ניגנו ניגון מארץ ישראל

כו. ר' זלמן זעזמער [מגדולי חסידי האדמו"ר הזקן, היה משפיע של ר' הלל בתחילת התקרבותו. ר' הלל מרבה להזכיר אותו במאמרים] אמר לפני הסתלקותו, שעל ז שנים קודם יכול לתת דין וחשבון על כל רגע ורגע [היו קוראים לו 'וילדע מוחין' – מוחין פראיים]. וספרו זה לר' זלמן קוריניצר ושחק מעבודה כזו [אם התאמץ לומר את זה לפני מותו סימן שזה חשוב בעיניו, שזו 'עבוד' עבורו, אז אם כך הוא צוחק מעבודה כזו]. סיפרו לר' הלל על רב אחד שלא מתפעל מפגעי הזמן [יש לו מידת ההשתוות. מר' הלל יש במפורש שכך צריך חסיד להיות, 'און התפעלות'. פגעי הזמן זה שקורה למישהו דבר לא טוב], ואמר בזה הלשון: "אני ראיתי 'וילדע בעל מוחין' וגם הוא התפעל מפגעי הזמן".

הוא מכחיש את הסיפור. אם מספרים על מישהו שלא מתפעל אז או שזה שקר או שאותו אחד מטומטם, שלא מתפעל מכלום. 'וילדע בעל מוחין' זה אחד שחי בתוך המוחין, ולכן לא נוגע לו פגעי הזמן, כמו שלמדנו באות יא. הוא מנותק מבעיות העולם הזה. למי יש באמת מידת ההשתוות? לקב"ה – "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". דברי הזהר הללו מתחילים לפני כן: "אין קדוש כהוי'... כמה קדישין אינון" – יש עוד קדושים, ישראל והתורה, אבל זה לא מגיע לקדושת ה'. הוא לא מתפעל משום דבר, ויחד עם זה "בכל צרתם לו צר". לפי סדר השתלשלות – "לו צר" עם ו, אבל למעלה מהשתלשלות [ובפנימיות גם בתוכה] – "לא צר" עם א. בעצמות – שוב עם ו. תמיד הכתיב הוא למעלה מן הקרי, אבך שורש הקרי הוא למעלה מן הכתיב. הסוד מעל לפשט, אבל שורש הפשט מעל לסוד. "לו" הוא כמו פעמיים "לא". כל הפילוסופיה של המתמטיקה 'משתגעת' מזה, האם החיוב ושלילת השלילה זה אותו הדבר. בחסידות זה פשוט, כמו המושג "נמנע הנמנעות". זה שורש ה'מתנגד' שלא אוהב קבלה... שם יש הבדלה. בלשון ר' לוי יצחק – אפס. אפס הוא אין תפיסה, שלילת השלילה. סתם שלילה פשוטה זה כמו אָין, אֵין, לא כמו שחשבת. זו תפיסת ההפלאה. הסדר הוא יש-אין-אפס. זה כן שלמעלה מלא, שם יש התפעלות. למטה התפעלות זה היפך מידת ההשתוות. זה אומר שזה חלק מן הטבע, חלק מן המציאות. את זה צריך לשלול, אבל שלילת השלילה היא כדי לחייב את היש העצמי שהיה בו. זה כמו שמלמעלה למטה צריך קודם לשלול ולסלק את האור הבלי-גבול בצמצום ואחר כך לגלות את כח הגבול. כך, מלמטה למעלה, בהתבוננות, את ההשגה הראשונה – ואצלנו זה את ההתפעלות הראשונה – צריך לשלול לגמרי. אחר כך צריך לשלול את השלילה, ואז מתגלה התפעלות מן הדבר העצמי בלבד, ולא משום דבר אחר. זה כמו שה' מתפעל רק מעם ישראל, "חלק אול-ה ממעל ממש". קודם יש הבדלה ואחר כך המתקה.

זה מה שמתכוון ר' הלל. רק לקב"ה יש את המידה הזו, אבל אחר כך אפשר גם לקיים אותה. הרבי הרש"ב אמר ש"ידעתיו – הייתיו" אצל חסידים זה דבר מקוים. בחיצוניות אתה צריך להיות בהשתוות, בשמחה, ובפנימיות, בעצמיות אתה בעצב. גחלת אמת של התפעלות בתוך ההשתוות. ר' הלל רוצה לשלול את ההתפעלות החיצונית, ומה שראה הוא אצל ר' זלמן זעזמער היא התפעלות אמיתית. ההשתוות היא כמו לבוש החשמל בקבלה, שמכלה את יניקת החיצונים, ומה שנשאר היא התפעלות עצמית.

מה הקשר בין שני הסיפורים הללו? ר' זלמן קוריניץ רצה לבטל התפעלות חיצונית. לכן הוא שואל, איזו מן עבודה זו לחשוב על מה שקורה? זה מה שהבעש"ט לימד? לתת דין וחשבון? זה מתאים לבעל 'מוסר'! יש כזו עבודה, בקריאת שמע שעל המיטה, אבל שבע שנים? כל מה שקשור עם התודעה זה נקרא "שלא לשמה", שהרי הנשמה אינה צריכה תקון. "לשמה" זה לייחד קוב"ה ושכינתיה. על משה רבינו כתוב שירד "מן ההר אל העם", ולא לביתו. ר' הלל מסביר, שיש שורש של 'מתנגד' ו'בעל מוסר' בעצמיות, שצריך להיות אצל חסיד. שיש לו טיפת צער – "לבו דואג בקרבו". הוא מלמד זכות על המשפיע שלו. זה נקרא אסענס, תצית ה"מרה שחורה", שבלי זה אין שום עבודה בכלל. ר' זלמן זעזמער היה שבע שנים במדרגת התעצמות עם זה, וכל ה'וילדע מוחין' שלו זה רק מסביב. הדאגה היא דאגה עצמית של "בתי גואי", כמו אצל הקב"ה. המקיף הוא "עז וחדוה במקומו" ובלי זה אי אפשר להיכנס אליהם, אבל בפנים, בתוך השמחה, יש דאגה ועצב "מפני גוה – מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונטלה לאומות העולם". בחיצוניות שמח על מדינת ישראל, אבל בפנימיות בוכה עליה... מסתכל על הר הבית, על הביזיון שלנו לקב"ה, ובוכה. לקרוא עיתון ולמאוס בחיצוניות מן הממסד, להיות עצוב מזה – זה חיצוניות. לשמוח שמחה כללית ולהזדהות עם הכלל – "עז וחדוה במקומו" – זה פנימיות. אבל עוד יותר עמוק מזה, בעצמיות, זה "במסתרים תבכה נפשי". זה נקרא 'עצמי' [הרבי הרש"ב אמר על ר' אייזיק שהיה 'עצמי' בסוף ימי חייו].

ממי צחק ר' זלמן קוריניצר? ממה שקוראים היום "פיתוח מודעות עצמית". זה חסידות? זה זבל. רצה לחנך אותנו. ר' הלל, לעומתו, בא לגלות מה עומד בפנימיות הדבר הזה. המוחין זו הפנימיות, זו השראה. ז מידות זו החיצוניות. שורש המידות הוא ב-ז מדות העצמיות שבכתר.

לחיים לחיים!