בע"ה

כ"ז תשרי ע"ח – כפר חב"ד

רמ"ח אותיות

אותיות קמב-קמד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אות קמב: סוד נשירת השערות

קמב. מלך גזר לגרש כל היהודים ממדינתו, והי' [והיו היהודים] בצרה גדולה והפרנס חודש חשב להחרים משרע״ה [משה רבינו עליו השלום.] שכל צרות ישראל מהתורה שכשאינם שומרים התומ״צ נענשים לזה מוכרח משרע״ה להושיעם והתאספו בהמנין וחשבו על החרם ר״ל, ובא לשם עני א' וא"ל אל תעשו החרם משרע״ה אינו חייב בזה משה אמת ותורתו אמת ויבטיחם שיושיעם ונתבטל האסיפה.

ובא למלך וא"ל שמעתי שתחפוץ לגרש היהודים אינני ירא ממך. ובאם תגרשום יגדלו עליך שערות ארוכות וקשות שכל ספריך לא יוכלו לספרם. ותומ״י [ותכף ומיד] גדלו שערות כנ"ל ויקראו הספרים והי' כדבר העני. ואמר אם תתן כתב שלא תגרש היהודים אסיר ממך השערות. ויתן לו כתב ויחתום בטבעת המלך ומיד נפלו. וסיפרו להבעש״ט ואמר: לגדל שערות גם יכולתי, ולהסירם לא יכולתי.

ר״א מ״ץ דזעמבין[ב] א' לרש"ג שמזה משמע שהבעש"ט לא הי' מהל״ו ותמוה.

העני – "האיש משה ענו מאד"

קודם כל נתרץ את הסוף: יתכן שאותו עני אינו מה-לו, אלא משה רבינו עצמו ("הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", משה-משיח) שירד לעוה"ז – לא מ-לו צדיקים אלא יותר מהם. היות שרצו להחרים את משה רבינו הוא בא בתור עני. בכמה מקומות בתנ"ך "ענוים" ו"עניים" מתחלפים בכתיב וקרי[ג]. משה רבינו הוא "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", לכן הוא בא בדמות עני.

קודם משה רבינו אמר על עצמו שאינו חייב, ש"משה אמת ותורתו אמת". בדיקנא קדישא תיקון "ואמת" הוא התיקון השביעי, החביב, כמו שמשה רבינו הוא השביעי (לאברהם), והוא מקום הפנוי מהשערות – אור הפנים של הדיקנא. שערות הן צמצומים. כתוב בזהר[ד] ששערות הדיקנא, יחסית לשערות הראש, הן קשות – יש בהן גבורות, אך נועדו לכפות את הגבורות. כאן הוא המשיך שערות מאד קשות, לאו דווקא מהראש אלא "יגדלו עליך", מכל מקום בגוף ("כל ספריך" כן משמע שערות הראש, אבל בחז"ל תספורת היא גם בזקן). בכלל, המלה 'סַפָּר' קשורה לסֵפר התורה של משה.

כח ההמתקה הבא מהגבורות

עצם הדבר שהבעל שם טוב אומר שיכול לגדל את השערות ולא להסירם הוא כמו שכתוב בגמרא – לגבי רבי חנינא בן דוסא ועוד – שיותר קשה לבטל את הנס מאשר לעשות את הנס. לחולל את הנס בא ממוחא סתימאה – בה מלובשת גבורה דעתיק – אך לבטל את הנס בא מרדל"א. שערות הדיקנא – ושערות בכלל – קשורות למוחא סתימאה. כתוב ששערות הראש הן מהאוירא שמעל מוחא סתימאה ואילו הזקן והשפם הם ממוחא סתימאה.

מענין מי היה פרנס החדש, אולי קרח... משה רבינו הוא משרש הבל וקרח משרש קין[ה], ולעתיד לבוא יש מעלה בשרש קין על שרש הבל. הבעל שם טוב הוא גם משרש הבל, הוא "אתפשטותא דמשה בכל דרא" וכל ענינו חסד-חסידות. כדי לבטל את השערות צריך להיות קין, ספר יותר מכל הספרים. אצל אותו עני – גם אם הוא משה – יש לו איזה ניצוץ של התכללות קין (כמו לעתיד לבוא, כאשר קרח יתוקן) ומכחו יכול להוריד את השערות. והיינו מה שמלך המשיח (הוא גולא אחרון) מיוחס לדוד המלך, אדמוני, משרש קין. כלומר, במלך המשיח (משיח בן דוד) יש התכללות של שני השרשים, קין והבל.

ועוד, קרח חלק על משה משום תגלחת הלוים, שעשאו כדלעת. סימן שלמשה יש כח מיוחד לגלח שערות, דינים קשים, גם של הלוים (שמהגבורות) וגם של מלך הגוים, שכולו גבורות קשות. לעתיד לבוא יתקיים "ביום ההוא יגלח אדני בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה", ומבואר בחסידות דהיינו ביטול והעברת הכפירה והאפיקורסות מן העולם, "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ".

לפי מה שלמדנו ב'דער פרומער' וארא[ו] – בהגהות הצמח-צדק בסוף – על ההבדל בין ימין לשמאל בהמתקת הדינים, יש מה שממתיק מכאן ולהבא אבל כדי להפוך גם למפרע צריך כח המתקה אדיר שבא מהשמאל, והוא עיקר השמחה.

עיקר הראיה שהעני הוא משה, שהולך למלך ואומר 'איני פוחד ממך' – כמו "בא אל פרעה". שם ה' היה צריך לומר לו "בא אל פרעה" בלי לפחד, ומאז – מתוך הנסיון – כבר לא פוחד מהתנים הגדול, עוד סימן שהוא התעצם עם הגבורות (ז.א. שבעצם הוא תיקון של משה רבינו...).

היהודים על דרך תיקוני דיקנא

הנוכחות של היהודים בכל מדינה היא מקור השפע למדינה. ידוע שכל מלך שגירש את היהודים מהמדינה גרם סבל לעם שלו, כי היהודים הם מקור השפע. אמנם בחו"ל השפע נמשך דרך השרים של אומות העולם, אבל היהודים עושים את הויסות והמינון בצורה נכונה – כמו שערות רכות. היהודים לגבי המדינה והמלך הם כמו שערות מתוקנות, תיקוני דיקנא. ברגע שמגרשים את היהודים מקלקלים את השערות, את ההשפעה, ומי שמסמל את המדינה הוא המלך.

ב. אות קמג: אותי לא יטעו

את משיח בן דוד אי אפשר להטעות

קמג. אדמו״ר ר' אשר מסטאלין [כפי שראינו בכמה אותיות, מכבדים כאן את כל האדמו"רים.] א' שלא יכנוס לג״ע עד שיביא משיח לעולם. ואמר אותי לא יטעו כמו שהטעו לב' גוטע אידן. ר״א קארלינער [אביו.] א' ג"כ כנ״ל והטעוהו מלמע' שהרחיקו כותל הג״ע וממילא נשאר בג"ע והרלו״י מבארדיטשוב א' כנ״ל והטעוהו שהתחילו לאמר קדושה בג״ע ובשמעו נכנס לענות עמהם ונשאר שם. ומסתמא שגס לר״א מסטאלין היטעו שעדיין לא בא ב״ד [בן דוד.].

לפי סדר הדורות, קודם רבי אהרן מקרלין, אחריו רבי לוי יצחק מברדיטשוב ואחר כך רבי אשר מסטולין. לפעמים כתוב שנשבעו שלא יכנסו, אבל כאן כתוב על כל אחד שרק אמר.

יש כאן כמה נקודות: הווארט הראשון הוא, שאפילו כשצדיק אומר משהו בוודאות ובטחה – כאילו נשבע – אפשר להטעות אותו. אפשר לקשר זאת למה שכתוב שאפילו משה רבינו יכול לטעות בשיקול הדעת. אם הצדיק יכול לטעות בעצמו – אפשר גם להטעות אותו, מק"ו. לכאורה, גם אחד שלא יטעה מעצמו, אם ה' ירצה הוא יכול להטעות אותו. כתוב שהחידוש הוא שמשיח לא יטעה גם בשיקול הדעת, מה שנקרא "בירור חב"ד". כמו שלומדים הרבה פעמים, עיקר הענין של חסידות חב"ד הוא בירור חב"ד – שמשה רבינו לא יטעה. צריך לומר שעד כדי כך שגם אי אפשר להטעות אותו, כביכול. ה' כל יכול, אבל כאילו שה' לא יכול להטעות את המשיח.

אפשר ללמוד מהווארט הזה – שאומרים לכל מי שרוצה להביא משיח, שגדר משיח בן דוד הוא שאי אפשר להטעות אותו, ואתה לא ככה. אפשר להטעות אותך כי יש בך שמץ ישות, עדיין נשאר בך הרגשת 'אני'. אצל המשיח, ה'אני' יהיה בסוד "אני מדבר בצדקה רב להושיע", כמבואר במ"א, ומי שכל מהותו הוא לעשות צדקה אי אפשר להטעות אותו (וממילא מובן מה ש"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה").

הטעיה של מקיף והטעיה של פנימי

בכל אופן, את רבי אהרן ואת רבי לוי יצחק הטעו בשני דברים שונים. אפשר להסביר שההבדל הוא על דרך מקיף ופנימי. לרבי אהרן מקרלין המשיכו מקיף עליון שממילא הרחיק לו את כותל גן עדן שיכיל אותו. מצד המקיפים הכל הוא גן עדן – צריך להגיע למקיף מאד עליון. גם מי שלא נמצא בגן עדן, אם נמשך עליו מקיף עליון אז הוא כבר נמצא גן עדן – וממילא לא יועיל להשבע שלא יכנס. הווארט הזה הוא בעל כרחו לגמרי. הדוגמה השניה היא פיתוי של קדושה, פיתוי של פנימיות – הוא רוצה לשמוע קדושה.

ההטעיה – לפי העבודה בעולם הזה

צריך לומר ששני הסיפורים משקפים את העבודה שלהם בעלמא דין. כל עבודת הבירורים של רבי לוי יצחק היתה לענות קדושה – לומר קדוש גם על ה' וממילא גם על כל יהודי, שממילא רץ לכל הזדמנות לענות קדושה. לנצל את ההזדמנות לקיים מצות קידוש ה' (כידוע הדעה שבאמירת קדושה יש קיום מצות קידוש ה') וגם לקדש את עם ישראל (שהם קדושים בעצם אך מצוה לקדש שם ישראל בעולם, וזה עצמו קידוש ה'). מקובל שרבי אהרן הגדול מקרלין עשה 80 אלף בעלי תשובה, גם בכך שרק עמד והתפלל התעוררו כולם לתשובה – הוא המשיך מקיפים וככה החזיר בתשובה. אצל רבי אשר מסטולין לא כתוב מה היה עיקר נקודת העבודה שלו, אבל בטח הטעו אותו בענין ששייך לעיקר עבודתו (ה"זהיר טפי" שלו, על מה שהוא מסר את נפשו) בעלמא דין. לפי זה, הסיבה שהמשיח לא טועה בעצמו וגם אי אפשר להטעות אותו – כי הוא בתכלית השפלות. הוא לא מייחס לעצמו שום דבר, סך הכל הוא מקרה אבוד (= משיח). אם אין לך שום דבר – אין אחיזה בשביל להטעות אותך.

בפסוק "קדוש | קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו"[ז], ה"קדוש" הראשון הוא עם "פסיק טעמא", כלומר שהוא על ה'. אחר כך יש "קדוש קדוש" שהולך על ישראל. צריך לומר ששני "קדוש" בעם ישראל אלה הצדיקים והרשעים – הכל קדוש.

ג. אות קמד: טוב מ"עלמא דאתכסיא"

קמד. הר״א מקארלין א' בחייו שאם יארע איזה גזירה ויבקשו על קברו יבקש למעל' לשינוי הגזירה. ובקשו פ״א על קברו ולא פעל מאומה ובא לחלום לא' וא״ל שאי״ז [אמר לו שאין זה – כלומר, הסיבה שלא פעל, אינה] שלא ידע וע"כ לא נשתנה הגזירה, כ״א [כי אם] שידע והי' יכול לפעול, אך שראה הטוב שברע, שהאמת שגם גז"ד חסד וטוב רק שאינו נראה שמעלמא דאתכסיא והוא רואה הטוב שברע ומשו״ז איננו יכול לבקש שישנו כו' מרש״ג.

הווארט על הטוב מעלמא דאתכסיא הוא פרק כו בתניא[ח], רק שרואים שאצל רבי אהרן היה שינוי בין לפני ההסתלקות ולאחר ההסתלקות. רואים שהוא לא הבין לפני ההסתלקות מה יהיה אחר כך. על משה רבינו כתוב "בכל ביתי נאמן הוא"[ט], ולפי הפירוש בתחלת "אתהלך לאזניא", שהוא רואה את הטוב – יש לו מדרגה זו גם בחייו. ככה היה גם אצל אדמו"ר הזקן.

בתניא מסביר על פי הפסוק "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה"[י] – מה שנראה רע אבל הוא באמת טוב בא מאותיות יה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[יא], אבל ב-וה, "והנגלת", הטוב גלוי. הרבי תמיד אומר שאנו רוצים "טוב הנראה והנגלה". הפשט שבנסתרות הטוב הוא נסתר (אך מי שהוא חב"ד בעצם רואה אותם) ורק ב"והנגלת" הטוב נגלה. כתוב שהמוחין של "והנגלת" הן מוחין של שם אלהים (מוחין דקטנות, היינו שמשיג רק את הטוב הנראה והנגלה לעיני בשר), אותיות הי שבו (במוחין דאלהים הבינה, ה, קודמת לחכמה, י) כאשר שאר האותיות הן אלם (אין לו חוש בטוב העליון הנסתר, וכמ"ש "נאלמתי דומיה"[יב], "כרחל לפני גֹזזיה נאלמה"[יג]).