ב. מי שמתקן מעשיו [נ"א: מי שנותן צדקה] נעשים מוחו ולבו אלף פעמים ככה [ולאו דוקא על ידי לימוד. כמו בני ישראל שהקדימו נעשה לנשמע בהר סיני]. על דרך מאמר חז"ל "שכל טוב לכל עושיהם – ללומדיהם לא נאמר, אלא עושיהם".

הסיפור שמסופר על הווארט הזה הוא, שביום היריד יצא הצמח צדק בבוקר לבית הכנסת לתפילת שחרית ופגש אותו יהודי שבקש הלואה. הוא ענה לו שאחר הפילה יכנס אליו ויקבל את ההלוואה. בהמשך דרכו חשב שאולי צריך את הכסף עכשיו, לכן חזר לביתו, לקח כסף וחיפש אותו עד שמצאו בשוק והלוה לו. כשחזר לבית הכנסת והתעטף בטלית נגלה אליו האדמו"ר הזקן, לאחר תקופה שלא נגלה אליו, ואמר לו את הווארט הזה.

בקבלה ובחסידות נדרש שמעשה הוא שע מה. מה זה בטול. רק בתפיסה חסידית ללכת להתפלל במצב כזה זה רק הישות. הבטול הוא פנימיות אבא, דרכו מתגלים שע נהורין של הכתר, מאור ה"תרין תפוחין קדישין". זכוך המח והלב בא משני המזלות – מזל עליון [נוצר] מזכך את המח ומזל תחתון [ונקה] מזכך את הלב – ויחוד שני המזלות נעשה על ידי שע נהורין של הכתר. 'תקון מעשיו' כאן זה דוקא תקון שיש בו בטול של "בטל רצונך מפני רצונו", אפילו דבר שהוא לכאורה רצון ה' כמו ללכת להתפלל. ב"עשה רצונו כרצונך" זה רק בטול של החיצוניות, בירור של שם בן, אבל לבטל את הרצון שלך שנעשה מכח אותו בטול של עשיית רצונו זה בירור שני של שם מה. אין ענין להדר ב"רצונו" שהוא גם "רצונך". אפילו אצל בעלי המוסר, כמו אצל ר' ישראל מסלנטר, יש סיפורים כאלו, של הידור בעזרה ליהודי על חשבון הידור במצוות.

לחיים לחיים!