ניגנו ניגון, 'אתה בחרתנו' (ברסלב)

יג. מצא או מוצא [שייך לארץ ישראל. בירושלמי כתוב ששואלים את החתן האם מתחתן מתוך "מצא אשה מצא טוב" או "מוצא אני מר ממות"], היינו ששואלים איש איזה אופן אתה לוקח אשה, שיש בזה ב עניינים: יש ענין אחד שיוכל לעלות למעלה בעבודת ה' בעבודת הבירורים וכו' [כל עוד הוא בחור הוא בבחינת עולם התהו, שאינו יכול לברר בירורים. אדרבה, רק מקלקל. עיקר סוד הבירורים הוא פרו ורבו. מאיפה בא הילד? מבירורים. כתוב בקבלה שכל הבירורים עולים ביסוד אמא. המשכת הטיפה, הנשמה החדשה בעולם, באה מלמעלה, אבל הגוף צריך לעבור בירורים. אין לך בירור בירורים יותר מיצירת גוף של יהודי. כל הבירורים עולם לרחם שם נוצר הולד. כל עוד לא מתחתן לא יכול לעסוק בבירורים האלו. לכן זו המצוה הראשונה, מצוה רבה, כוללת בתוכה את כל המצוות כולן], ויש עוד ב עניינם גבוהים [כנראה, הכוונה היא לעוד שתי כוונות שמעל לעבודת הבירורים הפשוטה שיש פה בהמשך הפסוק – "מצא טוב", "ויפק רצון מהוי'". לאחר שנשא אדם אשה – "מצא אשה" – יכול לגלות משהו חדש וטוב – "מצא טוב". מהו הטוב? "אין טוב אלא תורה". יש בירורים שזה רק לגלות על ידי הראיה דבר שכבר קיים. התורה היא חכמה ברורה שרק צריך לגלות אותה – "וירא את האור כי טוב". לפני שאדם מתחתן אין עבודת בירורים וכעת הוא זוכה לזה. כתוב "את צנועים חכמה", ולכן כל עוד לא התחתן, וממילא לא שייכת לגביו עבודת הצניעות, לא זכה לחכמה-תורה הזו. יותר מזה, טוב זה מלשון דבקות – "אומר לדבק טוב הוא". להתחתן בשביל להוליד זה "מצא אשה", אבל להתחתן בשביל עצם הדבקות – "ודבק באשתו" – זו מציאת הטוב. זה על דרך "כל מעשיך יהיו לשם שמים" – אמצעי לשם התכלית, לעומת "בכל דרכיך דעהו" – שיש דעת והתקשרות בכל דבר בעצם. אז יש שני פירושים אפשריים למציאת הטוב: או לימוד התורה בטהרה [עד החתונה זה 'טהירו תתאה' שלפני הצמצום, לאחר החתונה זה 'טהירו עילאה' שלפני הצמצום] או על עצם הדבקות שכאשר "זכו – שכינה ביניהם". מעל למדרגת "מצא טוב" יש עוד מדרגה שלישית של "ויפק רצון מהוי'". זה כבר גילוי הכתר, גילוי רדל"א. יש צניעות של חכמה ויש צניעות של פנימיות אבא פנימיות עתיק – צניעות של רדל"א, ומשם יוצא הרצון. הרצון הוא הראש השלישי היוצא מן הראש הראשון, מן האמונה. לפי זה, "מצא אשה" זה תקון המידות, בעבודת הבירורים ממיתת המלכים, ז מידות התחתונות. "טוב" זה כבר שכל, דעת, ו"אין טוב אלא תורה. "רצון" זה מעל לשכל. בתוך הקשר הזוגי, ועל פי המאמר שלנו על "שלוש עשרה אהבות", "מצא אשה" זו אהבת המידות בין איש לאשה (חסד) ובין אשה לאיש (גבורה). "מצא טוב" זו אהבת דיבוק חברים (דעת). "ויפק רצון מהוי'" זה להעלות את הקשר בין איש לאשה לקשר ולאהבה העצמית של ה' עם נשמות ישראל (כתר). כל זה בדרך אפשר, אם אין פה טעות דפוס, למרות שהרעיון נכון גם בפני עצמו]. אך אם כיוון לתאות נפשו בזה יוריד את עצמו מאוד [כמו שאומרים בישיבות. האמת שזה לא נכון. ר' נחמן לא היה רוצה להסתכל על רווקים אצלו. לכן היה חידוש שהרבי הרש"ב הקים ישיבה לבחורים ללימוד חסידים, עד כדי שלזקני החסידים היה הדבר קשה. דור דור ודורשיו], שאין תאוה גרוע להוריד הנפש מזה, וזהו "מוצא אני מר ממות".

מה שנשאר להסביר זה למה המידה הטובה נאמרה בלשון עבר והמידה הרעה נאמרה בלשון הווה [כתבנו על זה בהקדמת שלום בית, שכינה ביניהם]. ההווה הם הבלי העולם הזה – אכול ושתה וכו'. "כל הווה נפסד". מה שאין כן העבר, שהוא על דרך "סוף מעשה במחשבה תחילה". הביטוי הרווח לחתונה הוא תכל'ס, ביטוי לסוף מעשה. "סוף דבר הכל נשמע" הוא נוטריקון סוד, ונכתב באות ס גדולה [היחידה בתנ"ך], הרומזת לסובב. סובב עולה סוד. הוא מרגיש את אותו סוף דבר. פירוש נוסף, המובא באריכות במאמר מצה וכוסות, שם מבואר באריכות שורשי נשמות בני זוג, מתי מוצא את בת זוגו האמיתית, מתי את הקרובה או הרחוקה אליו. שם מסביר שאם זוכה לזיווגו האמיתי אז זוכה לגלות את יחוד קוב"ה ושכינתיה למטה. בת זוגו האמיתית היא בבחינת 'מצא', בלשון עבר.

גם בזמן כמו הזמן שלנו, שיבת ציון, זוכים לראות מה שלא רואים בגלות. רואים בארץ יחוד קוב"ה ושכינתיה, שה' בוחר בנו. בגלות רואים את זה רק בעצם הקיום, שאנחנו לא כָּלים. זה נס מצד עצמו, אבל זוהי בחירת ה' בנו בחוץ לארץ. פה בארץ רוצים לראות את זה באופן החיובי, בדרכי הצלחה שה' מצליח אותנו נגד אויבינו, שמעלה את קרננו – "תרוממנה קרנות צדיק". זה נקרא שני סוגי שידוך. אחד שלא מצא בדיוק את בת הזוג, זה בחינת חוץ לארץ, שהלואי שלא יתפרק ויחזיקו יחד עד מאה ועשרים, אבל אם כל הנס הוא שלא נפרדים זה לא כמו בארץ. שידוך של ארץ ישראל זה שידוך ביד רמה, שכולם רואים איזה נס השידוך הזה, שכל העניינים שלהם הם למעלה מן הטבע. זה נקרא שמגלים שהשורש הוא אחד. זה קרא בלשון ר' אייזיק במאמר שם מתקלא, ש"משגיחין אפין באפין". לענייננו, למצוא זיווג כזה זה נקרא מצא, בעבר, שמצא את הזיווג כמו שהוא בשורש שלו.

לחיים לחיים!

מוצא עולה אופן, ומצא עולה אפן [בלי ו]. ר' נחמן אומר שמי שמתעסק בקבלה שלא כראוי זה הופך להיות נאוף, אותיות אופן. "מוצא אני", אם כן, זה בחינת נאוף. אבל יש אופן טוב. המגיד מקוז'ניץ מפרש את הפסוק במרכבת יחזקאל "האופן בתוך האופן" שמדבר על שני אופני הנהגה. יש אופן הנהגה טבעית ויש אופן של הנהגה ניסית [כמו ההבדל בין הארץ לחוצה לארץ]. לענייננו, כך יש לפרש בכל פעם שיש אפשרות לדרוש בשני אופנים. אופן זה מלשון פן, פנים, ויש שני מצבים של פנים: פנים בפנים – כשמסתכלים פנים בפנים, ויש אחור באחור – כשפונים אחד מהשני, כשעושה להנאת עצמו. אלו שני האופנים, שני המצבים, כפי שהם מתבטאים בחיי הנישואין. הצמח צדק אומר חידוש, שאיסורי העריות שונים מכל מצוות לא תעשה. כולם אסורים כי גם בשורש זה לא דבר טוב, אבל עריות אסורות כי בשורש זה כן דבר טוב. העולם הזה, התחתון, לא יכול להכיל את עצמת האור שיש בזה. לכן אח ואחות נקרא חסד – "כי חסד הוא". אבל בעולם האצילות קיימים הזיווגים הללו. ז"א ונוקביה הם גם אח ואחות וגם חתן וכלה. על זה נאמר שהקב"ה בבריאת העולם – "עולם חסד יבנה – שהתיר לאח אחות" (רש"י). לכן לפני מתן תורה, שקיימו את התורה כמו שהיא באצילות, האבות נשאו אחיות. כך יעקב התחתן עם רחל ולאה, ועמרם נשא את דודתו. זה נקרא שיש אופן – קבלה – טוב.

מזה אפשר להרוויח עוד רמז. בכל פעם שיש אות ו באמצע מילה היא רומזת להמשכה. למה במילה 'מוצא' יש אות ו? לפי מה שהסברנו, אות ו של 'מוצא' זה להמשיך את הניאוף למטה, רח"ל. אבל כאשר את אותו הדבר גופא, כשמשאירים אותו בצניעות כמו שהוא באצילות, אז זה אופן טוב. זה בחינת 'מצא', ללא המשכה וגילוי. כאשר חז"ל רצו לבטל את יצר עריות ראו שהעולם לא מתקיים ולכן לא בטלו. אצל חסידים אמיתיים זה נקרא גבורות ממותקות של עולם האצילות, שורש העריות למעלה. ר' אברהם אבולעפיה כותב ששם הוי' הוא ראשי תיבות יצר הטוב ויצר הרע. יחוד זו"ן נרמז במילים ויצר הרע. ז"א הוא יצר, יצירה. אבא הוא מקור היצר. רע, מלשון מלרע, היא המלכות. האות ו של המילה 'מוצא' היא היפך הצניעות.

לחיים לחיים!