בע"ה

יום שבת קדש פרשת כי תבוא, ח"י אלול ע"ז – כפר חב"ד

רמ"ח אותיות

אותיות קכט-קלב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[טז]

[אחרי מוסף:]

א. השלמה לאות קל: שינויי ערכים

שתי מערכות יחסים בדורות הראשונים בחסידות

[הבעש"ט אמר שנשמתו תחזור לעולם 60 שנה אחרי הסתלקותו – בחסידות הכללית אומרים שחזר אצל רבי ישראל מרוז'ין ובחב"ד מקובל שחזר אצל אדמו"ר האמצעי.] 60 שנה אחרי הסתלקות הבעש"ט יוצא באמצע הנשיאות של אדמו"ר האמצעי, וכן באמצע חיי רבי ישראל מרוז'ין. הרי הבעש"ט הסתלק בשנת תק"כ, ו-60 שנה אחר כך זו שנת תק"פ, ואדמו"ר הזקן הסתלק בשנת תקע"ג, כלומר 60 שנה אחרי הסתלקות הבעל שם טוב חל 7 שנים בתוך הנשיאות של אדמו"ר האמצעי. קשור למה שדברנו אתמול שיש קשר בין הבעש"ט לאדמו"ר האמצעי (ולמדנו שבאמצע נשיאותו דווקא נדמה כתב ידו לכתב ידו של הבעל שם טוב).

אתמול דילגנו על אות קכט, כי רצינו לקרוא את אות קל בקשר לבעש"ט ואדמו"ר הזקן. אבל לפני שנקרא את אות קכט נעשה קצת השלמה על הדברים שדברנו אתמול.

קצת נשארנו אתמול בשאלה: רש"ג הסביר שאדמו"ר האמצעי הוא כמו הבעש"ט, כי שניהם היו מאדימים, עם חיות (= משיח בן דוד), ואדמו"ר הזקן כמו המגיד, כי שניהם מחוירים, עם בטול (בחינת משה רבינו). השאלה היא שיש כמה סיפורים שמראים הפוך, שאדמו"ר האמצעי היה יותר בטול, כמו שאדמו"ר האמצעי לא היה מתנועע בתפלה וכו', ואילו אדמו"ר הזקן היה עם יותר התפעלות, חיות דקדושה, עד כדי כך שהיה צריך לרפד את הקירות כדי שלא יפצע בזמן התפלה.

כדי ליישב זאת צריך לומר כך: הרי המדרגות כאן הן שהבעש"ט הוא עתיק, המגיד אריך, אדמו"ר הזקן אבא, אדמו"ר האמצעי אמא. כל היחידה הזו היא עצמה י-ה-ו-ה – אף שאבא ואמא תמיד הם י-ה, אבל יחסית לעתיק ואריך הם ו-ה. לפעמים היחס בין אותיות שם הוי' הוא שהאות י קשורה עם האות ו, אבא ובן, "מה שמו ומה שם בנו", והאות ה עילאה קשורה עם ה תתאה, אם ובת, "כאמה בתה". לפי זה, יש קשר בין אדמו"ר הזקן לבעש"ט, שקרא לו "סבא". ידוע שהיה ויכוח מי הבעש"ט, רבי ברוך ממעז'יבוז', שהיה נכדו של הבעש"ט, או אדמו"ר הזקן: אדמו"ר הזקן אמר שרבי ברוך הוא אמנם הנכד הגשמי של הבעש"ט אבל אני הנכד הרוחני שלו, ואף שבפשטות בנכד גשמי יש יותר מעלה, אבל בענין זה, יחוס לבעל שם טוב, עיקר המעלה הוא בנכד רוחני. כך יש קשר בין המגיד לאדמו"ר האמצעי – באופן הכי פשוט, כי אדמו"ר האמצעי נקרא על שמו, הוא הנשמה שלו (וכן באושפיזין הם באותו יום – לפי סדר האושפיזין החסידיים שמתחיל מהבעל שם טוב השני הוא המגיד אמנם לפי הסדר שמתחיל מאדמו"ר הזקן, האושפיזין החב"דיים, השני הוא אדמו"ר האמצעי).

אבל יש עוד קשר באותיות שם הוי', והוא בסוד "חותם המתהפך", כמו "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו". בסדר הזה יש קשר בין י ל-ה תתאה דוקא, "אבא יסד ברתא", ובין ה עילאה ל-ו שבשם, בסוד הפסוק "הוי' בחכמה [י] יסד ארץ [ה תתאה] כונן שמים [ו] בתבונה [ה עילאה]". לפי זה, יש קשר בין הבעש"ט לאדמו"ר האמצעי ובין המגיד לאדמו"ר הזקן. וזה מתאים שהרי החכמה של אריך, המגיד, הוא מוחא סתימאה שהוא "כח המשכיל" ומשם נמשך ההברקות לחכמה הגלויה, אבא, של אדמו"ר הזקן. וכן פנימיות אמא קשורה באופן עצמי יותר עם פנימיות עתיק.

כלומר, הסדר הוא שהבעש"ט-המגיד-אדמו"ר הזקן-אדמו"ר האמצעי הם כנגד י-ה-ו-ה, אבל לפעמים יש קשר בין ה-י ל-ה תתאה ובין ה עילאה ל-ו, ולפעמים הקשר הוא בין ה-י ל-ו ובין ה עילאה ל-ה תתאה:

שרשים עד אין סוף

לפי זה אפשר להסביר את מה ששאלו אתמול ממאמר "הרכבת אנוש": מוסבר שם שמשיח בן יוסף הוא מהבינה, משיח בן דוד מהחכמה, ורעיא מהימנא מהכתר, ולכאורה אתמול אמרנו שדוד הוא אדום-בינה, לא חכמה. בכלל, אפשר לשאול – איך אפשר לומר שצבע האדום יותר גבוה מהלבן, הרי אדום הוא צבע מסוים, עד שסתם צבע הוא אדום, והלבן הוא לא צבע מסוים ונשמע יותר גבוה?! אלא שבאמת בפשטות הלבן יותר נעלה, אבל שרש האדום יותר נעלה מהלבן, סוד כשב (לא כבש), שרש המדות דכתר (האות ש, אתא דאבהן שכנגד חג"ת, הסמוכה ל-כ, כתר) שמעל למוחין (האות ב, ב מוחין חו"ב). אבל שוב, באותו שרש יש גם לבן ועדיין השרש של שרש האדום יותר נעלה מהלבן, וכן הלאה עד אין סוף.

איפה יש הסבר כזה? ר' הלל מסביר[יז] לגבי מח ולב, שהמח גבוה מהלב אבל שרש הלב גבוה מהמח, אלא ששם יש גם מח אך גם שם שרש-שרש הלב גבוה, וכן הלאה עד אין סוף. לכן אפשר להסביר גם כאן, באבא ואמא עילאין, ששרש אמא עילאה נעלה יותר מאבא, אלא שכשעולים למעלה – לכתר, הרי שם יש גם חכמה שבכתר, ואז כשעולים לבינה שבכתר של הכתר הרי שם יש גם חכמה, וכן הלאה עד אין סוף. וי"ל שמשיח בן דוד הוא אדום מצד התכללות אמא עילאה באבא עילאה ואילו משיח בן יוסף הוא לבן מצד התכללות ישראל סבא בתבונה [אך עדיין משה רבינו בכתר, לא בחכמה?] זו הבחינה של משה-משיח, "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון".

ב. אות קכט: פניני חסידות – על ידי כתיבה

כתיבת דא"ח מתוך הכנעה

קכט. הצ"צ שאל את מהרי"ל [הבן שלו, גאון עצום, שאחרי פטירת אביו נהיה הרבי מקאפוסט, רק שהוא לא שרד הרבה[יח], רק חצי שנה היה רבי והסתלק בימים הנוראים, ובנו ה"מגן אבות" המשיך אותו. יש לו שני ניגונים בספר הניגונים, ניגונים מאד עמוקים ויפים.] שאם כותב מה ששומע בדא"ח [אם כותב לעצמו את המאמרים שהוא – הצמח צדק – אומר.], והשיבו שאינו כותב [כיון] שזוכר בטוב. וא' הצ"צ טוב (פי' חושים טובים, ונתפעל [מכך שזוכר כל כך טוב.]) אך א״ל מ"מ צריך אתה לכתוב מה שתשמע, וזה ההפרש בין אדמו״ר האמצעי ור״א מסטראשעלע [שני החסידים הגדולים של אדמו"ר הזקן הם הבן שלו, אדמו"ר האמצעי, ור' אהרן מסטראשעלע. אחרי פטירת אדמו"ר הזקן ר' אהרן נהיה רבי ואמר חסידות. ראינו[יט] שהיו חסידים שהיו לומדים את המאמרים שלו. יש לו מאמרים עמוקים מאד.]. שהאדה״א כתב מה ששמע ור״א לא כתב וממילא בהדא״ח של אדמו"ר האמצעי יש כל דברי אדמוה"ז, ובאריכות, ובביאור לא חסר אות א' מד' אדמוה"ז (כמ״ש פ״א [כמו שאמר פעם הצמח צדק:] דעם אלטן רבי'נס חסידות קען מען איבערציילן ווי פערל און דעם שווערס חסידות [את החסידות של אדה"ז אפשר למנות כמו פנינים בחסידות של חמי.]) ובדא״ח של ר״א יש רק הנקודה והאריכות דברים כנ״ל לא יש.

יוצא מכאן שהצמח צדק מאד רצה שיכתבו את החסידות ששומעים. הענין הוא שהכתיבה של מה שנאמר באה מתוך הכנעה ושפלות. אם שמעתי שיעור ואני כותב בסוף את הווארט שאני התחברתי אליו, יש בזה קצת ישות, שאני חוזר רק על מה שתפס אותי, אבל חזרה על כל השיעור בלי להחסיר שום דבר – באה מהכנעה. בסופו של דבר, אם חוזרים על התוכן מתוך הכנעה, אפשר לזכות גם לחידושים.

אפשר לומר שיש כאן סדר של חש-מל-מל: כתיבת הדברים כמו שהם, בהכנעה ושפלות, היא "חש"; אחרי שכותבים את הדברים כנראה יש איזה "מל", איזה חיתוך של ברית מילה שבה גילוי העטרה, זיהוי הנקודה בתוך המאמר הקשורה לזהיר טפי שלך; בסוף יש "מל" שני שהוא כבר המתקה, שכעת אתה יכול לדבר מעצמך דברים.

הפיכת תורה שבעל פה לתורה שבכתב

כל הענין כאן – כתיבת דא"ח שאמר הצמח צדק – הוא לקיחת דברים שבע"פ כתיבתם, דבר שקשור למהפכה הראשונה של רבי יהודה הנשיא, כתיבת התורה שבעל פה. מה קורה כשכותבים תורה שבעל פה? היא נהפכת לתורה שבכתב. ממילא, אחרי שהתורה שבעל פה חזרה להיות תורה שבכתב, יכולה לצאת ממנה שוב תורה שבעל פה, וכן הלאה – כך בכל הדורות. כלומר, ההתחלה היא התורה שבעל פה, לכן התורה של האבות היא תורה שבעל פה. גם התורה שבכתב היא בעצם כתיבה של תורה שבעל פה – משה רבינו כתב מה ששמע מפי הקב"ה. לכן יש ענין לכתוב את הדברים, כי הכתיבה מביאה ל"הפרו תורתך" שאנחנו דורשים מלשון הפריה וריבוי התורה.

ג. אות קלא: החסיד שברח

באות הבאה יש סיפור שלא צריך ללמוד ממנו:

קלא. בא"י הי' אברך ששמו לייזר. פעם אחת בעת שמעו חזרת הדא"ח דאדמוה"ז מהמשולח דרמב״ן [רמב"ן ראשי תבות רבי מאיר בעל הנס – קופת הצדקה של טבריה. אחד החסידים מטבריה היה נוסע לחו"ל לאסוף צדקה לעניי העיר, וכשהיה חוזר, היה חוזר מאמר של אדמו"ר הזקן. הסיפור כאן שאחד החסידים בעיר שמע דא"ח מהמשולח:] נתלהב במאוד ויקח מקלו וילך ליפו ומשם נסע בספינה לאדעס ובדרך נשברה רגלו והוצרך להיות בבה״ח באדעס, ומשם נסע כשהוא צולע לליאדי [כנראה ברח מבית החולים...] ואכל ממה שהיו נותנים שם תבשיל לאורחים [היה שם בית תבשיל.], לחם וגריסין. ולא חשב כלל מהנעשה בביתו רק עבד ה' בכל לבו ונפשו. ובא״י חפשוהו ולא מצאוהו, עקבותיו לא נודעו, ובשוב המשולח לא״י לאחר ב' שנה [זה לקח זמן ללכת.] , סיפרו לו המעשה שלייזר נעלם. ובחזרו ללאדי הכירו וא"ל איך מלאך לבך לעזוב שם אשה ובנים ואין להם במה להתפרנס אבל מיאן לעזוב לליאדי [הוא היה עקשן.], ומסרו לאדמוה״ז. וקראו והוכיחו וא"ל שיסע הביתה והוא אמר שלא יסע משם [מתעקש גם נגד הרבי.]. וא"ל אדמוה״ז שיוכל להביאם לכאן, ואמר שגם פה לא יוכל לפרנסם [לא יעזור להביא אותם.], אבל יכול לשלוח להם גט וכן עשה, ואח״כ נשתדך עם ר' יחזקאל מדרויע מגדולי חסידי אדמוה״ז.

כמו שאמרנו, לא צריך ללמוד מהסיפור לחקות אותו חסיד. למה בכל זאת ר' גרונם סיפר אותו לתמימים? כי הוא מבטא מסירות נפש לרבי, "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו". התמימים, הבחורים, לא יודעים את האחריות של הבעל לאשתו ובניו, התפיסה שלהם את מושג הנישואין נמצאת במצב של תהו, לא "אליבא דנפשיה", לכן אין בעיה שהם ישמעו סיפור כזה.

נקודה נוספת: אותו ר' לייזער אמר שגם בליאדי לא יוכל לפרנסם – כאן בעצם גילה את נקודת הענין. כלומר, הסיבה שברח מהמשפחה היא שהוא לא יכול לפרנס אותם. בעומק, פרנסה היא סימן של התאמה (ככלל אין אנו אוהבים את הביטוי 'התאמה' ביחס לזיווג, מפני שיש בו ניואנס של חיפוש אחר הנאת עצמו, אבל בהקשר הזה – 'התאמה' כמו 'בת גילו', 'בת מזלו' – אפשר להשתמש בו). הרי הפרנסה היא בזכות האשה. אם אתה מסוגל לפרנס את אשתך סימן שאתה קשור אליה, אם אתה לא מסוגל, זאת אומרת שאין התאמה ביניכם (אינכם מאותו שרש-מזל). כשהוא הבין טוב את הענין הוא שלח גט לאשתו. חיזוק לפירוש זה הוא שהוא לא נמנע מלהתחתן שנית, עם בת גילו האמיתית...

ד. אות קלב: אל תהיה יתד!

נקרא עוד אות אחת, כיון שהיא קשורה לפרשת השבוע:

קלב. והי' חייך תלוים לך מנגד [אומרים חז"ל[כ]] זה התולה תפילין [על יתד, שהתפילין הם החיים, ומי שתולה את התפילין שלו על יתד – ובכך מזלזל בתפילין – עליו נאמר[כא], בפרשתנו, "והיו חייך תלֻאים לך מנגד".] כו' ענין התפילין לשעבד הלב והמוח והגם שבבחי' מקיף על הראש [תפילין של ראש הם בבחינת מקיף על הראש.] מ״מ הרי אמרו רז״ל [על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", גם מהפרשה שלנו, אמר רבי אליעזר הגדול[כב]:] אלו תפילין שבראש [ודורשים שהתפילין נמצאים בתוך הראש, "תפלין שבראש" (לא 'על הראש').] שנמשך בבחי' פני' ג״כ וע״י יגיעת מוחו יומשך לו המשכות התפילין גם בפנימיות ואם "תולה תפיליו" התולם ביתד – היתד מתבונן בתפילה? [כאן היתד הוא אתה בעצמך – אם לא תתבונן בתפלה ולא תחדיר את קדושת התפילין לפנימיות, הנחת התפילין שלך היא כמו לתלות על יתד, והאם יתד מתבונן בתפלה?!] – כך אינו מייגע מוחו אז חייך – בחי' חכ' כמו״ש והחכמה ["תחיה בעליה"[כג].] – מנגד, שאינו נמשך בפנימיות.

יש "מבצע תפילין" של הרבי – שמניחים ליהודים תפילין ברחוב. לכאורה מדובר כאן בהשפעה מאד מקיפה, אבל ידוע שאם מניחים תפילין ליהודי שלא הניח מעולם – "קרקפתא דלא מנח תפילין" – או שלא הניח תפילין הרבה זמן, יש לו גילוי היחידה שבנפש, אליו אנחנו בעצמנו לא יכולים להגיע, אלא אם כן נייגע את המח שלנו בהחדרת התפילין בפנימיות עד שיתקיים בנו "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך [מגילוי היחידה שלך]" (ועד שיקוים כמו בימי הפורים "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" – אצל היהודים, שעמדו שנה שלמה בתנועה נפשית של מסירות נפש, היה גילוי של היחידה שבנפש, ועל ידו זכו ל"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" ויש מה לפחד מהם גם בפועל).

התפללו תפלת מנחה.