בע"ה

כ"ב אלול ע"ז – כפר חב"ד

רמ"ח אותיות (קלד-קלח)

השלמות בבית הרב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אות קלד: תקון קליפת נאוף ע"י תפוח

אחיזת כח הכישוף בפניות

קלד. ר"פ [רבי פסח.] מאלאסטווקער [מהעיר מאלאסטווקא.] קנאוהו המתנגדים להיותו מתפלל בטוב והפילוהו בתאוות ניאוף ע״י כישוף. ויתמה ע״ז איך שייך הוא לענין זה, ויסע לאדמוה״ז ויספר לו. ואדמוה״ז הכיר שזה מכישוף. ולקח תפוח והביט בו זמן מועט ונתנו לר״פ וא״ל אמור שאינך רוצה התפוח ואמר ר"פ איך אומר שאינני רוצה הלא אני רוצה ולקח התפוח עוה״פ מידו כנ״ל [ושוב אמר לו שיאמר שאינו רוצה.], וענה עוה״פ שרוצה. ויקח אדמוה״ז התפוח עוד הפעם כנ״ל, ואמר אבל כעת באמת אינני רוצה ויאכל ונתרפא.

דבר ראשון, רואים כאן שהיו בין המתנגדים מכשפים. כישוף הוא קליפת עמלק – כתוב[ב] שעמלק היה מכשף. עמלק הוא ספק ומה שהוא מקנא בתפלה הטובה של אותו חסיד היינו שגם בה הוא מטיל ספק – הוא לא מאמין שבאמת כולו לה', ותופס אותו. הכישוף יכול לפעול רק אם יש פניות, אפילו דק מן הדק (כמו שלמדנו מן המגיד), והוא גם מעורר קנאה – קנאה היא כאשר יש למישהו משהו שלא ראוי שיהיה לו. הם מרגישים טוב-טוב את הפניה, וממילא לא ראוי שיהיה לו – שיתפלל כל כך טוב – ולכן גם יכולים לעשות לו כישוף. היות שתפלה היא ענין של דבקות, לכן הפילו אותו דווקא בתאות ניאוף – הלעומת-זה של דבקות התפלה, לשון "התופל כלי חרס", כמובא בחסידות.

יש תפִלה ויש תִפלות. חז"ל[ג] אסרו ללמד את בתו תורה כי "כאלו למדה תפלות". לכן גם כישוף שייך דווקא לנשים, כמו שכתוב[ד] "מכשפה לא תחיה" ורש"י כותב בפשט שהכישוף מצוי אצל נשים. בחסידות כתוב ש'נשים' היינו מי שיש לו תאות נשים, כמו שהקאצקער הסביר על "ואל אישך תשוקתך" – כל זמן שאתה האיש והיא האשה, אבל כאשר אתה הופך להיות האשה המציאות משתנה...

התמיהה של רבי פסח איך שייך לענין מזכירה מה שלמדנו באות סד על רבי אייזיק, שלא כתוב שהפילו אותו בתאוה אבל הוציאו עליו שם רע שבקריאת שמע חושב על אשה. הוא גם תמה איך מגיע לו, וכאשר שאל את אדמו"ר האמצעי הוא אמר לו להתפלל מנחה במנין. אמרנו שזו בחינת "פלא יועץ". קודם כל, רואים כאן את ההבדל בין דרך הטיפול של אדמו"ר הזקן לדרך הטיפול של אדמו"ר האמצעי. כל רבי הוא יועץ – "פלא יועץ". אדמו"ר הזקן מטפל בתפוחים ואצל אדמו"ר האמצעי צריך להתפלל מנחה במנין בשביל להפטר (כמובן שהבעיות היו אחרות כנ"ל וכדלקמן וממילא דרכי הטיפול היו אחרות).

סגולת התפוח – תיקון חטא עץ הדעת

בסיפור של רבי פסח משמע שבאמת הפילו אותו בתאוה – לא רק הוציאו שם רע (כמו בסיפור של רבי אייזיק) – וצריך להוציא ממנו את התאוה, וכך אדמו"ר הזקן עושה עם התפוח. אפשר לומר שזו סגולה של התפוח בדבש של ליל ראש השנה. אצל כל אדם לא צריך להגיע דווקא למצב שאני אומר ש'איני רוצה לאכול אותו', אבל כנראה יש סגולה בתפוח שהוא "מנהג ישראל תורה" להוציא תאוות זרות.

'איני רוצה לאכול את התפוח' נשמע כתיקון חטא אדם הראשון, תיקון חטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע לפני הזמן (שלש שעות לפני כניסת השבת). תפוח = "פרי צדיק" – "פרי צדיק עץ חיים ולֹקח נפשות חכם". בתפוח מאיר הארה מעץ החיים, "ואכל וחי לעולם", שמעל לעץ הדעת טוב ורע ושבכחו לתקן את הפגם של האכילה האסורה מעץ הדעת. על העצה הפלאית של אדה"ז נאמר "ולקח נפשות חכם" – הוא החכם של הקדושה שלוקח לעצמו נפשות כל הקשורים אליו ומציל אותם מאחיזת הקליפות.

פרי עץ הדעת (כל עוד שהוא אסור, על דרך שלש שנות ערלה) קשור לתאות ניאוף כנודע. חוה פתתה את אדם לאכול מהפרי האסור (לאחר שהיא אכלה ממנו) והפיתוי שלה הוא מעין כישוף (שעל ידי אשה כנ"ל). הפיתוי בא מחוה ראשונה (המלובשת, כדיבוק, בחוה שניה, כמבואר במ"א), לילית, הממונה על תאות ניאוף.

בהסתכלות של אדמו"ר הזקן בתפוח הוא ודאי הכניס את הכח הרוחני המרפא שלו לתוכו. בשיר השירים כתוב "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני" – התפוח הוא טוב ל"חולת אהבה", אהבה חולה. תפוח נוטריקון תפלה-חיה. אפשר להוסיף לספר הסגולות שלאכול תפוח זו סגולה שתהיה לך חיות בתפלה[ה].

תהליך הבירור: הודאה (הכנעה), דחיה (הבדלה), אכילה (המתקה)

רואים שהמעלה של רבי פסח שהוא איש אמת – לא סתם יאמר שאינו רוצה אם באמת כן רוצה. הוא לא אחד בפה ואחד בלב (אלא פה סח אמת) – זו כבר ה"אתחלתא דגאולה" שלו.

יש הרבה סיפורים שלוקח שלש פעמים עד שמשהו עובד – כמו להוציא משהו מההעלם לגילוי. בפעם הראשונה הוא ב"העלם שאינו במציאות", בפעם השניה בהעלם שישנו במציאות ובפעם השלישית הוא כבר מתגלה. לעניננו מה שצריך לגלות הוא ה'אינני רוצה'.

הייתי חושב שאם אינו רוצה שלא יאכל, אך כאן צריך דווקא לאכול מתוך ה'איני רוצה'. תיקון התאוה הוא 'איני רוצה' ואז לקיים "בכל דרכיך דעהו". אם אין 'איני רוצה' לא יכול לקיים את ה"בכל דרכיך דעהו", להעלות את הניצוצות וכו'. 'איני רוצה' היינו הבדלה ו'יאכל ויתרפא' זו המתקה. מה שקודם הוא הודה על האמת שכן רוצה – זו ההכנעה שלו.

סגולת התפוח בפסח

במעגל השנה, תיקון האכילה האסורה נעשה בחג הפסח, הזמן שחמץ אסור במשהו ובל יראה ובל ימצא – מתאים לכך שקוראים לחסיד של אדה"ז רבי פסח.

בפסח הרפואה באה על ידי אכילת המצות – מיכלא דאסוותא. אך י"ל שסגולת התפוח נמצאת בחרוסת (העשויה בעיקר מתפוחים) של קערת ליל הסדר, שהוא במקום הנצח, הכח לנצח את אחיזת היצר הרע.

תפוח אותיות פותח (בלילה הראשון של ראש השנה, כאשר אוכלים את התפוח בדבש מכוונים "הפותח שער לדופקי בתשובה" כנודע), ובפסח היינו סוד "ופסח ה' על הפתח" – על ידי הפתח, התפוח (של אדה"ז), ה' פסח על רבי פסח והציל אותו ממלאך המשחית (כישוף המתנגדים).

ב. אות קלו: המעשה הנורא בחצות הלילה

את האות הבאה למדנו[ו]. האות שאחריה משהו דומה לסיפור של רבי פסח הנ"ל:

קלו. המתנגדים דווילקאמיר הוציאו קול שהחסידים מחליפים נשותיהם כו' [רואים שהמתנגדים רצו להכשיל את החסידים דווקא בניאוף. רבי נחמן כותב שנאוף בגימטריא קבלה. הטענה שלהם היתה שלומדים קבלה, ולכן באמת חשבו שאם הם לומדים קבלה אז הם נואפים.] והי' חסיד של אדמוה״ז שדר אצל חייט. ושאלוהו [המתנגדים הפשוטים, שמשמע שהאמינו לשמועה זו.] אם ראה כזה אצל החסיד ויען הן ושאלוהו מתי יוכלו לראות וענה בחצי הלילה ויבואו להחייט והכניסם לחדר א' עד שיתחיל החסיד המעשה הנורא (והחסיד ערך בכל לילה תיקון חצות כדבעי בבכי כו') ויהי בחצי [כנראה חסרה המלה "הלילה".] והחייט שמע שהחסיד מתקונן א"ל בואו עמי ותראו המעשה הנורא. וראוהו שמסדר תק״ח [תקון חצות.] בדביקות גדולה ואף לא הרגיש מהם ומביאתם ההפך מדמיונם הכוזב ופתאום [בדיוק ההיפך.] נזדעזעו מרוב התפעלותם, ושאג החייט געוואלד: וואס האס מען זיך צוגיטשפעט צו אידן אלע נאכס טוט ער דאו אזוי... [כל לילה הוא עושה ככה.]

תיקון חצות (נוטריקון תק"ח כנ"ל – "בני אם תקח אמרי ומצותי תצפן אתך" – הנהגת החסיד באמירת תק"ח בצניעות, צפון מעין אדם. מי שמתנהג ב"הצנע לכת" לגמרי, עקרון חשוב מאד של דרך חב"ד, מתנגדים חושדים בו, מה הוא עושה...) הוא הבכיה על גלות השכינה, אשתו של הקב"ה. כמו שהקב"ה אינו מחליף את אשתו באשת חברו ח"ו, כך החסיד המוריד דמעות על ריחוק האשה מן הבעל.

ידוע הווארט של הרבי ר' בונם ש"נאר א גוטר איז א נואף". כך חשדו המתנגדים בחסידים, שהם הולכים רק בדרך החסד והאהבה (בלי יראה וחכמה) וממילא נופלים בניאוף (והחלפת נשים תמוך אהבה זרה). ואילו החסידים (בפרט חסידי אדמו"ר הזקן) הם לאל רק גוט אלא גם פרום וגם קלוג (כהמשך הווארט הנ"ל), ודוק.

על דרך הדרוש, החייט הוא סוד הקו וחוט והחסיד הגר אצלו הוא א"ק (הקו וחוט הוא נשמת א"ק, היינו סוד היהודי הפשוט, התמים, של הבעל שם טוב, נשמת הת"ח, בחינת המחשבה הקדומה דא"ק. החייט הוא זה שמחבר את האור אין סוף שלפני הצמצום עם העולמות שבמקום החלל) ואילו המתנגדים הם החומר האפל של החלל הפנוי האופף את א"ק, וד"ל. דווקא החייט הוא זה שמגלה את האמת (המהות האמיתית של החסידים) וצועק געוואלד (ובכך פועל אתהפכא על חלק מהחומר האפל כו')!

ג. אות קלז: ישראל מונין ללבנה

קלז. [חז"ל[ז] אומרים ש]ישראל מונים ללבנה ועכו״ם לחמה – [וההסבר לכך] ע״ד דא״ח [עד דרך דא"ח, על פי חסידות:] חמה – חמימות שיכול להיות בלי מקור [יכול להיות שהחדר יהיה חם אפילו אם אין כאן אש.] עד"מ כשמסיקים תנור בבית גם אחרי סילוק התנור ישאר בבית חם לאיזה שעות (כי הוא גדול) ובשמש ב' ענינים שמאירה לארץ ולדרים, ושמוספת חמימות. ולבנה רק מאירה דאינה מוספת חמימות. וזהו מונין ללבנה שישראל מאמינים שא״א להיות בלי עצמות א״ס שמאיר דווקא למטה, ועכו״ם לחמה שאומרים עזב ה' את הארץ ביד כו' [השרים, הכוכבים והמזלות.], כידוע דעתם...

יניקת החיצונים מהחום ולא מהאור

בסוד הוי' ליראיו בשער "שמש הוי'" האור של השמש הוא כנגד ה-י של שם הוי' ב"ה ואילו החום של השמש הוא כנגד ה עילאה. אנחנו נתפסים באור. האור של השמש כו' מבטא את נוכחות ה', אך בחום כבר יש יניקה לזרים, כי "בינה מינה דינין מתערין", שם מתחילה מציאות היש[ח]. גם בעבודת ה' צריכה להיות חמימות, אבל ללא מוחין דאבא, גילוי אור (המעיד על המצאות המאור – "באורך נראה אור"), יש מהחמימות לבד יניקה לחיצונים. גם ב'עבודה', מחמימות, התלהבות, ללא הבטול של אור אבא, משתלשלת ישות. יש משהו בחום שמוליד מודעות עצמית, הרגשת פירוד מהמקור. היום אומרים שכדור הארץ מתחמם – סימן שמוסיף ישות.

באמת מוסבר[ט] שהשמות חמה-לבנה הם כנגד עולם היצירה (בבריאה שמש-ירח ובעשיה חרס-סהר). הישות של אומות העולם, להיות יש ודבר נפרד בפני עצמו, שייכת לעולם היצירה. שם יש את הטעות של שתי רשויות, כנודע.

משמע שהשרים – הכוכבים והמזלות – שומרים על החום. מבחינת ה'גוף' נדמה ש"עזב ה' את הארץ"[י], אבל החום נשאר והכוכבים שומרים עליו ומווסתים אותו. אולי דורש כאן ש"מונים" היינו מאמינים – גוים מאמינים בה' שהוא כמו השמש וישראל מאמינים בה' שהוא כמו הלבנה. גם בשמש יש שתי בחינות – אור וחום – אבל כבר ערבוביא, ואילו בלבנה יש בטול לאלקות בטהרתו.

הוא לא מביא כאן את "דומים ללבנה, ועתידים להתחדש כמותה".

אור-חום-ריפוי-כח הצומח

בסוד הוי' האור הוא י, חום ה עילאה, ו כח הריפוי ("שמש צדקה ומרפא בכנפיה") ו-ה תתאה כח הצומח. כנראה שכל השלשה יכולים להשתלשל ל"לעומת זה" – גם חום השמש, גם רפואת השמש וגם צמיחת השמש. צמיחה יש גם מהלבנה, "גרש ירחים"[יא], ה תתאה, "אף עשיתיו" בעולם העשיה. אך אפשר לומר שגם הרפואה וגם הצמיחה הן בזמן הזריחה, בזמן האור – רק החום נשאר כשהאור מסתלק, כמקור ליניקת החיצונים בהעדר אור – ואז אין כלל בעיה עם שתי מדרגות אלה.

לכאורה ההסבר הכי טוב הוא על דרך "הוי' בחכמה [י] יסד ארץ [ה תתאה] כונן שמים [ו] בתבונה[ה עילאה]"[יב] – הרפואה (באות ו) קשורה לחום[יג] (ה עילאה), וכמו שהחום יכול להשאר גם פעולת החום נשארת (שהרפואה בתוך החום, החום מזין את הרפואה), אבל הצמיחה קשורה לאור, כידוע במדע. הצמיחה היא בבחינת משיח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[יד], לכן לא בעיה שנמצא גם בלבנה.

יש חם – החום המשיחי

לצד כל מה שדובר על הישות השלילית שבחום, יש לזכור שיש חֹם אותיות משיח[טו]. ה"יש" של המשיח הוא היש האמיתי, ההכרה שרק השי"ת ישנו באמת ואין עוד מלבדו. הרגשה זו היא מקור של חם בקדושה – קדש היינו יקוד אש כנודע – "חם לבי בקרבי וגו'". והוא ענין ברכת הבעל שם טוב, בהניחו את ידו הקדושה על לב הילדים שהיה מוביל אותם לחיידר מדי יום ביומו – "זאלסט זיין א ווארמע איד".

והנה, ישנם שני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, וי"ל שמשיח בן יוסף היינו החם מעצם ההכרה שהשי"ת הנו היש האמיתי, ואילו משיח בן דוד הוא החם מתוך ההכרה המתחייבת מההכרה הנ"ל והיינו ש"כולא קמיה כלא חשיב", שהוא משקף היות השי"ת גם האין האמיתי, שהוא בעצם נשמת היותו היש האמיתי, כיחס בין מהות בלתי נמצאת למציאות נמצאת, כמבואר במ"א, וד"ל. עיקר סוד הסיהרא, הלבנה, המתבאר כאן, דלית לה מגרמה כלום, הוא משיח בן דוד, בעוד שמשיח בן יוסף, ספירת היסוד, הוא סוד פרצוף י"ש באלב"ם כנודע.

ד. אות קלח: נסיעת חסידים לרבי – בעבר ובהוה

רפואת הגוף ורפואת הנפש

קלח. המשל לנסיעת החסידים בדורות הראשונים – ובדורות אלו ע״ד נסיעה להרופאים (שחולי הנפש כחולי הגוף) שמלפנים שוהים אצל הרופא זמן מה חדש חדשיים. ובאים בריאים שלמים ונרפאים, ועתה כשנוסעים למשל לבערלין ולהמרחצאות אינם מתרפאים שם לגמרי רק מביאים הרפואות הביתה (שאין להשיג הרפואות רק במקום הרופאים) כמו״כ בדורות הראשונים היו שוהים אצל אדמו״ר זמן מה חדש חדשיים וחוזרים בריאים ושלימים באתכפיא ואתהפכא. ובנסיעתם עתה נחלים יותר מהדרך מנסיעת מסילת הברזל [פעם נסעו בסוס ועגלה או הלכו ברגל – יותר בריא. ברכבת וברכב יותר מייגע...] ובבואם לליובאוויטש נחלים עוד יותר [גם הגוף וגם הנפש, ידע איניש בנפשיה, "גם בלא דעת נפש לא טוב".] וכשחוזרים מתעסקים ברפואות שציוה אדמו״ר לפי מחלותיהם בחולי הנפש. מהר"י מדאקשיץ.

"תוקפא דגופא – חולשא דנשמתא"

קודם כל, משמע שהחסידים של פעם היו שייכים גם לאתכפיא וגם אתהפכא. כפי שעולה מההמשך, היום לא שייך בכלל אתהפכא – כולי האי ואולי קצת אתכפיא. אפשר לומר שהמהפכה התעשייתית, וכל שכן מהפכת הטכנולוגיה היום, וכל שכן הסמארטפונים למיניהם, רק עושה את כל הדור יותר חולה – חולה נפש – על דרך "תוקפא דגופא חולשא דנשמתא"[טז]. כל הטכנולוגיה היא "תוקפא דגופא", כאילו, אבל בפנימיות היא "חולשא דנשמתא" שגם מראה את עצמה טוב-טוב בגוף. כאילו הגוף מתחזק, אבל פועל חולשה כללית. היות שהכל הוליסטי החולשה הכללית משפיעה בסוף גם על הגוף.

יש כאן מוסר השכל שהמנטליות של היום היא "קמעא קמעא", כל דבר לוקח הרבה זמן, צריך לקחת הרבה תרופות – לא יעזור לך רק לנסוע לרבי ולהתרפאות. הרפואה היא טבעית, "קמעא קמעא", בעוד פעם היה תיכף ומיד ממש. גם אם התיכף ומיד ממש לוקח חדש-חדשיים, לא נורא, העיקר שחוזרים הביתה בריאים.

במלים אחרות: כל החסידות של הבעל שם טוב עבדה פעם יותר טוב וכעת עובדת פחות טוב. השאלה אם הבעל שם טוב היה בא ורואה איך זה היום – אם היה מבסוט. יש סיפור שהבעש"ט אמר שאם היה יודע כמה העולם יורד ומתגשם מאז שהסתלק לא היה יורד לפעול בו כעת[יז].

המופת העיקרי – להפוך בול עץ לבן אדם

יש משמעות שהחסיד של פעם היה מתעקש – 'לא זז מכאן עד שאתרפא לגמרי' – וממילא זה היה עוזר. לחסיד של עכשיו אין עד כדי כך בטחון וגם עזות דקדושה, טיפוס טבעי יותר – כל כך טבעי שמה בינו לבין סתם מתנגד?! הצדיקים של פעם, חוץ מהמופתים שעשו – שעדיין יש מופתים – עיקר המופת (כמו שכתוב גם בחב"ד וגם בקוצק) הוא לקחת בול עץ ולעשות ממנו בן אדם. המופתים של היום לא ככה, לדאבוננו – לרבי יש מליון מופתים למעלה מדרך הטבע, אבל...