בע"ה

שבת קדש פרשת נצבים וילך, כ"ה אלול ע"ז – כפ"ר חב"ד

רמ"ח אותיות (קלט-קמא)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי הדלקת נרות:]

ניגנו ידיד נפש, פיוט צמאה נפשי, מנוחה ושמחה חב"ד.

א. אות קלט: שבת וחנוכה – פנימי ומקיף

בין שבת לחנוכה

קלט. בגמרא שבת דכ״א [דף כא.] אסיק שכל פתילות ושמנים שאסורים להדליק בשבת מותרים בחנוכה ומ״ט שבשבת מותר להשתמש לאורן ומזרזין שמא יטה. ובחנוכה שאסור להשתמש לאורן לכן מותרים [הגמרא אומרת (וכך נפסק להלכה) שבשבת יש להדר אחר שמנים ופתילות איכותיים כדי שהנר ידלוק יפה. הסיבה היא שבשבת מותר להשתמש באור הנר (בתנאים מסוימים), לכן, כדי שלא יבואו להטות את הנר בשבת ולשפר את הלהבה צריך שהנר ידלוק יפה. לעומת זאת, בחנוכה, על פי ההלכה אסור להשתמש באור הנרות ("אין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד") וממילא אין חשש שיבוא להטות את נרות החנוכה (בשבת), שהרי אין הוא זקוק לאורן. לכן, מותר להדליק נרות חנוכה גם בשמנים ופתילות פחות איכותיים שאסורים בנר שבת.

שבת – טבע – פנימי, חנוכה – נס – מקיף

כעת רש"ג יסביר הלכה זו על פי פנימיות:] אף שבשבת מאיר רק אור המתלבש בכלים כידוע שבשבת התגלות האהבה המסותרת שבכל אחד ואחד מישראל רק שבהעלם ומאירה ומגלה למאן דרוצה לקבלה אך שרק אור המתלבש בכלים וזה הוא שמותר להשתמש לאורה שהאור בא בבחי' השגה וע״ז מזרזין שמא יטה, היינו שמא יעשה הטי' מחיצו' דהיינו ע״י שמן ופתילה ימשיך יניקה לחיצונים כו'. אך בחנוכה מאיר אור הבלתי מתישב בכלים וזהו אסור להשתמש לאורה שאין בא האור בהשגה ותפיסא ע"כ אין ממנו יניקה לחיצונים כידוע לי"ח [ליודעי חן.]. מהרש״ג.

שבת היא סוד המספר 7, היום השביעי, שלמות הטבע. אבל בחנוכה יש משהו שיותר גבוה – המספר 8 הוא מעל הטבע. שבת היא מוחין דאבא (יש אחיזה גם במקיפים – עולים עד רעוא דרעוין, מצחא דאריך אנפין, אך גם אור זה נמשך ומתלבש בפנימיות, היינו סוד דברי התורה שאומרים ברעוא דרעוין, דברי תורה המעוררים לתשובה, כמבואר בשו"ע, דברי תורה שבבחינת "פנימיות אבא פנימיות עתיק" שלמעלה מדברי תורה ד"מחכמה נפקת"). חנוכה היינו מסירות נפש של החשמונאים (שפעלה את נס המנורה), משהו חד פעמי – מקיף.

שבת היא בטבע פנימי, שבעבודת הנפש היא התגלות האהבה המסותרת שבלב כל יהודי (שבת שוה לכל נפש, כמבואר בתניא סוף פרק מו). התכלית של נרות שבת היא שלום בית, אור פנימי. לעומת זאת, תכלית נרות חנוכה היא פרסומי ניסא (אך בזמן שיש חשש ליניקת חיצונים, לסכנה, מדליקים בפנים).

ב. אות קמ: על תאוה אין קושיות

ארבעה טעמים איך נוגע למעלה מעשה התחתונים

קמ. איך אתערותא דלתתא נעשה יחוד למעלה להמשיך יחוד אואי״ס ב״ה למטה ואיך נוגע למעלה מעשה התחתונים, הה״מ [משל מהרב המגיד.] להמביאים לפני המלך ציפור המדברת ועי״ז פונה המלך לקוראיו שזהו חידוש ומעורר לב המלך, כמו"כ מעשה התחתונים חידוש שיהיו יש ויהי' לאוא״ס ב״ה. משל לשור הולך בשוק וצועק שמע ישראל כך הנפש הבהמית שמפני שור שבמרכבה אומרת שמע ישראל ובטילה לאוא״ס ב״ה.

אך אין זה מספיק, שבמשל המלך לא עשה הציפור לזה הוא חידוש ומתענג, אך למעלה הלא הכל ממנו ית'. [אך יש להבין בדרך אחרת:] דכמים הפנים כו' כן לב האדם כו' [אף על פי שה' ברא את האדם ואין עצם מציאות האדם חידוש לגביו יתברך, ומה עוד שהאדם נברא בצלם אלהים, בכל זאת ה' הטביע בטבע הבריאה שבאתערותא דלתתא, של האדם למטה, אתערותא דלעילא, של האדם העליון, כמים הפנים גו'.] ואף טעם זה אינו מספיק שזה דווקא בהאדם [שני בני אדם הדומים זה לזה], שאהבת א' לחבירו מעורר ג״כ אהבת החבר לו, אך עד״מ אדם המראה אהבה לבהמה לא יעורר אהבת הבהמה אליו וכן להפך ואנו נחשבנו כבהמות למעלה ועוד יותר [אף על פי ש"בצלם אלהים עשה את האדם" כנ"ל, בכל אופן אין שום ערך ודמיון אמיתי בין הבורא יתברך לנברא ממנו בדרך של יש מאין, ולא עילה ועלול, וכבהמות – וצפור המדברת – נחשבנו אצלו.],

ועוי״ל מפני הניצוצות וכלים דתוהו שנפלו וע״י עבודתינו אנו מעלים אותם ועי״ז ממשיכים אוא״ס למטה [כלומר שאין האתערותא דלתתא רק האהבה והרעותא דלבא שלנו אלא שאנו פועלי דיממא לקיים שליחותו יתברך לתקן עולם במלכות ש-די על ידי העלאת ניצוצות קדושים שנפלו לתוך המציאות בעת שבירת הכלים של עולם התהו, ועל הבעלים לשלם את שכר פעולת הפועלים]. ואף זה אין מספיק, ששייך רק עד בחי' תוהו. [לפי רבי הלל מפאריטש – ראה מאמר "הרכבת אנוש לראשנו" – שרש התהו הוא בעצמות ממש, בבחינת "יחיד" שלפני הצמצום. אך פשט עץ חיים הוא שתהו היינו עולם התהו, עולם הנקודים, היוצא מעיני אדם קדמון לאחר הצמצום. החקירה כאן היא איך העבודה שלנו נוגעת לעצמותו יתברך ממש ובאתערותא דלתתא שלנו בא אתערותא דלעילא מעצמותו יתברך.] אבל איך מעוררים בעצמותו ית' ממש...

אך אדמו״ר, אמר נתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים [במקום אחר מבואר שגם זה לא מספיק ובאמת אין טעם.]; אויף א תאוה פרעגט מען ניט קיין קשיות [על תאוה לא שואלים קושיות. לבעל שם טוב פשיטא שהאבא מקבל נחת מהבנים, והרי "בנים אתם להוי' אלהיכם", וממילא אין שום קושיא; לרב המגיד יש משל מצפור מדברת; אצל אדמו"ר הזקן יש הסבר, לכאורה בטעם ודעת, שנתאוה כו', אך בסוף מסיק שעל תאוה אין קושיא, וכך נסב"ת, אדה"ז, חב"ד, בבעל שם טוב, אמונה פשוטה (אמונה = בנים; אמונה פשוטה = "שכינה ביניהם", בין הקב"ה לכנסת ישראל, שעל ידי זיווגם נולדים בני ישראל קדושים).] ובזה מובנים כל התירוצים היטיב... [כלומר, על פי התירוץ האחרון, כל התירוצים הנ"ל לא בטלים אלא מובנים היטב.

ארבעת התירוצים כנגד עולמות אבי"ע

יש כאן ארבעה תירוצים – צפור מדברת, כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, העלאת-תיקון הניצוצות והכלים דתהו, נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים. והם כנגד ארבעת העולמות, בשרשם העליון, מלמטה למעלה:

נקודת המשל של הצפור המדברת, וכן השור ההולך בשוק וצועק שמע ישראל (צפור שור = אמת אמת, כנף א-דני), הוא ענין החידוש שבאין ערוך, "צחק עשה לי אלהים" (הרב המגיד הוא כנגד יצחק אבינו באבות החסידות כנודע), והוא שייך לעולם העשיה, "אף עשיתיו", "אף" הפסיק לגמרי בין העליונים, עולמות אב"י, לתחתונים, עולם העשיה, ופלא הכי גדול איך יתכן אפילו מראית עין של עבודת הבורא יתברך בעולם העשיה הרחוק ממנו בתכלית.

נקודת הטעם של כמים הפנים היינו ההשתקפות וההתבטאות של האהבה שבלב, עולם היצירה.

שרש עולם התהו, גם לאחר הצמצום וגם לפני הצמצום, הוא בשם סג, בינה, "אמא דמקננא בכורסיא", עולם הבריאה.

בכל שלשת הטעמים האלו מודגש עבודת התחתון (כלומר שמיוצגת בהם מציאות התחתון כדבר בפני עצמו), אך בטעם הרביעי, של אדמו"ר הזקן, "נתאוה וכו'", מודגש רק הוא יתברך ותאותו שלמעלה מעלה משכל הנברא, שעל תאוה (בכלל ותאות הא"ס בפרט) אין קושיא, והיינו מצד עולם האצילות, עולם האחדות האלקית ששם "אין עוד מלבדו". ומה שמסיים "ובזה מובנים כל התירוצים היטב" היינו סוד "אצילות איז אויך דא", ווארט של הרב המגיד, ובכך נסב"ת, הה"מ בהה"מ, ודוק היטב.

ולסיכום:

  אצילות                  על תאוה לא מקשים קושיות

  בריאה          העלאת ניצוצות מעולם התהו

  יצירה           כמים הפנים לפנים

  עשיה           משל הצפור המדברת

ג. אות קמא: תקון לרצח

קמא. [האות הבאה היא ספור, תכף נראה איך הוא נוגע אלינו...] גלובקע בהיותה עיר מתנגדים הטילו חרם על כל מי שיעמוד בד' אמות של חסידים וא' מב' אחים התגנב כמנהג המדינה ונסע לאדמו״ר הזקן ושהה שם ולמד דא״ח ובשובו לביתו ראוהו אחיו וכל אנשי העיר כפתוהו בעבותות בריחוק ד״א וייסרוהו בשוטים עד שמרוב יסורים יצאה נפשו כו' להאח היו ב' בנים וא' מהם התגנב כנ"ל אך ירא לשוב לביתו פן יעשו לו כלדודו, וסיפר לאדמו״הז.

ויכתוב אדמוה״ז פתקא למסור שם, שכתוב: אם יבוא למחניכם אל תהרגוהו. ונסע, ונכנס לאחיו שירא מאביו מחמת הנ״ל וא"ל אחיו מדוע עשית כן? וענהו שמאוד טוב שם ברוחניות ויראהו הפתקא, וא"ל כשיבוא אבא תומ״י יתחיל להכותך עד מות עוד בטרם תספיק להראות לו הפתקא, לך לבהמ״ד ואני אראה לאבא והלך לבית המדרש שבחצר אביו [רואים שהאב היה אדם חשוב ולמדן] והאב בצאתו מביתו שמע קול של אחד בבהמ״ד מסדר תקון חצות בנעימות עד שנמס לבו מהמתיקות ואמר אי״ז כ״א איש אלוקים ובתוך כך בא האח ואמר לו אביו מה קול זה וענהו זה קול בנך שהי' בליאזנע ונתפעל מאוד והביאו לביתו ולפי שאסור לעמוד בד' אמות ייחד לו חדר א' מיוחד אח״ז נתקוטט עם אשתו ורצתה ג״פ [גט פטורין.] והוא אמר ליסע לוילנע או לקאונע [וילנה וקובנה היו ערים של מתנגדים] להגאונים, והיא אדיר חפצה אך לליאזנע לאדמוה״ז [יש כאן רמז לכך שהסכסוך היה על רקע התקרבות הבן לחסידות וכנראה שגם האשה הושפעה מבנה.] והוכרח לנסוע לליאזנע. ואדמוה״ז השלים ביניהם ונתפשרו והוטב בעיניהם והסכים בלבו שאדמוה״ז הנהו אדם גדול במאוד. ובקש תשובה על חטאתו שהרג אחיו. וא"ל אדמו״ר הרי תוכל ללמוד, ראה, האם מותר להרוג ישראל עבור זה, ואמר שלא מצאה בגמ' אך מבקש תשובה ממנו, ואמר אדמו״ר שימצא הוא תשובה ע״ז בגמ' ואמר שאינו יודע. ואמר אדמו״ר בגמ' במעשה דהורדוס דקטל לכל רבנן ואח״כ ביקש תשובה וא"ל שהוא כבה נר ישראל ילך ויבנה ביהמ״ק שהוא אורו של ישראל ע״ש. כך הרגת חסיד אחד תשובתך שתבנה בגלובאקע ביהכנ״ס של חסידים וכו'.... [היום לא צריך לרצוח מישהו ממש, יש כל מיני סוגים של רצח, כמו רצח אופי, תקשורתי וכו', בכלל לשון הרע קטיל תלתא. בכל מקום יש 'רוצחים' כאלה, אפילו בין חרדים, גם בכפר חב"ד... כנראה שהתקון שלהם הוא לבנות ביכנ"ס לחסידים, וד"ל.]