ניגנו ניגון

ט. מצאתי כתוב בשם אביו של ר' סנדר משקלוב, שהיה מחסידי אדמו"ר הזקן והיה גביר גדול, ופעם אחת [תוך כדי עסקיו] נעשה לבעל חוב גדול והשתמט מהם [מן הנושים, כי לא היה לו ממה להחזיר] ובא לאדמו"ר הזקן [ליחידות, שיושיע אותו] והתחיל להבינו מהו ענין בעל חוב ברוחניות, עד שנשכח ממנו כל עניינו לגמרי, והתחיל לבכות מאוד, ואחר כך אמר לו ליסוע לביתו, ונעשה שוב גביר גדול וסילק כל חובותיו. ואמר אדמו"ר הזקן [אחר כך] שזה על דרך ענין להפוך העצב, המבואר בתניא פרק לא וכו' [שם מסביר, שבזמן שאדם עצוב בלאו הכי – סתם כך צריך להיות בשמחה – זה זמן מתאים לתקן את העצב מיניה וביה, וצריך להתמרמר נגד היצר הרע. אף על פי שיש הבדל גדול בין עצבות למרירות לא צריך להכניס את עצמו למצב הזה, אלא בזמן כזה שהוא עצוב ממילא ולא משום סיבה של מילי דעלמא. אז בכח המרירות של הקדושה יכול לבטל העצבות] על דרך פשוט (בבית רבי כתוב שלא היה [אותו גביר] כל כך מן החסידים).

הרבי לקח מצב של עצבות טבעית והפך אותה למרירות פנימית רוחנית, והיא עצמה ביטלה את סיבת העצבות.

הפרט הראשון, אם היה כל כך עצוב מהיותו בעל חוב עד כדי השתמטות והגעה לרבי, לכאורה היה צריך לבכות מיד על צרת עצמו, וכאן כתוב שרק כאשר שכח מן הצרה התחיל לבכות. יש כמה דרכים להשכיח צער. הרבי לא התחיל לדבר סתם חסידות, אריך ועתיק וכד'. זו גם אפשרות, שמרוב שמחה יתחיל לבכות. יש בכי שבא מהתפרקות עצבים – השתחררות של מתח. כך זה בכי טבעי, רגיל. אבל כאן משמע שזה בכי של תשובה. הוא שחרר את המח על ידי שהביא אותו לשורש הצרה שלו. זו דוגמה להמתקת דין בשורשו – הפיכת המרירות לחשבון נפש. יש מאמר חז"ל שהאדמו"ר הזקן מביא שבשו"ע שלו, ש"העניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו". אם כך אז היה צריך מיד לבכות? יש מצב של מתח שלילי שמונע ממנו אפשרות להיפתח ולבכות, אלא שהמצב הזה הוא מצב שמסוגל להפך אותו לתשובה שלמה. ללא זה לא היה מגיע לתשובה, וזהו "בכל עצב יהא מותר", המבואר בתניא בפרק כו. ואת זה הוא פתר על ידי העלאת הדבר לשורש – בעל חוב ברוחניות.

למה היתה השגחה פרטית כזו שנעשה בעל חוב גדול בגשמיות? כי היה קודם לזה בעל חוב גדול ברוחניות. המצב הרוחני יורד לאט לאט למטה עד שרואים את זה. מה אוטם וסותם את הנשמה מלאות את זה? שהאדם תפוס בחיצוניות. ברגע שאתה מביא ומחזיר אותו לשורש, אז הוא כמו חולה שכבר יודע את המחלה, שהיא חצי התרופה, כדברי הבעש"ט. הכרת המחלה היא ההכרה המקור שלה ברוחניות. העניות בדעת נפתחה, ואז הוא פורץ בבכי, בתשובה אמיתית. ברגע שזה נפתר אז הוא כבר יכול לחזור הביתה ושם ממילא נעשה שוב עשיר.

לחיים לחיים!

מה זה בעל חוב ברוחניות? כנראה שהקב"ה נתן לך משהו ואתה לא יכול להחזיר, אז מה זה? התשובה האקטואלית היא שהקב"ה חנן כל אחד עם כישרונות מיוחדים, יש פתגם של הרבי הקודם שאם לאדם יש כישרון להיות נוקב מרגליות והוא הולך לאפות לחם, אז אפילו שהעולם זקוק יותר ללחם, הוא נקרא מועל בתפקיד והתכלית שלו מן הקב"ה. למרות שבמצב של פיקוח נפש ודאי שצריך לאפות לחם, אבל כשיש מי שיעשה את זה צריך להתמקד בכישרון שיש לו, אף על פי שנדמה שלא כל כך צריכים את זה. מי יודע, אולי העולם צריך יותר את הענין שלך? אחד כזה, שלא מנצל את הכישרון המיוחד לו נקרא בעל חוב. למשל, לגבי אתו הגביר, בפשטות, יש לו כסף וכנראה לא נתן ממנו מספיק צדקה. איך משלמים לקב"ה חזרה? כתוב "חונן דל מלוה הוי'". כשמשפיע לאחרים נקרא שמחזיר לה'. אם ה' נתן לך שכל ואתה לא משכיל דל – "אשרי משכיל דל ביום רעה ימלטהו הוי'" [חז"ל דרשו את הפסוק על ביקור חולים, מלשון בוקר, שאתה מאיר ומבהיר לחולה את מקור ושורש המחלה שלו] – אתה נעשה בעל חוב לקב"ה.

לחיים לחיים!

כמובן, הפירוש הפשוט הוא שמי שלא מקיים מצוות הוא בעל חוב. הקב"ה מחייה אותך, מעבר לכל הכישרונות שהוא שם בך, ואתה צריך להחזיר לו חיים. איך? על המצוות כתוב "וחי בהם", ובקיומם אתה מחייה את הקב"ה ועושה לו נחת רוח.

חשבתי על עוד פירוש על דרך הרמז. מקובל שיראה את המילה חוב הוא יקרא אותה כראשי תיבות של חכמה ובינה. לפי זה, בעל חוב זה: או מי שמעליהם, האמונה העולה בעל, אותה שיותר מכוון זה מה שיוצא משניהם – הדעת, מלשון בעילה, "והאדם ידע את חוה אשתו". בעל חוב הוא המייחד וזה שפועל את פעולת הבעילה של החכמה והבינה. זה פירוש למעליותא. לגריעותא זה מי שאין לו 'כח גברא' לפעול את היחוד. הוא עני ו"אין עני אלא בדעת". מה הקשר לזה שנותנים לך ואתה לא מחזיר? כתוב "דעת קנית מה חסרת". כל זמן שאין לאדם דעת אז הקנין אינו עצמי. זה לא שלו עדיין. כמו בהלכה – "דעת קונה" ו"דעת מקנה". דעת היא כח הקנין בנפש. אחד שיש לו חכמה ובינה ללא דעת אז התורה שלו היא "תורת ה'" בלבד. הרבי מסביר תמיד שהבחירה החופשית היא בכח הדעת. שכל זה חיות שנתנו לך, אבל עוד לא החזרת את ההלואה. ברגע שקנית מעלה עליך הכתוב כאילו החזרת. יש פה דבר עמוק שצריך להסביר. את מה החזרתי? יש סיפורים על הרבה צדיקים שלא רצו לקבל גילויים מן השמים (גם על הגר"א), וצריך להבחין ביניהם. מה שאדם מקבל מן השמים זה שכל אחר לגמרי מאשר שכל שהוא קונה, ואת אותו הרושם הראשון, השכל הראשון, הוא מחזיר לה'. זה כמו ההוא אמינא. שכל ראשוני זה לא זה עדין. למה היה צריך ללוות? כי לא היה לו. ר' נחמן אומר שצריך להשתדל שלא להיות בעל חוב. בחב"ד יש מאמר ארוך ועמוק של ר' הלל בהקדמה לדרך חיים, לגבי עסק ומסחר. הוא מסביר שיש דרך של הסתפקות במועט בפשיטות ובתמימות, שאתה מתעסק רק עם מה שיש לך בלי ללוות – "לא לחכמים לחם", ויש דרך אחרת – "הרוצה להעשיר ירבה בסחורה" – שצריך ללוות סכומים גדולים. היום קוראים לזה משקיע. אתה מחפש משקיע שיתן סכום ראשוני, ואתה נעשה בעל חוב שלו. בלי זה אין דרך אחרת להעשיר. הדרכים הללו הם לפי שורש הנשמה. ברגע שיש לך אתה צריך לרכוש את המידה של "שונא מתנות יחיה". לכן תמיד, גם כשלוקחים הלואה בתחילה, זה אף פעם לא בשלמות.

בלג בעומר דברנו על כך שיש מדרגה שלא אכפת להתבייש, שאנחנו אומרים לקב"ה שיביא משיח אפילו שזה "נהמא דכיסופא". חסד זו בושה, כיסופין. זו מדרגה מאוד גבוהה בבחינת רדל"א, כי בדרך כלל חסד לא מתיישב, שאני לא מסוגל לקלוט אותו כפעי שהוא בפנימיות. לכן מיד כשיש לי, כשאני נעשה בעל החו"ב שלי, אני מחזיר אותם חזרה מכאן ואילך.

אמרנו קודם, שכל סילוק חוב זה על ידי שאדם משפיע לאחרים. כל עוד אין לאדם דעת הוא לא מסוגל לתת למישהו אחר. זה המבחן, זה הסימן שזה לא שלא. הוא קטן, שאינו בר דעת, ואינו בר השפעה. ברגע שזה שלו והוא גדול הוא מסוגל להשפיע.

האריז"ל כותב באריכות שבכל פעם שנכנסים מוחין חדשים המוחין הקודמים נדחים החוצה – או שנעשים קרומי המח או שיורדים למטה לגרון [ואז יש כאב גרון...]. כשאתה מלמד מישהו אחר אתה מוציא את השכל הראשון. זה במשפיע שלא משפיע את העצמיות שלו. מוציא את מוחין הישנים שלו. זה פירוש לגריעותא. אבל אפשר לפרש למעליותא. כתוב שם שהאור הראשון מתעבה והופך להיות כלי לצורך השפעת האור החדש. כל זמן שלא היה דעת לא היו כלים לאור הראשון. ברגע שאתה נעשה בעל חוב למעליותא, שאתה קונה – דוגמה לדעת: הרוגצ'בר אמר על האדמו"ר הזקן שהוא מרגיש שבזמן שכתב את השו"ע שלו גידי המח שלו התקשו ונעשו בעובי אצבע – אתה נעשה כלי לאור החדש ומסוגל להשפיע.