כ. הרה"צ ר' הלל אומר: "אין אני מבקש אלא מ-ג הבהמות הנמצאות בבית ואין אני מבקש ממך מ-ז המינים הנמצאים בהרים ובשדות" [הקרבנות בבית המקדש הובאו רק מן הבהמות הטהורות – שור עז וכבש - ולא מן החיות הטהורות. למה לא מקריבים צבי וכד'? פשט המדרש הוא שה' מבקש רק מה שנוח, שנמצא קרוב לבית, ולא לצאת ולצוד]. ופירוש אחד: שה-ג קאי על מחשבה דבור ומעשה, ושאין טובים לזיכוך והתהפכות המידות רק טובים שיהיה שלם במחשבה דבור ומעשה, כדאיתא בתניא שצריך להיות בינוני [זה כל ספר התניא במשפט אחד, שעבודת האדם היא רק בלבושי הנפש, שהם למטה מן השבע. דורשים ממנו רק מה שמצוי, שהוא יכול]. פירוש שני: ג קאי על מוחין חב"ד, שעיקר השלמות במוחין, על דרך שכתוב בשם אדמו"ר הזקן על פסוק "והסירותי את לב האבן", וצריכין להיזהר במוחין ובהמחשבה דבור ומעשה ולהתהפכות המידות אין צריכין כל כך לדקדק. וכדאיתא בתניא "אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המידות".

מההמשך רואים שהפירוש השני לא בא לסתור את הראשון, אלא להשלים אותו. הוא מוסיף שאמנם דורשים מן האדם לתקן את המחשבה דבור ומעשה, שהם לבושים חיצוניים

מצד אחד דורשים ממך לעבוד עם החלק הכי גבוה, עם המוחין, ומצד שני אתה צריך לעבוד עם שלושת הלבושים, וכל מה שבאמצע – המידות – לא צריך לדקדק יותר מדאי. זה ניתקן מאליו. הדגש בעבודת חב"ד זה שצריך להיות משני הקצוות. החב"ד, אף על פי שיותר גבוה, הוא נמצא לאדם. מה זה עבודת מוחין? התבוננות והסתכלות ביקרא דמלכא. זה עבודת נפש. שניהם יחד זה עיקר היהדות. כל מה שכתוב בשאר ספרי החסידות הכללית על העלאת המידות, על זה נאמר "אל יהי שוטה", כל עוד אינו צדיק. וגם אם צדיק – זה כבר קורה ממילא. תכלית ההתבוננות וההסתכלות היא להגיע לדבקות, לנקודת הדעת שבלב. להמשיך מוחין בלב זה לא לתקן מידות. זה לא להפוך מידה רעה לטובה. נמצא לאדם זה הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד", שזה קרוב אליך. מצד אחד "יראת שמים". ירא שמים זה אחד ששומר את המחשבה דבור ומעשה שלו. ומצד שני דבקות דרך המוחין. זה בחינת "יגעת ביראה" – יגיעה פנימית, כמבואר באריכות בהקדמה לדרך חיים. הוא מסביר שיש יראת אלקים ויראת ה'. אז יש לנו יראה תתאה מכאן ויראה עילאה מכאן, והעלאת המידות – שהיא בכללות עבודה של אהבה – באמצע. לא שולל לגמרי העלאת מידות, רק ש"לא צריך לדקדק".

מה יוצא מכל זה? שדורשים ממך זה הבהמות ולא החיות. שלושת הבהמות במידות [במרכבה הסדר שונה] הם: שור בחסד, עז בגבורה, כבש בתפארת. כשמעלים אותם למוחין אז השור הוא חכמה מלשון ראיה. עז היא הבינה, מקור הדינים, וכבש הוא דעת – התכללות הימין והשמאל.

אז יש פה מבנה של ג, ז, ג. המבנה המקובל לזה הוא ג ראשונות, ז תחתונות ו-ג לבושים – מחשבה דבור ומעשה, שכנגד עולמות התחתונים בי"ע. אצלנו תמיד ג ראשונות הם ג רישין שבכתר, שמתגלים מטה מטה ביותר. שתי השיטות הללו בחלוקת יג הבחינות כתובות בספר הפרדס לרמ"ק ומוסברות בחסידות. כאן יצוא שהעיקר זה לעבוד על שני הצדדים והאמצע ניתקן ממילא.

ב-יג מדות הרחמים ג המדות הראשונות הם 'אל רחום וחנון', ג האחרונות הן 'ופשע וחטאה ונקה'. בכתבי האריז"ל כתוב שתקון 'וחטאה' הוא תקון הפה, הפומא קדישא, כנגד הדבור. פשיעה היא במחשבה, כמו אצל השומרים. זה אחד שלא מחזיק ראש, מזניח את האחריות שלו, שכחה. לפי זה תקון 'ונקה' הוא נקיון המעשה – "נקי כפים", "נקי וצדיק אל תהרג". בשלושת המדות הראשונות – 'אל רחום וחנון' – צריך לכוון כנגד המוחין, או שרשי המוחין. האבן עזרא כותב בפרוש של פשט על 'רחום וחנון' שהם כנגד הראיה והשמיעה. אתה מרחם על משהו שאתה רואה, ונותן חנינה על סמך עדות בשמיעה, ושמיעה פנימית – 'דערהער' – המתקבלת אצלו. "ושמעתי כי חנון אני". רצוי שהנשיא לא יבקר בבית הסוהר... זה כנגד החכמה והבינה. 'אל' זה כתר [אם סופרים את מדות הרחמים לפי שיטות הראשונים המונים את שלושת הראשונות 'הוי' הוי' אל' אז זה כנגד חב"ד].

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון