בע"ה

שבת קדש פרשת וירא, ט"ו חשון ע"ח – כפר חב"ד

רמ"ח אותיות (קנא-ב, קנד-ה)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו ידיד נפש, מה ידידות (צאנז), מעין עולם הבא (ברסלב וי"ט כסלו ע"ז), ניגון לפני יחידות.

א. אות קנא: תורה שבכתב של החסידות

קנא. אדמוה״ז ציוה להדפיס התניא באותיות מרובעים ומה שנדפס בשקלאוו [בחיי אדמו"ר הזקן.] באותיות רש״י ידוע שלא הי' ברצונו וידיעתו. [טעם הדבר הוא] כי תניא כתורה שבכתב לגבי שאר חסידות (והוא המקור) ולכן יש בתניא ג״ן פרקים כנגד ג״ן סדרים דאוריתא [כתוב בזהר שיש בתורה גן סדרים-פרשיות, למרות שכשסופרים מוצאים 54 פרשיות. יש כמה הסברים לכך[ב] – או שמונים את נצבים-וילך כפרשה אחת, או מפני שאין רווח בין סוף פרשת ויגש ותחלת פרשת ויחי, או שבראשית היא מעין הקדמה לתורה ולא נמנית בתוך גן הסדרים. בתניא יש גן פרקים, והקדמת התניא היא כמו פרשת בראשית. אם כן, יש גן סדרים בתורה וכנגדם גן פרקים בתניא, "באתי לגני אחתי כלה".] ולכן הוא כתורה שבכתב שאין נכתב באותיות רש"י, ושאר חסידות נדפסים באותיות רש״י [כך היו מודפסים לקוטי תורה, תורה אור ועוד ספרי חסידות. בדור האחרון הרבי אמר להדפיס אותם בכתב מרובע כדי שיהיה קריא לכולם. בגלל ירידת הדורות לא כולם מבינים היום כתב רש"י.]...

אותיות החקיקה, אותיות הכתיבה, כתב רש"י

צריך להתבונן מה ההבדל המהותי בין כתב מרובע לכתב רש"י: קודם נאמר שהחילוק בין כתב מרובע לכתב רש"י לא קיים במקום אחר בחסידות. בדרך כלל בחסידות מוסבר ההבדל בין אותיות החקיקה לאותיות הכתיבה, שבאותיות החקיקה הכתב והחומר בו האותיות חקוקות הם מהות אחת, ואילו באותיות הכתיבה הם שני דברים.

בעולם שלנו, אותיות החקיקה הן אותיות עשרת הדברות בלוחות הברית. [כתוב שבלוחות האותיות היו בוקעות מצד לצד, כך שהמלה היא האויר ולא האבן עצמה.] גם בחקיקה רגילה יש את האויר שבתוך האבן, אבל מה שיוצר את צורת האות היא האבן. היה נס מיוחד בלוחות הברית שהאותיות היו חקוקות מצד לצד אבל הן נקראו משני הצדדים. הרי כשכותבים משהו שחודר לצד השני הטבע הוא שבצד אחד הוא נקרא ישר ובצד השני הוא כבר מופיע הפוך. בלוחות הברית היה נס שמשהו קרה באמצע, בתוך האבן, והאותיות נקראו מכל צד. בלוחות הברית לא היו "פנים ואחור", אלא רק פנים. כפי שמוסבר בכתבי האריז"ל, שרש אותיות החקיקה הוא לפני הצמצום, מה שהקב"ה "שיער בעצמו [במלכות דאין סוף] בכח [לפני הצמצום] כל מה שעתיד להיות בפועל [אחרי הצמצום]".

למטה מאותיות החקיקה יש את אותיות הכתיבה, ובשרשן הן מה שחז"ל אומרים שאצל הקב"ה התורה היא "אש שחורה על גבי אש לבנה" – כמו ספר תורה שלנו (ובכלל בספרים) שהאותיות בצבע שחור ומסביבן קלף לבן. שני סוגי האותיות רמוזים בפסוק "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב"[ג] – אותיות החקיקה הן "חק לישראל" ואותיות הכתיבה הן "משפט לאלהי יעקב".

הדרגה השלישית היא מה שכתוב כאן – כתב רש"י. החלוקה הקודמת היתה ביחס בין האותיות לשטח שבו הן נמצאות. כאן החלוקה היא בנוגע לצורת האותיות: גם באותיות החקיקה וגם באותיות הכתיבה הצורה רבועה, האותיות מרובעות, אבל בכתב רש"י האותיות עגולות. כנראה שהיום שמעדיפים כתב מרובע כי כולם מרובעים... כתב רש"י יותר זורם, מתעגל. מה הקשר בין רש"י לכתב עגול? ובכלל, למה זכה דווקא רש"י שיש על שמו כתב (הרי לא הוא המציא אותו)? רש"י הוא המתרגם-מפרש של התורה והגמרא (הוא נקרא "פרשנדתא"), בלעדיו אי אפשר להבין מה שכתוב. רש"י הוא אחד שמדבר בשפה שלי, שאני מכיר. [אולי בגלל שרש"י הוא מוחין דאמא, שפת אם.] כן, 'מאמע לשון'. אמנם לא כמו אידיש, זו עוד דרגה, אבל בלשון הקדש זה הכתב שהכי מדבר אלי.

הפיכת התורה שבעל פה לתורה שבכתב

בכלל, היחס בין כתב מרובע לכתב רש"י הוא יחס של תורה שבכתב ותורה שבעל פה – לא רק בפירושו על התורה, בה פשוט שהפסוקים הם תורה שבכתב ורש"י הוא תורה שבעל פה, אלא גם בפירושו על הגמרא, הגמרא היא מעין תורה שבכתב ביחס לפירוש רש"י. הנקודה הזו קשורה ל"מהפכה הראשונה"[ד], כפי שדברנו לאחרונה[ה]: כאשר רבי יהודה הנשיא החליט לכתוב את התורה שבעל פה, הכוונה – בעומק – היא להפוך את התורה שבעל פה לתורה שבכתב, וכך אפשר לחדש ולגלות עוד תורה שבעל פה. כך המשנה היא תורה שבכתב לעומת הגמרא, והגמרא היא תורה שבכתב לעומת מה שמסביב לגמרא – פירושי רש"י ותוספות (רק שתוספות קצת יותר קשה להבנה, ורש"י כל אחד מבין).

רבוע – "מעט המחזיק את המרובה"

עוד חילוק בין כתב מרובע לכתב עגול: בכתב המרובע כל אות עומדת לעצמה, כאילו היא תורה לעצמה, בבחינת "מועט מחזיק את המרובה". לכן על כל קוצו של י בונים תלי תלים של הלכות. איך אני יודע שמרובע הולך עם רכוז וצמצום? כשאומרים שמישהו 'מרובע', מתכוונים שהוא מצומצם. ישנו שם קדוש שרומז לצמצום – למעליותא – של הרבוע: כתוב[ו] שיהושע בן נון קיבץ את כל עם ישראל ואמר להם "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם", ואומרים וחז"ל שהכניס את כל ישראל בין שני בדי הארון. זה השיא של "מועט מחזיק את המרובה", כי גם כשכל ישראל "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים" בבית המקדש, עדיין מדובר במקום יחסית גדול, אבל כאן כל ישראל נמצאים בין שני בדי הארון. לכן אנחנו מדברים בקול נמוך כדי שכולם יצטופפו ביחד... על פי דברי המדרש כתוב בקבלה ש"אל חי" הוא השם של "מועט מחזיק את המרובה". כמה שוה "אל חי"? [49.] איזה מספר זה? [רבוע, 7 ברבוע.] כן, במובן מסוים זהו הרבוע הכי מושלם, ז פעמים ז (כמו ימי ספירת העומר, התכללות של ז מדות הלב, ז"ת, זב"ז). אם כן, מצאנו רמז לקשר בין הענין של "מועט מחזיק את המרובה" לענין של רבוע, מרובע, אותיות מרובעות.

חקיקה – חש, כתיבה – מל, רש"י – מל

אם כן, יש לנו כאן שלש דרגות: אותיות החקיקה; אותיות מרובעות; ואותיות רש"י. איזה מבנה אפשר לומר כאן? [עולמות-נשמות-אלקות, מלמעלה למטה.] יותר פשוט – באיזה מבנה יש דרגה אחת ועוד שתי דרגות? [חש-מל-מל.] כן, אותיות החקיקה הן "חש", כי מדובר במדרגה שלפני הצמצום, למעלה מהשגתנו; אותיות מרובעות הן "מל" במשמעות של חיתוך וכריתה, כמו ברית מילה, יש בזה קשר לתיקון היסוד; אותיות רש"י הן "מל" במשמעות של דבור-מלול, כבר המתקה, כיון שהתוכן מובן לי. איזה הרגשה עושה לי כתב רש"י? הרגשה של זרימה.

תניא וחומש

גם באותיות מרובעות יש חילוק בין כתב אשורי, בו כותבים ספר תורה, לבין כתב מרובע רגיל. התניא אמנם לא מודפס בכתב אשורי, אבל על כל פנים מצד הדפסתו באותיות מרובעות הוא דומה לספר תורה, תורה שבכתב.

ב. אות קנב: תקון עצמי ותועלת לעם ישראל

באות הזאת יש שני ענינים. את הדבר הראשון למדנו כבר בשיעור אחר[ז], לכן רק נקרא ונמשיך:

קנב. אדמוה״ז [צ"ל: אדמו"ר האמצעי.] אמר פ״א לר״ז מקורץ מאנט ביי מיר חסידות – וואס שטייט אין עץ חיים השתל' איך רייד ב״ה העכער און נאך העכער [עד כאן חלק אחד, עכשיו מתחיל משהו חדש:], הבעש״ט אמר שתכלית מה ש[הוא] נברא רק בשביל שיגיע ממנו תועלת לישראל ואם לא הי' ממנו תועלת לישראל [הוא] לא הי' נברא. ויכול להיות שיברא אחד בשביל שיגיע ממנו תועלת לישראל פעם אחת בע' שנה של ימי חייו - רש״ג)

תועלת – ליהודי פרטי או לכלל ישראל?

[מזכיר את 'היום יום'[ח].] כן, השאלה אם בדיוק אותו ווארט של 'היום יום' או שיש שוני. מה כתוב ב'היום יום'? שיהודי יורד לעולם למשך שבעים-שמונים שנה בשביל לעשות טובה ליהודי אחד בגשמיות ובפרט ברוחניות. כאן כאשר הבעל שם טוב אומר על עצמו שהוא נברא בשביל שתגיע ממנו תועלת לישראל – פשוט שהכוונה לכלל ישראל, ולא ליהודי בודד. השאלה היא אם התוספת בהמשך – "ויכול להיות שיברא אחד שיגיע ממנו תועלת לישראל" – מכוונת ליהודי אחד או לכלל ישראל. האם כשאני עוזר לאשה זקנה לעבור את הכביש יצאתי ידי חובה וכל שאר החיים זה בונוס, או שאני צריך לעשות טובה לכל עם ישראל? בכל אופן, מהסיום "פעם אחת בע' שנה של ימי חייו" משמע כמו ב'היום יום' שהכוונה היא ליהודי פרטי.

שוב, לגבי הבעל שם טוב – פשוט שהוא ירד לעשות טובה לכל עם ישראל. ידוע שהבעל שם טוב אמר על עצמו שירידת נשמתו לעולם היא על דרך לחישת שמו של אדם שהתעלף באזנו כדי שיתעורר – עם ישראל היה בתרדמת-עלפון והבעל שם טוב, ששמו ישראל, הוא עצמו הלחישה המעוררת. עם זאת, אף שברור שהבעש"ט ירד לעשות טובה לכל עם ישראל, פשוט שהוא התחיל עם ההטבה מאנשים פרטיים. הבעל שם טוב עורר את הצדיקים הנסתרים להתגלות וגם השפיע על יהודים פשוטים, הוא ראה בכל יהודי את כל ישראל. הפרט צריך לכלל, בכל פרט הוא ראה את הכלל. בהמשך הוא הנהיג את חבורת הצדיקים הנסתרים וכיוון אותם לצאת מהיערות ולעזור לעם ישראל בפועל.

עבודת ה' בשביל תקון הנפש – "שלא לשמה"

בתניא כתוב שהנשמה (הנפש האלקית) עצמה אינה צריכה תיקון והיא נשלחה לעולם הזה כדי לתקן את הגוף והנפש הטבעית (וחלקו בעולם). הוא לא מביא מה שכתוב רבות בספה"ק שהנשמה חוזרת פעם אחר פעם לעולם הזה כדי לתקן פגמים וחטאים של גלגולים קודמים (קשור להמבואר אצלנו במ"א למה האריז"ל נהג לגלות לאנשים מי היו ומה עשו בגלגולים קודמים, מה שאין כן בדרך הבעל שם טוב). הוא כן מביא מה שכתוב בכתבי האריז"ל שעל הנשמה להתגלגל כמה פעמים עד שתזכה לקיים את כל תרי"ג מצות התורה.

עם היות שעיקר ירידת הנשמה לעוה"ז הוא לתקן את הגוף כו', וכן להשלים את השיעור-קומה שלה בקיום כל תרי"ג מצות התורה, אדמו"ר הזקן כותב שכאשר האדם מתכוון לתיקון עצמו (איך שלא נפרש 'עצמו') זו הדרגה העליונה ביותר ב"לא לשמה". יש ב"לא לשמה" כמה מדרגות, כמו שדובר כמה פעמים[ט]: הדרגה הכי תחתונה היא לימוד תורה כדי לקנטר; דרגה מעל, היא כדי שיקרא רב; דרגה מעל – שכר ועונש, שלא יענש ושיקבל שכר לעולם הבא; הדרגה הכי גבוהה ב"לא לשמה" (במובן הפשוט) היא לימוד תורה "אליבא דנפשיה", כך קורא לזה אדמו"ר הזקן – יותר נעלה מלימוד התורה כדי לקבל שכר בעולם הבא, אבל עדיין הוא עוסק בעצמו, ולכן נקרא "לא לשמה". מהי עבודה "לשמה"? שאני יוצא מעצמי לגמרי כדי לתקן את העולם ולעזור לשני. זהו עיקר ההבדל בין שיטת חב"ד לשיטת ברסלב: בברסלב, על אף שעוסקים בהפצה, עסוקים בעיקר בתיקון העצמי, מצבו של האדם וכו' (ומכאן הדגש על תיקון הכללי, לתקן את פגם הברית). לעומת זאת, בחב"ד העבודה היא לצאת מעצמך, לראות איזו תועלת תהיה ממני לעם ישראל (ובענין תקון הברית, הרבי הרש"ב הסביר שהתקון העיקרי הוא ללמוד חסידות לעומק).

למדנו כמה פעמים[י] (כולל בשיעור הקודם) שכל רבי צריך שלש תכונות – נשמה חדשה-נשמה כללית-נשמה דאצילות. "נשמה חדשה" הכוונה שהיא פעם ראשונה בעולם ואין לה משהו לתקן מגלגול קודם. בשביל מה הנשמה הזו יורדת? בשביל עם ישראל. מצד הנשמה הכללית הוא עושה תועלת לכולם (בגשמיות, ובפרט ברוחניות), ומצד הנשמה דאצילות היא משרה על כולם השראה של בטול לאלקות, "אין עוד מלבדו".

תקון עצמי בשביל הזולת

אבל למרות שמדובר על צדיק, הרי הרבי לימד אותנו שכל דבר שצדיק מספר על עצמו אינו סיפור בעלמא והוא נועד שנלמד ממנו הוראה בעבודת ה'. גם כאשר רבי נחמן דיבר על המעלות שלו הוא אמר שכולם יכולים להיות כמוני. הרבה חלקו עליו ואמרו שלא כל אחד יכול להיות צדיק, אבל כך הוא אמר. כאן הבעל שם טוב סיפר על עצמו שהוא ירד לעולם הזה כדי להביא תועלת לעם ישראל וגם אומר שיהודי יורד לעולם שבעים שנה כדי לעשות טובה לעוד יהודי – עלינו ללמוד ממה שהוא אומר לגבי כל יהודי (כמו שמובא בשמו גם ב'היום יום') וגם ממה שהוא אומר על עצמו. הענין קשור למה שהרבי אמר שכל אחד צריך להיות אדמו"ר.

כנראה לא שמים לב, אבל כתוב כאן חידוש גדול. בדרך כלל מוסבר בספרים – כפי שאמרנו – שתכלית ירידת הנשמה לגוף היא לתקן את הפגמים מהגלגולים הקודמים, וכאן הוא אומר שלא נבראתי אלא רק להביא תועלת לעם ישראל כולו.

[למעשה לא מתעסקים בתקון עצמי?] כמובן שכדי לעזור למישהו אחר צריך גם לעשות את אותה פעולה על עצמי. אפשר לשאול, הרי כתוב "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", ואם כן איך אני יכול לבוא להשפיע על מישהו אחר כשאני בעצמי לא מתוקן? הרי אני לא צדיק! זהו עיקרון יסוד בתורת הנפש, שאפילו נלמד בפסיכולוגיה המודרנית (שמושתתת על יהודי אחד) – כל מטפל צריך לעבור פסיכואנליזה בפני עצמו כדי לטפל בשני. כל מי שרוצה לטפל, אחד המבחנים הראשונים שלו הוא לעבור את אותו טפול בעצמו – בלי לעבור טפול הוא לא יכול לטפל במישהו אחר. כך אפשר לומר כאן, שכל העיסוק בתיקון עצמי הוא הכשרה להועיל לזולת. כך פתרנו את הבעיה: אני כן עובד ומתקן את עצמי, אבל לא בשביל עצמי אלא כדי שאוכל לעזור ליהודי אחר.

[התקון העצמי הוא "מתוך שלא לשמה בא לשמה"?] לאו דווקא. לא שחייבים לחזור אחורה לעבודת "לא לשמה" (גם בדרגה הגבוהה שלה), אלא שכל העבודה "אליבא דנפשיה" נעשית בדרך ממילא. כשעושים תקון עצמי מצד "קשוט עצמך" כהכנה ל"קשוט אחרים" – העבודה היא מראשיתה "לשמה" (עבודה לשמה היא עבודה אמיתית, והרי "קשוט" הוא לשון "קשט אמרי אמת", גם ה"קשוט עצמך" היא מתוך נקודת אמת, לשמה, לא לצורך עצמך. וכן קשוט לשון קישוט ויופי היינו מדת התפארת – "איזוהי דרך ישרה... תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" – מדת יעקב אבינו, עליו נאמר "תתן אמת ליעקב". וראה מלבי"ם ש"קשט [אמרי אמת]" היינו גילוי היופי שיש באמת).

תועלת התולעת

אם כן, יש שתי דרגות: יש את הצדיקים – כמו הבעל שם טוב – שהם "נשמה חדשה", ירדו לעולם נקיים, ולכן כל עבודתם היא באמת רק להביא תועלת לעם ישראל (גם על הבעל שם טוב, בנוסף להיותו נשמה חדשה, מסופר שהיו בו 'מרכיבים' שונים של גלגולי נשמות קודמות – נפש דוד המלך, רבינו סעדיה גאון, צדיק נסתר מצפת... – אך הוא התעצם ביותר עם היותו נשמה חדשה וכך הורה לכולם לגלות את ממד הנשמה החדשה שבהם, ועל כן לא גלה לאנשים גלגולים קודמים כנ"ל). יש אותנו, שעל אף שאין לנו נשמה חדשה ממש, ויש לנו הרבה מה לתקן מגלגולים קודמים – צריכים להרגיש בעיקר שירדנו לעולם הזה רק בשביל עם ישראל, הרגשה שבאה מצד ש"עמך כֻלם צדיקים".

באופן אחר (ומשלים), מכיון שאני מרגיש שאני כבר מקרה אבוד (בגימטריא משיח), לא נותר לי מה לעשות עם עצמי, לפחות אעשה משהו בעד הזולת ובעד עמי...

נאמר רמז: מהמלה תועלת אפשר לצור מלה נוספת – תולעת, "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם"[יא]. כלומר, דוקא מתוך הכרה במציאותי השפלה, "תולעת ולא איש", אני מכוון את מעשי להבאת תועלת לעם ישראל. איזה מלה (שהיא ה'שער' של המלה) נמצאת בתוך המלה תועלת? על. מצד אחד דוד המלך אומר על עצמו "ואנכי תולעת", ומצד שני הוא אומר על עצמו[יב] "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הֻקם עָל", ואומרים חז"ל[יג] שהקים עולה של תורה ועולה של תשובה. איך הוא מקים? על ידי המשך הפסוק: "משיח אלהי יעקב ונעים זמרות ישראל", על ידי שמנגנים ומשמחים את עם ישראל.

המלה תולעת רמוזה פעמיים ב"אנא בכח": ראשי התבות של המשפט הראשון (השם הראשון הכלול בשם מ"ב, השם של החסד) – "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה" – עולים תולע, לשון זכר, מצד החסד – "זכר חסדו". ראשי התבות של המשפט האחרון (השם האחרון, השם של המלכות) – "שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות" – עולים תולעת, הנקבה, המלכות.

ג. אות קנד: דרך עקומה באחדות ה'

האות הזו קשורה לאות קנב, שעל כל אחד לעבוד את ה' כמו צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים":

קנד. אדמוה״א אמר על א' הגדולים: ער זאגט אחד [הוא אומר "אחד".], און ווייס וואס אחד [ויודע מה זה "אחד".], און פארשטייט וואס אחד איז [והוא גם מבין מה הפירוש "אחד".], ומ״מ איז ביי עם רעכט בשעת מעשה מאכן א פאלשען וועגעל [ומכל מקום בשעת מעשה הוא עושה הנהגה עקומה, שקרית.]...

הפתגם כאן קצת סתום, כי לא ברור על מי הוא מדבר. כנראה אצל התמימים בישיבה ששמעו מר' גרונם היה ברור למי הכוונה. לכן קשה לפרש – אבל אפשר לנחש. מדובר כאן על מישהו שיודע מה זה "הוי' אחד", אחדות ה', דהיינו מישהו מדרך החסידות שהתנגד לתורת חב"ד. ידוע שהיו הרבה מצדיקי החסידות שלא הסכימו עם דרך אדמו"ר הזקן לפרסם חסידות בשופי לכולם, אבל כמובן שאצל הצדיקים עצמם היתה התבוננות והבנה. אחת הטענות שאמרו המתנגדים לחב"ד (שהיו חסידים בעצמם), שהמטרה כעת היא לקרב את היהודים הפשוטים, ולשיטתם התורות של חב"ד לא מתאימות ליהודי הפשוט. כמו שהתנגדו לחב"ד התנגדו גם לקוצק (מבית המדרש של פרשיסחא), בה הנהיגו שהדרך העיקרית של עבודת ה' היא לימוד גמרא (לא חסידות) בעיון ובעומק, כמו המתנגדים. [אז מה חסידות בזה?] יש בקאצק את נקודת האמת של החסידות, כידוע שדרשו שקאצק שוה ארץ – "אמת מארץ תצמח".

העלאת כל היהודים למדרגת "צדיק יסוד עולם"

בספר "אל עולם הקבלה"[יד] אנחנו מסבירים שיש ארבע דרגות – כנגד אבי"ע ושם הוי' – ששוות אותה גימטריא, 430 (שקולות בשקל הקדש):

יהודי פשוט – עשיה, ה תתאה

חסיד שמח – יצירה, ו

יודע ספר – בריאה, ה עילאה

צדיק יסוד עולם – אצילות, י

רוב החסידויות שואפות להביא את היהודים למדרגות "יהודי פשוט" ו"חסיד שמח" – "והנגלֹת לנו ולבנינו", וה – שהיהודי הפשוט ישאר בפשטות שלו ומקסימום יעלה לדרגת חסיד שמח. חסידי קאצק הם בדרגת "יודע ספר". אבל חב"ד רוצים להעלות את היהודי לדרגת "צדיק יסוד עולם". איך אני יודע? כי בחסידויות פולין דרשו "וצדיק באמונתו יִחְיה" – 'יְחַיה', שהרבי מרים ומחיה את החסיד בלי "עבודה בכח עצמו". אבל בחב"ד מודגש הענין של "עבודה בכח עצמו", ורוצים שהיהודי הפשוט לא יישאר בדרגה שלו – אף שהפשטות שלו קשורה לפשיטות העצמות – אלא שיטעם מדרגת "צדיק יסוד עולם" (כמבואר בתחלת קונטרס ההתפעלות שכל מגמת אדמו"ר הזקן, עליה הוא מסר את נפשו ממש, היתה שכל יהודי יזכה לטעום את ענין "יחודא עילאה" כו'). הרי גם הבעל שם טוב – שכל כך אהב את היהודים הפשוטים – לא הסתפק בחיזוק היהודים הפשוטים אלא השקיע בקידום מי שהיה ראוי לכך לדרגת "צדיק יסוד עולם" על ידי לימוד והתבוננות.

לשאיפה הכללית לשתי המדרגות העליונות, "יודע ספר" ו"צדיק יסוד עולם", התנגדו חסידויות פולין הקלאסיות (לפני פרשיסחא), כמו האפטער רב. כינוי אדמו"ר הזקן את המדרגות התחתונות "דרך עקמומיות" בא לומר שאם לא מביאים את היהודי לעבודה בכח עצמו, בהתבוננות פנימית, לא עשינו כלום..

ד. אות קנה: אף פעם לא היה ילד

קנה. אדמוה״ז אמר על הבעש״ט בזה"ל: ער איז קיין מאהל ניט געווען קיין אינגעל [הוא מעולם לא היה ילד.]. פי' כשנשמת צדיק יורדת לעוה״ז היא גם בנעורי' במדרי' גבוה כמ״ש באברהם בן ג' שנים הכיר את בוראו. כי נשמת הבינונים בתחי' שייך לרע רק אח"כ זוכה להתעבר בהבינוני כמ״ש בתניא. ונשמת הצדיק עיקר ירידתה לתקן את העולם כו' וגם בנעורי' במדרי' גבוהה מאוד כו'... מרש״ג בשם גדולי החסידים...

התוכן כאן קשור למדובר באות קנב, שההבדל בין צדיק למי שלא, כמו בינוני, הוא שהצדיק יורד רק בשביל לתקן את העולם, כי הוא עצמו לא צריך תיקון, אבל הבינוני כן צריך תיקון ועבודה על עצמו. אבל, כמו שאמרנו קודם, כיון שהבעל שם טוב אמר את הדברים – וגם כאן אדמו"ר הזקן אמר זאת על הבעל שם טוב ור' גרונם פירש כך – סימן שהדבר קשור לעבודה שלנו. כמו שאמרנו – אני עובד על עצמי כהכשרה לפעול על הזולת.

נשים לב שר' גרונם מתרגם את המלה "אינגל" שאמר אדמו"ר הזקן ל"נעורים". מה הסיבה? [שלא היה לבעש"ט חטאות נעורים.] גם נכון, שבנעוריו היה בדרגה גבוהה. אבל יש פסוק שקושר את הנעורים לשם 'ישראל' – שמו של הבעש"ט – "כי נער ישראל ואֹהבהו"[טו]. איזו מלה אפשר להוציא מהמלה "נער"? [ער.] מה הקשר לחטאות נעורים? [ער ואונן.] כן, "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני הוי'"[טז], אבל הוא קשור לנשמת משיח – מתמר אשת יהודה יוצאים פרץ וזרח, ומפרץ יוצאת מלכות בית דוד ומלך המשיח. ער הוא גם מלשון התעוררות, קשור לתועלת ועליה שדברנו קודם. איזה ניגון מתאים לזה? [תתעורר.] כן...

קטנות קודם לגדלות

הסוד האמור כאן ביחס לבינוני, שקודם צריך לעבוד על עצמו ואחר כך מתעברת בו נשמת צדיק, הוא בסוד "קטנות קודם לגדלות"[יז], שידוע אצלנו[יח] שהוא ראשי תבות קקל – קרן קימת לישראל... – כמו הבטוי "קליפה קדמה לפרי". תהליך הצמיחה הוא שכל עוד שהפרי לא בשל צריך את הקליפה, וכשהוא מתבשל צריך להסירה ולגלות את הפרי. זה כלל גדול בעבודת ה', שבתחלה יש קטנות ואחריה גדלות, רק שהבעל שם טוב מעולם לא היה ילד ונער – מעודו היה בגדלות.

איך יודעים שהבעל שם טוב אף פעם לא היה ילד, אף פעם לא היה בקטנות? במה תכונה זו התבטאה? בהזדהות עם כל יהודי שפגש. כלומר, היתה לו כימיה עם כל מי שפגש. בהתחלה הכימיה התייחסה ליהודים פרטיים ואחר כך היא גדלה – הוא ראה בכל יהודי פרטי את כל עם ישראל.

התפללו קבלת שבת וערבית.