כב. "למען איתן הנזרק בלהב אש". איתן פירוש חכמה ואש זה בינה, וזה יחוד אבא ואמא עילאין. וביאור הענין הפסוק ד"ה ...[לא ברור] ואיך ישתחווה לצלם, ומה שכתוב איתן אברהם אוהבי... [לא ברור].

המשפט הוא מתוך פיוט להושענא רבה, על אברהם אבינו. איתן הן אותיות תניא, אותיות המשמשות לעתיד. אברהם נקרא איתן האזרחי, שעתיד להאיר. איתן זה חכמה, אלא שבסוף התניא כתוב שזה יסוד אבא, הכח שבחכמה לשמש לעתיד לבוא. עתיד לבוא זה אמא עילאה, שבעבודה זו הנקודה הפנימית שבלב, והכח לשמש – מלשון תשמיש – בו הוא יסוד אבא. להב אש זו אמא עילאה, יסוד אמא עילאה, וביחד יש כאן יחוד אבא ואמא. מתי זה קרה? אצל אברהם אבינו עם נמרוד, שחז"ל לומדים מהמילים 'אור כשדים'. יש דעות בראשונים שזה היה הניסיון הראשון שלו, ו"הכל הולך אחר הפתיחה", ויש דעות שזה לא נחשב לגביו כניסיון, כי זה לא 'קונץ' בשבילו, ולכן הסיפור הזה לא נכתב בפירוש בתורה. אם זה לא ניסיון אז זה הטבע שלו, אינסטינקט של אמונה. מתאים לדעת הבה"ג שאין מצוה להאמין בה', כי זה טבע של יהודי, שלא כדעת הרמב"ם. לדעת הרמב"ם המצוה היא להמשיך את האמונה הזו בתוך הדעת, ומוסבר בחסידות שזו גם תכלית כל עבודת הניסיונות – "כי מנסה ה' אתכם לדעת...". זה לא שה' צריך לדעת אלא אתם צריכים לדעת. אז לפי אותה דעה, שלאברהם זה לא ניסיון – הלשון בפיוט היא 'נזרק', בלשון נפעל, וכתוב בחסידות שלשון נפעל באה על דבר הנעשה מאליו – אם כך אז בזכות מה אנחנו מבקשים מה' רחמים? הרי גם קל שבקלים עומד בניסיון כזה, כמבואר בתניא? איך שלא יהיה זה המעשה הראשון של אבינו הראשון של מסירות נפש, והוא בהעלם. בתורה שבכתב הניסיון הראשון הוא 'לך לך', אבל הסיפור הזה בא רק בתורה שבעל פה. הדבר הראשון היא הנקודה הראשונה אצל כל אחד ואחד מאתנו, בזכות זה אנחנו יהודים. דוגמה טובה לדברי חז"ל: "חביבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה". דברי סופרים זה פנימיות אבא - סופר זה אבא וספר זה אמא - ותורה שבעל פה היא פנימיות אבא, והיחוד ביניהם הוא הסוד של "למען איתן נזרק בלהב אש".

שאלה: איך זה מסתדר עם מה שידוע, ש"מוסר אביך" זה תורה שבכתב ו"תורת אמך" היא תורה שבעל פה?

תשובה: סתם כך זה נכון, כי תורה שבכתב היא בקיצור, כמו טיפה, ותורה שבכתב מפתחת אותה לפרטי פרטים, כמו בעיבור. זה מצד הפעולה שפועלת התורה שבעל פה בתורה שבכתב. אפשר לומר טוב יותר שזה כמו היחס של ישראל סבא ותבונה. מה שהסברנו כעת, שכתוב במפורש בליקוטי תורה, הוא מצד עצם התורה. זה יחוד אבא ואמא עילאין. אמא היא בחינת עבודה – "ועבד הלוי הוא" – ואבא הוא בבחינת שבת, מנוחה לחיי העולמים, שאין שם עבודה. הכל באינסטינקט. גם שם יש עילוי אחר עילוי עד אין סוף, רצוא ושוב הנקראים שעשועים עצמיים, אבל עבודה שייכת לאמא. כל התורה שבכתב היא מלשון הוראה. הכל מספר לנו על עבודה וניסיון. היא לא מספרת על דברים שהם בדרך ממילא. אבל התורה שבעל פה כן מגלה את שורש הנשמה הזה. כמו גילוי מילתא.

נסביר יותר. ביחוד ישראל סבא ותבונה היא באה להסביר אותו. תפקידה הוא לעבר את הטיפה בהתפשטות לאורך ולרוחב, בהעמקה וכו'. היחוד של אבא ואמא עילאין הוא יחוד של טבע עצמי עם הגילוי בפועל שיש בו נתינת כח לכל העבודות שיבואו אחר כך. הניסיון של אברהם בכבשן האש זה כמו ילד יחסית לכל מה שיבוא אחר כך. יש הרבה סיפורים ברוסיה ובשואה על מסירות נפש של ילדים שעושים את זה בטבעיות גמורה, יותר ממבוגרים. מה שהיצר הטוב נכנס רק בגיל שלוש עשרה זה ביחס לדעת, ליכולת להתגבר על הרע, אבל ביחס לטבע היהודי שלו – הוא מאיר יותר אצלו. אצל הרבי שליט"א הילדים הם צבאות ה' יותר מאשר המבוגרים. אם כך, למה הוא אומר להם שהמלחמה שלהם היא עם היצר הרע? אלא יש שתי בחינות במלחמה אתו: יש מלחמה בדרך התלבשות, שכח המברר מתלבש בלבושי המתברר כדי "להוציא יקר מזולל". המלחמה הזו מתחילה רק עם כניסת הדעת בגיל בר מצוה, אבל מלחמה בדרך השראה, בבחינת בטול, שהוא יודע שהדבר הזה רע – שטלויזיה זה דבר רע והוא זורק אבן ושובר אותה – זו מלחמה ששייכת אצלו, ואדרבה, הוא יותר מוצלח בה. הוא יכול להילחם בדרך השראה תמימה של טוב. מה מוסיף לילד שעשה מעשה כזה של מסירות נפש להמשך החיים? זה נותן לו כח לעמוד בכל הניסיונות שיבואו אחר כך. הסיפור אצל אברהם זה שהוא בתור ילד, וזו התחלת העבודה, וזה נקרא יחוד אבא ואמא, שהטבע מתגלה בפועל – נתינת הכח לכל עבודה שתבוא אחר כך. לקחת את הנקודה עצמית שנקראת איתן ולעשות ממנה שורש של עבודה זה יחוד אבא ואמא עילאין. יחוד האינסטינקט עם ראשית הגילוי בפועל, ראשית המציאות. לתת לו מציאות ואחיזה ממשית, שתתן כח בהמשך החיים. לכן חשוב שלכל ילד יהיה איזה סיפור של מסירות נפש. היום אלו הימים שהרבי הקודם היה במאסר. ביומנו מספר שהיה 7 פעמים במאסר, והראשונה היתה בתור ילד, שראה שוטר מכה יהודי ומיד קפץ ובעט בו. אצלו זה לא היה ניסיון, זה היה טבעי אצלו, אבל ברור שהפעם הזו עמדה לו בתור שורש ונתינת כח לכל המשך המאסרים בחיים.

לחיים לחיים!