ב"ה

שבת קדש פרשת שמות, י"ט טבת ע"ח – כפר חב"ד

רמ"ח אותיות קעא-קעז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "ידיד נפש", פיוט "יום שבת קדש הוא".

א. אות קעא: רבי אינו שוכח

קעא. אדמוה״א שלח כל השאלות לצ"צ לפסוק התשובות אך בל ישלחם קודם יראם לו וזמן רב שהצ״צ מראם ואף פעם לא חלק אדמוה״א עליו.

פעם אחד בעת טרדת אדמוה״א שלח הצ"צ התשובה מבלי הראותה, מקודם [כנראה זו היתה שאלה דחופה, ומכיון שלא ניתן היה להראות את התשובה לאדמו"ר האמצעי מפאת הטרדות, הצמח צדק שלח את התשובה לשואל מבלי להראותה לאדמו"ר האמצעי.]. אח"כ שאלוהו [אדמו"ר האמצעי את הצמח צדק.] שלחתה התשובה? וענה הן. ומדוע לא הראיתני. הראני עתה העתיקה [העתק של התשובה שכתבת.] והראה. ואמר לו טעיתה שבתוספות ביבמות להיפך והראהו מפורש בתוספות. וירא אדמוה״א דחלש דעתי' דהצ״צ, אמר לו "מה אתה רוצה ותבהל הלא אין אתה רבי כעת". והמ״י [והמבין יבין.] מרש״ג.

סיעתא דשמיא בזכות הבטול לרבי

מה אפשר ללמוד מהספור הזה? ראשית, רואים שהבטול לרבי הוא מקור לסיעתא דשמיא. כאשר הצמח צדק ידע שהוא הולך להראות את התשובות לאדמו"ר האמצעי היתה לו סיעתא דשמיא – הוא לא טעה ואף פעם אדמו"ר האמצעי לא חלק עליו.

ברגע שהצמח צדק ידע שאדמו"ר האמצעי נמצא בטרדות ולא יוכל לראות את התשובה, כנראה באיזה מקום הוא כתב את התשובה נגד התנאי של אדמו"ר האמצעי שלא ישלח שום תשובה בלי להראות לו, וממילא נסתלקה ממנו הסיעתא דשמיא – הוא לקה בשכחה שבאה מבחינת אחוריים.

אצילות – פנים, בריאה – אחור

באופן כללי, היחס בין רבי וחסיד הוא כיחס בין אצילות ובריאה. אצילות היא כולה פנים, שם לא שייכת שכחה, אך בעולם הבריאה יש כבר הרגשת יש שהיא בחינת אחור, ושם יש כבר מקום לשכחה. כאשר חסיד מקושר ובטל לרבי, לאצילות, הוא לא שוכח. אך אם החסיד נפרד, אפילו הצמח צדק שהיה בקי בכל הש"ס (כולל התוספות וכו') שכח (רואים גם שאדמו"ר האמצעי היה בקי בכל הש"ס ואצלו הכל היה בבחינת פנים – מונח לפניו, כך שמיד ראה את הטעות של הצמח צדק).

בשיעור האחרון על אמונה ובטחון[ב] דברנו על ארבע מצבים של פנים ואחור בין רבי וחסיד. אם החסיד כותב משהו שלא על דעת רבו, יש כאן בחינת "פנים באחור".

בספור כתוב שהטעות של הצמח צדק היתה בכך ששכח תוספות ממסכת יבמות (שנחשבת מסכת קשה ולמדנית במיוחד). אולי יש כאן רמז לכך שהשאלה היתה בעניני נשים והיתה שאלה דחופה, לכן הצמח צדק מיהר לשלוח אותה חזרה.

רמז לקבלת האדמו"רות

בסוף, אדמו"ר האמצעי אומר לצמח צדק שלא תחלש דעתו, כי הוא עדיין לא רבי ("אין אתה רבי כעת") – יש כאן רמז לצמח צדק שהוא עתיד להיות רבי. מה החידוש? כי לא היה ברור כלל שהצמח צדק יהיה רבי אחריו. היה את אחיו הצעיר של אדמו"ר האמצעי (ר' חיים אברהם) שראו בו ממשיך, ואת רבי אייזיק מהומיל שלאחר הסתלקות אדמו"ר האמצעי כבר קבל את האדמו"רות ורק ברגע האחרון ירד מהמרכבה, כידוע הספור בזה. גם הצמח צדק עצמו לא רצה לקבל את הנשיאות ולקח הרבה זמן עד שהסכים. יכול להיות שהדבר שהכריע בסופו של דבר את הכף וגרם לו לקבל את האדמו"רות היה הספור הזה.

ועוד, הרי כלל – "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם", וממילא לאחר שנכשל (ו"ידע איניש בנפשיה" שכל כוונתו היתה לשם שמים) סימן שמעתה יזכה לעמוד על דברי תורה, וראוי לקבל את הנשיאות (והוא על דרך "ברישא חשוכא [חשך אותיות שכח] והדר נהורא", קדימת תהו לתיקון, ונצרך הוא כדי להמשיך את האורות המרובים של תהו בכלים רחבים של תיקון).

ב. אות קעב: "ותודיענו" בי"ט כסלו

קעב. פ״א בי״ט כסליו שחל במוצש"ק יצא אדמוה״ז ואמר בזהל"ש [בזה הלשון:] צריכים לומר ותודיענו שבסידור כתיב כשחל יו"ט במוצש״ק אומרים ותודיענו (ושם הפירוש על יו״ט שכתיב בתורה)...

שנה אחת י"ט כסלו חל במוצאי שבת, ואדמו"ר הזקן הורה לומר תפלת "ותודיענו" של שלש רגלים במקום סדר ההבדלה הרגיל בתפלה. איני יודע אם כך נהגו בפועל, אבל סביר להניח שכן. [מענין אם אמרו גם "אתה חוננתנו" וגם "ותודיענו".] ב"אתה חוננתנו" כתוב "בין קדש לחול" וכאן כתוב "בין קדש לקדש" – תרתי דסתרי, כך שככל הנראה אמרו רק "ותודיענו". בודאי התפללו תפלת חול (לא תפלת יום טוב) ואמרו "ותודיענו" במקום "אתה חוננתנו", היינו לאחר פתיחת ברכת "חונן הדעת" – "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" (שיש בה גם חנינה, "אתה חוננתנו" וגם דעת, "ותודיענו").

התבוננות בנוסח "ותודיענו"

נתבונן בנוסח "ותודיענו":

וַתּוֹדִיעֵנוּ הוי' אֱלֹהֵינוּ אֶת מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ, וַתְּלַמְּדֵנוּ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנֶךָ. וַתִּתֶּן לָנוּ הוי' אֱלֹהֵינוּ, מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת, חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים, וַתַּנְחִילֵנוּ זְמַנֵּי שָׂשׂוֹן וּמוֹעֲדֵי קֹדֶשׁ וְחַגֵּי נְדָבָה. וַתּוֹרִישֵׁנוּ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת וּכְבוֹד מוֹעֵד וַחֲגִיגַת הָרֶגֶל, וַתַּבְדֵּל הוי' אֱלֹהֵינוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ, וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ.

יש כאן הרבה לשונות מאוד מיוחדים: "ותודיענו", "ותנחילנו", "ותורישנו"...

[יש כאן בטוי מענין – "חגי נדבה", אולי רומז לי"ט כסלו.] נכון. "חגי נדבה" ראשי תבות חן. כל חג נדבה הוא חסד, "חן וחסד".

[יש כאן 73 תבות.] בגימטריא חכמה. [בגרסא השניה של רמ"ח אותיות כתוב שהסיבה שצריך לומר "ותודיענו", שכתוב יו"ט – ראשי תבות יוד טית (כסלו)...] כמה שוה "יום טוב"? גם 73. יש כאן חלוקה יפה מאד על פי המלה חכמה – כח-מה: עד המלה "נדבה" יש כח תבות (בחלוקה לשני משפטים, של י תבות ושל חי תבות – יחי. י היא אות החכמה, ו"החכמה תחיה", בחינת חי. ה-י עצמה מתחלקת ל-וד, המילוי של האות י. הערך הממוצע של ו התבות הראשונות: "ותודיענו הוי' אלהינו את משפטי צדקך" הוא 289, טוב ברבוע, יום טוב, רמז ליום טוב המיוחד של מורנו הבעל שם טוב, יט כסלו), ומשם עד הסוף עוד מה תבות (התבה הראשונה והתבה האחרונה – "ותודיענו... בקדשתך" = 1378 = 52, בן, הוי' הוי', במשולש).

ג. אות קעג: הגיהנם שנשרף

קעג. רש״ג שמע מאחד מאנ״ש שחמיו [של המספר] היה בביהמ״ד שיצא אדמוה״ז ואמר בזה הלשון: הגיהנם הישן נשרף ועתה הוסכם שלא יבנו גיהנם חדש רק יעשו מגן עדן הישן גיהנם.

לא ברור מכאן האם עשו מגן עדן הישן גיהנם על ידי שהוסיפו בו אש ושלג וכיוצא בזה (לדון בו את הרשעים כמו בגיהנם הקודם שנשרף), או שהשאירו אותו כמו שהוא ורק עשו סימן כל שהוא שמעתה הוא גיהנם. בפשטות משמע שהשאירו אותו כמו שהוא. גם לא כתוב במפורש שבנו גן עדן חדש. מסתמא כן, אבל את אדמו"ר הזקן עצמו ודאי לא ענין גן עדן, כידוע מה שאמר שאינו רוצה לא גן עדן ולא עולם הבא אלא רק את ה' יתברך עצמו. כמו שראינו באחת האותיות הקודמות, אפשר להיות בגן עדן כמה מאות שנים ולא לדעת כלל מאלוקות...

והחסידים תמהו מאד על זה ואחר ב' שבועות נודע שבשעה שאמר הנ״ל נסתלק הגאון מווילנה [עוד לא היה אז טלגרם, ולקח שבועים עד שהגיע השמועה. (מה הקשר?) צריך לומר שכאשר הגר"א הגיע לבית דין של מעלה היה מגיע לו גן עדן על כל התורה שלו, אבל על ההתנגדות לחסידות היה מגיע לו משהו אחר... כנראה הפשרה שעשו היתה לשרוף את הגיהנם ולהפוך את גן עדן של עכשיו לגיהנם. מעניין שאצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב מופיע אותו סיפור.]

והחותן הנ״ל בהיותו אחרי זה אצל רש״ח אדמו"ר מקוידענב [ר' שלמה חיים קסלמן, המשפיע הגדול בחב"ד, נקרא על שמו. כנראה שבמשפחה אחורה היו חסידים של האדמו"ר מקוידענב. (יש היום הרבה שלמה חיים בחב"ד.) כולם קרואים על שמו.] ובקשו לספר לו מעשה מרבו ספר לו הנ״ל. ואמר אז עמוק עמוק מי ימצאנו [רואים מהסיפור שהיתה הערכה לליובאויטש שם.].

[יש סיפור שמספרים שכשהגר"א הגיע לבית דין של מעלה רצו שיעבור ליד פתחו של גיהנם על ההתנגדות לחסידות אבל דפי הגמרא חסמו את הכניסה לשם... אולי מזה הכל נשרף...] ספור מוכר.

ד. אות קעד: הגר"א בבית הבעש"ט

קעד. פתקה א' מצאו אצל הגאון מווילנה וכתוב בה שהלכתי בגולה [ערך גלות כנהוג באותם ימים.] הייתי בק״ק פולנה שמעתי שיש בעל מופת במזיבוז הלכתי אצלו והייתי בביתו ושמעתי שאמר שיעמדו מטתו באמצע ואיש לא יהי' שם. ושאלו מתי יכלו להיכנס לחדרו? ואמר שיהי' סימן שיעמדו כל השעונים בעיר אז יכנסו. וכן היה שבשעה אחת נעמדו כל השעונים בעיר וגם שעוני שבצלחתי עמדה [כנראה הכוונה לשעון עם מכסה המכונה צלחת.], אני אינני מאמין בו עד כאן לשון הפיתקא. ויראוה לאדמוה״ז ואמר שגם הבעש״ט אמר אח״כ שאצל הדלת עמד נער אחד שהיה מנגד לדרכי כו'...

רואים שההתנגדות של הגר"א היתה מאד שרשית – שאפילו שראה בעינים שכל השעונים בעיר עצרו, וגם השעון שלו, לא הסכים להאמין בבעש"ט. [יש בסיפורי מעשיות[ג] סיפור שמאד מזכיר את הספור הזה, על אחד שלא הסכים להאמין בבעל שם.] העקשנות מלהאמין באה מאחורי בן דרדל"א, וד"ל (אליהו = בן, וי"פ בן = עקשן).

ה. אות קעה: אור החסידות מבטל את הגסות

חידוש החסידות ביחס לגסות ולגירוש החשך

קעה. מהאדמוה״ז נ״ע כמה יגיעות צריך אדם ליגעה עד שיגיע למדרגת גלוי אליהו וכמה יגיעות צריך ליגעה שיגיע למדרגת שאליהו יעמוד אצל פתחו ויבקש להכנס... ובמעט גסות יאבד הכל.

עוד אמר ניט מיט אשטעקין טרייבם מען חושך [לא במקל מגרשים חשך.] אך כשממשיכים אור ממילא נדחה החושך...

יש כאן שני ענינים שעל פניו לא קשורים זה לזה – גלוי אליהו (שנדחה מפני גסות) ודחית החשך מפני האור. מה הקשר? עיקר האור הוא אור החסידות, שענינה לבטל את גסות הרוח. גם לפני החסידות הכירו את המושג 'גסות', אבל הכל לפי ערך. אצל חסידים עושים צחוק מכל הגדולים שנגע ללבם (ביחס לעצמם) 'כבוד התורה', עד כדי כך שככל שלמדו יותר תורה נעשו יותר גסים. אך כמובן שבכל דור היו צדיקי אמת שהיו באמת רגישים לגסות.

לפני החסידות דרך התשובה באופן כללי היתה בעזרת מקלות. אפילו האריז"ל[ד], שודאי היה צדיק אמת, פירש את המושג "תשובה" באופן של 'מקלות' – ראשי תבות תענית-שק-ואפר-בכי-הספד (לא כמו רבי זושא שפירש[ה] שתשובה ראשי תבות "תמים תהיה...", "שויתי הוי'...", "ואהבת לרעך כמוך...", "בכל דרכיך דעהו...", "הצנע לכת..."), הרבה תעניות וסיגופים אליהם החסידות התנגדה (אם כי היו גם צדיקים גדולים אחרי החסידות שנהגו בכל מיני סיגופים).

גילוי אליהו וסילוק הגסות

[מהו גלוי אליהו? למה צריך אותו?] אליהו מלמד תורה (יש כמה שמלמדים תורה: חנוך, אחיה השילוני ואליהו), אבל קודם כל הוא מבשר הגאולה. אם הרבי הוא בחינת משיח, אליהו הנביא הוא המשב"ק שלו.

[גלוי אליהו = 101 = מיכאל.] גם מיכאל הוא מלאך. היגיעה כאן היא כמו ללמוד פרקו 101 פעמים.

אם כבר מתבוננים בבטוי 'גלוי אליהו', יש כאן משהו יפה בדלוג אותיות: הדלוג הראשון – גלוי אליהו – עולה 26, הוי', ואילו הדלוג השני – גלוי אליהו – אותיות לילה! יש כאן רמז בין החלק הראשון של האות ברמ"ח אותיות, שמדבר על גלוי אליהו, לחלק השני שמדבר על להאיר את החשך – הלילה. סלוק הגסות מאיר את הלילה באור הוי' שעולה גלוי אליהו. ועוד רמז נחמד: גלוי אליהו כל תבה בהכאת אותיות = 14400 = אליהו הנביא (120, חיי משה רבינו) ברבוע! מכאן נלמד שמי שזוכה לגלוי אליהו מקבל הארה מהנבואה שלו, ודוק. אליהו הנביא ברבוע פרטי = 3692 = אליהו (הוי' הוי') פעמים "וחי בהם".

תקון הגסות בכלל שייך למלויי שם הוי': המלויים הכי גבוהים הם עב (לשון עבה) ו-סג (הפוך אותיות גס). כתוב שכשמשה עלה להר סיני הוא נכנס "בעב הענן".

ו. אות קעו: חסידות "בכח"

הוא דורש כאן פסוק מאיכה[ו]:

קעו. אבני קודש תשתפכנה בראש כל חוצות [הפסוק הוא: "תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות".].

אבנים – אותיות [כמו שמפורש בספר יצירה שאבנים אלו אותיות, "שתי אבנים בונות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים וכו'".],

אבני קודש – אותיות החסידות.

תשתפכנה בראש – ראש אדם [לשפוך אותיות של חסידות לתוך הראש.],

כל חוצות – שבתוכו כל הדברים החיצונים שלא להוי' המה כו'... [בראש יש הרבה דברים "אשר לא לה' המה"[ז] והתקון הוא על ידי אותיות של חסידות.]

נוסיף רמז: "בראש כל חוצות" ראשי תבות "בכח", המלה השניה ב"אנא בכח". השם הראשון – אבגיתץ – הוא שם החסד, והאות ב שבו, ממנה יוצאת המלה "בכח", היא הגבורה שבחסד. צריך לשפוך את האבנים של חסידות בכח.

ז. אות קעז: "חֹפש כל חדרי בטן"

תקנת השחזת הסכינים – צער בעלי חיים והידור מצוה

קעז. ר״ב מקלעצס [ר' בצלאל – אחד מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן.] סיפר מופת שפ״א בהיותו ביחידות העביר אדמוה״ז נר נגד פניו ואמר "דו האסט פארזוכט פון גראבון שיים" ['אתה טעמת מסכין שחיטה עבה'.].

אחת מתקנות של אדמו"ר הזקן היתה השחזת הסכינים שיהיו דקות מאד. היום, בפועל, כל עם ישראל קיבל על עצמו את ההדור הזה. התקנה היתה גם מטעם הידור בחיתוך וגם מצד צער בעלי חיים. מכאן נלמד כמה חשוב אצל אדמו"ר הזקן ענין צער בעלי חיים יחד עם הדור מצוה. ויש לומר שבזה הוא עשה תיקון לנשמת רבי, כידוע הספור בזה[ח].

הדור מצוה ועוד צער בעלי חיים = תמימות, ז פעמים ב בחזקת ז, יסוד ושרש עבודת החסידות – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", וכמו שה' אמר לאברהם אבינו בברית מילה, "התהלך לפני והיה תמים". בבטוי "צער בעלי חיים" יש יחס של "שלם וחצי" – צער = 360, בעלי חיים = 180, ביחד 540 וע"ה ישראל.

התקשרות חסידים של פעם

[מה היה הסיפור? למה הוא טעם בשר כזה?] שבעת חליו ציוו הרופאים שיאכל בשר ולא היה כי אם בשר שנשחט בסכין עבה ואכל [אדמו"ר הזקן רמז לו שלמרות שעל פי שו"ע היה מותר לו לאכול את הבשר כפי שציוו הרופאים, בדיעבד לא היה כדאי לו.].

רואים שגם עבור ר' בצלאל הנהגת אדמו"ר הזקן להעביר נר נגד הפנים היתה מופת. מה מזכיר לנו הנר? [בדיקת חמץ.] נכון. את בדיקת חמץ לומדים[ט] מהפסוק "נר הוי' נשמת אדם חֹפשׂ כל חדרי בטן"[י], וכך אדמו"ר הזקן מחפש בחדרי החסיד מה אכל... יש כאן דוגמה לסוג של ירידת הדורות. אין לנו ציור איך שהרבי לוקח נר ומחפש ומצביע על עבירה של חסיד. כשקוראים סיפורים מדורות קודמים רואים שהפער בין הדורות כל כך תהומי, עד שנראה כמו עולם אחר לגמרי.

ובזה מובן שגילה שלא מצא שום חטא עליו כ״א זה...

כנראה ר' בצלאל היה באמת צדיק במעשה לגמרי, למעט חטא זה. רואים גם שהרבי מחפש דווקא את ההתקשרות של החסיד, שימסור את עצמו דווקא על התקנות של הרבי, אפילו שעל פי שו"ע הדבר מותר. רבי הוא נשמה כללית, ואם הרבי עושה תקנה מסוימת יש בה תיקון כללי של הדור. לכן בעיקר מענין אותו אם החסיד שומר על התקנות שלו.