נסיים בדבר טוב, אז נקרא את האות הבאה. כתוב בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון", וחז"ל דורשים שהוא ראשון לחשבון עוונות, לאחר ימי התשובה ועשיית המצוות לקראת הסוכות. ביום הראשון של החג חוזרים להיות אנשים רגילים וחוטאים. זה דבר פלא, לקחת את היום הראשון של החג, זמן שמחתנו, ולהפוך אותו ליום הראשון לחטא.

כא. מהבעל שם טוב. משל לשוטה פשוט שחטא בגנבה [יש הרבה דיני גניבה בקשר לסוכות – לולב הגזול, סוכה גזולה וכו']. והתחיל המלך לגדלו...

אם המלך יעניש אותו זה לא יעזור כי הוא 'שוטה פשוט'. זה המקור המקביל במסורת חב"ד לסיפור החכם והתם של ר' נחמן, שהמלך מגביה את התם ואז מתחיל לקבל מוחין, אור פנימי. הרעיון הזה, שבשביל להעלות מישהו צריך לתת לו משימה, נמצא פה. כמובן, הוא חייב להיות פשוט אחרת הוא רק יקלקל, והמידה הרעה תשתרש יותר. זה משהו חשוב ועמוק לגבי מידת הפשטות: אם יש לאדם מידה רעה היא כמו לכלוך חיצוני, ואם תגביה אותו זה יסתלק. שם זו השוואה פשוטה בין חכם לתם, אבל התם נקי כל הזמן ולא מאבד את הפשטות שלו. כאן זה יותר, שלוקחים מישהו מלוכלך, וככל שמרימים אותו הוא מקבל מוחין והלכלוך מתנער מעליו. הוא כבר לא צריך את זה. זה הכל היה רק מחוסר תודעה. כך מוסבר ביחס לתפילת שמונה עשרה בברכת 'סלח לנו'. למה לא מברכים אותה מיד בהתחלה התפילה? למה מחכים עד לעולם אצילות? רק שם הוא מסוגל להרגיש בדקות החטא, ולא קודם. שוטה מרמז לדברי חז"ל על עבירה שבאה בעקבות 'רוח שטות'. שנזכה שכל אחד – לכל אחד יש חטאים – יהיה שוטה פשוט, ואז לא צריך ולא יעזור שוט. כמו ששמים נער פשוט בבית סוהר והוא יוצא משם גנב גדול. צריך להגביה אותם, להכניס אותם למקום שלומדים חסידות. חג הסוכות הוא יום ה'דידן נצח', שה' מכניס אותך לבית שלו. ה' מביא אותך למדרגה שאתה יכול להחשיב עוונות. איך? על ידי גדלות מוחין של זמן שמחתנו. ימי התשובה הם ימים חשובים אבל לא של גדלות מוחין. גדלות מוחין זה קשור עם שמחה. הסוכה עצמה היא כמו בית המקדש שה' מרים את החוטא הפשוט לשם. הוא התפלל ביום כיפור, התוודה ואפילו בכה, אבל הוא לא הבין על מה. אמרו לו להרים ידים אז הוא הרים...

שנזכה להיות בבחינת שוטה פשוט, שהתשובה שלנו תהיה שה' יגביה אותנו. רק תגביה אותנו כמו שצריך ומיד נחזור בתשובה.

לחיים לחיים!

[המשך לימוד אות כא בשיעור הבא]

* * *

ניגנו ניגון

הגענו לאמצע אות כא, שזה בעצם נושא חדש:

[המשך] כא. ר' הלל... טבילה במלח בשאר הימים תחילה [יש מנהג ישראל לטבול בימים הנוראים את הכזית פת בדבש, והוא היה מקפיד להמשיך ולטבול קודם במלח] ואחר כך בדבש, והרש"ג אמר שזה מובן מדא"ח [חסידות, דברי אלקים חיים], שמלח ממתיק דינים.

זה מנהג מיוחד שאין בשום מקום אחר. דבש הוא הגבורות הממותקות כבר. על ארץ ישראל כתוב "ארץ זבת חלב ודבש" – חלב הם החסדים שבדעת ודבש הן הגבורות. דבש זה בנין המלכות, חלב זה בנין הז"א. דבש עולה שלום בית, וראשי תיבות דוד בת שבע, כמו שלמדנו הרבה. המלח הוא חסד שיש בו גבורה, חסד עם כח להמתיק דינים. לא תמיד יש בחסד כח כזה. מלח בא ממים, לכן חסד. אבל דבר זה גבורה שכבר ממותקת. לכן הסדר שלו היה כך. המלח הוא בבחינת משפיע – גבורה שבחסד, הדבש הוא בבחינת מקבל – חסד שבגבורה. מלח דבש עולים זכר נקבה. במספר סידורי עולים 60. אם טובלים משהו גם במלח וגם בדבש אז הדבר הנפרד בטל בששים ונכלל בקדושה.