגונים.]

א. סנדק – שנאת העלם הרע

גילוי אור משיח בסנדק

נגיד כמה דברים כדי להשתתף ב"שלום זכר". דברנו לפני כמה שבתות[מט] על הספר "שארית ישראל" של הווילדניקער. יש בברית מילה שלש דמויות, ששלשתן נמצאות כאן – סנדק, תינוק ומוהל. אמנם התינוק לא נמצא כאן אבל אבא שלו מייצג אותו. הוא כותב שני דברים על הסנדק[נ].

קודם כל, הוא כותב שהכוונה של הסנדק היא גילוי אור משיח: הסנדק מחזיק בידיו את הרגלים של התינוק – שתי רגלים ורגל אמצעית, שהיא הברית – יחוד רגלין (נה"י) בידין (חג"ת), שהוא בחינת משיח.

התינוק הוא קדוש מרחם אמו, שנה הבאה לומדים בישיבות את מסכת בבא קמא, רבי ברוך ממזיבוז אמר שבבא קמא ר"ת ברוך בן אדל קדוש מרחם אמו, זה השיעור הראשון של המסכת...

סנדק – שונא את הרע הדק שבדק

בהמשך הוא דורש על סנדק כמו שחז"ל דורשים על הר סיני, שמשם ירדה שנאה לאומות העולם, כך סנדק נוטריקון שונא את הרע הדק שבדק. בלשון החסידות הרע הדק נקרא "העלם הרע", הרע שבלא מודע שבנפש, אותו הסנדק שונא. יש בספר שארית ישראל הרבה דברים שמזכירים דברים שכתובים בתניא (ואולי הם לקוחים משם). כאן הווארט מאד דומה למה שכותב אדמו"ר הזקן לגבי צדיק גמור, שצדיק גמור הוא מי ששונא את הרע בתכלית. יוצא שסנדק צריך להיות צדיק גמור, דבר שלא מצוי בכלל.

מה מזכיר לנו נוטריקון מהסוג של סנ-דק? [סנבלט.] כן, היו לנו שיעורים לפני כמה שנים שסנבלט, מי שנלחם בעזרא ונחמיה שעלו לארץ כדי לבנות את בית המקדש, הוא נוטריקון שונא בליטוֹת. זו קליפת סנבלט, אבל לכאורה בליטות הן דבר לא טוב, כמו הווארט בחב"ד "אָן בליטות". אלא שיש בליטות טובות, הבליטות של הקדושה, כמו עזרא ונחמיה שבאו לבנות את בית המקדש, אותן שנא סנבלט, ויש בליטות של הקליפה, חיצוניות מוגזמת הבאה מתוך ישות, ועליהן אומרים שצריך להיות "אָן בליטות", בלי בליטות. אם כן, בברית מילה המוהל כורת את הבליטות של הקליפה ומגלה את הבליטות של הקדושה. הסנדק הוא מי ששונא את הרע שבדקות שבדקות.

סנדק-תינוק-מוהל – ספר תורה-תפילין-מזוזה

מה ראשי התיבות סנדק-תינוק-מוהל? [סתם], כמה זה עולה? [500, "פרו ורבו".] נכון, איזה עוד ראשי תיבות יש למלה סתם? [ספרי-תורה, תפילין, מזוזות.] נכון, ואם כן יוצא שהסנדק הוא ספר-תורה, התינוק הוא תפלין והמוהל הוא מזוזה. מזוזה היא "הכח המניע הבלתי מתנועע", לכן כתוב על הקב"ה "אני הוי' לא שניתי", כך המוהל. כמה שוות שלש המלים האלו, סנדק-תינוק-מוהל? [861, בית המקדש.] נכון. רק תינוק עולה משיח בן יוסף. קשור לימי בין המצרים, שהסנדק, התינוק והמוהל הם ההתגלות של בית המקדש. 861 הוא המשולש של מא. [שוה גם מתתיהו.] כן, ועוד כמה דברים חשובים. [ראש השנה.] נכון.

ב. מדרגת הבטחון של יוסף – עשית כלים מהקדושה

[אחרי מוסף:]

נגנו נגונים, נערכה הברית למזל טוב. עשו "המוציא", נגנו נגון הכנה לארבע בבות וקפעליא.

כדי לכבד את המקום נאמר כאן כמה מילים לפני שנעבור למקום סעודת המצוה. קיבלתי אתמול מר' שאול ספר על הלכות קרבן פסח, ויש שם דיון לגבי הדין שהפסח צריך שייאכל בחבורה, האם העיקר שתהיה חבורה אחת אפילו אם היא בשני מקומות או שצריך שיהיו במקום אחד דווקא. אנחנו פוסקים שהעיקר הוא שתהיה חבורה אחת, אפילו אם הם בשני מקומות...

"רעה ישראל" ויוסף הצדיק

השם של הרך הנימול הוא רֹעֵה ישראל מהפסוק "רֹעֵה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף ישב הכרובים הופיעה"[נא]. יש על פסוק זה נגון בפרקי הרבי. מי כאן ה"רֹעה ישראל"? ה'. כתוב אח"כ "נֹהג כצאן יוסף", הפשט של "יוסף" כאן הוא כינוי לכל עם ישראל, שכולם נקראו על שם יוסף (וגם יוסף קשור לכל ישראל ונקרא "רֹעה" שלהם, כמו שכתוב בתורה[נב] "משם רֹעה אבן ישראל"). נמצא שהשם רֹעה ישראל קשור מאד ליוסף הצדיק. הדבר מתקשר לחדש תמוז, שדברנו לאחרונה[נג] על הקשר של כל החדש ליוסף הצדיק – יש ארבע דעות בחז"ל לגבי תאריך היום הולדת וההסתלקות שלו, וכל התאריכים בחדש תמוז.

נצח – בטחון עם כלים (גם מהקליפה), הוד – בטחון בלי כלים, יסוד – בטחון עם כלים מהקדושה

נוסיף השלמה למה שדברנו בליל שבת[נד] לגבי מדת הבטחון של יוסף הצדיק: הוסבר שיוסף הוא בדרגת יסוד א"ק, בה אין צורך לעשות כלים. משה רבינו הוא כנגד ספירת הנצח, שפנימיותה בטחון, אבל את כל הבטחון הוא מקבל מיוסף הצדיק – "ויקח משה את עצמות יוסף אתו"[נה]. אנחנו יודעים שיש שני סוגי בטחון, בטחון פעיל ובטחון סביל, והם בפנימיות הנצח וההוד. פנימיות ספירת היסוד של יוסף הצדיק בפרצוף שבעת הרועים-האושפיזין היא אֱמֶת, מלשון לאַמת ולהגשים, כח ההגשמה נמצא ביסוד. איזה בטחון קיים שם?

קודם נבין, מה היתה הטענה של ר' גרשון בער בשאלתו את ר' הלל? הוא הקשה שיעקב אבינו כן עשה כלים בטבע, וכך היה ראוי, ויוסף הצדיק החזיק את עצמו כמוהו ולכן עשה כלים, ומדוע הוא נענש על כך?! אבל לכאורה יש הבדל ביניהם. איזה כלים יעקב עשה? הוא שלח דורון לאחיו עשו הרשע והשתחוה לפניו וכו', אבל הרי אחרי הכל עשו הוא אחיו הגדול – הגם שיעקב קנה ממנו את הבכורה, אבל עדיין מצד הלידה עשו הוא הגדול – והרי יש מצוה לכבד את האח הגדול כמו כבוד אב. מי שיקרא ברמב"ם בהלכות ממרים יראה שאין שום הבדל בין כבוד אח גדול לכבוד אב, זו אותה דרגה. לגבי כבוד אב ואם כתוב בהלכות ממרים – מעניין שכותב את הלכות כבוד אב ואם בהלכות ממרים אחרי זקן ממרא – שאפילו אם האבא רשע יש מצוה לכבד אותו. אם כן, אותו דבר לגבי אח גדול רשע, אלו אותם דינים, ולכן יעקב אבינו כיבד את אחיו הגדול, הגם שהיה עשו הרשע. אבל אצל מי יוסף עשה השתדלות? אצל שר המשקים, גוי מצרי! לכאורה כלל לא דומה.

מה רואים שהדגש אצל יוסף? יוסף כן יכול לעשות כלים בטבע, יוסף בונה מדינה ומשתמש בכלים, רק ענין הבטחון שלו הוא לא לעשות כלי בקליפה. הוא נענש כי לא ידע את מדת הבטחון השייכת לדרגתו, יסוד א"ק, בה עליו לעשות כלי ולבטוח בה', אבל לא כלי מהקליפה. אם למשל יוסף היה לוקח עו"ד יהודי טוב והיה כך יוצא מהכלא אולי כן היה בסדר גם לפי דרגתו, אבל הבעיה שהוא אמר זאת לשר המשקים המצרי.

לפי זה נסביר כעת את היחס בין נצח, הוד ויסוד בקשר לבטחון בה': נצח הוא בטחון פעיל, "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[נו], להכנס למלחמה ולנצח; הוד הוא בטחון סביל, "חשוב טוב יהיה טוב", "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך" בלי לעשות בעצמך כלים בטבע; אבל יוסף הוא לא נצח ולא הוד, הוא יסוד, שענינו לעשות כלים דקדושה בטבע, בלי להשתמש בכלים דקליפה. יוצא שמי שבנצח יכול להשתמש אפילו בכלים דקליפה.

שינוים בקשר לתנועת "דרך חיים"

כעת נגיד משהו בקשר לתנועה: אנחנו רוצים עכשיו לומר שאנחנו משנים את שם התנועה מ"דרך חיים" ל"מדינת היהודים – בדרך למלכות ישראל". [למה לא דרך חיים?] "דרך חיים" נשמע כמו עוד תנועה, יש הרבה תנועות, השם לא אומר כלום. יכול להשאר השם "דרך חיים" אבל שהתת-כותרת, ההסבר, יהיה "מדינת היהודים – בדרך למלכות ישראל". אנחנו מדינה ורוצים מדינה יהודית, והיעד הוא מלכות ישראל, שזה כבר מלכות בית דוד ומשיח. אני אומר זאת בהשראה מר' עודד כי טוב. גם לגבי הסמל צריך לשנות, המנורה לא מתאימה כי יש ממנה יניקה, מגן דוד ודאי שלא. מתאים שיהיו בסמל לוחות הברית. [מרובעים] כמובן.

עיקרי פנימיות הספירות

אמרנו קודם שכל הספירות נצח, הוד ויסוד הן בעצם מדרגות של בטחון (ג"פ בטחון עולה יה ברבוע – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" = ביאת המשיח), שבפרט הוא פנימיות מדת הנצח. נכון להסביר כך לגבי כל אחת מהקומות של הספירות – חב"ד (מושכל), חג"ת (מורגש) ונה"י (מוטבע). מן הסתם הענין כתוב גם בספר הנפש, ספר היסוד של תורת הנפש:

את כל אחת משלישיות הספירות חב"ד-חג"ת-נה"י מובילה הפנימיות של הספירה הראשונה. כלומר, את נצח-הוד-יסוד מוביל הבטחון של הנצח, כמו שראינו כעת; את אהבה-יראה-רחמים מובילה האהבה של החסד; את המוחין, חכמה-בינה-דעת (שפנימיות בטול-שמחה-יחוד), מוביל הבטול שבכתר, כמו שמפורש בחסידות שעיקר המוחין הוא הבטול שבחכמה.

גם לגבי העל-מודע בכתר נכון לומר כך – אף על פי שיש בכתר שלשה ראשים, אמונה-תענוג-רצון, פשוט שהעיקר הוא האמונה והיא ענין עצמות הכתר. המלכות כאן נשארה לבד, ופשוט שענינה הוא השפלות, הפנימיות שלה. האמונה והשפלות הן ספירות יחידות (שפלות עולה ח"פ אמונה כנודע), כתר ומלכות, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן".

ג. פרצוף רמזי "רעה ישראל"

רמז הדעת בשם "רעה ישראל"

בסעודה נעשה פרצוף שלם של גימטריות לכבוד הברית מילה, כעת נגיד רק אחת מהן:

יש מושג בקבלה של "תרך עמודי אור שבכתר". עמודים מחברים את הרצפה עם התקרה, וכך בקיום התורה והמצות אנחנו עולים למעלה וממשיכים אור עליון עלינו למטה; אחר כך בחכמה יש "לב נתיבות חכמה"; בבינה "נ שערי בינה"; בחסד "עב גשרים"; בגבורה – הכי פחות ידוע – "מב נהרי אש", הגשרים שבחסד – מלשון גישור, מילה שאוהבים היום – הם כדי לעבור את ה"נהרי אש" שבגבורה. נשים לב שרק בשנים יש שם נוסף – "תרך עמודי אור" ו"מב נהרי אש". בחכמה כתוב "לב נתיבות חכמה", אבל הכוונה היא שהנתיבות נמצאים בחכמה, וכן בבינה "נ שערי בינה" הם חמישים שערים בבינה. רק ב"תרך עמודי אור" ו"מב נהרי אש" יש מילה נוספת. כלומר, כל המהלך הוא להגיע מאור לאש.

כעת נעשה את הגימטריא: כל המספרים האלה – תרך, לב, נ, עב, מב – עולים יחד רעה ישראל, שם התינוק.

בפרצוף הגימטריות שלנו איפה נמקם את הגימטריא הזאת? [בדעת.] נכון, אמנם אין כאן את הדעת בפירוש, אבל הכל כאן דעת – הכתר והדעת מתחלפים; חכמה ובינה הם כנגד דעת עליון; והחסד וגבורה הם דעת תחתון, ה"עטרא דחסדים" (עב גשרים, וכן גשר מתחלף ב-קשר) שבדעת וה"עטרא דגבורות" שבה (מב נהרי אש).

עד כאן לכבוד מקום ברית המילה, כעת נעבור לסעודה.

[הלכו לסעודת מצוה בבית משפחת עיני]

נגנו "תשכון תתגדל" ו"רֹעה ישראל".

כתר: "עת רצון"

נעשה כעת את פרצוף הגימטריות של רֹעה ישראל:

בכתר נשים את הבטוי "עת רצון". מהו מקור הבטוי? ["ואני תפלתי לך הוי' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך"[נז].] כתוב בקבלה ש"באמת ישעך" היינו גילוי אור הפנים של אריך אנפין, "שע נהורין", ומקורו בפנימיות אריך אנפין ובפנימיות עתיק יומין. ה"אמת" כאן – "באמת ישעך" – היא גילוי המזל-התקון השביעי, "ואמת". האריז"ל כותב ש"ואמת" היא המדה של שבת (יום השביעי, בחינת המדה השביעית), לכן אפילו עם הארץ לא משקר בשבת[נח]. כמה שוה "עת רצון"? רעה ישראל, 816.

חכמה: "אתה קדוש"

בחכמה יש בטוי שאנחנו אומרים כל יום שלש פעמים, בכל תפלת עמידה – "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה". "אתה קדוש" הוא הקב"ה, "ושמך קדוש" מדבר בתורה (שכולה שמותיו של הקב"ה, ועד שכולה כאחת שם ה' יתברך), "וקדושים בכל יום יהללוך סלה" אלה ישראל, "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד". חכמה נקראת קֹדש, "קדש מלה בגרמיה"[נט]. גם "אתה" הוא לנוכח, וכך בחכמה הגילוי אור, כברק המבריק, הוא לנוכח. "אתה קדוש" עולה רעה ישראל.

בינה: "נשמת הוי'"

בבינה יש בטוי "נשמת הוי'"[ס] – בטוי שכתוב פעם אחת בתנ"ך, בספר ישעיהו ("נשמת הוי' כנחל גפרית בערה בה", נשיבת רוח פיו של הוי' כביכול). בדרך כלל אנחנו מכירים את "נר הוי' נשמת אדם"[סא] – שכלולה בו אותה גימטריא, אותן שתי מלים, "הוי' נשמת" – אבל כאן הבטוי הוא בטוי שלם, "נשמת הוי'". נשמה מלשון נשימה, כמו "ויפח באפיו נשמת חיים"[סב]. נשמה היא כנגד הבינה, כמו שכתוב "ונשמת ש-די תבינם"[סג]. וכל הפסוק, המתאר את התהוות הגיהנם עוד טרם בריאת העולם – "כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחִב מדֻרתה אש ועצים הרבה נשמת הוי' כנחל גפרית בערה בה" – שייך ליסוד האש, בבינה (דמינה דינין מתערין, ו"אני בינה לי גבורה [אש]"). הבטוי "נשמת הוי'" – שכבטוי בפני עצמו, "נשמת הוי'", מתפרש לטוב, על דרך "נר הוי' נשמת אדם" (גם הנשמה היא בבינה, כמ"ש "ונשמת ש-די תבינם") – עולה גם הוא רעה ישראל, 816.

דעת: תרך-לב-נ-עב-מב

בדעת שמנו כבר את המספרים "תרך עמודי אור", "לב נתיבות חכמה", "נ שערי בינה", "עב גשרי חסד", "מב נהרי אש". כמה שוים רק תרך, לב, נ, המספרים של הכח"ב? [שבת] נכון, השבת היא סוד המוחין, ולכן יש שלש עליות בשבת – "שבת מקדשא וקיימא" בבינה, קידוש השבת על ידי ישראל בחכמה ורעוא דרעוין בכתר.

חסד: "רחבה מצותך מאד"

נעבור לחסד: באגרת הקדש יז בתניא אדמו"ר הזקן מביא פסוק מתהלים, "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד"[סד]. לגבי איזו מצוה הוא דורש את הפסוק? [צדקה.] נכון, לכן הוא קשור לחסד. "רחבה מצותך מאד", מורה על רחבות אין סוף. איך הוא מפרש שם את תחלת הפסוק, "לכל תכלה ראיתי קץ"? שלכל כלות הנפש יש קץ. כתוב בספר יצירה "אם רץ לבך [ב'רצוא' למעלה] שוב לאחד", למה? כי יש קץ וסוף לכל "רצוא", וכדי להעצים ולהחליט אותו (להשיג ממש את מושא ה"רצוא") חייבים לרדת למטה לקיים מצוה מעשית, כאשר המצוה המעשית העיקרית היא מצות הצדקה (שנקראת "מצוה" סתם בכל תלמוד ירושלמי, כמבואר בתניא). בפסוק כאן, מצות הצדקה נקראת "מצותך", המצוה שלך ה', כי זו המצוה המיוחדת לו יתברך. ה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[סה], "ואתה מחיה את כֻלם"[סו], והיינו הצדקה והחסד שהקב"ה עושה עם העולם שמחיה אותנו בכל רגע ורגע. "רחבה מצותך מאד" שוה 816, רעה ישראל.

גבורה: "הוי' אורי וישעי... הוי' מעוז חיי"

הגענו לגבורה. איך מתחיל פרק כז בתהלים, אותו אומרים כל יום מראש חדש אלול עד הושענא רבה? ["לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד".] כן, יש כאן לשון של יראה ופחד, סימן שיש ממי לירא ולפחד – אבל צריך לא לירא ולא לפחד משום דבר בעולם, רק מה', כמו שאמר אבי הבעל שם טוב לבנו הקטן לפני הסתלקותו. אם "הוי' אורי וישעי" – אזי "ממי אירא?!, אם "הוי' מעוז חיי" – שייך לשנה שלנו, שנת ע"ז – אז "ממי אפחד?!". פנימיות הגבורה היא היראה, לכן הענין שייך לספירת הגבורה. הבטויים "הוי' אורי וישעי" ו"הוי' מעוז חיי" ביחד עולים רעה ישראל. זו סגולה שהאבא של התינוק, וגם האמא שלו, וגם כולנו, לא נפחד מאף אחד חוץ מה'.

תפארת-נצח-הוד: ג"פ "למדני חקיך"

תפארת קשורה לתורה – "עץ חיים היא" – לכן מתאים לשים בה בטוי שקשור עם לימוד התורה: בכל התנ"ך כתוב שלש פעמים הבטוי "למדני חֻקיך", כולן בפרק קיט בתהלים[סז]. מה הפסוק הראשון? ["ברוך אתה הוי' למדני חקיך".] נכון, מסופר על הרבי הרש"ב שכשהיתה לו שעה שלא הזדמן לו לברך איזו ברכה – ברכות הנהנין או אשר יצר וכו' – היה אומר את הפסוק "ברוך אתה הוי' למדני חקיך". הפסוק קשור לברכות, מטבע הברכה. ברכה היא המשכה מלמעלה למטה, כידוע החילוק בין תפלה לברכה, שברכה היא המשכה מלמלעלה למטה, ואילו תפלה – שבה אנו מכוונים לעורר את הרצון העליון, "יהי רצון מלפניך..." – היא העלאה מלמטה למעלה. הרבי הרש"ב אמר ש"חקיך" כאן לא קאי דוקא על חוקי התורה, אלא על החוקים שה' חקק בעצם הטבע שהוא ברא לכבודו. אם כן, זו המשכה של התורה מלמעלה למטה.

מה הפסוק הבא? הוא באות ד. ["דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך".] כן, זו כבר תפלה, שאני מספר לקב"ה את הדרכים שלי, כמו התבודדות, שאני מתבודד ומספר לה' את מה שעבר עלי והוא עונה לי, ומכך נעשית תורה ("למדני חקיך"). ככה אומרים המפרשים. יש ענין לעשות מהתורות תפלות, אבל יש ענין גם לעשות מהתפלות תורות, והוא רמוז בפסוק "דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך". אף פעם לא מצינו שהתפלה נקראת בלשון ספור – מצאנו לשון שיחה, עמידה וכו', אבל ספור מופיע רק כאן. הפסוק אומר לעשות מהתפלה תורה. כלומר, לעשות תורה מכל מה שעבר עלי, כל סיפור החיים שלי. זה מזכיר את מה שאמר רבי דוד מלעלוב, שעכשיו לומדים מסכת בבא קמא, אבל לעתיד לבא ילמדו מסכת 'רבי דוד מלעלוב', וככה את המסכת של כל אחד מאתנו, מסכת החיים של כל אחד.

יש שם עוד פסוק עם "למדני חקיך", באות ט. ["טוב אתה ומטיב למדני חקיך". קשור עם ברכת "הטוב והמטיב" שאומרים על הולדת הבן.] כן, "הטוב והמטיב" זו ברכה שמברך מי שנולד לו בן. היא הולכת על לימוד התורה של האב לבדו, גם על לימוד התורה של האב עם הבן וגם על לימוד התורה של הבן בפני עצמו.

אם כן, יש שלשה פסוקים של "למדני חקיך". [יש גם "חקיך למדני".] כן, אבל "למדני חקיך" יש שלש פעמים. [יש גם "תלמדני חקיך".] כן, אבל הבטוי הזה כבר בכלל לא מתאים לגימטריא. שלש פעמים "למדני חקיך" עולה רעה ישראל.

כיון שבפרצוף שלנו אין נצח והוד, נחלק את ה"למדני חקיך" שבתפארת ונעשה שלישיה של תפארת-נצח-הוד, בסוד "תנה הודך על השמים"[סח], תנה ראשי תבות תפארת-נצח-הוד, מתפארת עד "הודך". הפסוק השלישי – "טוב אתה ומטיב למדני חקיך" – שייך לתפארת, "אין טוב אלא תורה"; הפסוק הראשון – "ברוך אתה הוי' למדני חקיך" – שייך לנצח, שהוא המשכה מלמעלה למטה; והפסוק השני – "דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך" – כנגד הוד, מלמטה למעלה, וכן "דרכי" הוא ענין ההליכה "הולך בתם"[סט].

נאמר עוד כמה גימטריות בקשר לשלשת הפסוקים האלה: "ברוך אתה הוי' למדני חקיך", "דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך", "טוב אתה ומטיב למדני חקיך" שעולים יחד 3536 שעולה 13 – אחד-אהבה – פעמים "למדני חקיך" (ג"פ במפורש וי"פ ברמז)! "למדני חקיך" עולה 16 פעמים טוב ("טוב אתה ומטיב למדני חקיך"; הרוס"ת = 4 פעמים טוב, הערך הממוצע של כל אות, והאמ"ת = 12 פעמים טוב = צדיק, "אמרו צדיק כי טוב"). ג"פ "למדני חקיך" עולה 816, שפלות (פנימיות המלכות, וכדלקמן בפרצוף) עולה ח פעמים אמונה (פנימיות כתר עליון) כנ"ל. בשם רֹעה ישראל יש 8 אותיות, כלומר שממוצע כל אות עולה אמונה. [גם כפולה של טוב.] נכון, כי אמונה עולה 6 פעמים טוב, כאן יש 8 כפול 6, יוצא מח פעמים טוב. והוא צדיק ב"רצוא ושוב" – צ צד צדי צדיק דיק יק ק – רֹעה ישראל שלנו יהיה צדיק גדול בעזה"י.

יסוד ומלכות: "רעה ישראל" ושפלות

ביסוד נשים את שם הרך הנימול עצמו – "רֹעה ישראל", שהולך על יוסף הצדיק, ה"צדיק יסוד עולם", כאמור.

במלכות נשים את הגימטריא הכי פשוטה של 816 – שפלות, פנימיות ספירות המלכות. השפלות היא בסיס כל הפרצוף.

ולסיכום: