בע"ה

ליל שבת פרשת חקת י' תמוז ע"ח – בית הרב, כפר חב"ד

רמ"ח אותיות רכא-רכג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אות רכא: שלשה אופני התייחסות – נקודה-ספירה-פרצוף

נקודה-ספירה-פרצוף

הגענו ברמ"ח אותיות לאות רכא[ב]. לפני שנקרא בפנים, נקדים לגבי המושגים שבה:

בקבלה יש שלישית מושגים נקודה-ספירה-פרצוף[ג], המקבילה לשלישית המושגים נקודה-קו-שטח[ד]. באות שנלמד מובאים רק המושגים 'נקודה' ו'פרצוף' כתיאור למצבים נפשיים. אם כן, נותר לנו להשלים, לאור דבריו, את הסבר מצב ה'ספירה'-ה'קו' בעבודה:

ל'נקודה' אין ממדים, ובנפש היא מתארת התייחסות של קטנות ברמה המזערית ביותר, מה שנקרא "לצאת ידי חובה", כמו שנסביר.

'ספירה' אמנם כוללת את כל עשר הספירות, אך כמו ש'קו' הוא בעל ממד אחד, כך מצב של 'ספירה' בנפש משקף התייחסות חד-ממדית, בלי התכללות.

אחרון-חביב הוא ה'פרצוף'-ה'שטח'. שטח הוא דו-ממדי, וברגע שיש לי שני ממדים יש לי כבר אין סוף ממדים (אין שינוי מהותי בהוספת ממדים מעבר לשנים, כמבואר בחכמת החשבון), ובנפש היינו מצב של גדלות – התייחסות רב-ממדית. בקבלה מוסבר המעבר מ'ספירה' ל'פרצוף' כמעבר מעשר ספירות לאדם שלם הכולל תריג בחינות, רמח אברים ו-שסה גידים.

'פרצוף' – בתורה ומצוות

בלימוד תורה מצב של 'פרצוף' מתבטא בהתמסרות ועיון ללימוד, בין בנגלה ובין בנסתר. בלימוד סוגיא צריך להבין לעומק כל פרט, שלא ישאר שום דבר לא מובן ש'עוברים' עליו באופן שטחי. כמו שבכתיבת נוסחה בחשבון צריך להוכיח בצורה מוחלטת, כך בלימוד צריך לעבור על כל פרט ולראות שהוא מדויק. אם יש מלה שעדיין לא הבנתי כראוי – להתעכב עליה עוד.

בתחום המצוות, יחס של 'פרצוף' היינו קיום מצוות בהידור, ולא רק כדי "לצאת ידי חובה". לדוגמה, כשהולכים לקיים מצות ארבעת המינים בהידור, יש מי שמסתכל בזכוכית מגדלת על הלולב (למרות שלא ברור הלכתית שיש בכך ענין) – הוא נתון כולו במצוה שהולך לקיים.

[מאידך גיסא, יש צדיקים שקונים אתרוג בכלל בלי להסתכל – סומכים על המוכר שאומר שהוא כשר, "עד אחד נאמן באיסורים"[ה], וקונים קופסא סגורה. כשאני נכנס עם כל ה'פרצוף' לאתרוג, אני עלול להתגאות באתרוג שלי, והרי אתרוג במיוחד מסמל ענוה – אתרג ראשי תבות "אל תבואני רגל גאוה"[ו], כידוע[ז]. עולה, אם כן, שלפעמים יש עבודה ברוחניות להיות דווקא בבחינת נקודה, ללא שום התפשטות, שום ישות.]

את מצות גמילות חסדים צריך לקיים לכתחילה באופן של 'פרצוף'. לשם כך, כמו שהרבי הריי"ץ כותב ב"כללי החינוך וההדרכה"[ח], צריך להכיר את מהות ומצב האדם שעליו רוצים להשפיע. הכרת המהות היא מעין עבודתו של פסיכולוג טוב (כדי להסביר, אנו משתמשים במושג מעולם החולין, היות שלא כולם מכירים את משמעות התואר 'משפיע חסידי') – להכיר את מהותו, את תכונות נפשו, של המושפע. הכרת המצב היא מעין תפקידו של עובד סוציאלי (שגם נכלל בתפקיד של 'משפיע חסידי'), שעליו להכיר את הסביבה והמשפחה בה האדם חי ולדעת במה בדיוק אפשר וצריך לעזור לו. שוב, יחס של 'פרצוף' בגמ"ח הוא עזרה אמתית מתוך הכרת מהות ומצב הנצרך, ולא הסתפקות בנתינת פרוטה – או אפילו סכום כסף יותר גדול – כדי לצאת ידי חובה, כשיתכן שהאדם זקוק באמת לעזרה מסוג אחר.

'נקודה' – בעניני העולם

לעומת זאת, לעניני העוה"ז – כתוב כאן – צריך להתייחס כ'נקודה', ממש הפוך מ'פרצוף'. צריך לאכול כדי "לצאת ידי חובה", כי אחרת אמות – כמו היהודי הפשוט של הבעש"ט, שאוכל מה שיש, תפוח אדמה או כל מה שימצא להחיות את נפשו. האדם לא צריך להיות נתון בעניני העוה"ז.

כך גם בהנאות, ואפילו בפרנסה, כמובא בחסידות[ט] בפירוש הפסוק "יגיע כפיך כי תאכל"[י] – על היגיעה להיות רק יגיעת כפים, ולא יגיעת הראש. כלומר, יש לעבוד בצורה מינימאלית-טכנית, כדי צורך הפרנסה, להתפרנס וזהו. לכן, בעבודה שמצריכה להכניס את הראש, וממילא להתייחס יותר בגדלות – כמו עבודה במחשבים – יש בחינה של דיעבד. בהמשך, שנסביר את בחינת הספריה-הקו, נתייחס לכך עוד.

[כשאני מכין טשולנט – לא לחשוב איך יצא? לא להשקיע?] ככלל, בנוגע לגשמיות – לא. תעשה לפי ההוראות, אך אל תשקיע את הראש. אמנם, אם אתה מכין לכבוד שבת יש לכוון לכבוד שבת קדש. אז הבישול הופך להיות מצוה, לענג את השבת, וממילא אפשר גם להשקיע בו מחשבה שיצא טוב.

[בגשמיות צריך 'ראש קטן'?] כן, כך הוא מסביר כאן.

'ספירה' – עבודת ה' בעניני העולם

ברמ"ח אותיות כאן מוזכרות שתי בחינות – נקודה ופרצוף. אנחנו רוצים להגיד שחייבת להיות מדרגה ממוצעת ביניהן. בין הנקודה, מצב מכווץ, כתינוק, לפרצוף, הכוללת את כל הספירות בהתכללות מלאה, יש מדרגה-אמצעית – ספירה. בספירה יש התכללות ראשונית של עשר ספירות פרטיות, אבל לא באופן מושלם, מפותח ומורחב כמו בפרצוף.

יש ברמב"ם פרק על שמירת הגוף[יא] – איך לאכול בריא וכו'. אפשר להיות 'נקודה', כמו היהודי הפשוט של הבעל שם טוב – לאכול בתמימות מה שיש, תפוחי אדמה, בלי לחשוב אם האוכל בריא או לא. אמנם, הרמב"ם כותב שהואיל שצריך גוף שלם ובריא בשביל לעבוד את ה' – צריך לשמור על כללי הבריאות. כמובן, יש לעשות זאת לשם שמים, כדברי הרמב"ם בהלכה החותמת את הפרק הקודם, "ועל זה ציוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'[יב]". מי שחושב ושומר על כללי הבריאות של הרמב"ם, לא נמצא בנקודה וגם לא בפרצוף – הוא נמצא בספירה-קו. "בכל דרכיך" מתאר מצב של דרך, שלב מעבר בין נקודה לפרצוף-שטח.

בפרט, אפשר לחלק את האמצע בין נקודה לפרצוף לשתי מדרגות: המדרגה הבסיסית היא "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[יג] כהסבר הרמב"ם – עיסוק בגשמיות כדי שיהיה לי כח לעסוק ברוחניות. אך עשיה באופן של "בכל דרכיך דעהו" – שהמעשה עצמו כבר משתייך לאלקות, מגלה אלקות, ואינו רק הכנה – היא דרגה יותר גבוהה בממוצע-הספירה[יד]. בשנת תשמ"ח הכריז הרבי על 'מבצע' "בכל דרכיך דעהו". משום מה לא סופרים אותו בעשרת המבצעים – אולי כי הוא הכנה וחלק מ'מבצע משיח', שהתחיל זמן קצר אחריו.

סיכום המדרגות

אם כן, יש שלש מדרגות שהן ארבע:

נקודה – התעסקות מצומצמת בעניני העולם.

שלב ראשון בקו-ספירה – "כל מעשיך יהיו לשם שמים", יותר התעסקות בעניני העולם, אבל מתוך מטרה מכוונת לשם שמים.

שלב שני בקו-ספירה – "בכל דרכיך דעהו", תוך גילוי אלוקות כבר בהתעסקות הגשמית.

שטח-פרצוף – קיום מצות התורה – כולל המצוות הכלליות, חובת הלבבות (שביניהן ההתבוננות, מצות "וידעת היום והשבֹת אל לבבך"[טו], בה ידובר כאן), וכולל מצות תלמוד תורה ש"כנגד כולם"[טז] – לא רק כדי לצאת ידי חובה, אלא בהידור, מתוך העמקת הדעת בכוונה הפנימית-הפרטית של כל מצוה, כשכוונה זו מוקפת בכוונה הכללית של כל מצוות התורה, לקיים את רצון השי"ת בהידור ובשמחה.

עיקר ה'פרצוף' – התבוננות פרטית

נקרא כעת בפנים:

ר' משה מני אמר, שבעניני אלוקות צריך להיות בבחינת פרצוף אבל בעניני העולם צריך להיות רק בבחינת נקודה. פירוש הדבר: בעניני התבוננות והשגה באלקות צריכים לדעת גם את הפרטים על בורים [בגירסא נוספת הוא מפרט: צריכים לדעת היטב כל הפרטי פרטיות ובאורך וברוחב] (בבחינת פרצוף שלם),

הוא מביא דוגמה: בהתבוננות פרטית יש התייחסות לכל הפרצוף של מושא ההתבוננות. בהוצאה כאן לא מוסבר מספיק טוב – כתוב שהתבוננות בבחינת פרצוף היינו התבוננות בכל פרצוף הענין, אבל כאן המושג 'פרצוף' מתייחס בעיקר למתבונן – שאני ניגש בכל הפרצוף שלי לעניין (אך הא בהא תליא – אז ממילא אתבונן בכל פרצוף הענין).

התבוננות פרטית – בניגוד להתבוננות כללית – היא עיקר החידוש של חסידות חב"ד, עליו מסר אדמו"ר הזקן את נפשו[יז]. אנו אוהבים לצטט מאמר[יח] בו אדמו"ר הזקן מתבטא בחריפות נגד התבוננות כללית (שמקובלת בחסידות הכללית), ואומר שהיא מביאה לדמיונות שוא ולא למדות מתוקנות. בחסידות הכללית, התבוננות באלוקות – לדוגמה, בכך שה' מהוה את העולם בכל רגע מאין ליש – היא באופן כללי. התבוננות בדבר באופן כללי, בלי לפרט את כל הנגזר ממנו ובלי להבין לעומק את משמעותו, עשויה להוליד אמנם התלהבות גדולה, אך היא תהיה מלאה בדמיונות שוא ולא באהבה ויראה אלוקיות באמת.

שלא יטעה את עצמו [בהתבוננות כללית, כנ"ל.], ודוקא בדרך זו של "דע את אלוקי אביך" כראוי יבוא ל"ועבדהו בלב שלם" ["דע את אלהי אביך" היינו התבוננות פרטית, בבחינת פרצוף, ודווקא היא מזכה לבוא לעבודת ה' אמתית, "ועבדהו בלב שלם"[יט].];

אבל בעניני העולם צריכים להיות עסוקים רק בכללות ובחיצוניות, בדרך העברה בעלמא (כיון שבכל זאת אנו לבושים בעניני העולם), אך אין צורך לעמוד בכל דבר על בוריו אלא "כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו" [בטוי שאדמו"ר הזקן מביא בתניא[כ], כאשר הוא מסביר כיצד הקב"ה משפיע חיות לחיצונים.], כפריעת חוב ולא יותר (בבחינת נקודה). [כל העיסוק בגשמיות, כאכילה וכו', צריך להיות כזריקת משהו למישהו שאין לי רצון פנימי להעניק לו, ואני עושה זאת מתוך חובה, בעל כרחי.]

ב. אות רכב: בדחנות והכאה

תכלית היסורים – כבדחן המכה את בנו

רכב. מרמ"מ שי' [כנראה שהכוונה לר' משה מני שכתוב באות הקודמת.]: יש להמשיל משל במעלת היסורים הבאים על האדם, מבדחן המלמד לבנו את מלאכת הבדחנות ותוך כדי הלימוד הוא מכה אותו שלא יתרשל בלימודיו [בדחן מלמד את הבן שלו את המלאכה – להיות בדחן, וכשהוא רואה שהוא לא לומד טוב הוא מכה אותו – כדי שיוציא מעצמו יותר ויהיה בדחן מוצלח, שתהיה לו עבודה.], ומדריך אותו מתוך צערו ובכיותיו כיצד לומר דברי שמחה ובדיחותא ולהריע בקולו: פריילעכער!... [=שמח יותר!].

וכן הדבר בנמשל, שהכוונה ביסורים שמביאים על האדם היא לגלות את כוחותיו הפנימיים, ומתוך צערו וצעקותיו הוא צריך להתעורר לאלקות. ודי למבין [על ידי היסורים, מתגלים הכחות הפנימיים – דווקא על ידי המכות והכאב, הבדיחות נהיות יותר מוצלחות. מביאים דווקא משל מבדחן, כדי להראות את האבסורד של העולם הזה – שדווקא המכות מביאות לבדיחות יותר מוצלחות.].

אל תכה את הסלע

[מספרים שהרבי מצאנז-קלויזנבורג סמוך לפטירתו אמר לקב"ה שהוא לא ירוויח בעלי תשובה באמצעות מכות.]

זו נקודה שקשורה לפרשת השבוע – שמשה רבינו הכה בסלע במקום לדבר אליו. כתוב[כא] שיש שלש בחינות, אבן-צור-סלע, כנגד נה"י-חג"ת-חב"ד, מוטבע-מורגש-מושכל. 'אבן' היא בחינת "לב האבן"[כב]; 'צור' בחינת "צור לבבי"[כג]. דור המדבר היו דור של 'צור', לכן בסוף פרשת בשלח כתוב שה' מצוה את משה "והכית בצור"[כד], אבל בפרשת חקת מדובר כבר בדור שעמד להכנס לארץ ישראל, לכן ה' אומר לו לדבר אל הסלע ולא להכות אותו. בכך שמשה רבינו הכה בסלע הוא גילה שהוא שייך לדור היוצאים ממצרים ולא לדור הנכנסים לארץ. בארץ ישראל יש כבר בחינת 'סלע', חב"ד, מושכל, וכבר לא שייכת הכאה – צריך לפעול באמצעות דבורים.

כל עוד עדיין סובלים את יסורי חבלי משיח צריך ללמוד מהם את מלאכת הבדחנות. ידוע שהשרש בדח הוא צירוף חבד – בדח, בינה-דעת-חכמה (הוי באותיות הוי'), הוא צירוף הגבורה, ממנה היסורים. זהו הסוד הפנימי של הווארט הנ"ל, השייך גם בדור של 'סלע', היינו בסוד הקטנות הכלולה בגדלות (שהרי בד"ח הוא צירוף חב"ד, גדלות, כנ"ל, רק שמדובר באבא המקיים "חושך שבטו שונא בנו"[כה] כפשוטו, ולא כמדרשו, כידוע אצלנו[כו]). הלוואי שהקב"ה יסכים לדברי הרבי מצאנז הנ"ל שבדור שלנו אין צורך במכות כלל, רק בהכרת ה"שבט", החוש הפנימי, של כל אחד ואחת, והדבור אליו באהבה.

ג. אות רכג: המשך ללימוד הבעש"ט

נלמד עוד אות – כדי שתהיינה שלש אותיות:

רכג. ר' הלל סיפר שכאשר למד עם בני אדמו"ר הצמח צדק בילדותם, שאל פעם את אביהם איזה מסכת להתחיל ללמוד והשיב לו: "הבעל שם טוב התחיל ללמוד ש"ס כדי להעלות את התורה של כל ישראל שלא עלתה למעלה [תניא פל"ט [בסוף פרק לט כתוב שתורה שלא לשמה לא עולה למעלה.]] [הוא מסר לתלמידים המובחרים הגאונים שלו שיעורים בעיון, כדי להעלות את כל התורה שלמדו במשך כל הדורות.], ולמד ברכות, שבת ועירובין עד דף י"ז ואחר כך הסתלק; ולכן תתחיל עתה מדף י"ז"...

יש פה שני ענינים מיוחדים: הראשון, שרבי הלל לימד את הבנים של הצמח צדק גמרא. השני, שהלימוד שלהם היה בעצם המשך ללימוד של הבעל שם טוב. [גם פלא להתחיל ללמוד עם ילדים מסכת עירובין...] כן, ועוד מדף יז – באמצע. כנראה שאם רבי הלל לימד, הילדים היו מספיק גדולים להבין והוא מסר להם שיעורים בעיון.