כח. הנחה מקוימת שאי-אפשר להיות חסיד בלתי ג דברים: א. שיהיה עז פנים. היינו, שלא יאמר 'לא אוכל לילך כך, שאינו נאה בפני זה, ולא אוכל לעשות בפני פלוני' וכד', אלא שצריך להיות עז פנים [זו ההלכה הראשונה בשו"ע – "הוי עז כנמר... שלא יבוש מפני המלעיגים". ההיפך זו צניעות פסולה, כל שכן אם רק מחקה מישהו]. ב. שיוכל ליקח 'משקה' [זה סימן מובהק לאחד שיש לו שכל, כמו שנסביר]. ג. שידע חסידות. ואם יבוא אחד ויאמר שיכולים להיות חסיד בלי אחד מאלו – שקר הוא, 'שום חסידים לא יצמחו בלי שלושה אלו' (אידיש).

הסדר של שלושת התכונות פה הוא חכמה-בינה-דעת. מה זה עז פנים? כתוב "החכמה תעוז לחכם". יש על זה הרבה חסידות. חכמה היא מקור העזות בנפש. היא הבקר המבריק, הנקרא איתן, החוזק העצמי. פנימיות אבא. "חביון עוזו" בקבלה זה אבא. אבא יונק ממזל [מזל עולה עז] השמיני. הביטוי ליניקת ההחכמה מן המזל השמיני, העיקרי, הוא שרק בחכמה יש מודעות לשורש הנשמה. אצל רשעים, להבדיל, זה מה שנקרא "שהשעה משחקת לו", שאסור להתגרות בו. השורש אצלו גלוי והוא מקבל עזות פנים. רק בחכמה המקור הזה גלוי. זה ניכר בפנים, לכן נקרא "עז פנים", במקום הארת החכמה – "חכמת אדם תאיר פניו". התוקף מאיר וניכר בפנים.

בינה זה לקיחת 'משקה' – "ויין ישמח לבב אנוש". זה שכל של אמא, מוחין דאמא. אחד שהוא "מבין דבר מתוך דבר", אצלו "נכנס יין – יצא סוד". הביטוי כאן הוא 'יכול ליקח 'משקה''. יכולת קשורה לבינה. כל עולה נ שערי בינה. יכולת מלשון כלי, היכול להכיל, וכן מלשון היכל. זו לקיחת הלב. לב הוא לוקח ברכה, מח הוא מציאת חן, וברכה היא משקה.

לדעת חסידות זה כמובן דעת. לא סתם ללמוד חסידות אלא לדעת, מלשון התקשרות – "והאדם ידע את חוה אשתו".

זה החב"ד של החב"דניק...

אם עשינו את הצירוף חכמה-בינה-דעת אז קבלנו את מידת החסד, כידוע. לדוגמה, אברהם אבינו היה קודם עז פנים – שבירת הצלמים, "אחד היה אברהם", "כל העולם בעבר אחד והוא בעבר אחד". אחר כך לוקח משקה. בספרי חסידות שואלים איך יכל אברהם לארח כל כך הרבה אורחים ולאכול עם כולם [בלי לאכול איתם זה לא נקרא הכנסת אורחים]? עונים שה' אמר לו: "אל תרא... אנכי מגן לך". מגן באידיש זה בטן... לבסוף יודע חסידות. כתוב שכל ניסיון העקדה זה "לדעת אם ישכם אוהבים את ה'". עיקר החידוש שבמושג ידיעה בחסידות – אפילו ביחס לקבלה – הוא ענין נשיאת ההפכים. בעקדה זה לדעת לשאת את החסד של ה' עם הגבורה שלו, ועל ידי זה זכה לדעת.

מה הצירוף של יצחק? קודם "ויבא לו יין וישת", אחר כך יודע חסידות. הוא הילד הראשון שינק משרה, שהיה לה חלב מספיק לכל תינוקות העולם. לבסוף עז פני עם אבימלך והבארות.

איך אצל יעקב? קודם יודע חסידות "איש תם יושב אהלים", אחר כך עז פנים – בגניבת הברכות, ולבסוך יודע לשתות במצרים, שהנילוס עלה לקראתו.

אצל משה? קודם עז פנים – "ויך את המצרי ויטמינהו בחול", אחר כך יודע חסידות – נשיאת ההפכים בסנה, ולבסוף לוקח משקה – "משה זכה [בסוף] לבינה", במתן תורה.

וכן אצל כולם. העיקר שכולם חב"דניקים...

לחיים לחיים!